תם ונשלם: זה הקסם שהופך את הסצנה האחרונה של ״דברים מוזרים״ לסצנת הפרידה המושלמת

הכתבה הבאה מתעמקת בפרק הסיום של ״דברים מוזרים״, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים אליו ולפרקים הקודמים. אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.

לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לפרק, לחצו כאן.

"I believe." - Mike Wheeler/Lucas Sinclair/Dustin Henderson/Will Byers/Max Mayfiled, Stranger Things Finale

המלצת הכתב להעצמת החוויה: קראו את הכתבה תוך כדי שאתם שומעים את Kids באוזניות שלכם.

אם קראתם את הביקורת שלי לפרק סיום הסדרה של ״דברים מוזרים״ (ואם לא אז מה אתם עושים פה???), אתם יודעים שלהגיד שנהנתי מהפרק הזה יהיה אנדרסטיימנט במלוא מובן המילה. צחקתי מהבדיחות והרגעים הקומים המגוחכים של הדמויות השונות. נשמטה לי הלסת מרגעי השיא העלילתיים ומהקרב האפי והמרהיב של החבורה בוקנה ומצליף המוחות. התרגשתי עד דמעות מהדינמיקה השונה בין הדמויות ומהפייאוף הרגשי והעלילתי שכל אחת ואחת מהן קיבלה. אבל בכל זאת, ולמרות שכאמור נהנתי מהפרק כולו, אין ספק שיש סצנה אחת שמתעלה מעל כולן, שסיפקה לי את אחד הרגעים הטובים והמרגשים ביותר של הזמן האחרון. אני מדבר כמובן על סצנת סיום הסדרה, בה חבורת הילדים משחקת את משחק המבוכים ודרקונים האחרון שלהם. הסצנה הזו אולי לא הייתה מלאת אקשן ופיצוצים כמו סצנת הקרב הענקית של אמצע הפרק, או כמו הסצנה שחותמת את החלק הראשון של העונה ובמהלכה ויל מקבל כוחות. אבל היא הייתה כל כך מרגשת ומספקת, שכשצפיתי בה בפעם הראשונה, לא הצלחתי לעצור את שטף הדמעות שפרץ ממני. וגם עכשיו, מעל 72 שעות לאחר מכן, אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה. 

משחק אחד אחרון וכיף - מתוך ״דברים מוזרים״ באדיבות נטפליקס

אחרי שניגבתי את הדמעות והתחלתי לעכל את החוויה המדהימה שהיא והפרק הזה העבירו אותי (תוך כדי שחזרתי לצפות בה עוד כמה וכמה פעמים), מצאתי את עצמי חושב ותוהה - למה ואיך הסצנה הזו גרמה לי להרגיש כמו שאני מרגיש? מדוע הקלוז'ר המדהים (אך בו זמנית פשוט) הזה מצליח לעבוד כמו שהוא עובד? אלו בדיוק השאלות שננסה לענות עליהם בכתבת הניתוח שלנו לפרק הסיום, במהלכה נעבור על כל אחד ואחת מהדמויות השונות שמופיעות באותה הסצנה, ונבין איך היא סוגרת את המסע שלהם בצורה הטובה ביותר שאפשר.

---

חבורת ההרפתקנים

עוד לפני שנוכל לדבר על הקלוז'ר האישי של כל אחת משש או שבע הדמויות המרכזיות שמופיעות בסצנה הזו, צריך לדבר על הקלוז'ר הקבוצתי שלהם, שסוגר את המסע שהחבורה עברה במשך כל חמש העונות של הסדרה. הקלוז'ר הזה מתחיל עוד לפני שאנחנו רואים או שומעים את מי מהדמויות השונות, כאשר אנחנו מתמקדים בשניות הראשונות של אותה הסצנה דווקא בממטרה בחצר של משפחת ווילר. הבחירה לפתוח את הסצנה דווקא בצורה הזו, במה שלא ניתן לתאר בצורה אחרת מאשר שחזור מדויק של הרגעים הראשונים של סצנת פתיחת הסדרה, בה פגשנו לראשונה את הדמויות השונות, מסמלת לנו בצורה ויוזאלית נהדרת את העובדה שמדובר בסגירת מעגל עבור כולם ומכל הבחינות. אחרי הכל, בדיוק כמו שהמסע שלהם מתחיל, כך הוא גם נגמר. בדיוק כמו הלילה שבו וויל נחטף לראשונה לאפסייד דאון, מה שהפיל את אבן הדומינו הראשונה בשרשרת שהובילה אותם דרך סדרה של ארועים טראגיים ומשני חיים, כך גם הלילה האחרון במסע שלהם נגמר באותו המקום. אך יחד עם זאת, לא מדובר בשחזור מושלם של הסצנה מהעונה הראשונה, אלא בשחזור כמעט מדויק, המכיל שני הבדלים ויזואלים עיקריים, שגם הם תורמים לתחושת הסגירה שהסצנה מנסה להעביר. הראשון מבניהם הוא העובדה שהפעם הממטרות מסתובבות משמאל לימין ולא מימין לשמאל. המשמעות של השינוי העדין הזה היא לסמל לנו הצופים שלמרות שעל פניו הממטרה והדמויות נמצאות באותו המקום, הם לא אותם האנשים שהיו כשראינו אותם בפעם הראשונה. הם עברו מסע ותהליך שגרם להם לשינוי פיזי ונפשי כאחד. השני הוא שבניגוד לסצנת הממטרות הראשונה, בה היו ניכרים לעין מספר רב של ממטרות שעבדו במקביל כדי להשקות את הגינה, הפעם אנחנו רואים רק ממטרה אחת בודדה. בכך אנחנו למעשה למדים שעכשיו, ובפעם הראשונה מאז אותה סצנת פתיחה אייקונית, החבורה מאוחדת באופן מלא. כבר אין להם יריבויות או מתחים פנימיים שמאיימים להפריד ביניהם, והם סוף כל סוף מצליחים להפוך למקשה האחת, היחידה והמגובשת שהם תמיד נועדו להיות.

מני מני מני ממטרה - מתוך ״דברים מוזרים״

בהמשך ישיר לקו הזה, ובדיוק כמו בסצנת פתיחת הסדרה, אנחנו עוברים הישר אל תוך המרתף של משפחת ווילר. שם אנחנו רואים שבמקום ללכת למסיבה המגניבה שהזמינו אותם אליה מוקדם יותר בפרק, הם בחרו להעביר את הלילה האחרון שלהם בלימודים בקמפיין מבוכים ודרקונים אחד אחרון. מעבר לכך שמדובר בהמשך אותה הקבלה תסריטאית וויוזאלית לסצנת הפתיחה, אנחנו מקבלים עדות לעובדה שלמרות כל החוויות שהם עברו במרוצות השנים מתחת לפני השטח, בתוך תוכם הם עדיין אותם הילדים שהיו כשפגשנו אותם לראשונה. הרי הם בקלות יכלו לבחור במסיבה המטורפת כמו רוב בני המחזור שלהם. אבל למרות הפיתוי הרב ודווקא כשיש להם את האופציה להיכנס אל המעגל של ״המקובלים״ שהם תמיד חלמו להיכנס אליו, הם בחרו להשאר נאמנים לעצמם ולהמשיך לעשות את מה שהם אהבו מאז ומעולם. להיות חנונים חביבים שמשחקים מבוכים ודרקונים. בנוסף, העובדה שהם בחרו לעשות את הבחירה הזו כקולקטיב ממשיכה להעיד שהם מחוזקים ומחוברים מתמיד. כפי שהמשך הסצנה מדגיש לנו היטב (ועוד נגיע לכך בהמשך), לכל אחד מהם יש רצונות ואמונות שונות לגבי החיים שלהם והמשך דרכם מפה והלאה. אבל העובדה שהם בחרו לשים את כל אלו בצד וליצור עוד חוויה משותפת ואחרונה ביחד, מעידה עד כמה הם מוכנים לשים את החברות והקשר בניהם לפני הכל. איך בשלב הזה, כבר שום דבר לא יוכל להפריד ביניהם יותר.

יחד ננצח - מתוך ״דברים מוזרים״

לאחר מכן, אנחנו רואים אותם ברגע השיא של הקמפיין שלהם, כאשר פעם נוספת הם נדחקים לפינה ורק וויל החכם נשאר עומד כנגד הבוס האחרון. מעבר לעובדה שמדובר במעין סיכום של הסדרה עד כה, כאשר העלילה אמורה לייצג את הסיפור של הסדרה עד כה ושל רגע השיא העלילתי שחווינו רק לפני חצי שעה בפרט, היא גם ממשיכה לספק רפרנסים להיסטוריה של הסדרה כולה. הרי גם בסצנת פתיחת הסדרה ראינו איך כל הגיבורים של קמפיין המבוכים ודרקונים הראשון שלהם, חוץ מויל החכם, נפלו על הרצפה ואיך הוא הפך להיות התקווה האחרונה שלהם - מה שבסופו של דבר לא צלח (מה לעשות שיצא 7 בקוביה). בנוסף, הסיטואציה הזו משמשת כהקבלה מעולה לפרק הרביעי של העונה ולסצנת הסיום שלה, כאשר גם אז, בדיוק כמו פה, וויל היה התקווה האחרונה של החבורה. הוא היחיד שנשאר עומד על הרגליים בזמן שוקנה והדמגורגנים השונים תקפו וחטפו את הילדים. למרות שגם הוא שהה תחת סבל כבד מנשוא בעקבות אותה המתקפה ולמרות שגם אז הכל היה נראה אבוד, הוא הצליח להתעשת על עצמו ולהציל את כולם.

