ביקורת ComicON: ״פרויקט הייל מרי״ - האמינו בהייל מרי
- רז משאט
- 4 days ago
- 13 min read
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסרט ״פרויקט הייל מרי״.
"Amaze Amaze Amaze!” - Rocky, Project Hail Mary
מי שעוקב אחרינו בשנים האחרונות יודע שבדרך כלל מי שכותב ביקורות על קולנוע זה ידידי ושותפי עידו ולא אני. אל תטעו, זה לא חס וחלילה אומר שאני לא צופה בסרטים בקולנוע ואני אכן מרבה לבקר בו, ככל הנראה יותר מהאדם הממוצע. אבל מטבע הדברים, ריבוי התכנים שאנחנו מסקרים וחלוקת העובדה הפנימית של המערכת מובילים לכך שאני כמעט ולא כותב על קולנוע. אז איך בכל זאת יצא שאני זה שנבחר (או יותר נכון, בחר את עצמו) לכתוב את הביקורת שלנו על ״פרויקט הייל מרי״, שנחשב לאחד מהסרטים המצופים ביותר של השנה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא בעיקר טכנית, וקשורה לעובדה שבחודש וחצי האחרון לא הייתי בקולנוע בכלל. זה כמובן לא שונה מהמצב של רוב הישראלים, שאפילו בזמני שגרה הולכים לקולנוע רק פעם בחודשיים שלושה. אבל עבורי, מדובר בתקופה ארוכה במיוחד, שגרמה לי קצת להתגעגע אל המסך הגדול וחיזקה את הזיקה והרצון לשבור את השגרה, ולכתוב (גם) על המדיום הזה.
אבל בתכל׳ס, הסיבה הראשונה הייתה רק דחיפה אחת אחרונה. הרי כי הסיבה השנייה והאמיתית שאני כותב על הסרט הזה היא שאני מאוד, אבל מאוד אוהב את הספר ״פרויקט הייל מרי״. אין לי מספיק מילים בכדי לתאר עד כמה החוויה שלי בקריאת הספר הזה הייתה מיוחדת במינה. את כל 515 העמודים שלו קראתי אותו תוך פחות משבוע (כאשר את כל 150-200 העמודים סיימתי בלילה אחד), שבמהלכן צחקתי, התרגשתי ונהנתי כמו שלא נהנתי מאף ספר באותה התקופה ובשנים האחרונות בכלל. אני אפילו אגדיל ואטען שמדובר באחד הספרים האהובים עליי ביותר אי פעם. חווית הקריאה העוצמתית הזו, שהגיעה פחות או יותר יחד עם במקביל לגילוי שלי על כך שהספר עומד להיות מעובד לסרט בכיכובו של ראיין גוסלינג, צילומו של גרייג פרייז'ר (״חולית״, ״הבאטמן״) ובימוים של פיל לורד וכריסטופר מילר (״סרט לגו״, סרטי ״ממד העכביש״) עוררה אצלי התרגשות עצומה, שגרמה לי להתחיל לספור את השניות עד שאצפה בסרט. תוסיפו על כך גם את הפאנל הגדול והמרשים של הסרט בקומיקון סן דייגו האחרון שסיפק עבורי הצצה ראשונה ומאוד מבטיחה לעיבוד הקולנועי של הספר, ותוכלו להבין שהגעתי לסרט הזה עם ציפיות לא מהעולם הזה (סטגדיש). לכן, אתם בוודאי יכולים לדמיין עד כמה שמחתי לגלות שהסרט לא רק עומד בציפיות האלו, אלא גם מתעלה עליהן ומספק את אחת מחוויות הצפייה הטובות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות.
