סוף החלק הראשון של ״דברים מוזרים״ עונה 5 אולי היה קצת צפוי. אבל הביצוע המושלם והמלא משמעות שלו, הפוך אותו מעוד סתם טוויסט גנרי שמלא בפאן סרביס, לרגע של טלוויזיה מופתית ומיוחדת במינה.
“'"I just… needed to stop being so goddamn scared. Scared of who I really was. And once I did that, I was so free. It’s like I could fly." - Rocking Robin, Stranger Things Season 5 Episode 4”
אם קראתם את הביקורת המלאה שלי לחלק הראשון של העונה החמישית והאחרונה של ״דברים מוזרים״ (ואם לא מה אתם עושים פה?), אתם יודעים שעפתי עליה בלשון המעטה. ארבעת הפרקים האלו היו מרהיבים ביופים, ועם שילוב של כתיבה בוגרת, משחק מעולה, בימוי פנטסטי ופסקול אדיר, הם יצרו חוויה שהיא הרבה יותר מסתם פאן סרוויס - היא טלוויזיה במיטבה לכל דבר ועניין. אבל בכל זאת, ולמרות שבאמת ובתמים נהנתי מכל העונה כולה, אין ספק שיש רגע (או יותר נכון 10 דקות) שאני לא מפסיק לחשוב עליו מהרגע שסיימתי לצפות בו לראשונה, לפני קצת יותר מ-96 שעות. הרגע הזה הוא כמובן הרגע בו וויל סוף סוף מקבל את הכוחות שלו בסוף הפרק הרביעי. מעבר לעובדה שמדובר ברגע נפלא שסוגר קו עלילה שנמשך על גבי כמעט עשור ומספק פייאוף מושלם עבור המעריצים השונים שחיכו לו, הוא גם עשוי ומבוצע בצורה כזו שמבליטה את כל האלמנטים האיכותיים של ״דברים מוזרים״ ודוחף אותם לקיצון בצורה הטובה ביותר שאפשר. למעשה, הביצוע של הסצנה הזו כל כך מופתי, שהיא הופכת בין רגע לא רק לאחת הסצנות הטובות ביותר של הסדרה כולה (אם לא הטובה שבהן), אלא גם לאחת הסצנות הטובות ביותר של השנה נקודה.
את ההלם וההתרגשות הראשונית מהסצנה הזו לקח לי לא מעט זמן לעכל. אבל אחרי שמעט נרגעתי וראיתי את הסצנה הזו שוב ושוב ושוב (ושוב!), התחלתי לנסות ולחשוב - למה הסצנה הזו עבדה כמו שהיא עבדה? למה מצאתי את עצמי חסר נשימה ובהלם מוחלט בפעם הראשונה שצפיתי בה? ולמה אי אפשר להפסיק לחשוב עליה מהרגע שרואים אותה לראשונה? על שלושת השאלות האלו ננסה לענות בטור של היום, תוך כדי שנפרק את הסצנה לגורמים וננסה להבין איך יוצרים טלוויזיה במיטבה.
בכדי שנוכל לדבר על הסצנה הזו לעומק, אנחנו צריכים לדבר על שתי סצנות קודמות וחשובות שהופיעו במהלך הפרק, שהובילו אותנו לאותו רגע גדול ומרהיב. הסצנה הראשונה שמגיעה די בתחילתו של הפרק הזה (30 דקות פנימה פחות או יותר) היא השיחה בין מייק לוויל על הגבעה, בדרך לאסוף את הילדים המאוימים. במהלך הסצנה הזו, ומלבד העובדה שהיא מציגה לנו את הטוויסט מבעוד מועד מבלי שנבין זאת, אנחנו מקבלים שני אלמנטים עיקריים וחשובים שמשמשים כאבני הפינה של אותו שיא מרהיב. הראשון שבהם, הוא התיאור המוחשי לדרך שבה וויל רואה את העולם דרך העיניים של הדמוגורגן. אמנם אנחנו נחשפים לקונספט הזה כבר