לכן, זה בוודאי לא יפתיע אתכם שאני אטען שזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה גם פה בקרב האחרון של קמפיין המבוכים ודרקונים האחרון שלהם. אם בפעם הראשונה שהם שיחקו, וויל נכשל בהגנה על החברים שלו כי הוא עוד היה ילד קטן וחלש שלא הבין את מלוא כוחותיו, עכשיו הוא כבר גדול, עצמאי ובעיקר שלם עם עצמו ועם הסביבה שלו. יחד עם החברים שלו, הוא מצליח להתעשת על עצמו ולהציל את עצמו ואת כולם. החלק בסצנה שבו וויל מנצח את הנבל הרשע עשוי בצורה נפלאה, כאשר אנחנו מקבלים עוד מיני סצנת בניית תוכנית אייקונית אחת אחרונה (בסגנון שכבר הפך להיות כמעט שם נרדף של הסדרה). אנחנו רואים איך וויל שואב כוח מהחבורה שלו בכדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו ולהגן עליהם בחזרה. בדיוק כשוויל בא לזרוק את הקוביות שלו בפעם האחרונה בתבוסה, אנחנו שומעים לפתע את הנעימה Will The Wizard, שהופיעה לראשונה בסצנה בה הוא קיבל את הכוחות שלו. דסטין אז עוצר אותו בפתאומיות ומזכיר לו את הקוסמת מכנסיית סנט מרקוביה (שהיא כמובן הקבלה לאילבן), שאמרה להם שהיא תבוא לעזור להם כשהם יהיו בנקודת השפל שלהם. אחרי האמירה הזו, לוקאס ומקס מצטרפים אליהם ועוזרים לויל למצוא את לחש הזימון שלה. וכשזה קורה, וויל משתמש בכוח שלו על מנת לנסות לזמן אותה, בדיוק כמו שהוא השתמש בכוח שלו בפרק 4 בכדי להציל את החברים שלו. 

תוכנית אחת אחרונה - מתוך ״דברים מוזרים״

בהתחלה נראה שזה לא עובד, ולמרות הניסיון שלהם, הכל הלך לטמיון (ואפשר לטעון שזו הקבלה די מעניינת למספר רב של סיטואציות במהלך העונה ובמהלך הפרק הזה בפרט, בהן הדמויות השונות ניצלו ממוות בדקה ה-90). אלא שאז, הקוסמת מזדמנת הורגת את הערפד הרשע (או יותר נכון את וקנה), ויחד עם ויל, מצליחה לגרש אותו מהעולם ולהעניק לחבורה סוף שמח. כשזה קורה והנבל מובס, החבורה העליזה מתחילה להשתולל משמחה. לא רק כי היא ניצחה את המשחק, אלא כי היא סוף סוף זוכה להיות מאושרת באמת, במשחק ומחוצה לו. זו פחות או יותר הפעם הראשונה מאז שהתחילה הסדרה שבה אנחנו יכולים לראות את כל חמשת הילדים שסביבה היא חגה, כשהם שמחים ומאושרים באמת וללא רגשות אשם. הם לא צריכים להתכונן לקראת קרב נוסף, לחשוש על עצמם או לדאוג מגורל האנושות, ויכולים סוף סוף להיות ילדים שמחים ומאושרים בפעם הראשונה מזה מעל ל-6 שנים. הסדרה גם דואגת להעביר לנו את האושר העילאי הזה בצורה נהדרת. לא רק מהפן התסריטאי, אלא גם בזכות המשחק המצוין של כל אחד ואחת מאותם חמישה ילדים, שבאמת מצליחים להעביר את התחושה של אושר טהור בצורה נהדרת. אנחנו רואים אותם קופצים וצוהלים במקום, בצורה הרבה יותר חזקה ומודגשת בהשוואה למקרים אחרים (ובפרט אחרי הקרב הגדול באמצע הפרק). זה מזכיר לנו שעד כמה למרות שקל לשכוח את זה לפעמים, בסופו של דבר עדיין מדובר פה בילדים. בנוסף לכך, זה גם מזכיר את כל הסבל שהם עברו עד כה וכיצד עכשיו, כשהם סוף סוף יכולים להרשות לעצמם לקבל בחזרה את הילדות שנגנבה מהם - אפילו אם זה רק לכמה שעות בודדות. הם לוקחים את ההזמדנות הזו בשתי ידיים, ומוציאים מעצמם את האושר והשמחה הגולמיים האלו בצורה הגדולה והחזקה ביותר שהם מסוגלים.  

אושר אמיתי - מתוך ״דברים מוזרים״

בכדי לסגור את הסיפור של החבורה באופן רשמי, מייק מכריז שתושבי הכפר (שניתן להמשיל גם לצופים של הסדרה וגם לתושבי כדור הארץ אותם הם הצילו) מודים להם בברכה ונותנים להם אלף מטבעות זהב לכל אחד, על מנת שיוכלו לחיות את המשך חייהם באושר ועושר. הבחירה לסיים את הסיפור של ההרפתקה האחרונה שלהם ככה מעבירה גם מסר לקהל. הכותבים השונים, ובראשם האחים דאפר, מנסים להסביר שבדיוק כמו בסיפור של קמפיין מבוכים ודרקונים, בו הסיפור מוסלל לכדי נצחון של הדמויות בסופו של דבר, גם פה הסיפור הוסלל לאותה המטרה. הם מעבירים את המסר שאולי זה דרש קצת עיגולי פינות כאלו ואחרים, ויתכן שהסיכונים הרגישו קצת יותר מידי נמוכים בגלל זה, אבל זה היה שווה את זה. בסופו של דבר, זה אולי לא הסיפור שדמיינו שנקבל או לא הסיפור שרצינו לקבל, אבל זה היה הסיפור שתמיד היינו אמורים לקבל. זה היה שם מההתחלה, ממש החל מהשנייה הראשונה. העובדה שהחבורה הזאת מסיימת את הסיפור שלה בדיוק איפה שהיא התחילה, רק שעכשיו היא שמחה, חזקה ומאושרת יותר, לא רק מסתדרת בצורה פנטסטית עם המסר והמסע של הסדרה עד כה, אלא גם מספקת לה את הקלוז'ר הטוב, המספק והראוי ביותר שניתן להעלות על הדעת. ובתכל׳ס? בשביל סוף מרגש שכזה לחבורה שגדלנו יחד איתה, הכל שווה את זה.

פרסים ומדליות - מתוך ״דברים מוזרים״

בעוד שלחבורה, כקבוצה מגובשת אחת, הסוף הקלאסי והנדוש של אושר ועושר עד עצם היום הזה אולי מתאים וראוי, לדמויות השונות מגיע סוף שלם יותר ומורכב יותר. אחרי הכל, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ואחרי הסבל והאסונות שעברו עליהם במרוצות השנים והעונות, מגיע לכל אחד ואחד מהם גם קלוז'ר אישי משלהם. לא סתם מקס זו שאומרת למייק שהסוף של המשחק (ולכן גם בפועל של הסדרה עד כה) הוא פשוט מידי. בדרכה שלה, היא גם מקניטה אותו שהוא אמור להיות מספר סיפורים מוכשר, כסוג של הקבלה לתלונות שהאחים דאפר חזו מראש מפי הקהל. ההקנטה הזו נתמכת על ידי דסטין, וויל ולוקאס, שמחממים את מייק בדרישה לסוף טוב יותר גם עבורם. אבל מייק לא נראה מוטרד מהעניין. הוא טוען בפני חבריו ובפני הקהל שלמרות שקל לחשוב על אושר ונחת כדבר סטנדרטי ופשוט, אם נתאמץ ונחשוב עליו קצת יותר לעומק, נגלה שאושר זה דבר שיכול לבוא בצורות ומובנים רבים. המשפט הזה הוא הסיפתח הראשון לקלוז'ר האישי של כל אחת מהדמויות השונות. האחים דאפר, דרך מילותיו של מייק, עוברים על כל אחד מחמשת הילדים שיושבים מסביב לשולחן ומעניקים להם, כפרס על גבורתם בקרב, את הסוף שמגיע להם.