לב מאבן
לרוב אני נוטה לשמור את הנקודה החזקה והבולטת ביותר של היצירה אותה אני מבקר לאמצע הביקורת. אבל הפעם, אני רוצה לפתוח איתה. כי אי אפשר לדבר על הסרט הזה מבלי לציין שמדובר בסרט המרגש ביותר שראיתי בשנים האחרונות, ובאחד הסרטים הבודדים בהם ממש הזלתי דמעות בקולנוע. מהפריים הראשון שלו ועד האחרון, הסרט מעביר את הצופים השונים מסע רגשי עוצמתי, מטלטל ומורכב, שפורט על כל אחד מנימי הנפש. הוא מספק לא מעט רגעי שיא רגשיים מרהיבים ומיוחדים, שישאירו אתכם בפה פעור ובעיניים בוהקות. הרגעים האלו לא רק מפוזרים באופן יחסית מרווח ומאוזן על גבי העלילה ובכך משתלבים טוב בקצב הסרט (מה שמספק רגעי מפתח חשובים לכל אורכו), אלא אנחנו גם חווים אותם דרך פיתוח הדמויות המבריק של ריינולד גרייס ורוקי. התהליך של מערכת היחסים ביניהם הופכת למעשה ללב הפועם של העלילה. נכון, לסרט היה חומר מקור מצויין להתבסס עליו (ועוד על כך בהמשך). אבל גם בהתחשב בעובדה הזו, להצליח לגרום לנו רגשות כל כך טהורים ועזים לשתי דמויות שעד לפני שעתיים וחצי לא הכרנו - זו משימה לא פשוטה בכלל. בכל זאת, הסרט עומד בה בגבורה, בעזרת תכנון מוקפד, עדין ומדויק של המסע האישי והמשותף של השניים. הבנייה הזו מקנה לפן הרגשי והדרמטי של הסרט כנות ואמינות שלא מוצאים בכל יום, מה שמקנה הצלחה די חריגה ומרהיבה לסרט בפן הזה. למעשה, מערכת היחסים של גרייס ורוקי והניסיון המשותף שלהם להציל את כוכבי הלכת שלהם הוא לא רק קו העלילה המרכזי של הסרט, אלא גם קו העלילה ה(כמעט) יחיד שלו. הדבר הופך את משימת ההצגה והעיבוד שלו למורכבת עוד יותר, שכן הוא ורק הוא צריך להחזיק את הקהל במשך מעל שעתיים וחצי. על אף זאת, בעזרת בנייה סיפורית נכונה, התהליך שלהם מצליח לרתק ולעניין בכל הסרט כולו (גם בנקודות הרגועות יותר שלו). הוא הופך עד מהרה לאחת ממערכות היחסים האיכותיות ביותר עם הדמויות המורכבות והמעניינות ביותר של השנים האחרונות בקולנוע ומחוצה לו, עד כדי כך שעם סיום הסרט, הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לרוץ ולחבק את שניהם. השילוב של הפיתוח המוצלח הזה עם רגעי מפתח מרגשים מטבעם עובד בצורה מצוינת, ודי מהר מתייצב בתור המנוע הרגשי והחשוב ביותר של הסרט. הוא משנה את התוצר מעוד סתם סרט מדע בדיוני בחלל, לסרט שיחרט לכם במוח ובנשמה לתקופה ארוכה במיוחד.
אם לא נבכה נצחק
אבל לא די בכך, כי לצד הפן הדרמטי והמרגש של הסרט, קיים בו גם פן קומי מוצלח ומפתיע מאוד. אותו פן מצליח לעבוד בשני מובנים חשובים וקריטיים, שיחדיו הופכים אותו להפתעה הגדולה של הסרט בעיניי. ההצלחה הראשונה שלו אולי תשמע קצת שטותית או מובנת מאליה, אבל הסרט הזה מצליח להיות גם סרט מצחיק. הוא אמנם לא קומדיה מטורפת וחסרת מעצורים, אבל הוא באמת ובתמים גרם לי לצחוק בקול לכל אורכו לא מעט פעמים. ההומור של הסרט עובד ובגדול, והוא לא מרגיש מאולץ מידי או שחוק מידי. הוא דווקא מקסים ומדויק למדי, וזאת למרות שמדובר בהומור יחסית פשוט ולא מתוחכם או מורכב. למעשה, הפשטות שלו היא זו שדווקא גורמת לו לעבוד כמו שצריך. היא גורמת לכך שמצד אחד מדובר בהומור מספיק אינטלגנטי ושנון כדי שהוא לא ירגיש מטומטם או טיפשי מידי, אבל מצד שני גם מספיק מקורקע ובסיסי כדי שלא נצטרך להתאמץ להבין אותו ולהנות ממנו. כך ההומור של הסרט הופך לסוג של בונוס שאנחנו מקבלים על הדרך, מבלי שציפינו