בפרק הפתיחה, כאשר אנחנו רואים שוויל סובל מהסיטואציה הזו, אבל בסצנה הזו בפרק 4 זו הפעם ראשונה שאנחנו מבינים את עומק המצב. דרך הצד של וויל באותה השיחה, אנחנו לומדים שהמצב הפעם הרבה יותר קשה משדמיינו. בניגוד לפעמים הקודמות בהם השתמשו בו בתור מרגל והוא לא תמיד היה מודע למצב שלו, או שהוא רק הרגיש צמרמרות קלה בעורף, הפעם הכל הרבה יותר קיצוני. אנחנו לומדים שהפעם, וויל לא רק רואה או משמש ככלי פאסיבי עבור מוח הכוורת שבשליטתו של וקנה, אלא גם ממש מרגיש את הרגשות והתחושות השונות של כל אחד ואחד מהיצורים השונים שחברים בו. המשמעות היא שהוא לא רק חווה את הכאב הפיזי שכל אחד מהם חווה (מה שהוצג לנו נפלא בפרקים הקודמים), אלא גם את המצב הנפשי של כל אחד מהם, מה שתוקף אותו גם בפן המנטלי ומפיל עליו את כובד המשקל. חשוב מכך, אנחנו גם לומדים שבניגוד לחלק מהפעמים הפעם מוח הכוורת לא משתלט על וויל באופן מלא, אלא מתקיים לצידו ובמקביל לתודעה שלו. המשמעות היא שמעבר לכך, וויל גם נאלץ לראות בעל כורחו ומהשורה הראשונה איך היצורים הללו פוגעים באנשים שהוא הכי אוהב. הוא לא נזכר בזה בדיעבד והוא לא יכול לעצום עיניים. הוא רואה את זה כאן ועכשיו בלית ברירה, מה שעוד יותר מעמיס עליו מבחינה נפשית.
שני הפרמטרים האלו משתלבים זה בזה, ומציבים את וויל בעמדה המאוד חשובה (אך עצובה) של קורבן. היא עמדה חשובה, כי היא למעשה מציבה את וויל בשפל המדרגה. לא רק שהוא סובל מכל בחינה אפשרית, הוא גם לא יכול לעזור לאף אחד מהחברים והמשפחה שלו, ואף נאלץ לחוות את התחושה כאילו הוא זה שפגע בהם. אנחנו יכולים לראות עדות מוחצת ליסורים הקשים שוויל עובר בעזרת המשחק המצויין של נואה שנאפ, שבמהלך הסצנה וברגעים בהם הוא מדבר על המצב שלו, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בדמעות. למרות שמדובר בסצנה שמשית, רגועה ודי פסטורלית, וכי שאר הדמויות די מחייכות ועליזות (בהתחשב במצב), אנחנו רואים איך וויל נראה מיוסר ודכאוני. התחושה משמשת כסוג של ניגודיות מוחלטת לאווירה של הסצנה ומדגישה בצורה יוצאת מן הכלל את האומללות שלו. השיא של החלק הזה של השיחה מגיע כאשר וויל מספר למייק שהוא ניסה להלחם בדמוגורגן ולהציל את אמא שלו, אבל לא הצליח. הדרך בה הוא מספר את זה למייק, עם מבט מושפל בעיינים, תחושת תבוסה שנוטפת ממנו ותירוצים שונים ומשונים (שככל הנראה נועדו בראש ובראשונה כדי לשכנע את עצמו), לא רק מזקקים את שפל המדרגה שוויל נמצא בה בצורה מושלמת, אלא גם מוסיפים לו אלמנט נוסף של אשמה שאוכלת אותו מבפנים. לא מספיק שוויל נמצא בסיטואציה הקשה והנוראה ביותר מבין כל חברי החבורה, הוא גם מרגיש כל כך מיוסר בגללה, שהוא פונה אליהם בתחנונים שינסו לסלוח לו ולהבין אותו. זאת למרות שהוא לא אשם בדבר וחצי דבר מכל מה שקורה.