מקס הזומרית

הדמות הראשונה שמקבלת את הסוף שלה היא הדמות של מקס הזומרית. הסוף הזה מתחיל עוד הרבה לפני שאנחנו שומעים את החזון שיש למייק לגביה, והרבה לפני שהיא בכלל מאתגרת אותו על הגישה הסיפורית שלו לגבי הסוף הכולל של הקבוצה. הסוף שלה מתחיל מעצם העובדה שהיא יושבת בשולחן הזה יחד איתם ומשחקת במבוכים ודרקונים. מאז הצטרפותה לסדרה במהלך העונה השנייה, מקס תמיד נעה על צדדים שונים של המתרס. מצד אחד היא הייתה חנונית לא פחות גדולה מארבעת הבנים שחולקים איתה את השולחן ותחומי העניין שלה הם לגמרי תחומי עניין שאפשר להגדיר בתור תחומי עניין לא שגרתיים לילדה בשנות ה-80. אבל מהצד השני, החנוניות הזו באה לידי ביטוי בצורה מאוד שונה מארבעת חבריה. היא תמיד הייתה יותר אדג'ית ו-״קולית״ מהשאר, ואנחנו רואים את זה במהלך הסדרה בצורה די מגניבה כאשר בניגוד לכל חבריה, היא אף פעם לא רוכבת על אופניים, אלא מתניידת אך ורק על סקייטבורד. הניגודיות הזו בין שני התחומים האלו, יחד עם סיפור הרקע שלה והאסונות שנפלו עליה במהלך הסדרה, תמיד הציבו אותה כפרש בודד בחייה. גם בתוך המשפחה שלה וגם בתוך החבורה הזו, היא תמיד הייתה שונה בנוף. ולמרות שמההתחלה ברור לנו מאוד שהיא רוצה ולאט לאט גם הופכת להיות חלק מהם, תמיד נשאלה השאלה באיזה חלק בדיוק מדובר ועד כמה גדול הוא יהיה. זו גם אחת הסיבות המרכזיות שוקנה בחר בה כקורבן בעונה הרביעית, שכן הוא השתמש בתחושת הבדידות והאשמה שלה כנגדה. אבל עכשיו, ואחרי כל מה שהיא עברה בשתי העונות האחרונות בפרט, נראה שהיא סוף סוף מצאה את המקום שלה בעולם ובין החבורה הקסומה הזו. היא הבינה איך למצוא את האיזון על הספקטרום הזה, כאשר מצד אחד היא סוף סוף מאמצת את החנוניות הקלאסית שלה ומשחקת איתם בפעם הראשונה בהיסטוריה מבוכים ודרקונים (אחרי שפחות או יותר הם התחננו בפניה שתשחק איתם בעונות הקודמות והיא סרבה בכל תוקף). אך בו זמנית, היא משחקת דמות של זומרית, שלא רק מתאימה לה באופי, אלא גם לא ממש סטנדרטית או מוכרת על ידי הרוב המוחלט של השחקנים. השילוב בין שני האלמנטים האלו מצליח לחבר את מקס למשחק, שעד לפני רגע היא שנאה לגמרי, ולגרום לה להיות מושקעת בו רגשית ועלילתית כאחד (אנחנו ממש רואים איך היא הופכת שולחנות כשהיא חושבת שהם מפסידים ואיך היא מלאה באושר שהם מנצחים). הוא גם הזה מזקק באופן מושלם את שני הצדדים המאוד שונים בדמות של מקס לכדי זהות אחת ומאוחדת, כזו שהיא סוף סוף שלמה איתה. הוא גורם לנו וגם לה להרגיש שהיא סוף סוף הצליחה להשתלב ביניהם ולהתחבר איתם באופן סופי ומלא. היא כבר לא לבד יותר והיא לעולם לא תהיה לבד יותר.

מצאה את מקומה - מתוך ״דברים מוזרים״

אבל מוטיב הבדידות הזה לא נגמר שם, שכן בתור הפרס שלה על הנצחון בקרב, מייק מעניק לה את הסוף הטוב שלה ושל לוקאס האביר. מייק מספר לחבורה שהאביר והזומרית פרשו מהקרב והלכו לעשות לביתם. הם התיישבו בכפר יחסית נידח ורחוק מאור הזרקורים (מה שמאוד מתאים לאופי של שניהם), וככל שהימים עברו, כך הם התאהבו אחד בשני יותר ויותר. עוד לפני שניגע במשמעות שלו, ראוי לציין שברקע הדברים של מייק, אנחנו רואים את מקס ולוקאס בקולנוע צופים יחד בסרט ומתנשקים אחד עם השני. בדיוק כמו הזוג האוהב והצעיר שהם אף פעם לא זכו להיות. הנשיקה הזו היא גם עוד סגירת מעגל פואטית במיוחד, שמתקשרת לסוף העונה הרביעית, כאשר לוקאס הבטיח למקס שהוא יקח אותה לסרט ביום שכל זה יגמר. מעבר לעובדה שהחלק הזה בסצנה מראה לנו שלוקאס עמד במילתו וקיים את הבטחתו למקס, מה שעוד יותר מחזק את תחושת השייכות שלה בעולם, אנחנו גם מקבלים עדות נוספת לכך שסופן המוחלט של הזוועת סוף סוף הגיע. עכשיו סוף סוף יש להם זמן לעשות שטויות של ילדים בגילם. מעבר לכך, המשמעות של המילים של מייק עבור מקס עצומה מאין שיעור, שכן היא מספקת לה תחושת שייכות גם בפן האישי והמשפחתי. במהלך ההיסטוריה של הסדרה, ראינו איך מקס לא רק עוף מוזר בתוך החבורה עצמה, אלא גם בתוך המשפחה שלה. אבא שלה עזב אותה כשהייתה ילדה קטנה, לה ולאמא שלה הייתה מערכת יחסים מאוד מוזרה, ואפילו אחיה החורג בילי שאמנם הציל אותה והגן עליה בסופו של דבר, התעלל בה והתאכזר אליה במשך רוב חייהם המשותפים. כל אלו גרמו למקס לגדול במשפחה לא מתפקדת בלשון המעטה, ולמחסור בתפיסה משפחתית או זוגית אמיתית (ואם תשאלו אותי, זה נס של ממש שהיא יצאה כמו שהיא יצאה בהנתן הסביבה שהיא גדלה בה). אבל עכשיו, בעזרת הניבוי והפרס שמעניק לה מייק, היא למעשה מבינה שהכל יהיה בסדר. בפעם הראשונה בחייה, יש לה לא רק חברים, אלא גם בן זוג שאוהב אותה ותומך בה בדיוק כמו שהיא. היא כבר לא צריכה לפחד שהיא תשאר לבד בעולם, כי היא מבינה שהיא מצאה את אהבת חייה, שיעשה כל מה שצריך בשבילה (בין אם זה ללכת לסרט או להציל אותה ממפלצת ממימד אחר). שביחד, אף אחד לא יכול עליהם. כשהיא שומעת שמייק מנבא לזוגיות שלהם אריכות ימים, היא גם מבינה שהם פה כדי להשאר. למרות שאין לה ממי לקחת דוגמא כשזה נוגע למשפחה שלה, היא בטוחה שעכשיו אחרי כל מה שקרה, היא תצליח במשימה ותקים זוגיות ומשפחה לתפארת. בפעם הראשונה מאז שהיא נולדה, היא סוף סוף מרגישה תחושת שייכות, משפחתיות ואהבה בכל הדרכים שאפשר. היא כבר לא מד מקס הילדה החדשה והמוזרה, אלא רק מקס, שסוף כל סוף מצאה את מקומה בעולם.

אני רוצה שהיא תבוא איתי לסרט - מתוך ״דברים מוזרים״ באדיבות נטפליקס

לוקאס האביר

אם הזכרנו כבר את מקס הזומרית, אי אפשר שלא להתייחס לקלוז'ר שגם לוקאס האביר מקבל במהלך הסצנה הזו. למעשה ובדומה לבת זוגתו, גם הקלוז'ר שלו מתחיל באותה צורה, כאשר עצם זה שהוא יושב כמו שהוא יושב עם החבורה ומשחק איתם מבוכים ודרקונים, מסמל המון על המסע האישי שלו במהלך הסדרה. מבין ארבעת חברי החבורה המקוריים, לוקאס תמיד היה זה שהקשר שלו אליהם עמד בסימן שאלה. הוא אמנם התחיל איתם בתור חנון חביב למדי, שלא היה מאוד שונה מהם, אבל מעונה לעונה הקשר שלו אליהם ואל התחביבים שלהם קצת נחלש. הוא היה הראשון שהשיג חברה, הראשון שפחות או יותר הפסיק לשחק מבוכים ודרקונים, וגם היחיד מבין החבורה כולה שעשה את המעבר מה-״חנונים״ אל ״המקובלים״, דרך הכדורסל והספורט. קווי העלילה האלו תמיד העלו בפני צופי הסדרה את השאלה כמה עוד אפשר למתוח את הקו לפני שהוא יקרע, ומה צריך לקרות כדי שהוא יעזוב אותם. אבל במהלך העונה בכלל ובסצנה הזו בפרט, אנחנו למדים שהתשובה היא שהקו הזה לא עומד להקרע. אם אחרי שלל הזדמנויות השונות שנקרו בדרכו, כולל ההזדמנות של אותה המסיבה המטורפת שהוא הוזמן אליה רק כמה שעות קודם לכן, הוא בוחר להמשיך ולבלות איתם, אנחנו מבינים שאין שום דבר בעולם שישבור את הקשר שלהם. הבחירה שלו לשבת ולשחק איתם עוד סבב אחד אחרון של מבוכים ודרקונים, מעידה שהוא הגיע לכדי הבנה עם עצמו מה הוא אוהב ומה חשוב לו. הוא מתעדף את החברים והתחביבים שלו (חנוניים וילדותיים ככל שיהיו) על פני הרצון להרשים אחרים ולהיות מקובל, וזה אומר הכל. אנחנו גם רואים עדות נוספת לבחירה שלו להיות נאמן לעצמו ולחבורה שלו דרך התסרוקת שלו. במהלך העונות וככל שהקשר בינו לבין החבורה עמד יותר ויותר בסימן שאלה, התסרוקת שלו הלכה והשתנתה (שלא לומר צמחה לגובה). אבל עכשיו, ובפעם האחרונה שאנחנו רואים אותו על המסך, אנחנו רואים שהוא חזר לתסרוקת שהרבה יותר דומה (שלא לומר זהה לחלוטין) לתסרוקת שהייתה לו כאשר פגשנו אותו לראשונה. הבחירה בתסרוקת הזו מעידה בפנינו שלמרות כל הניסונות שלו לברוח מעצמו ולהיות יותר מקובל, הוא הבין בסופו של דבר שכל רדיפת התדמית הזו היא שטותית לגמרי. עכשיו, כשהוא כבר לא רוצה או צריך להעמיד פנים, הוא חוזר לשורשים ולמקורות שלו, במלוא מובן המילה.