או ביקשנו. מעבר לזה, לפן הקומי יש הצלחה נוספת וחשובה עוד יותר, כאשר הוא מצליח לשדרג ולהבליט את הפן הרגשי והדרמטי של הסרט. במקום שהצד הקומי יחליש, או חס וחלילה ישתלט באופן מלא, על הדרמה המוצגת בסרט, הוא דווקא מצליח לחיות לצידה באיזון והרמוניה מושלמת - שרק מעצימות ומשדרגות את החוויה. הסרט יודע בדיוק מתי הוא צריך להיות מרגש ומתי וכיצד הוא צריך להיות משעשע, והמעבר הזה בין הז׳אנרים והסגנונות השונים (שלפעמים נעשה בצורה מאוד חדה וקיצונית) עשוי בדיוק של מנתח מוח, מה שיוצר אווירה של שלם הגדול מסך כל חלקיו. בנוסף ובדומה לפן הדרמטי, גם הפן הקומי יותר של הסרט מעוגן מאוד בדמויתיהם של גרייס ורוקי. מעבר לכך ,ההומור הזה גם מעצים את התחושות שיש לנו כלפיהן וגורם לנו להקשר אליהן עוד יותר מכיוון נוסף. הרי שבזכות אותו פן קומי, גרייס ורוקי הופכים מסתם דמויות טובות שכתובות ומאופיינות היטב לדמויות שאכפת לנו מהן. וכשזה קורה, החיבור הרגשי של הקהל הופך לחיבור העמוק והמשמעותי ביותר שסרט יכול להשיג - מה שהופך את רגעי השיא המעולים בפני עצמם (וגם את הסרט כולו) למשמעותיים ואיכותיים הרבה יותר.
שאיפה לשלמות
ההצלחה המסחררת של הסרט בהנגשת הפן הדרמטי/הרגשי והקומי יחדיו במעין אפוס עלילתי מרהיב, לא רק הופכת אותו לסרט מצויין בפני עצמו, אלא גם בעיבוד מרהיב לספר עליו הוא מבוסס. אפשר להסתכל על העובדה שהוא מבוסס על ספר מבריק ומיוחד במינו כסוג של יתרון, שכן מרבית העלילה כבר הייתה כתובה מבעוד מועד (וזו לא תהיה ממש טעות) אבל לדעתי, זה דווקא יותר מזכיר סוג של חרב פיפיות. בעוד שאכן לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, להעביר את הגלגל מהספר אל המסך זו משימה לא פשוטה בכלל' במיוחד ביצירה כמו ״פרויקט הייל מרי״. בקלות היה ניתן לפספס חלקים מהותיים מהקסם של הסיפור, שהיו מרגיזים מעריצים ישנים וחדשים כאחד. אבל לשמחתי הרבה, קרה ההפך המוחלט, כאשר הסרט מצליח לעבד את הספר אל המסך הגדול בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא שומר על האווירה המרגשת והקומית של הספר. הוא מצליח להציג שתי דמויות מאוד מיוחדות ומורכבות, אבל גם אנושיות. ולמרות כל הרעש והצלצולים סביב החשיפה של רוקי בחומרי השיווק השונים, הוא הצליח לשמור על המהות והמסר האמיתי של הסרט בשלמותו ובצורתו הטובה והטהורה ביותר, מה שמספק לצופים שלא מכירים את הספר את החוויה השלמה והטובה ביותר שהם יכלו לצפות לה. באשר לצופים כמוני, שקראו בעבר את הספר, גם הם יהנו מאוד מהעיבוד. לא רק כי הוא נאמן בצורה יוצאת מן הכלל אל המקור שלו, ולא כי הוא מכיל לא מעט רפרנסים ואיסטר-אגים שונים שיקרצו למי שקרא או שמע את הספר (ממש כמו במארוול), אלא גם כי הוא מכיל כמה הפתעות וחידושים מגניבים. אלו לא דברים ברומו של עולם, והם לא משנים את הסיפור מקצה לקצה. אבל אלו כן היו תוספות טובות מאוד, שעונות על כמה שאלות ותהיות שהיו להרבה מקוראי הספר, ומחזקות בכמה אלמנטים חשובים את הדמויות של גרייס, של רוקי, וגם את של סטראט. השילוב של הההפתעות וההרחבות שהן מספקות מבלי לפגוע או לסתור את חומר הסיפור האלו במהלך העלילה, אותה חיכיתי לראות על המסך הגדול, הוא בדיוק מה שקיוויתי לראות מהסרט. הוא היה עשוי בצורה כל כך ראויה ומדויקת, עד שמצאתי את עצמי לאט לאט שוקע בסרט ובסיפור - כאילו אני חווה אותו שוב הפעם בפעם הראשונה.