מייק שבעקבות השיחה מבין בפעם הראשונה את המצב של וויל ואת עומק הבעיה, מגיב לו בצורה הכי רגישה שניתן להעלות על הדעת, מה שמוביל אותנו לאלמנט השני שהסצנה הזו מספקת לנו. האור שבקצה המנהרה. ספק כי הוא מאמין לזה באמת וספק כי הוא רוצה לעודד את וויל, מייק מציג לו את התאוריה שלו שטוענת שיכול להיות שאיכשהו הוא אכן זה שהגן על אמא שלו ולא להפך, וכי יכול להיות שבלי שהוא מודע לכך הוא זה שאחראי לעובדה שהחברים שלו ניצלו. כשוויל שומע את זה תחילה הוא לא ממש מאמין למייק (שכן הוא לא מאמין בעצמו), וניתן לראות זאת לא רק בכך שהוא מנסה לבטל אותו ועדיין מביט בו במבט מעט מושפל, אלא גם בכך שבניגוד למייק רוב הפנים שלו מוצלות, מה שמסמן את האפלה שהוא שוהה בה כרגע. אבל ככל שמייק מתעקש ומסביר לו על התאוריה שלו ועל איך יכול להיות שהוא זה ששלט בדמוגורגן בסופו של דבר, אנחנו רואים איך הפנים של וויל לאט לאט נהיות יותר מוארות (ליטרלי) ואיך הוא לאט לאט משתחרר מאותה הבושה, עד שלבסוף הוא אפילו מחייך מעט. בניסיון אחד אחרון להדחיק את התאוריה הזו, וויל מתלוצץ עם מייק ואומר לו שהוא לא כמו וקנה, כי הוא לא רשע ורוצה להשמיד את העולם. אבל כשמייק מנחית את מכת המחץ וקורא לו ״המכשף״ של הקבוצה (כשם הפרק), הוא כבר מתחיל לקבל את התאוריה הזו ולראות את האור בקצה המנהרה. הוא סוגר את השיחה עם מייק במעין אגרוף, שמשמש כסוג של חותמת מלכותית לכך שהמסר עבר. יחד עם זאת, חשוב לציין שבשלב הזה וויל עדיין לא מאמין בעצמו באופן מלא ועדיין רווי בלא מעט אשמה וכאב. כשנגמרת השיחה הזו והם ממשיכים בדרכם למנהרה, אנחנו מקבלים מבט אחד אחרון על וויל. למרות שהוא כבר קצת יותר מחויך ואופטימי, הפנים שלו שוב פעם מתמלאות בצל, מה שמסמל את העובדה שלמרות שהוא מתחיל לראות את הדרך אל עבר הקבלה העצמית, יש לו עוד מסע ארוך לעבור.
את סוף השיחה בין שני הבנים רואה רובין (שהפכה להיות חברה מאוד טובה של וויל במהלך העונה) וכשהיא קולטת את הניואנסים הקטנים בניהם, היא לוקחת את וויל לשיחה בצד, שמשמשת כסצנת ההכנה השנייה לשיא הפרק. רובין, שכבר חשפה בעל כורחה את הסוד השמור ביותר שלה, מביטה בוויל ומבינה די מהר שיש לו סוד דומה שכזה משלו. אז היא מחליטה לעשות מעשה ומספרת לו את הסיפור עליה ועל טאמי תומפסון. מעבר לכך שהבחירה שלה לספר לו את הסיפור הזה מעידה עד כמה היא סומכת עליו בפן האישי (שכן הוא האדם השני בעולם שיודע עליו), הסיפור הזה והדרך בה הוא מסופר מאפשר לדמות של וויל להמשיך את התהליך שלו לעבר קבלה עצמית במספר דרכים שונות ומכיוון אחר לחלוטין. הדרך הראשונה שבה הסיפור הזה עוזר לוויל היא העובדה שהוא מקבל חיזוק חיובי ממישהי חיצונית. שלא תבינו לא נכון, זה לא שהוא ורובין זרים לגמרי, אבל הם לחלוטין לא קרובים כמו שהוא ומייק או אמא שלו קרובים, ולכן הפידבק שלה נחשב בעייניו הרבה יותר אובייקטיבי. תוסיפו על זה את העובדה שגם ביססו לנו במהלך העונה שלרובין אין פילטרים, ותקבלו גורם חיצוני ראשון שמוכן לדבר איתו על הנושא ולחזק אותו. הדרך השנייה שהשיחה הזו עוזרת לו היא שהוא מבין שהוא לא לבד. הוא מבין שהוא לא הראשון ולא האחרון שנתקל בבעיה שכזו, ולשמוע שעוד מישהי התמודדה עם הבעיה הזו מוריד ממנו המון משקל. זה בעיקר גורם לו להפסיק להרגיש את הבדידות הגדולה שהוא הרגיש עד כה. הדרך השלישית והאחרונה שהסיפור הזה עוזר לוויל, היא העובדה שזה נותן לו את הוראות ההפעלה המדויקות להגשמה עצמית. אנחנו עוד לא יודעים את זה, אבל הסיפור על טאמי שנגמר בתיאור שנבחר בקפידה ומספר על מצלמת שמונה מ״מ שהקרינה זכרונות ישנים והתחושות שהן יצרו אצל רובין, הם הקש ששבר את גב הגמל (או במקרה הזה הציל אותו). הם אלו שיהוו אבן הדרך האחרונה במסלול של וויל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו בהמשך הפרק.
