הכתבה הבאה מתעמקת בפרק 4 של ״דברים מוזרים״ עונה 5, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים אליו ולפרקים הקודמים (אך ללא ספוילרים להמשך). אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.

לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לסדרה כולה, לחצו כאן.

אם קראתם את הביקורת המלאה שלי לחלק הראשון של העונה החמישית והאחרונה של ״דברים מוזרים״ (ואם לא מה אתם עושים פה?), אתם יודעים שעפתי עליה בלשון המעטה. ארבעת הפרקים האלו היו מרהיבים ביופים, ועם שילוב של כתיבה בוגרת, משחק מעולה, בימוי פנטסטי ופסקול אדיר, הם יצרו חוויה שהיא הרבה יותר מסתם פאן סרוויס - היא טלוויזיה במיטבה לכל דבר ועניין. אבל בכל זאת, ולמרות שבאמת ובתמים נהנתי מכל העונה כולה, אין ספק שיש רגע (או יותר נכון 10 דקות) שאני לא מפסיק לחשוב עליו מהרגע שסיימתי לצפות בו לראשונה, לפני קצת יותר מ-96 שעות. הרגע הזה הוא כמובן הרגע בו וויל סוף סוף מקבל את הכוחות שלו בסוף הפרק הרביעי. מעבר לעובדה שמדובר ברגע נפלא שסוגר קו עלילה שנמשך על גבי כמעט עשור ומספק פייאוף מושלם עבור המעריצים השונים שחיכו לו, הוא גם עשוי ומבוצע בצורה כזו שמבליטה את כל האלמנטים האיכותיים של ״דברים מוזרים״ ודוחף אותם לקיצון בצורה הטובה ביותר שאפשר. למעשה, הביצוע של הסצנה הזו כל כך מופתי, שהיא הופכת בין רגע לא רק לאחת הסצנות הטובות ביותר של הסדרה כולה (אם לא הטובה שבהן), אלא גם לאחת הסצנות הטובות ביותר של השנה נקודה.

את ההלם וההתרגשות הראשונית מהסצנה הזו לקח לי לא מעט זמן לעכל. אבל אחרי שמעט נרגעתי וראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב ושוב (ושוב!), התחלתי לנסות ולחשוב - למה הסצנה הזו עבדה כמו שהיא עבדה? למה מצאתי את עצמי חסר נשימה ובהלם מוחלט בפעם הראשונה שצפיתי בה? ולמה אי אפשר להפסיק לחשוב עליה מהרגע שרואים אותה לראשונה? על שלושת השאלות האלו ננסה לענות בטור של היום, תוך כדי שנפרק את הסצנה לגורמים וננסה להבין איך יוצרים טלוויזיה במיטבה.

האשמת הקורבן

בכדי שנוכל לדבר על הסצנה הזו לעומק, אנחנו צריכים לדבר על שתי סצנות קודמות וחשובות שהופיעו במהלך הפרק, שהובילו אותנו לאותו רגע גדול ומרהיב. הסצנה הראשונה שמגיעה די בתחילתו של הפרק הזה (30 דקות פנימה פחות או יותר) היא השיחה בין מייק לוויל על הגבעה, בדרך לאסוף את הילדים המאוימים. במהלך הסצנה הזו, ומלבד העובדה שהיא מציגה לנו את הטוויסט מבעוד מועד מבלי שנבין זאת, אנחנו מקבלים שני אלמנטים עיקריים וחשובים שמשמשים כאבני הפינה של אותו שיא מרהיב. הראשון שבהם, הוא התיאור המוחשי לדרך שבה וויל רואה את העולם דרך העיניים של הדמוגורגן. אמנם אנחנו נחשפים לקונספט הזה כבר בפרק הפתיחה, כאשר אנחנו רואים שוויל סובל מהסיטואציה הזו, אבל בסצנה הזו בפרק 4 זו הפעם ראשונה שאנחנו מבינים את עומק המצב. דרך הצד של וויל באותה השיחה, אנחנו לומדים שהמצב הפעם הרבה יותר קשה משדמיינו. בניגוד לפעמים הקודמות בהם השתמשו בו בתור מרגל והוא לא תמיד היה מודע למצב שלו, או שהוא רק הרגיש צמרמרות קלה בעורף, הפעם הכל הרבה יותר קיצוני. אנחנו לומדים שהפעם, וויל לא רק רואה או משמש ככלי פאסיבי עבור מוח הכוורת שבשליטתו של וקנה, אלא גם ממש מרגיש את הרגשות והתחושות השונות של כל אחד ואחד מהיצורים השונים שחברים בו. המשמעות היא שהוא לא רק חווה את הכאב הפיזי שכל אחד מהם חווה (מה שהוצג לנו נפלא בפרקים הקודמים), אלא גם את המצב הנפשי של כל אחד מהם, מה שתוקף אותו גם בפן המנטלי ומפיל עליו את כובד המשקל. חשוב מכך, אנחנו גם לומדים שבניגוד לחלק מהפעמים הפעם מוח הכוורת לא משתלט על וויל באופן מלא, אלא מתקיים לצידו ובמקביל לתודעה שלו. המשמעות היא שמעבר לכך, וויל גם נאלץ לראות בעל כורחו ומהשורה הראשונה איך היצורים הללו פוגעים באנשים שהוא הכי אוהב. הוא לא נזכר בזה בדיעבד והוא לא יכול לעצום עיניים. הוא רואה את זה כאן ועכשיו בלית ברירה, מה שעוד יותר מעמיס עליו מבחינה נפשית.