למרות שאני אכן עומד מאחורי הטענה שמדובר בעיבוד הטוב ביותר שניתן היה להפיק לספר במדיום הקולנועי, הוא בכל זאת עדיין לא עיבוד מושלם. בסופו של דבר, לספר יש שני אלמנטים קריטיים שמקשים על העיבוד הקולנועי שלו לעבוד באותה הצורה בדיוק. הראשון מבניהם הוא העובדה הטכנית והפשוטה שמדובר בספר יחסית ארוך, עם מעל ל-500 עמודים, כך שהגיוני שדברים יוחסרו. והשני והיותר מורכב, הוא שהרבה מאוד מהנעשה בספר (בעיקר במערכה השנייה ובתחילת השלישית) סובב סביב ניסויים מדעיים כושלים של גרייס ורוקי. השילוב של שני האלמנטים האלו בספר לא רק מקנה לו תחושה שהמדע שעומד מאחוריו אמיתי והגיוני (תחושה שגם נשמרת בסרט בעקבות הנחישות של הסופר אנדי וויר), אלא גם הופכים את המסע של רוקי וגרייס לקשה ומורכב ולכן גם ארוך יותר. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מבלים פרקים שלמים (ולילות שלמים של קריאה) בלי שום ״הצלחה״ משמעותית. רצף הכשלונות הזה ותחושת המסע המצוינת שהספר מייצר הופכים את ההצלחות של השניים להרבה יותר מרגשות ומשתלמות במהלך הקריאה. בסרט לצערי זה לא קורה, כאשר כמות אותם ניסויים מדעיים כושלים והזמן שלוקח לאלו המצליחים באמת להצליח, מצומצמים משמעותית. הבחירה הזאת עלולה לייצר מידי פעם תחושה של קפיצה לוגית, או רצף הצלחות קל מידי ולא מאתגר מספיק.
אבל כפי שאמרתי ולהגנתו של הסרט, בהחלט לא הייתה שום אופציה אחרת. למרות ״החסרון״ הזה, עדיין מדובר בעיבוד הטוב הקולנועי ביותר שניתן היה לבצע. הרי גם ככה מדובר בסרט ארוך, שמשתרע על פני מעל שעתיים וחצי. הוא אמנם מצדיק כל שנייה ושנייה מאורך הסרט הזה, אבל זה עדיין זמן מסך לא מבוטל, שעלול להיות קשה עבור חלק מהקהל. אם היו מוסיפים את החלקים האלו של הניסויים הכושלים, הסרט לא רק היה מתארך בעוד שעה או שעה וחצי לפחות, אלא גם הקצב שלו היה נפגע. האיזון החשוב שהוא ייצר בין הפן הקומי לדרמטי היה מופר, וכמכלול החוויה הייתה גרועה יותר ובהרבה. לכן, נוצר פה מצב של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד, היה ניתן לשנות ולהכניס עוד אלמנטים אבל לפגוע בחוויה האפית הכוללת. מצד שני, היה ניתן לוותר עליהם ולפגוע בתחושת המסע וההצלחה של הדמויות. הבחירה הזו כאמור מנעה מהם לעשות את העיבוד המושלם לסיפור, אבל הבחירה שהתקבלה הייתה הטובה ביותר שניתן היה לקבל בהינתן המדיום (אם היה מדובר בסדרה הייתי מבקר אותה הרבה יותר על זה). התעדוף של החוויה השלמה היה נכון יותר. הסרט עדיין מצליח לשמר בצורה לא רעה בכלל את התחושה המדעית המדויקת שמשרה הסיפור. להערכתי, הוא יוצר חוויה איכותית ומספקת עבור צופים שלא מכירים את הספר עליו הוא מתבסס, כאשר הם לא ירגישו שחסר להם דבר. יחד עם זאת, עדיין חשוב לציין שהספר מציג את העלילה והסיפור בצורה הרבה יותר שלמה ומפורטת. אם הסרט הלהיב אתכם אפילו חצי ממה שהוא הלהיב אותי, אני לא יכול להמליץ לכם מספיק לקרוא את הספר, כדי שתקבלו את החוויה העלילתית השלמה של הסיפור המופרע הזה.