התקווה והעוצמה שהוא מקבל מהשיחה הזו עוברים בצורה נפלאה גם בפן הויזואלי, כאשר המשחקים של אור וצל עדיין נמשכים, אבל בסגנון אחר לחלוטין. אם בשיחה עם מייק אנחנו רואים רק שינוי קל בתאורה על הפנים של וויל והוא מסיים אותה עם חיוך קל בלבד, פה המעבר נעשה בצורה שונה לגמרי. הוא מגיע בפעימות, כאשר רובין מזיזה את הפנס שלה ובכך מאירה על וויל, מה שהופך את השינויים בתאורה לקצרים יותר אך עוצמתיים יותר. בכך, הוא מסמל את העובדה שכל משפט ומשפט של רובין בשיחה משמש כקרן אור חזקה במיוחד שמאירה את עיניו של וויל. העוצמה החזקה של האור והבטחון שהיא מקנה לו במהלך השיחה, גורמות לתהליך שהחל בשיחה עם מייק לשעוט קדימה. אם את השיחה עם מייק הוא סיים בחיוך קל בלבד, הפעם קורה משהו שונה. הוא מסיים את השיחה עם רובין בדמעה של אושר, שמסמלת את העובדה שהוא מתחיל לאט לאט להבין מי הוא באמת (ואף לשחרר ממייק), תוך כדי שהוא מתפקע מצחוק יחד עם רובין, מה שמראה שהוא הרבה, אבל הרבה יותר אופטימי עכשיו.
אלא שכמו כל דבר טוב בחייו של וויל, גם ההתקדמות הזו להשלמה עצמית משני הכיוונים נלקחת ממנו מהר מאוד, כאשר מתחיל הקרב הגדול והאפי במאק-זי. בהתחלה, אנחנו רואים עוד את וויל מנסה לרתום את כל ההתקדמות האישית שהוא עבר לזכותו, בזמן שהוא מנסה להזהיר אותם ממתקפת הדמוגורגנים הקרבה ובאה. הוא אמנם מצליח להחזיק מעמד לכמה שניות, אבל ברגע שהמתקפה החלה, הוא נכנע למוח הכוורת בצורה הקשה והכואבת ביותר שהוא ידע עד כה. מעבר לעובדה שבפעמיים הקודמות הוא חווה במקביל תחושות של דמגורגן אחד בלבד ועכשיו הוא חווה את התחושות של בין שלושה לחמישה דמגורגנים בכל רגע נתון (מה שמכפיל את הכאב שלו בעשרות מונים), הוא גם נכשל בדיוק כשהוא התחיל להשתקם ולהשתפר, מה שמוביל לסוג של רגרסיה במסע שלו לקבלה עצמית. השילוב של שתי העובדות האלו גורם לכך שוויל נמצא במצב הקשה ביותר שהוא נמצא בו אי פעם. למרות ההתקדמות שהוא התחיל לעבור, כרגע לפחות הוא במצב הרבה יותר נורא ממה שהוא התחיל בו את הפרק. הוא שוב פעם רואה ומרגיש איך כל החברים והאנשים שיקרים לו נפגעים, והוא שוב פעם לא יכול לעשות דבר, אלא רק לצפות בהם מהצד מהזויות הכי נוראית בעולם.