אל תשכח מי אתה לוקאס - מתוך ״דברים מוזרים״

מעבר לכך, לנבואה המשותפת שמייק מעניק לו ולמקס יחדיו יש משמעות נוספת עבורו, שמחזקת את תהליך ההשלמה שהוא עבר. הסיפור שמייק מספר להם, שבמהלכו אנחנו רואים איך הוא מקיים את ההבטחה שהבטיח למקס כבר לפני מעל 3 שנים, משמשות עבור לוקאס כסוג של עוגן למציאות. העובדה שמייק מספר לו שהוא ומקס יחיו יחדיו באושר ועושר פחות או יותר לנצח, מעידה בפניו שמעבר לעובדה שהוא קיבל את הדבר שהוא הכי רצה כל השנים האלו, הוא גם מקבל תזכורת תמידית לבחירות ולמעשים שלו. בחלק מהזמן, הבחירות והמעשים האלו הובילו אותו להפסדים אדירים, שכמעט עלו לו בלא מעט דברים יקרים (ובראשם כמובן מקס, שהקשר בניהם כמעט אבד לחלוטין בעונה 4). עם זאת, בחלק מהזמן, הבחירות האלו הובילו אותו דווקא להצלחות מסחררות, כמו הרגע הזה שהוא הצליח להציל את מקס בתקיפה בבית החולים למשל. כשמייק מנבא ללוקאס שמקס תעביר איתו את שארית חייו, הוא למעשה טוען שהיא תשמש לו כסוג של תזכורת תמידית לכל הדברים האלו. הוא לא יוכל להסתכל עליה דרך העיניים המאוהבות שלו (שרק יהפכו להיות מאוהבות יותר לאורך השנים), מבלי לחשוב על כל ההיסטוריה שלהם. הטוב, הרע והמכוער כולם יצופו בכל פעם שהוא יביט בה, מה שמצד אחד יזכיר לו את כל הטעויות שהוא עשה בעבר, אבל מצד שני, גם ימנע ממנו לעשות אותן שוב בעתיד. בסופו של דבר, הסוף הזה שלוקאס מקבל ממייק נועד להזכיר לו את העובדה הפשוטה והחותכת, שבדיוק כמו האביר שהוא משחק במשחק, הוא אדיב וטוב לב. הוא אולי שוכח את זה לפעמים ואפילו ניסה לפעול כנגד זה פעם או פעמיים. אבל עכשיו אחרי כל המסע הזה, וכשיש לו את מקס בתור התזכורת התמידית הזו לצידו, הוא לעולם לא ישכח את זה. הוא ישאר לעד כאביר טהור הלב של החבורה, שיגן על אהוביו בכל מחיר.

דסטין המשורר

אחרי שמייק מסיים עם הפרס הספק-משותף ספק-לא שהוא מעניק למקס ולוקאס, הוא עובר להעניק לדסטין המשורר את הפרס והנבואה שלו. הוא פותח בכך שהוא מספר לו שלמרות שהוא בסך הכל משורר, הוא עדיין משתוקק מאוד לידע, עד כדי כך שהוא מתקבל לגילדת המכשפים ומבלה שם את ימיו בלמידת הספרים הרבים ומלאי העוצמה שלהם. האלמנט הזה בסיפור בא להזכיר לנו וגם לדסטין עצמו עד כמה הוא מוכשר וחכם. הוא יותר חכם מכל אחד אחר שאנחנו מכירים והכרנו עד עכשיו במהלך הסדרה. למעשה, הוא כל כך חכם, עד כדי כך שלמרות שעל הנייר הוא בסך הכל משורר פשוט, הוא מצליח להפתיע את כולם וללכת ללמוד אצל המכשפים הגדולים ביותר שקיימים - וזה לא דבר פשוט בכלל. כשהטענה הזו מגיעה מפי מייק, שכפי שנראה בהמשך מסומן כמנהיג האולטימטיבי של החבורה, מדובר במחמאה ענקית עבור דסטין, כזו שגורמת לו להתנפח מגאווה. היא מראה לו שלמרות שהיו לא מעט פעמים שאפילו החברים שלו קצת צחקו עליו יותר מידי בגלל האובר חנוניות שלו, עכשיו הם לגמרי מקבלים אותו ומעריכים אותו. אבל זה לא הכל. כי לא רק שהחלק הזה בנבואה סוגר את המסע שלו ומייצב אותו בקבוצה בדיוק איפה שהוא צריך להיות, הוא גם מספר לדסטין שהוא הולך לעשות את מה שהוא תמיד שאף לעשות. מאז ומעולם, דסטין רק רצה ללמוד וללמוד ולעסוק במדעים לטובת חבריו והאנושות. הידיעה שהוא סוף סוף יזכה לעשות את זה לא רק מגשימה לו את מה שהוא החלום הכי גדול שלו, אלא גם מראה לו שהעבודה הקשה שלו בנושא השתלמה. הוא עבד ועמל בנושא במהלך כל הסדרה והיה זה שתמיד הוביל את הצד המדעי של כל ההרפתקה המטורפת הזו. לראות אותו אחרי כל זה מצליח להמשיך ולפתח את הצד הזה שבו, בצורה ובדרך שבה הוא קיווה כל השנים, מצליחה לסגור לו מעגל בצורה פואטית ומיוחדת במינה.

יוצא להגשים חלום - מתוך ״דברים מוזרים״

אבל לא די בכך, כי מעבר לעובדה שמייק מספר לו שהוא עתיד להמשיך לפתח את הצד המדעי והחנוני שלו בצורה מקצועית, הוא גם חושף בפניו שהוא לא זונח את הצדדים החדשים שהוא גילה בעצמו. הוא מראה לו שעם כמה שמאז ומעולם הצד המדעי והחנוני בער בו, הוא התפתח ועבר שינויים עצומים שהפכו אותו לאדם טוב יותר ומורכב יותר, וגם אותם הוא הולך להמשיך לפתח. כשהוא אומר לנו את זה, אנחנו רואים את דסטין יוצא מהאוניברסיטה ורץ אל סטיב, כאשר השניים מתחבקים ויוצאים להרפתקה חדשה ומסתורית שתוביל אותם לאן שהרוח נושבת (ואגב נטפליקס, זו יכולה להיות סדרת ספינאוף ממש טובה). החלק הזה בנבואה של מייק נועד להראות לנו את הצורה האולטמיטיבית של דסטין. הוא מצד אחד חכם וחנון, אבל מצד שני, ממשיך גם להיות הרפתקן נועז. הוא יוצא לחקור את העולם עם חברו הטוב ביותר סטיב, וגם את הקשר איתו הוא לא מזניח. אנחנו רואים שבעצם דסטין למד מכל המנטורים שהיו לו בכל השנים האלו. החל ממיסטר קלארק, שלימד אותו לשאוף למצוינות ולידע, דרך סטיב שלימד אותו טיפה לשחרר, להיות קליל ולצאת להרפתקאות שונות, ועד אדי שלימד אותו לשים פס על העולם ולהיות נאמן אך ורק לעצמו, לאמונות שלו ולחברים שלו. כל המנטורים חיים בנפש של דסטין במקביל והופכים אותו לדמות שאם התיאור הראשוני שלה היה ״מצחיק וחמוד״, עכשיו היא כבר הרבה יותר מזה. היא משהו גדול ועוצמתי יותר, שבדיוק כמו משורר טוב, אין דבר בעולם שיצליח לכבות אותה ואת הכריזמה שלה בכל נושא שבעולם.

החברים הכי הכי טובים - מתוך ״דברים מוזרים״

ויל החכם

את הפרס שמעניק מייק לויל החכם אפשר לחלק לשני חלקים. הראשון מבניהם הוא עצם העובדה שמייק הוא זה שמנבא עבורו את העתיד הכה אופטימי ומזהיר שלו. במהלך הסדרה בכלל ובשתי העונות האחרונות בפרט, ראינו איך הקשר בין ויל למייק עומד לכדי מבחן עצום בגודלו. מה שהתחיל כקשר של שני חברים טובים, הפך לאט לאט לקשר משונה בו ויל מאוהב במייק עד עמקי נשמתו, אבל מייק לא מסוגל להחזיר לו באותו המטבע. כבר ניתחנו את התהליך האישי שויל עבר בנושא ואיך הוא משפיע על הקבלה העצמית שלו גם בחלק השני וגם בחלק הראשון של העונה. ראינו שלמרות כל הקושי שבדבר, ויל הצליח להגיע לשלווה פנימית וקבלה עצמית מוחלטת - לא רק עם עצמו, אלא גם עם הסובבים אותו. אנחנו רואים רמיזות על כך שגם מייק הוא חלק מאותם הסובבים. גם במהלך סצנת היציאה מהארון הידועה לשמצה כאשר הוא קם לחבק אותו, וגם במהלך השיחה שלהם על האנטנה בתחילת הפרק, כאשר הוא אומר לו שהכל טוב בניהם ושהם ישארו החברים הכי טובים. אבל עדיין, גם בשלב הזה, מכונן בנו ובויל הספק הקטן ביותר שאולי מייק רק אומר את מה שאנחנו רוצים לשמוע, אבל לא באמת מאמין בכך. עם זאת, ברגע שמייק מנבא לו את אותו עתיד אופטימי ומזהיר, הספקות האלו בין רגע נעלמים. אנחנו מבינים שמייק עומד במלואו מאחורי כל מה שהוא אמר. הניבוי הזה משמש כעדות המעשית והפרקטית הראשונה לכך שמערכת היחסים החברית בין מייק לויל לא רק שלא נהרסה, אלא אף התחזקה. הם עכשיו מבינים ומכירים אחד את השני יותר טוב מאי פעם. כעת, כששום חומה לא עומדת בניהם יותר, אין שום דבר שיכול לפגוע בהם ולקחת מויל את הדבר האחד שהוא פחד שיקחו לו יותר מכל.