סיפור של אנשים
כפי שציינתי מספר רב של פעמים במהלך הביקורת עד כה, הסיפור של ״פרויקט הייל מרי״ הוא סיפור מיוחד במינו, בלא מעט מובנים. אחת הדרכים בהן הייחודיות שלו בולטת היא שבמרכז הסיפור עומדת באופן כמעט בלעדי דמות אנושית אחת ויחידה (בצורה שמאוד הזכירה לי את ״פלוריבוס״ ביותר ממובן אחד). זו כמובן דמותו של ריינולד גרייס, אותו מגלם השחקן המוערך ראיין גוסלינג. בעוד שלנווט סיפור שכזה עלילתית זו משימה אפשרית, שכן לצידו של גרייס יש גם את רוקי שחולק איתו לא מעט זמן מסך וקווי עלילה, בצד הטכני מדובר במשימה מורכבת הרבה יותר. המשימה הזו מציבה את גוסלינג בלא מעט חלקים מהסרט בתור השחקן היחיד שנמצא על הסט, מה שמציב עבורו אתגר לא מבוטל בכלל. לשמחתי, גוסלינג עומד במשימה ומצליח לספק תצוגת משחק פשוט פנטסטית. הוא לגמרי מצליח לסחוב את הסרט על גבו ולספק את אחת מהופעות המשחק המוצלחות ביותר בקריירה שלו. הוא מפיח חיים בדמותו של גרייס בצורה יוצאת מן הכלל, והחיבור שלו אל הסרט, הסיפור והדמויות של רוקי וגרייס ניכרים בכל שניית זמן מסך שהוא מקבל. הוא יודע מתי הוא צריך להיות קומי ומשעשע ומתי הוא צריך להיות דרמטי רציני ומרגש, והעובדה שהוא מצליח לעשות זאת כשהוא נמצא לבדו על הסט היא הישג מרשים ביותר. הוא גרם לי לשכוח פעמים רבות שרוקי אינו אמיתי, אלא בסך הכל בובה גדולה וחביבה (או מודל תלת מימדי). הדינמיקה בניהם, שמבססת בעיקר על יכולות המשחק שלו, הייתה מדויקת ומרטיטת לבבות בדיוק כמו בספר - מה שהצליח להציג את ליבו הפועם של הסיפור בצורה הטובה ביותר שניתן היה לבקש.
בנוסף לגוסלינג, אני חושב שראוי לציין גם את תצוגת המשחק של סנדרה הולר בתור אווה סטראט. היא אמנם מקבלת הרבה פחות זמן מסך מגוסלינג, בהתאם לגודל התפקיד שלה. אבל בכל פריים שהיא מופיעה, היא מספקת נוכחות מרשימה ומאיימת, שמתאימה לדמות שלה כמו כפפה ליד. לצד אותם צדדים קשוחים, קרים ומחושבים של הדמות של סטראט, המהווים חלק חשוב באפיונה אותם הולר מגלמת בגאון, היא גם מצליחה להציג את הצדדים היותר אנושיים ורגישים שלה, שפחות נחקרים בסיפור המקורי - והיא עושה זאת בצורה מרשימה בהחלט. בכך, ובדומה לגוסלינג, מצליחה גם הולר להציג קשת רגשות רחבה ומגוונת ביותר, שמשדרגת את דמותה של סטראט פלאים. היא מצליחה לבלוט בכל הסצנות שהיא מופיעה בהן, למרות שברובן המוחלט מדובר בסצנות יחסית שקטות ומאיימות. בעזרת אותו שילוב הצדדים הקרים והחמים של סטראט כאחד לכדי תצוגה איכותית, היא הופכת להיות הליהוק המושלם לתפקיד, ואני לא מסוגל לדמיין ולו שחקנית אחת אחרת שהייתה עושה את התפקיד טוב יותר.