אנחנו עדים לחוסר האונים המוחלט של וויל במהלך הקרב, כאשר בין כל עשרות הדמויות השונות שנלחמות זה לצד זה ומנסות לעצור את הדמוגורגנים, הוא היחיד שלא עושה דבר. הוא לא מגן על אף אחד, הוא לא נלחם, והוא לא עוזר לאף אחד אחר. הוא רק שוכב על הרצפה ומפרכס ללא שליטה, בזמן שכולם סביבו מנסים לעשות משהו. המיקוד של סצנת הקרב הזו והבנייה שלה כוואן שוט סביב מייק, וויל, ג'ויס והילדים הקטנים מחזקת את התחושה הזו במיוחד, שכן היא מציגה את הניגודיות במצב של וויל באופן מושלם. העובדה שאנחנו עוקבים אחריהם ורק אחריהם במהלך הוואן שוט הזה, מסיבה את תשומת ליבנו לכך שהוא חריג בנוף, ושמלבדו אין עוד אף אחד (בחיים) שלא מנסה לעזור לסיטואציה בצורה כלשהי. הרי אנחנו רואים איך אפילו הילדים הקטנים מנסים לעשות משהו בנושא, ורק הוא לא מצליח לעשות דבר וחצי דבר בקרב כולו. יחד עם זאת, אנחנו כן מקבלים רמז ויזואלי מטרים לסוף הפרק, כאשר אנחנו עדים לכך שבפעם הראשונה לוויל יש השפעה ישירה על הדמוגורגנים. כאשר אחד החיילים שורף שניים מאותם דמגורגנים שתוקפים, אנחנו רואים שוויל נופל על הרצפה וצורח מכאב. אך בו זמנית, וויל מצליח להפיל את כל הדמוגורגנים האחרים, בזמן שהם מחקים בצורה מדויקת את התנועות והעוויתות הבלתי רצוניות שוויל חווה במאק-זי ומחוצה לו. ההשפעה הזו היא אמנם השפעה לא רצונית בשלב הזה, וניתן להניח שמדובר בסוג של תגובה לכאב הבלתי יאמן שוויל חווה, אבל היא כן מסמלת עבורנו דבר אחד ומשמעותי במיוחד. מייק צדק. וויל יכול להשפיע על מוח הכוורת בצורה כלשהי.
ההכנעה הבלתי רצונית הזו של כל הדמוגורגנים נותנת למי שנותר בחיים עוד כמה שניות להסדיר נשימה. אלא שבדיוק כשהם מתכוונים לקום ולברוח, הרע מכל קורה. וקנה מגיע. הכניסה של וקנה לעולם שלנו מתרחשת בצורה ויזואלית מקבילה לכניסה של אילבן אל החדר הסודי ואל החשיפה של 8, כסוג של שני צדדים של אותו המטבע. האחת חלשה ופצועה ומתאחדת עם המשפחה האבודה שלה, והשני חזק ואיתן מאי פעם פולש והורס 8 משפחות אחרות. מעבר לכך, הכניסה של וקנה אל הוקינס מוצגת בצורה כזו שמעבירה ללא עוררין את המסר שהוא חזר חזק, עצבני ומאיים יותר מאי פעם. עם אפס דיאלוג, הוא לא רק מצליח להשמיד את כל אנשי הצבא הנותרים ולהחיות את כל הדמוגורגנים שנפלו פצועים, אלא הוא גם עושה את זה בצורה הכי חכמה ואלימה שניתן להעלות על הדעת. אנחנו רואים אותו משתמש בכוחות שלו במלוא תפארתם כדי לעשות מקסימום נזק במינימום מאמץ, כאשר הוא אפילו מצליח להגן על עצמו מפני האש והלהביורים השונים. כלומר, הוא מחסל את כלי הנשק היחיד שהיה להם להתגונן מפניו (חוץ מאילבן), והופך אותו בפועל לכמעט בלתי מנוצח.
כשהוא במצב הזה, ואחרי שהוא מבצע הריגה אחת אחרונה וברוטאלית במיוחד שמשמשת כחותמת רשמית לעובדה שהוא הרבה יותר מסוכן מבעבר, הוא לוקח את שמונת הילדים שהוא היה צריך. הוא פונה לחזור אל האפסייד דאון, אבל לא לפני שהוא מקיים עם וויל שיחה קצרה. עוד לפני שהוא מוציא הגה מהפה, הוא מעיף מעל וויל את ג'ויס, ששימשה כמגן האחרון שלו מפני כניעה ואובדן שליטה מוחלט. לאחר מכן, הוא מרים את וויל באוויר ומציב אותו מולו משותק לגמרי וחסר כל יכולת פעולה. דרך הפעולה של וקנה והשליטה המוחלטת שלו בוויל פיזית ונפשית כאחד, מורידה ממנו כל אלמנט של שליטה וכבוד עצמיים שעוד נשארו לו, מה שגורם לו לשקוע עוד יותר עמוק בבוץ. ובשלב הזה, הוא כבר נמצא בסכנת טביעה.
