ביקורת ComicON: ״המעניש: חיסול אחרון״ - ג’ון ברנטל הוא המעניש ולפעמים זה לגמרי מספיק
- ליאם סולומון
- May 13
- 6 min read
תודה לדיסני פלוס ישראל על הגישה המוקדמת לספיישל!
תקציר: פרנק קאסל (ג׳ון ברנטל) מנסה לשים מאחור את חייו הקודמים ולבנות לעצמו חיים שקטים, אך העבר שלו מסרב להרפות. כשהוא הופך למטרה של אויב מסתורי ונקמני, ״המעניש״ נאלץ לצאת שוב למלחמה אכזרית שבה הוא מתמודד לא רק מול אויבים חדשים, אלא גם מול השדים שבתוכו.
אני אודה באמת: בשנים האחרונות, היחסים שלי עם מארוול עלו על שרטון קל. בעבר, כל הכרזה חדשה של האולפן הייתה הופכת אצלי לאירוע. כזה שממלא את הראש בתיאוריות, ציפיות והתרגשות. אבל איפה שהוא בדרך, במיוחד בכל מה שקשור למסך הקטן, התחיל להיווצר אצלי סדק פצפון, שהלך והתרחב. יותר מדי סדרות הרגישו כמו מוצרי מעבר בדרך למשהו אחר, או לחילופין יותר מדי פרויקטים הציגו דמויות חדשות שלא הובילו לשום מקום מתוכנן. מצאתי את עצמי מדלג על סדרות שפעם הייתי מסוגל לסיים בלילה אחד (לדוגמה, ליאם בשנת 2023 היה מרביץ עונות של ״שובר שורות״ ו-״אבודים״ אל תוך הלילה). ״איירון הארט״ לדוגמה הרגישה חסרת נשמה ומעוף, ״אקו״ הצליחה לקחת דמות עם פוטנציאל אדיר ולהכניס אותה לסיפור שהרגיש כמו פילר מתמשך, ואפילו ״וונדר מן״, שלכאורה הייתה אמורה להחזיר קצת צבע ואופי למסך, פשוט לא הצליחה לגרום לי להישאר. גם בגזרת הסרטים היו לא מעט רגעים מקרטעים, אבל שם לפחות מארוול הצליחו מדי פעם להזכיר למה התאהבנו בהם מלכתחילה. ״דדפול & וולברין״ היה כאוס מהנה שהבין בדיוק מה הקהל רוצה, ו-״תאנדרבולטס*״ הצליח להחזיר תחושת משקל ואופי לדמויות קצת יותר שבורות.
אבל בזמן שמארוול חיפשו את עצמם מחדש, אני דווקא מצאתי בפינות האפלות יותר של היקום שלהם את הניצוץ שאבד לי. ״סאגת המגנים״ תמיד הייתה המקום שבו מארוול הרשו לעצמם להיות קצת יותר מלוכלכים, יותר אנושיים ופחות נוצצים. ללא כל הפנטזיה של האלים בחלל, זכינו להתמקד בסיפורים על בני אדם שבורים. ואחרי ההצלחה של ״דרדוויל: נולד מחדש״ להשיב את הניצוץ המקורי מימי הנטפליקס אל המסך בדיסני פלוס, ההכרזה על ספיישל חדש של ״המעניש״ הצליחה לעורר בי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן - ציפייה אמיתית. השאלה הגדולה מבחינתי הייתה פשוטה: האם ג׳ון ברנטל עדיין מסוגל לסחוב את הדמות הזו על הגב שלו כמו פעם?
התשובה היא חד משמעית כן. ״המעניש: חיסול אחרון״ לא מנסה להיות עוד פרויקט מארוולי נוצץ שמכין את הקרקע לעשרה סרטים עתידיים. הוא גם לא מנסה להתחנף לקהל צעיר יותר, או לרכך את הקצוות החדים של הדמות בכדי להתאים למותג המשפחתי של דיסני. דווקא ההפך הגמור. מהרגע הראשון הספיישל הזה משדר תחושה ברורה: פרנק קאסל חזר והוא לא השתנה בשביל אף אחד.