בין כוכבים
מלבד אנדי וויר ודרו גודארד שהיו אחראים על העיבוד התסריטאי של הסרט, עוד שני שמות גדולים שהיו מעורבים בפרויקט הם צמד הבמאים פיל לורד וכריסטופר מילר (שהיו מעורבים בעבר בסרטי ״ספיידרמן ממד העכביש״, ״סרט לגו״ וגם ״רחוב ג'אמפ 22״). למרות הרפרטואר הנרחב של השניים, עדיין הייתי קצת סקפטי לגבי המעורבות שלהם בסרט, שכן בימוי של פרויקט בסדר גודל שכזה לרוב מתאים לבמאים כמו דניס ווילוב או כריסטופר נולאן - הנמצאים ליגה אחת מעליהם. לשמחתי, לורד ומילר, יחד עם עבודת הצילום המבריקה של גרג פרייז'ר, הצליחו להפתיע אותי במיוחד ולספק את אחת מעבודות הבימוי והצילום הטובות ביותר של השנים האחרונות. הסרט הזה מרגיש כמו יצירת אומנות אחת גדולה. הוא מצולם באופן חד ומדויק ביותר. הוא מציג פלטת צבעים מגוונת וססגונית שלא רואים בכל יום. בניית הפריימים, החיתוך המוקפד בין זוויות הצילום והשימוש במדיום הויוזאלי לצורך חיזוק המסרים והתהליכים שעוברות הדמויות השונות, עשויים בצורה מעוררת השתאות שלא הייתה מביישת את וילנוב או נולאן. זה לחלוטין סרט שראוי לראות על המסך הגדול ביותר שאתם יכולים למצוא (בעדיפות ל-IMAX), מאחר והספקטקל הטכני מרשים ויזואלית באותה מידה, אם לא יותר, מאשר העלילה והסיפור המיוחדים שלו.
כפי שאתם מבינים, הצד הטכני והויוזאלי של הסרט הזה הרשים אותי מאוד מהפריים הראשון ועד האחרון שלו, אבל בכל זאת היו שני רגעים (או יותר נכון, שתי קבוצות רגעים) שתפסו לי את העין. ראשית כל, מעבר בין העבר להווה. מבלי להכנס ליותר מידי ספוילרים, אציין שהסרט מתפרש על פני שני צירי זמן, כאשר דמותו של גרייס שעובדת על החללית ומנסה להציל את כדור הארץ נזכרת לאט לאט מה קרה לה בעבר, ואיך היא הגיעה למצב שבו היא נמצאת היום. כדי להמחיש את העובדה שמדובר בפלאשבקים שכאלו, לורד ומילר השתמשו בשתי טכניקות מיוחדות שהעצימו את החוויה. הראשונה שבהן הייתה שימוש ביחס מסך שונה. בעוד שהסצנות שהתרחשו בחלל (כלומר בהווה) הוצגו ביחס מסך מלא, שמנצל את מלוא גודל המסך, הסצנות בכדור הארץ הוצגו ביחס של מסך רחב, עם פסים שחורים מעליו ומתחיו. השנייה הייתה הבחירה כי כל אחד ואחד מהפלאשבקים השונים יתחיל עם הקבלה ויוזאלית מושלמת לסצנה מהחלל שקדמה לה. כלומר, אם דמותו של גרייס ישבה בזווית מסוימת או החזיקה עצם מסוים שגרם לטריגר בזכרון עבור מחשבה מסוימת, אז הסצנה המקבילה נפתחה כאשר דמותו של גרייס יושבת בדיוק באותה זווית, בדיוק באותה הצורה או מחזיקה עצם דומה בצורתו. השימוש בשתי הטכניקות הויזואלית האלו היה מתוכנן ומבוצע בצורה מעולה. הן לא רק גרמו למעבר בין שני צירי הזמן האלו להיות הרבה יותר חלק וברור, אלא גם שדרגו את חווית הצפייה והפכו אותה להרבה יותר מהנה.
הקבוצה השנייה היא קבוצת רגעי השיא של הסרט (ובמיוחד רגע השיא של סוף המערכה השנייה), שהיו מצולמים ומבויימים בצורה שאי אפשר לתאר אותה באף דרך חוץ ממושלמת. רגעי השיא האלו לקחו את כל האלמנטים הטכניים והויזואליים השונים של הסרט (שהיו מצויינים עד כה גם ככה), ודחפו אותם לקיצון בצורה הטובה והמרהיבה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם לקחו את הפיק העלילתי המרגש והאפי, ובעזרת לא מעט מחשבה ועבודה מוקפדת, הצליחו להתאים לו את זוויות הצילום, הצבעים, התאורה ובניית הפריים הטובה ביותר שאפשר לדמיין. בכך, הוסיפו לו עוד נדבך, שמצליח לשדרג אותן ולהפוך את חלקן לכמה מהסצנות הקולנעיות המרהיבות ביותר בכל הזמנים. רק כדי לסבר את האוזן על כמה עבודת הבימוי ברגעי השיא האלו הייתה כל כך מרשימה, אני אציין שלמרות שהכרתי את הסיפור וקראתי את הספר, מצאתי את עצמי לא פעם יושב על קצה הכסא ומחסיר פעימה, כשאני נמצא במתח שיא ובצפייה דרוכה לדבר הבא שאני עומד לראות. אני אפילו אגדיל ואטען שעבודות הבימוי והצילום המדהימות של לורד, מילר ופרייז'ר באותה סצנת שיא של סוף המערכה השנייה הייתה כל כך איכותית וחד פעמית, שבעייני הצליחה להתעלות על עבודת הבימוי של כריסטופר נולאן - ולספק סצנה מיוחדת במינה שמצליחה להתעלות (מבחינה טכנית) על כל רגעי השיא של של ״בין כוכבים״, דבר שלא חשבתי שיהיה אפשרי.