אבל כל זה לא מספיק לוקנה, וכדי לרסק את וויל לגמרי, הוא עושה שני דברים שהופכים אותו לשבר כלי של ממש. הראשון שבהם הוא להכריח את וויל לצפות בחטיפה של הילדים והפגיעה בחברים שלו דרך הדמוגורגנים בלייב. אם ממש כמה דקות קודם לכן, וויל עוד הצליח להלחם ולהחזיק כמה שניות בודדות מבלי שהוא מחובר למוח הכוורת בעל כורחו, עכשיו וקנה מרסק את ניסיון המלחמה שלו ומכריח אותו לחוות את הסיוט הכי גדול שלו בחיים בעיניים פקוחות לרווחה. כשהוא שואל אותו האם הוא רואה את הילדים ובכך מכריח אותו להתחבר מחדש למוח הכוורת, הוא למעשה מאלץ אותו לראות ולהרגיש לא רק איך התוכנית שלהם נכשלת, אלא גם איך כל מי שהוא אוהב עומד למות מוות אכזרי במיוחד. הדבר עוד יותר מרסק את וויל וגורם לחוש תחושה של אימה טהורה, בזמן שידו של וקנה מלטפת לו בעדינות את הפנים, כסמל לשליטה המוחלטת שלו בו.
במקביל לכך, וקנה מבצע דבר נוסף ופוצח במונולוג מצמרר במיוחד, שכל מטרתו היא ריסוק הנפש של וויל באופן סופי. סוג של אנטי-תזה לשיחות שלו עם מייק ורובין, אם תרצו. כדי לוודא שאין שום סיכוי שהוא איכשהו יוצא מזה עם תקווה ולו הקטנה ביותר, וקנה מדבר אל וויל ומנפץ את רוחו לרסיסים באופן מוחלט. הוא מזלזל בו ומשפיל אותו, מספר לו עד כמה הוא היה קל לשליטה ומניפולציה, איך הוא נשבר כל כך בקלות והפך לכלי בידיים שלו, מה שהורס אותו לגמרי. המונולוג הזה, שמוצג בצורה של שיח חד צדדי בין שולט לנשלט, מועבר בצורה הזו לא רק כדי להבהיר לוויל שאין לו שום שליטה בחייו. הוא גם משתמש במילים ספציפיות כמו ״כלים״ או ״נשבר״, על מנת להעביר לוויל ולצופים כאחד את המסר המאיים והרצון להקטין ולחרב את וויל בכל דרך אפשרית, מה שלפחות בהתחלה די מצליח לו.
אבל אז, כשהכל נראה אבוד, וקנה עושה שתי טעויות עיקריות שגורמות לתוצאה (שאני מעריך לפחות) שהוא לא ציפה לה.
הראשונה מבניהם היא המשפט איתו וקנה סוגר את המונולוג שלו. בניסיון אחד אחרון להשפיל את וויל, וקנה חותם עם המשפט ״יש מוחות שלא שייכים לעולם הזה. הם שייכים לעולמי״. המטרה המקורית של המשפט הזה ככל הנראה הייתה לנסות ולגרום לוויל להכנע ולתת לו לשלוט בו, או להיות שרוי בסבל האינסופי של מוח הכוורת. אבל בפועל, הושג ההפך המוחלט, שכן זה מקנה לו את הבזיק הראשון של הרעיון לנסות לתפוס פיקוד על מוח הכוורת בעצמו. הטעות השנייה והחמורה יותר שלו הייתה להשאיר את וויל בחיים. וקנה היה יכול בהנף יד להרוג את וויל, אבל הוא בחר שלא. הסיבה לכך היא שהוא לא רצה לתת לו מוות מהיר ומיידי, אלא לתת לו לחוות את המוות של כל החברים שלו ואז למות בידי הדמוגורגנים כסוג של עונש על הנסיון לרגל אחריו ולפגוע בו. וקנה רצה לשלוח את וויל אל מותו בצורה הכי אלימה ומזעזעת שניתן לעלות על הדעת, כדי שהדבר האחרון שהוא יזכור יהיה הסבל הנורא שהוא חווה, וכן העובדה שהוא הפסיד בקרב.