חכם ושלם - מתוך ״דברים מוזרים״

החלק השני באותו פרס שמקבל ויל החכם נמצא בתוכן הנבואה של מייק כלפי העתיד שלו. מייק מספר לו שכפי שהוא מנבא, ויל החכם עוזב את הכפר בו הוא גדל וממשיך אל העיר הגדולה בכדי לצבור חוויות חדשות, אותן לא היה יכול לצבור בשום מקום אחר. הוא טוען שהעיר מהממת את ויל. בו זמנית, הוא מתרגל אליה ומוצא בה לא רק אושר אמיתי, אלא גם קבלה במלוא מובן המילה. ברקע הדברים האלו, אנחנו גם רואים את ויל מגיע לבר בעיר הגדולה, כשהוא לבדו ומעט חושש מהמצב. הבחירה בעיר הגדולה ובבר היא לא בחירה סתמית, שכן היא אמורה לתאר מקום גלובלי ופתוח יותר בדעותיו. בסופו של דבר ובדיוק כמו בעולם האמיתי, לערים ולמקומות הגדולים בעולם, בהן חיים הרבה יותר אנשים ומבקרים בהם הרבה יותר תיירים, יש לרוב הרבה יותר פתיחות מחשבתית לנושאים בסגנון הזה. העובדה שויל עובר לשם לא רק מעידה על כך שהוא ממשיך לבלות ולחיות במקומות שמקבלים אותו כמו שהוא ואינו נאלץ להסתתר יותר, אלא גם על העובדה שהוא ממש מאמץ את הצד הזה שבו לחיקו. הוא אף מרחיק לכת בכדי להגיע אל מקומות שבהם הוא יוכל לחקור ולפתח את הצדדים האלו שבו, אפילו יותר לעומקן. למרות שזה נראה לרגע כאילו ויל עומד לבלות שם לבד, תוך רגע מצטרף אליו גבר נוסף והשניים מתחילים במה שנראה כמו דייט ראשון או שני ומרגש במיוחד. הדייט הזה מאוד סימבולי ומיוחד עבור ויל, מכמה סיבות שונות. ראשית, אנחנו רואים עדות נוספת לכך שהוא באמת התגבר על העניין עם מייק, צמח ממנו והשאיר אותו מאחוריו. בדומה למייק, גם את הצד של ויל בהסכמה על מצבה של מערכת היחסים המשונה בין השניים קיבלנו רק דרך מילים והבטחות, ולא ראינו אף מעשה שתומך בהן יותר מידי. עכשיו כשויל יוצא לדייט הזה, הוא מסמל עבורנו שגם הוא השלים עם המצב ועומד מאחורי המילה שלו. גם הוא מוכן להמשיך הלאה מהנושא, תוך כדי שהוא מצליח לשחרר מהפן הרומנטי של מערכת היחסים שלו ושל מייק. שנית, עצם זה שהדייט הזה נעשה במקום ציבורי ופומבי כל כך, ממשיך להראות שויל ממש גאה במי שהוא. קשה לדמיין מצב לפני העונה הזו בכלל ופרקי הסיום שלה בפרט, בו ויל היה מוכן להראות עם גבר בדייט באופן ציבורי. אבל עכשיו, אחרי כל התהליך שהוא עבר, הוא מצליח לקבל את עצמו בדיוק כפי שהוא. כשזה קורה, הוא גם מרגיש מספיק בטוח בכדי לצאת אל העולם ולהראות את הצד הזה שבו, בצורה הכי רגישה וכואבת שלו.

אבל מעל שתי נקודות אלו, מתנוססת העובדה שהנבואה הזו של מייק מעניקה לויל סוף כל סוף אהבה. לכל אחד ואחת מהדמויות המרכזיות השונות של הסדרה הייתה אהבה בשלב כזה או אחר בחייה. היא אולי הייתה קצרה, היא אולי הייתה סתמית והיא אולי לא הסתיימה כמו שצריך. לויל לא יצא לחוות את זה בכלל. השילוב של הבושה שהוא חווה מהצד הזה שבו, יחד עם העובדה שהאהבה הראשונה שלו הייתה מייק ואינה הייתה הדדית באותה הדרך, גרמו לכך שויל עצמו לא זכה לקבל את החוויה הזו בנעוריו וילדותו. עכשיו, כשהוא סוף סוף שלם עם עצמו ויוצא לעיר הגדולה, גם הוא זוכה לחוות את תחושת האהבה הזו. עכשיו גם לו יש בן זוג וגם הוא זוכה להנות, לפחד, להיות עצוב ובעיקר לחוות את כל העולם הזה, שעד עכשיו נמנע ממנו. למעשה, מדובר בשלב האחרון של הקבלה העצמית שלו. אחרי שהוא קיבל את עצמו וגם הסביבה הקרובה ביותר שלו קיבלה אותו, הוא מקבל את הכוח להקרין את הצד הזה הזו שבו החוצה ללא בושה ולקצור את פירות האהבה האמיתית שהוא מביא איתו. תוסיפו על כך שאותה נבואה על האהבה הראשונה של ויל מגיעה היישר ממייק, שעד לפני רגע היה מושא האהבה הנכזבת שלו והחבר הכי טוב שלו, ותקבלו פייאוף יפהפה, שסוגר את המסך על דמותו של ויל בצורה הפואטית ביותר שניתן להעלות על הדעת.

גם לויל מגיעה אהבה - מתוך ״דברים מוזרים״ באדיבות נטפליקס

מייק מספר הסיפורים

כשמייק מסיים להעניק את הפרסים והנבואות שלו לארבעת השחקנים, נראה שהנושא נגמר ושהם עומדים לעבור הלאה. אלא שבדיוק אז, ויל שואל את מייק מה הסוף של מספר הסיפורים שלהם (כלומר שלו). הוא, דסטין, לוקאס ומקס (שבשלב הזה כבר לא יכולים לעצור את הדמעות) מסתכלים עליו וספק-מבקשים ספק-פוקדים עליו לספק נבואה אחרונה גם עבורו. העובדה שויל הוא זה שמוביל את המהלך הזה מעניינת במיוחד, ומטרתה לשמש כסמל נוסף לקשר החזק שנרקם בין השניים. בדיוק כמו שמייק הוא זה שניבא לויל את העתיד הטוב והמיוחל שלו, כך גם ויל מנסה לעשות עבור מייק. רק שבניגוד אליו, אין לו ממש את המילים והיכולת לעשות את זה, אז הוא מבקש ממייק להביע במילים את מה שהוא מתקשה להגיד בעצמו. מייק שמבין שאין לו ברירה מסכים, ומספר שהעתיד של מספר הסיפורים לא ממש הולך להשתנות. הוא הולך להמשיך ולעשות את אותו הדבר, להמשיך ולספר סיפורים. זה אולי נראה כמו סגירה ונבואה אנטי קליימטית עבור מייק, אבל אם נחשוב על זה לרגע, נגלה שזו סגירה עלילתית נוגה במיוחד. במהלך הסדרה מדגישים בפנינו, גם בצורה עלילתית וגם בצורה טכנית עד כמה מייק הוא לא רק המנהיג של הקבוצה, אלא גם הלב הפועם שלה. טובת חבריו והחבורה כשלמותה היא זו שתמיד עמדה בראש מעייניו. במהלך כל הסדרה, גם אם הוא עשה טעויות ולמרות שהוא ככל הנראה האדם שניתן להגדיר בתור החלש ביותר או הכי חסר תועלת מבין כולם, אנחנו רואים איך פעם אחר פעם הוא זה שהוביל אותם בקרב ובמערכה (וזו גם הסיבה שהוא זה שניווט את החבורה בקמפיין האחרון שלהם). כשהוא ממשיך לספר את הסיפורים שלהם, הופך אותם לכדי ספר ומפיץ אותם בכל העולם, הוא מצד אחד ממשיך לעסוק בדבר שהוא הכי טוב בו (ושהוא הכי אוהב לעשות), אבל מצד שני הוא גם ממשיך להפיץ את שמם של גיבורי העל שהוא גאה לקרוא להם החברים שלו. הוא בעצם משלים עם התפקיד שהוא קיבל ספק-בכוח ספק-ברצון במשך כל האותם השנים, מאמץ אותו לחיקו וממשיך ללכת איתו עד הסוף. גם כי כאמור הוא אוהב את זה, אבל גם כי אין דבר שהוא יותר גאה בו מאשר הסיפור שלו ושל חבריו. הוא רק רוצה להנציח ולהפיץ אותו בכל מקום שרק אפשר. על כך ניתן להוסיף שכפי שנראה מעט מאוחר יותר, עצם העובדה שהוא מעלה את הסיפור על הכתב גם מעידה שהוא סוף סוף משלים עם כל מה שקרה ועם הספק-מוות ספק-עזיבה של אילבן. בכך שהוא מעלה את הכל על הכתב גם בתוך הספר שלו, וגם בקמפיין המבוכים והדרקונים שלו, הוא מוכן לאט לאט להתחיל ולהתמודד גם עם הטראומה והצדדים הפחות נעימים שקשורים בחבורה ובסיפור שלהם יחדיו.