השקט שנשאר
עוד אספקט טכני שראוי לציון בסרט הוא המוזיקה שלו. מעבר לשימוש הנהדר במספר שירים בודדים שמופיעים במהלכו, במהלך הסרט יש שימוש בפסקול אדיר ועוצמתי, אותו הלחין דניאל פמברטון - שעבד בעבר עם לורד ומילר על סרטי ״ממד העכביש״. גם פה, ובדומה לסרט ״בין כוכבים״ (אשר את הפסקול שלו הפיק המלחין האגדי האנס זימר), הפסקול משמש כחלק אינטגרלי וחשוב בסרט. הוא מצטרף אל הכתיבה, הבימוי והמשחק, ומשמש כדובדבן שבקצפת, שהופך את הסרט ליצירת מופת של ממש. פמברטון הצליח לתפוס באופן מושלם את הרגשות, התחושות והמסרים של כל אחת ואחת מהסצנות השונות, ולהתאים לה מנגינה או נעימה שתתאים לה ותעצים אותה בדיוק במידה ובדרך הנכונה. כמו בבימוי הסרט, גם הפסקול מצליח להתעלות על עצמו ברגעי השיא של הסרט (ובפרט באותה סצנת שיא של סוף המערכה השנייה). ברגעים האלו, הפסקול מצליח להציג תמהיל מיוחד וממצה של אפיות ורגש, המטיס את הסצנה לחלל והופך אותה לחוויה מטריפת חושים. למעשה, הפסקול כל כך מבריק ומיוחד, שהוא לא רק הפך להיות אחד מהפסקולים האהובים עלי בכל הזמנים - אלא שגם כעת, כמעט 72 שעות מאז שצפיתי בסרט לראשונה, אני שומע אותו בלופים ולא יכול להפסיק לחשוב עליו.
״פרויקט הייל מרי״ הוא כל מה שרציתי ממנו ואף יותר. הוא מצליח לעבד את אחד הספרים האהובים עליי בצורה פנומנלית (גם אם הוא לא מתעלה על חומר המקור). הוא מצליח להציג את התמהיל המיוחד של קומדיה קלילה ובסיסית עם רגעי שיא דרמטיים וסוחטי דמעות, ואת הדמויות של גרייס, רוקי, סטראט ומערכות היחסים בניהם, בצורה הטובה ביותר שהיה ניתן לבקש. על כך הוא מוסיף גם תצוגות משחק פנטסטיות של ראיין גוסלינג וסנדרה הולר, שנולדו לגלם את התפקידים שלהם, תצוגת הבימוי המרשימה ביותר בקריירה של לורד ומילר, שמעמידה אותם באופן סופי בליגה של הגדולים, ופסקול אדיר של דניאל פמברטון - שמתלכדים לכדי חוויה אפית ומרהיבה אחת שלא תרצו לפספס. ״פרויקט הייל מרי״ הוא לא סתם עוד סרט, אלא יצירת מופת קולנועית של ממש. הוא מסוג הסרטים שבשבילם נוצר המסך הגדול. אני כל כך שמח שזה הסרט ששברתי איתו את הבצורת הקולנועית שלי, כי הוא הזכיר למה התאהבתי כל כך בקולנוע מלכתחילה.
ציון סופי לסרט ״פרויקט הייל מרי״ - 10/10: זה לקח עשור אבל סוף סוף יש לנו יורש רוחני ל-״בין כוכבים״.
הסרט ״פרוייקט הייל מרי״ זמין לצפייה בבתי הקולנוע בישראל, וכן ב-IMAX, ScreenX ו-4DX.
Comments