שתי הטעויות האלו, שנובעות מיהירות (מוצדקת ככל שתהיה), הן אלו שמשמשות כצעד הראשון בדרך למפלתו של וקנה, מהסיבה הפשוטה שהן עבדו. וקנה אכן הצליח לדחוק את וויל לקצה, ולמעשה הוא עשה את זה כל כך טוב שוויל הבין שכבר אין לו מה להפסיד. הוא הבין שהוא גם ככה הולך למות ושהוא עומד לחוות את המוות של כל החברים והאהובים שלו לפני כן. שבתכל׳ס, בשלב הזה כבר אין לו מה לאבד יותר. הההבנה הזו נופלת באופן סופי כשהוא רואה את מייק, מי שעדיין נחשב אהבת חייו, עומד להיות מותקף במתקפה קטלנית על ידי אחד הדמוגורגנים. כשהוא רואה את זה, הוא מבין שהוא חייב לנסות משהו אחד אחרון. בשוט יפהפה במיוחד, אנחנו מקבלים קלוז אפ על הפנים שלו, כאשר ברקע יש אורות מרצדים שקצת מזכירים אורות משטרה שמואתות על סכנה. אנחנו רואים אותו בניסיון ״הייל מרי״ עוצם את העיניים שלו ומתמסר למוח הכוורת. אלא שהפעם, הוא עושה זאת מרצון…
מיד אחרי אותה עצימת עיניים, אנחנו מקבלים קאט לסצנה אחרת שבהתחלה מרגישה תלושה לחלוטין. אנחנו רואים במעין סוג של מצלמה מטושטשת כזו מספר זכרונות של ילדים קטנים, ואחרי כמה שניות של בלבול, אנחנו מבינים שלמעשה מדובר בזכרונות של וויל. הזכרונות האלו לא נבחרו סתם והם לא סתם זכרונות מתוקים מהילדות שלו (כלומר הם גם כאלו אבל לא רק), אלא הם זכרונות הליבה של וויל שמאפיינים את מי שהוא. במרכז הסצנה, עומדים שלושת הזיכרונות הבאים: הראשון מבניהם הוא הרגע שוויל ומייק נהיו חברים על הנדנדות בגן, השני מבניהם הוא הרגע שבו וויל בונה בפעם הראשונה את קאסל באיירז והשלישי והאחרון הוא הזכרון בו וויל מקבל מאמא שלו צבעים ליום ההולדת ומצייר חללית גדולה ומרהיבה בפעם הראשונה. כאמור, אלו לא סתם זכרונות והם נבחרו בקפידה. לא רק כי הם מציגים את כל הצצדים השונים באישיות של וויל, אלא גם כי הם הופיעו בעבר בסדרה. בפרק השמיני של העונה השנייה, כאשר החבורה מנסה לשחרר את וויל משליטתו של מצליף המוחות, מייק, ג'ונתן וג'ויס כל אחד בתורו מזכיר זכרון משותף מעברו עם וויל, בנסיון לגרום לו לצוף אל פני השטח, מה שאכן עובד להם בסופו של דבר. מייק מספר לוויל על הרגע שהם נהיו חברים בגן, ג'ונתן מספר לו על הרגע שהם בנו את קאסל באיירז לראשונה וג'ויס מספרת לו הצבעים שהיא קנתה לו ליום ההולדת ועל החללית שהוא צייר לה. בכך, הצגת הזכרונות האלו לא רק מציגה סיכום של וויל כדמות ואת כל המאפיינים החשובים שלה בשתי דקות בודדות, אלא גם משמשת כסגירת מעגל עבור הדמות והמעריצים כאחד, שמעלה את סף הריגוש הרבה יותר גבוה.