העלילה מחזירה אותנו אל פרנק שבועות ספורים אחרי אירועי ״דרדוויל: נולד מחדש״. קאסל נמצא במקום אחר בחיים שלו, לפחות כלפי חוץ. הוא מנסה לבנות לעצמו סוג של שגרה, להתרחק מהאלימות, לנסות לחיות חיים נורמליים, בעולם שמעולם לא באמת נתן לו הזדמנות להיות אדם רגיל. אבל כמו תמיד אצל פרנק קאסל, השקט הזה הוא אשליה זמנית בלבד. העבר שלו לא מרפה ממנו. לא הטראומה, לא הזיכרונות ולא האנשים שהוא השאיר מאחור. וכשהוא נשאב לעימות חדש שבו הוא עצמו הופך למטרה, הספיישל משנה כיוון בצורה חכמה. במקום עוד סיפור נקמה גנרי שבו המעניש יוצא לצוד מישהו שפגע בו, אנחנו מקבלים מצב הפוך: פרנק נמצא בעמדת מגננה, מותש, נרדף ומנסה לשרוד. זו בדיוק הנקודה שבה הספיישל מתחיל לזהור באמת. כי ״חיסול אחרון״ עובד בשלושה מישורים מרכזיים: האקשן, המשחק והעומק הפסיכולוגי.
נתחיל מהאקשן, כי ברור שזה אחד הדברים שהכי עניינו מעריצים לפני היציאה. ברגע שהוכרז ש-״המעניש״ עובר רשמית לדיסני פלוס, החשש היה ברור - האם מארוול ירככו אותו? האם האלימות תהפוך למרומזת יותר? האם נקבל גרסה יותר ״בטוחה לכל המשפחה״ של הדמות? לשמחתי, וכמו שכבר יצא לנו לראות ב-״דרדוויל: נולד מחדש״ התשובה היא ממש לא ואף זאת אמירה בלשון המעטה. כי ״המעניש: חיסול אחרון״ זה כנראה הפרויקט האלים ביותר שמארוול הוציאו עד היום, ובפער. לא אלימות מסוגננת או ״מגניבה״ כמו שאפשר לראות בסרטי ״שומרי הגלקסיה״ לדוגמה, אלא אלימות שמרגישה כבדה, מכאיבה ומכוערת. הקרבות כאן לא נראים כמו כוריאוגרפיה נוצצת של גיבורי על. אין תחושה של ריקוד, וכל עימות הופך לקרב הישרדות. פרנק משתמש בכל דבר סביבו ככלי נשק: קירות, כיסאות, בקבוקים שבורים ואפילו בעצמו. אבל מה שבאמת הופך את סצנות האקשן כאן לטובות הוא שהן מספרות סיפור. פרנק כבר לא צעיר. הגוף שלו עייף. הוא נפצע, מתקשה לקום, מאבד נשימה. כל קרב מרגיש כמו עוד חתיכה מהנפש שלו שנשחקת. וזה בדיוק מה שנותן לאקשן משקל רגשי.
במרכז כל הטירוף הזה נמצא כמובן השחקן המוכשר, ג׳ון ברנטל. יש שחקנים שמשחקים דמויות אייקוניות, ויש שחקנים שמתמזגים איתן לחלוטין. כמו שרוברט דאוני ג’וניור הפך מבחינת העולם לטוני סטארק וכמו שיו ג׳קמן הוא וולברין, כך גם ברנטל הוא פרנק קאסל. לי אישית קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד הזה. העוצמה שלו כאן לא נובעת רק מהכעס או מהאלימות. להפך, הרגעים הכי טובים שלו מגיעים דווקא בשקט. במבטים. בדרך שבה הוא יושב לבד בחדר בלי לומר מילה, ועדיין מצליח לשדר עולם שלם של כאב ועייפות. יש משהו מאוד אנושי בפרנק של ברנטל. הוא לא מכונת הרג בלתי מנוצחת, אלא אדם שבור שממשיך לנשום רק כי הוא לא יודע לעשות משהו אחר.
הספיישל עושה בדיוק את זה. הוא נותן לו מקום לנשום, וזה אחד הדברים הכי חכמים בו. הרבה מהזמן אנחנו פשוט נמצאים עם פרנק. בלי פיצוצים, אין בדיחות, אין דמויות משנה שמנסות לגנוב את הפוקוס. רק הוא והמחשבות שלו. ובידיים של שחקן פחות טוב, זה היה יכול להפוך למשעמם מאוד. אבל ברנטל מחזיק את המסך בצורה כמעט מהפנטת. הוא מצליח להעביר את התחושה שפרנק באמת רוצה להפסיק. הוא באמת רוצה חיים רגילים. אבל עמוק בפנים, הוא כבר לא יודע איך להיות משהו אחר מלבד ״המעניש״.