ממשיך לספר את הסיפור - מתוך ״דברים מוזרים״ באדיבות נטפליקס

אילבן הקוסמת מכנסיית סנט מרקוביה

כשנראה שמייק קרוב לסיים את הסיפור והנבואה של מספר הסיפורים, הוא מטיל פצצה אחרונה משום מקום בפני חבורת ההרפתקנים. הוא טוען בפניהם שהמוות של הקוסמת מכנסיית סנט מרקוביה, כלומר אילבן, היה מזויף. הוא מתחיל להגות בפניהם את התרחיש האלטרנטיבי במהלכו אילבן ניצלה מידי הצבא (או יותר נכון, כת היד השחורה) בעזרת תוכנית מתוחכמת שהיא רקחה ברגע האחרון יחד עם אחותה. הוא מספר שהיא הצליחה בדקה ה-90 לברוח, להגיע למקום מבטחים ולהציל את עצמה, אבל לא לפני שהיא וידאה שכולם כולל כולם (כולל מייק שהיה אהבת חייה והיא הייתה אהבת חייו) יחשבו שהיא מתה. בכך שהיא עשתה זאת, היא הצליחה מצד אחד להסיר את האיום על העולם, אבל מצד שני, לעמוד בהבטחה שלה לאביה שברגע האמת היא תדע לקבל את ההחלטה הנכונה, כואבת ככל שתהיה. בעצם הבחירה הזו, היא סוגרת מעגל ומייצרת תמונת מראה נוגה במיוחד על תחילת המסע שלה בסדרה. אחרי הכל, הופר והחבורה, שהיו הדמויות המרכזיות בחייה, מצאו אותה כשהיא עזובה ובודדה ובמצב הקשה ביותר של חייה. יחד, תוך כדי שהם הרעיפו עליה אינסוף חום ואהבה, ראינו איך היא לאט לאט גדלה ומתפתחת לכדי הגיבורה והקוסמת הגדולה שהיא נהייתה. איך בסופו של דבר, המסע שהם עברו ביחד במרוצות העונות הוביל אותה מנקודת השפל של חייה אל עבר הרגע שבו היא הפכה להיות כל כך עוצמתית וחזקה. עד כדי כך שהיא הפכה להיות המפתח העיקרי להבסת הרשע הגדול ביותר שידע העולם אי פעם. כשהיא במצב הזה והחברים שלהם נמצאים במצב הקשה ביותר שחוו, היא מחליטה להחזיר להם באותו המטבע. בדיוק כפי שהם הצילו אותה כשהיא הייתה צריכה זאת יותר מכל, כך גם היא מצילה אותם פעם אחת אחרונה - גם אם זה אומר שהיא תחיה חיים בודדים וגלמודים לנצח, ותצטרך להשלים (יחד עם מייק) שהיא לא תוכל לממש את אהבת חייה במלואה.

ואולי כל זה לא קרה - מתוך ״דברים מוזרים״ באדיבות נטפליקס

כשהחבורה עדיין בהלם מהסיפור של מייק, הם שואלים אותו כי אם יש אמת בדבריו, איפה היא נמצאת עכשיו, שנה וחצי אחרי שכל זה קרה? הוא כמובן אומר שהוא לא יודע, אבל הוא רוצה להאמין שהיא נמצאת בדיוק איפה שהיא והוא תמיד דמיינו שהיא תסיים. במדינה רחוקה ויפה (וספק אמיתית) עם שלושה מפלים שונים, כשהיא מוצאת כפר קטן להשתקם בו ולחיות בו את שארית חייה. בזמן שמייק מספר את החלק הזה של הסיפור, אנחנו ממש רואים בדיוק את מה שהוא אומר. את אילבן מגיעה לכפר קטן שנמצא במדינה רחוקה ושכוחת אל, ולידו נוף פסטורלי של שני מפלים (שלושה אם סופרים אותה, מה שעוד יותר מחזק את הנקודה שהיא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות), מולו היא תעביר את שארית חיה. החזיון הזה אל עבר אותה נבואה מציג לנו עוד קלוז'ר אישי וסגירת מעגל נפלאה עבור הדמות של אילבן. בדיוק כמו חבורת ההרפתקנים ומספר הסיפורים, גם היא מסיימת את הסיפור באותו המקום שבו היא התחילה. כפי שפגשנו אותה לראשונה, גם הפעם היא לבדה בעולם, רחוקה מהבית ובלי קשר ישיר לאף אחד מהחברים והמשפחה שלה. היא אפילו לבושה בדיוק בפלטת הצבעים של השמלה הורודה והחולצה עם הפסים, כדי להעביר לנו את המסר שהיא חוזרת אל עבר אותו המקום שבו היא הייתה בעונה הראשונה. אבל, למרות שאכן מדובר באותו מקום עלילתי וסיפורי, רגשית ונפשית הוא שונה לחלוטין - דבר המפורט במילותיו של מייק בעוד הקטע הזה מתנגן. למרות שהיא למעשה לבד בזמן שהם מבלים את הרגעים האחרונים של התיכון שלהם ביחד וזכו לעוד שנה וחצי לפחות של זמן איכות אחד עם השני שהיא לא תוכל לקבל, היא מצאה לראשונה אושר ושלווה בחייה. בניגוד מוחלט לפעם הראשונה שלוקאס, ויל, דסטין ומייק מצאו אותה ביער, היא לא מרגישה עוד פחד ופאניקה, אלא דווקא שמחה ורוגע. הרגשות האלו אמנם סותרים את הבדידות שהיא אמורה לכאורה להרגיש מהמצב, אבל כשהיא יודעת עבור מה היא עושה את כל הדבר הזה, היא יכולה להגיע למצב של השלמה. הן עם המצב הנוכחי והעובדה שהיא השאירה חברים ומשפחה מנותקים ממנה אך מוגנים, והן עם עצמה. סוף סוף ולראשונה בחייה היא יכולה להניח את משקעי העבר מאחור וללכת להתחיל לחיות את החיים שתמיד הגיעו לה, ונלקחו ממנה עוד בטרם נולדה.

רחוקה אך מאושרת - מתוך ״דברים מוזרים״

הילדות והתמימות

כשכל ארבעת החברים של מייק שומעים את הנבואה שלו במלואה, הם מתפרקים בבכי ואיתם גם הקהל. אבל לא עובר יותר מידי זמן עד שמקס ו-ויל שואלים אותו את השאלה שכולם מפחדים לשאול. ״זו רק תאוריה, נכון? איך נדע שזה נכון?״. על השאלה הזו מייק עונה להם פשוט: ״לא נדע. לא בוודאות. אבל אני בוחר להאמין שזה נכון״. על פניו לשאלה ולתשובה הזו יש הסבר די פשוט. החבורה שואלת את מייק איך הוא יודע שהסיפור של אילבן נכון, והוא עונה להם שבמקרה הזה - זה לא עניין של עובדה, זה עניין של אמונה. אבל אם ננתח את המשפט הזה לעומק, נגלה שמסתתרים בו שני רובדים מעניינים. הראשון שבהם הוא שלמעשה מדובר בתגובה חצי רשמית של האחים דאפר על תאוריות המעריצים של הסדרה. בהתאם לסדרה בקנה המידה העצום של ״דברים מוזרים״, לסדרה היו אינסוף תאוריות מעריצים, שהתבססו על נקודות וקווי עלילה פתוחים (וחלקם הקטן והשולי מאוד עדיין נשאר ככזה). חלק קטן מאותן התאוריות התברר כנכון (למשל התאוריה שוקנה ומצליף המוחות עובדים ביחד), חלק גדול יותר מאותן התאוריות התברר כלא נכונות (כמו תאוריית הביילר למשל שחזתה וקיוותה שויל ומייק יסיימו ביחד) וחלק אחר בכלל לא קיבל מענה. בדיאלוג הקצר והפשוט הזה, האחים דאפר בחרו להגיד שהם לא מתכוונים לענות בצורה מפורשת על כל אחת ואחת מהשאלות, ושהם נותנים לקהל שלהם את הזכות לפרש את הסדרה בעצמם (בדיוק כפי שאני עושה כאן!). חלק מהקהל יכול לראות בבחירה הזו כסוג של כסת״ח אומנותי, שנועד לשמש כסוג של תירוץ לצמד האחים שלא לסגור את כל העלילות הקטנות שהם פתחו במהלך הסדרה. אבל אני? אני רואה בזה כסוג של בחירה אומנותית נדירה. בסופו של יום, האחים דאפר טוענים שזה הסיפור שלהם וזה מה שהם מאמינים בו. ככה הם רואים את הסוף של הדמויות והעלילות שלהם, ומה שהם לא ענו עליו במפורש נע בין לא רלוונטי לבין מסתורי בכוונה. זה הסוף והמסקנה העיקרית שאליה הם מאמינים שהדמויות המרכזיות שלהם מגיעות בסופו של המסע הנהדר הזה. ולכן, כמו מייק, גם הם מאמינים בתאוריה על אילבן. אבל האם זה אומר שגם אתם חייבים להאמין בה? ממש ממש לא. בשלב הזה, זו הסדרה שלכם כמעט כמו שהיא שלהם. ואם אתם חושבים שהתאוריה הזו לא מתאימה לסיפור, זו זכותכם להאמין בה בלב שלם (כל עוד כמובן היא לא סותרת משהו קאנוני ומאומת). אין נכון או לא נכון, יש רק דעות ותיאוריות שיחיו לנצח.  