הספיישל לא מפחד להיכנס למקומות האפלים שבמחשבות שלו. הוא נוגע בנושאים כמו טראומה, התמכרות, בדידות ואובדנות בצורה ישירה למדי, במיוחד יחסית למארוול. לא מדובר בגישה מתייפייפת או כזו שמנסה רק לסמן וי על ״עיסוק בנושאים של בוגרים״. יש כאן כאב אמיתי. פרנק הוא אדם שחי בתוך מלחמה נפשית תמידית, והספיישל מצליח במיוחד בנסיונו לגרום לנו להרגיש את זה. דווקא בגלל זה, הרגעים השקטים עובדים אפילו יותר מסצנות האקשן. ישנה סצנה אחת לקראת אמצע הספיישל שבה פרנק כמעט נשבר לחלוטין, והיא כנראה הסצנה הכי חזקה בכל הפרויקט. בלי יריות ובלי מוזיקה דרמטית - רק אדם שלא מצליח לסחוב יותר את המשקל של החיים שלו.
למרות כל הטוב הזה, אם נתייחס לעלילה ולסיבה שבגללה פרנק חוזר לרצח ולטירוף, ישנה בעיה. העלילה האקשנית לא תמיד מצליחה לעמוד באותה העוצמה של הסצנות הרגשיות. לזכות התסריט, ייאמר שהוא כן מנסה ללכת למקום קצת אחר. זה לא עוד ״מישהו רצח את האדם הלא נכון ועכשיו פרנק יוצא למסע נקמה״. יש כאן ניסיון ליצור מותחן פסיכולוגי, עם קונפליקט מוסרי אמיתי. פרנק נאלץ להתמודד עם ההשלכות של הדרך שבה חי במשך שנים ועם אנשים שנפגעו ממנו. אבל למרות הרעיונות המעניינים, הסיפור עצמו לא תמיד מספיק מותח או מפתיע. יש רגעים בהם העלילה מרגישה כמו גשר מלאכותי בין סצנות אופי ואקשן, ולא כמו משהו שעומד בפני עצמו. דמויות המשנה לא מקבלות מספיק פיתוח, והאיום המרכזי, למרות שהוא משרת יפה את המסע של פרנק, לא באמת זכור במיוחד.
ועדיין, במקרה של ״המעניש״, זה כמעט לא משנה. כי העניין האמיתי כאן הוא לא ה-״מה״, אלא ה-״מי״. זה סיפור על פרנק קאסל. הכול סובב סביבו. אם אתם מתחברים לדמות הזו, הספיישל יעבוד עליכם בצורה חזקה מאוד. אם לא, כנראה שתתקשו להתחבר. חלק עצום מהספיישל מוקדש פשוט לצפייה בפרנק מתמודד עם עצמו. זה איטי יותר, כבד יותר ואינטימי יותר מרוב פרויקטי מארוול האחרונים. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו למיוחד.
בעידן שבו מארוול לעיתים מרגישים כאילו הם מפחדים לעצור לרגע, ״חיסול אחרון״ מעז לשבת בתוך הכאב של הדמות שלו. הוא נותן לשקט מקום. הוא נותן לפצעים להישאר פתוחים. והוא מבין ש-״המעניש״ עובד הכי טוב לא כשהוא הורג אנשים, אלא כשאנחנו רואים מה נשאר ממנו אחרי כל ההרג הזה. שלא תטעו, לא מדובר בפרויקט מושלם. העלילה הייתה יכולה להיות חדה יותר, חלק מהקצב מעט לא יציב, ויש רגעים שבהם נדמה שהתסריט מתאהב יותר מדי באווירה ופחות מדי בהתקדמות הסיפור. אבל הלב של הספיישל נמצא במקום הנכון. והוא מצליח לשרת את המטרה החשובה ביותר שלו - להזכיר לנו למה הדמות של ״המעניש״ עדיין כל כך אהובה.
כי פרנק קאסל הוא לא גיבור. הוא גם לא באמת אנטי גיבור. הוא אדם שבור שממשיך להילחם בעולם ובתוך עצמו, והספיישל הזה סוף סוף מתייחס אליו בהתאם. בלי פילטרים, בלי ציניות ובלי ניסיון להפוך אותו למשהו שהוא לא. אחרי שנים שבהן הרגשתי שמארוול איבדו חלק גדול מהזהות שלהם, ״המעניש: חיסול אחרון״ הזכיר לי שלפעמים כל מה שצריך זה סיפור קטן, אפל ואישי, על אדם שלא מצליח לברוח מהשדים שלו. ובשבילי, זה לגמרי מספיק.
הציון שלי ל-״המעניש: חיסול אחרון״ - 8/10!
מה דעתכם? האם צפיתם בספיישל החדש של ״המעניש״? והאם נהניתם ממנו, או שהוא לא היה מה שציפיתם שהוא יהיה? ספרו לנו בתגובות!
״המעניש: חיסול אחרון״ זמין עכשיו בשירות הסטרימינג דיסני פלוס.
Comments