ואני מאמין בעצמי - מתוך ״דברים מוזרים״ באדיבות נטפליקס

הרובד השני קצת פחות אמורפי והרבה יותר פרקטי, ומתייחסת לששת הדמויות עצמן. למרות הכל ועם כמה שזה נראה לקהל וגם להם מתאים לסיפור כמו כפפה ליד, אף אחד לא יכול להבטיח להם שהנבואה הזו והפרס הזה שמייק העניק להם יתגשם במלואו. מייק אולי מכיר אותם טוב יותר מאשר שהוא מכיר את עצמו, והוא אכן בילה איתם כמות מאוד מכובדת מחייו, אבל הוא עדיין לא נביא עם כוחות על אמיתיים שיכול לחזות את העתיד (וקצת קשה לזכור את זה לפעמים). הוא לא יכול להבטיח להם את העתיד שלהם בוודאות מוחלטת. לכן, כשהם שואלים אותו איך הם ידעו שזה נכון, הם לא שואלים רק על הסיפור של אילבן, אלא גם על הסיפור שלהם. הם חוששים מזה שהם לא יקבלו את הסוף הפואטי והמרגש שמייק חזה להם. על כך, מייק משיב להם שהוא מאמין. אבל כשהוא אומר את זה, הוא לא מתכוון שהוא מאמין רק בנבואה שהוא חזה, אלא גם בהם. הוא למעשה משדר להם ולקהל שכמו שראינו לא מעט פעמים במהלך הסדרה (בעיקר דרך החזיונות שוקנה השתמש בהם כנגד אנשים), נבואות הן דבר גמיש. הן לא חקוקות בסלע, ובין אם רוצים שיקרו או שלא, צריך לפעול סביבן כדי להטות אותן לתוצאה שאתם רוצים. כשמייק אומר להם שהוא מאמין, הוא למעשה אומר להם שהוא לא רק מאמין בגורל שמגיע להם ולכן חזה להם אותו בתור הפרס, אלא גם בכך שכל אחד ואחד מהם יפעל בכדי להשיג אותו. הוא מעביר להם שהנבואה הזו לא תגשים את עצמה באורח פלא ושהם לא יכולים לנוח על זרי הדפנה. הנבואה שכל אחד ואחת מהם קיבל או קיבלה, הם רק אבן הדרך הראשונה שלהם במסע. כעת, עליהם לצאת אל עבר המסע שלהם על מנת להגשים אותה. הם תמיד צריכים לזכור שלא משנה עד כמה המצב יהיה קשה ועד כמה אותה נבואה עלולה עוד לטלטל את חייהם, הוא תמיד יהיה שם בשבילם ויאמין בהם במלוא מובן המילה.

בשנייה שמייק אומר להם שהוא מאמין בהם והם מבינים את המסר העצום שעומד מאחורי שתי המילים האלו, הם מתחילים סבב בו דסטין, לוקאס, מקס ו-ויל, כל אחד מהם בתורו, אומר ״אני מאמין״ (מה שהופכות להיות צמד המילים האחרונות שכל אחד מהם אומר בסדרה) ובכך מאשר את המסר של מייק. כל אחד מודה לו ולשאר חברי הקבוצה על הנבואה שקיבל ועל המסע המדהים שהם עברו יחד תוך כדי שהם מדגישים את הביטחון שיש להם אחד בשני ובחברות שלהם. ברקע הסבב הזה, מתחילה להתנגן חלש חלש הנעימה Kids. הנעימה הזו ליוותה את הדמויות האלו מאז ומעולם והייתה איתם בכל פעם מחדש. היא הושמעה לראשונה בפרק הראשון של הסדרה, כשפגשנו אותם בפעם הראשונה באותו מרתף חשוך. היא גם הושמעה באחת מהסצנות הראשונות של העונה החמישית, כאשר אנחנו רואים את הולי עוברת בין החדרים ומאגדת את כולם סביב שולחן האוכל. השימוש במנגינה הזו פעם אחת אחרונה מצטרפת אל האלמנטים העלילתיים והויזואלים המרהיבים של הסגירה הזו, ומספקת אלמנט מוזיקלי חשוב מאין כמותו. אותו אלמנט מראה לנו ומזכיר לנו שלמרות כל הדברים שהם עברו בסדרה, הם עדיין בסך הכל רק ילדים. יחד עם זאת, ובניגוד לרוב הפעמים בהם המוזיקה הזו הושמעה, הפעם מדובר בסנתוז אחר וקצת יותר מרגש שלה. המטרה בכך היא לסמל שהבעת האמונה שלהם באותה הנבואה והיציאה שלהם אל עבר המסע להגשים אותה, היא גם למעשה סופה של הילדות שלהם. מטורפת ומשוגעת ככל שתהיה, עדיין מדובר בסופה של תקופה והם בהחלט יתגעגעו אליה.

אנחנו מאמינים - מתוך ״דברים מוזרים״

כשהם מסיימים את סבב התודות ואיתו גם את משחק המבוכים ודרקונים האחרון שלהם, דלת המרתף נפתחת וגברת וילר האגדית קוראת להם לאכול לזניה למעלה. מעבר לעובדה שמדובר פעם נוספת בעוד הקבלה משעשעת לסצנת הפתיחה של הסדרה, כאשר גם אז גברת וילר פתחה להם את הדלת באמצע ועצרה להם את המשחק, אפשר לטעון שמדובר בסוג של הקבלה לחיים עצמם. מיס וילר מכריחה אותם לעלות למעלה, להשאיר את המרתף והמבוכים ודרקונים מאחור ולהצטרף אל עולם המבוגרים אי שם למעלה. כשהיא פותחת את הדלת, המוזיקה שמתנגת ממשיכה להתחזק ברקע. עכשיו כבר ממש מרגישים בה דרך נוספת לסמל שאנחנו לא רק מתקרבים לרגעים האחרונים של הסדרה, אלא גם לרגעים האחרונים של הילדות שלהם ושלנו כאחד. מייק כמובן עונה לאמא שלו שהם סיימו את המשחק, שמשול לילדות שלהם, והם מיד באים. אבל, אף אחד מהם לא ממהר לקום מהשולחן. הם כולם מביטים אחד בשני, עם דמעות בעיניים. הם מבינים שלמרות שהם צריכים לקום מהכסא ולעלות למעלה (בכל זאת, הלזניה מתקררת), הם לא רוצים לעשות את זה. הם לא רוצים להפסיק את המשחק והילדות שלהם. ועם כמה שבא להם לצאת ולהגשים את אותה הנבואה שניתנה להם, הם עדיין ממש רוצים להישאר תמימים וילדים כמו שהם היו עד עכשיו.

הלזניה מוכנה - מתוך ״דברים מוזרים״

אחרי כמה שניות של שקט ומתח, דסטין עושה את המעשה הבוגר והאחראי. הוא קם מהשולחן באופן די מיידי ותוך כדי שכולם (כולל הקהל) מנגבים את הדמעות, גם ארבעת האחרים קמים ומתחילים לאסוף את המחברות והדפים שלהם. כשהם אוספים אותם, הם למעשה אוספים את הזכרונות והרגעים הגדולים ביותר שלהם ומאגדים אותם יחדיו כדי שהם יוכלו להזכר בכל הטוב, הרע והמכוער ברגע שיחפצו בו. כשהם מסיימים לארוז את הדברים שלהם, כל אחד ניגש בתורו אל המדף ומניח את המחברת שלו שם. ברגע שהם מניחים את המחברות על השידה, המוזיקה מגיעה לשיאה. בצורה טכנית בלבד, בלי אף מילה ובעזרת בימוי מדויק, פסקול מרהיב ומשחק אדיר, אנחנו מעכלים שתקופה חשובה ומשמעותית מהחיים של כולם (כולל שלנו) הגיעה לסיומה. מקס, לוקאס, דסטין, ויל ומייק כל אחד מהם מגיע בתורו אל המדף, מניח את הקלסר שלו, לוקח כמה שניות כדי לנצור את הרגעים האחרונים של ילדותו ומתחיל בצעדה אל עבר העולם הגדול והמפחיד, הנמצא מעבר לדלת בה עברו כל כך הרבה פעמים. כשהם עולים, הם רועדים ובוכים מתמהיל של חשש מהעתיד לבוא, וכן אושר והכרת תודה על כל מה שקרה. כל אחד מהם מקבל את הרגע שלו להניח את הקלסר, לבצע את רגע הפרידה הקטן שלו (בין עם זה טפיחה על הקלסר, ליטוף או משהו אחר), לעלות בנפרד במדרגות ולהפרד לנצח מחבריו ומהקהל כאחד. הם יודעים שהחיים הבוגרים בחוץ עומדים להיות קשים ומאתגרים, אבל הם לא מפחדים. לא רק כי הם יודעים שבכל עת הם יוכלו לחזור ולהסתכל בזכרונות האלו מחדש (למרות שזה לגמרי לא אותו הדבר), אלא גם כי הם יודעים שניתנה להם נבואה ומטרה חדשה. וכפי שראינו קודם, הם מאמינים בה ובחברים שליוו אותם בדרך אליה.

אוספים את הילדות - מתוך ״דברים מוזרים״

מבין כל החמישה, למייק לוקח הכי הרבה זמן להפרד מהמרתף ומהמשחק. הוא יודע שברגע שהוא יכניס את הקלסר שלו, הוא לא יסגור רק את הילדות שלו, אלא של כולם (שכן אחרי הכל, הוא זה שמוביל את הסיפור שלהם). ברגע שהוא יעשה את זה, לא תהיה יותר דרך חזרה. הוא מניח את הקלסר, למרות שרואים שממש קשה לו. לאחר שהוא עושה זאת, אנחנו מקבלים מבט אחד אחרון על הקלסרים של כולם ביחד. זה הרגע שמייק בוחר לנצור בתור הרגע האחרון של הילדות שלו. רגע אחד אחרון שמצליח גם לספק חוויה קולקטיבית אחרונה שלהם כחבורה, וגם ממשיך להעיד עד כמה החבורה הזו הייתה הדבר החשוב בחייו. בכך שמייק עושה את זה, הוא ממשיך ומדגיש שכמו לא מעט פרידות בחיים, הוא אמנם יודע שזה הדבר הנכון והוא שמח שהעניק להם את הנבואות האלו כברכת דרך צלחה, אבל בו זמנית, הוא גם עצוב מכך שהתקופה נגמרה. 

הרגע האחרון שלהם ביחד - מתוך ״דברים מוזרים״

הולי האמיצה והדור הבא

כשמייק עולה במדרגות, אנחנו חושבים שבכך עומדת להיגמר הסצינה והסדרה כולה. אבל רגע לפני שזה קורה, אנחנו מקבלים עוד קלוז'ר אחד אחרון. כשמייק נמצא כפסע מאותה היציאה וכשנראה שהוא מוכן להשלים עם סיום ילדותו, אחותו הולי, דרק ושאר חבריה, מסתערים על המרתף בסערה תוך כדי שהם מנסים לגרש אותו משם. הם חיש מהר מתחילים בקמפיין המבוכים ודרקונים הראשון שלהם, בהובלת לא אחרת מאשר הולי כמובן. הרגע הקטן הזה מצליח לספק קלוז'ר אישי נוסף להולי ומייק כאחד. מהצד של הולי, אנחנו רואים איך אחרי שבמשך רוב העונה היא הייתה ילדה די מפוחדת שהובלה על ידי אחרים, היא הפכה להיות המנהיגה שהיא תמיד הייתה אמורה להיות. בנוסף, אנחנו גם רואים איך גם היא מפסיקה להתבייש בצד החנוני שלה, יורשת את תפקידו של אחיה במלוא מובן המילה וממלאת את החזון שהוא חזה בפניה בפרק הראשון של העונה. אנחנו רואים איך היא לגמרי אימצה את הזהות של הולי האמיצה - גם בצורה החיצונית, אבל גם בצורה הפיזית. היא בעצם מסיימת את התליך הקצר אך האיכותי שלה, שהפך אותה מדמות ספק-שולית ספק-זניחה, לאחת הדמויות האייקוניות והטובות ביותר של הסדרה והעונה.

חילפוי דורות - מתוך ״דברים מוזרים״

מהצד השני, אנחנו מבינים שהרגע הזה מספק גם קלוז'ר נוסף עבור מייק, שמגיע בשתי דרכים שונות. הדרך הראשונה והפחות חשובה, היא שהוא רואה שאחת הנבואות שהוא נתן בעבר התגשמה. כשהוא רואה את הולי יורשת את תפקידו ומובילה באומץ את חבריה בנבכי הרפתקת המבוכים ודרקונים הראשונה שלהם, הוא רואה עדות ראשונה וממשית לכך שהתחזיות שלו מתגשמות, ושהוא יודע לנבא לא רע גם בלי כוחות על. העדות הזו מרימה לו את הרוח ונותנת לו עוד יותר תקווה ואמונה בתחזיות שהוא נתן לפני מספר דקות לחבריו, שכן אם התחזית הזו התגשמה, אין סיבה שהשאר לא יתגשמו גם כן. הדרך השנייה והמשמעותית יותר סובבת סביב העובדה שהוא מתחיל לעכל את המסע שעבר. כשהוא עומד במרום המדרגות, הוא רואה את הולי והחבורה שלה רבים ומשחקים יחדיו, והוא לא יכול שלא להזכר באותו לילה לפני 6 שנים. הוא ממש חווה פלאשבק במציאות, כשהוא רואה את החבורה החדשה מתחילה את המסע שהוא עצמו התחיל לפני כל כך הרבה שנים. כשהוא רואה את זה, הוא מתמלא גאווה בליבו. לא רק כי הוא מבין שהוא גידל דור חדש של חנונים שימלא את החסר שהוא וחבורת ההרפתקנים שלו משאירה, אלא גם כי הוא מבין את ההשראה וההשפעה שהוא וחבריו סיפקו לדור הבא, וכן גם לקהל המעריצים והמשפחות שלהם. הוא מבין שגם אם הולי בחיים לא תודה בזה, הסיבה שהיא יושבת לשחק עכשיו מבוכים ודרקונים במרתף שלהם, היא בגללו. הוא הצליח ליצור דור המשך. כעת, גם כשהוא יעזוב את הילדות והעולם הזה לעד ממש בעוד כמה שניות, הוא מבין שיש מחליפים ראויים שיקחו את מקומו. הוא אמנם לא יודע איך ההרפתקה שלהם עומדת להראות והוא עוד לא יודע בדיוק איך הילדות שלהם עומדת להמשיך (אם כי הוא מקווה שהיא תהיה מלאה בהרבה פחות מפלצות). אבל מה שזה לא יהיה, הוא בטוח שזו תהיה חוויה אדירה ומיוחדת במינה. הוא לא יכול שלא להסתכל על הולי וחבורת ההרפתקנים החדשה ולא להתמוגג מאושר, ולו מן העובדה שהוא עזר לחבורה של ילדים צעירים וחנונים בדיוק כמוהו להתחיל את מה שהוא יודע שעומדת להיות התקופה הטובה ביותר של חייהם.

עצב שמהול בשמחה - מתוך ״דברים מוזרים״

אחרי כמה שניות שהוא מתבונן בהם, העצב והדמעות שלו מתחלפות בחיוך וגאווה ענקית, והוא עולה את שלוש המדרגות האחרונות וסוגר מאחוריו את הדלת. טריקת הדלת הזו, שמצד אחד מסמלת את תחילה של הילדות והנערות עבור הולי, מסמנת עבורו בדיוק את הדבר ההפוך. עבורו היא מסמלת את סופה של אותה תקופה קסומה ויציאה אל העתיד הלא נודע. כשהוא סוגר את הדלת אחריו ונכנס באופן רשמי אל חייו הבוגרים, אנחנו הצופים לא באים איתו. אנחנו נשארים להסתכל על הדלת הסגורה, שמסמלת עבורנו את המסע שנגמר ושהתקופה הקצרה שבה זכינו להיות חלק מחייהם של מייק, ויל, אילבן, מקס, לוקאס, דסטין ושאר הדמויות הנפלאות הגיעה לסיומה. עם כמה שזה עצוב וכואב, זה הדבר הנכון וההכרחי לעשות גם בחיינו. ברקע הדלת הזו, המסך אט אט מתחיל להשחיר, אבל לא לפני שאנחנו שומעים ברקע פעם אחת נוספת את הצחוקים של הילדים השונים. זהו מעין אקורד פרידה אחרון, שלא רק מסמל את העובדה שהגיע תורם של הדור הבא להתחיל את מסעם. הוא מסמל גם את העובדה הפשוטה שעם כמה שפרידה וסיום עלולים להיות דבר כואב ומפחיד, הם יכולים לכלול בתוכם גם לא מעט אלמנטים שמחים ומרגשים והזדמנות להתחלה של משהו חדש.

משאירים את הילדות מאחור - מתוך ״דברים מוזרים״

עם הדלת הזו והמסך השחור, אנחנו עוברים אל כתוביות הסיום, שמבשרות לנו את מה שניסינו להכחיש עד עכשיו. הסדרה והמסע המדהים הזה נגמר. כשנבהה באותן הכתוביות המיוחדות עם דמעות בעיניים וננסה לעכל את החוויה המדהימה שעברו איתה, נתחיל להבין גם אנחנו שהגיעה העת להיפרד. בדיוק כמו הדמויות השונות, גם אנחנו לא נרצה בהתחלה לכבות המסך, ואולי אפילו נתפלל שיש עוד איזה פוסט קרדיט קטן שיחזיר אותנו אל הסדרה. אבל כשזה לא יקרה, נקח בחוסר רצון את השלט, נכבה את המסך ונשלים את אקורד הסיום האחרון בפרידה המושלמת הזו שהאחים דאפר יצרו לנו פה. מול התפריט הראשי של נטפליקס בסיום ניגון הפרק, ניפרד מהסדרה ומהדמויות כקהל, תוך כדי שאנחנו מוקירים תודה על המסע המרגש והמרהיב הזה שהיא העבירה אותנו במהלך 9 שנות התבגרות מהנות, מכושפות ואולי יותר מכל - מוזרות.

הסדרה ״דברים מוזרים״ זמינה במלואה לצפייה בנטפליקס ישראל.

מי היה מאמין שככה המסע יגמר

הצפייה הראשונה של חברי מערכת קומיקאון בפרק סיום הסדרה

הסיפור שהדגיר את ילדותנו - מתוך ״דברים מוזרים״