אותו מיקס מקסים ומרטיט לבבות של זכרונות מוצג בצורה טכנית מעוררת השתאות, שמתחברת לתהליך הקבלה העצמית של וויל בכלל, ולשיחה שלו ושל רובין בפרט. ראשית, הזכרונות האלו לא מוצגים כעוד סצנה רגילה מהסדרה, אלא בצורה כזו שמדמה אותם לסרט משפחתי ישן שהוקלט על מצלמת 8 מ״מ ישנה. מעבר לכך שהסגנון הויזואלי הזה הופך את הסצנה להרבה יותר מהימנה ומיוחדת, היא גם מתקשרת לשיחה של רובין ו-וויל כאשר אנחנו מבינים ש-״הסרט המשפחתי״ הזה שוויל מנגן בראשו הוא למעשה ההקבלה המושלמת לסיפור של רובין. אנחנו מבינים שבניסיון להציל את האנשים שחשובים לו, הוא הצליח להזכר בשיחה שלו ושל רובין, והחל לפעול אחר ההוראות שהיא נתנה לו. גם הוא, בדיוק כמוה, פשפש בארכיון כדי למצוא זכרונות של וויל הקטן, שיזכירו לו מי הוא באמת ועל מה הוא נלחם. מעבר לכך, ברקע כל הזכרונות האלו, אנחנו שומעים לא את מייק ולא את ג'ויס, אלא דווקא את רובין. חוץ מזה, שהדבר מעיד עד כמה היא והשיחה שהם קיימו היו רגע משמעותי עבור וויל, היא גם מעידה שעכשיו הוא הרגע שבו הוא סוף סוף מוכן להשלים עם עצמו. כשהוא מקשיב למילים האלו על הרקע של אותם זכרונות ולמעשה משחזר את המדריך של רובין, הוא סוף סוף מוכן להשלים עם עצמו. השיחה הזו, יחד עם אותם הזכרונות, מתנקזים לכדי חבל הצלה. כזה שלא רק מציל אותו מהאבדון שבו הוא נמצא, אלא גם מושך אותו למעלה וגורם לו להפוך לאדם חדש לחלוטין.
מונטאז' הזכרונות הזה נגמר כאשר אנחנו רואים את וויל לבוש בבגדי המכשף שלו בתור ילד קטן, מנופף במקל עץ אל עבר המצלמה, ואת רובין אומרת ברקע ״ברגע שעשיתי את זה, הייתי כל כך חופשייה. כאילו יכולתי לעוף״. מעבר לכך שמדובר באחד הפריימים המרגשים, והמרהיבים (ולכן גם אחד האהובים עלי) ביותר של הסדרה, זה גם בדיוק הדבר שעומד לקרות בעוד דקה. מיד אחרי הסצנה המרגשת והמאוד שונה מכל מה שקדם לה, אנחנו חוזרים אל ציר הזמן המקורי וממשיכים את העלילה בדיוק איפה שעצרנו. אלא שבמקום להמשיך אותה מנקודת המבט של וויל, אנחנו ממשיכים אותה מנקודת המבט של מייק, שציפה לקבל מתקפה קטלנית מהדמוגורגן שבא אליו. הוא פותח את עיניו בתדהמה, ומגלה יחד עם הקהל (ההמום) שהדמוגורגן שתקף אותו תלוי באוויר. כשהוא עדיין שרוי בהלם מוחלט, אנחנו רואים אותו מסיט את המבט ורואה את מה שכולנו התפללנו אליו. וויל, הילד השבור והמרוסק שחטף כל כך הרבה טראומות בחייו, מקבל את הרגע שלו לזרוח ואת כוחות העל שלו. סוף כל סוף לא הוא זה שצריכים להציל, אלא הוא זה שמציל את כולם. אחרי שהיה בשפל של החיים שלו, הוא הצליח להזכר בכל מה שחשוב באמת, לקום על יוצרו ולקחת בעלות של החיים שלו. בפעם הראשונה מאז שהוא נחטף, הוא זה ששולט במוח הכוורת ולא להפך.
השלמת תהליך הקבלה העצמית של וויל מגיע בעיתוי סמלי במיוחד, שכן הלילה שהוא מקבל בו את הכוחות שלו זה הלילה בין ה-5 ל-6 בנובמבר 1987. בדיוק 4 שנים (מינוס יום) מאז שנחטף לראשונה. העובדה הזו הופכת את התאריך ה-6 בנובמבר מתאריך עצוב ומסוג של יום זכרון, ליום שמח. 4 שנים בדיוק לאחר מכן, וויל רותם את כל הטראומה והאסונות שקרו לו, ובמקום להכנע להם או לתת להם לשלוט בו, כמו שקרה עד עכשיו בכל אחת מהעונות הקודמות, הוא מקבל אותן, משלים איתן ומנצל אותן לטובתו. לא עוד וויל המסכן והמרגל המנוצל, אלא וויל החכם שמגשים את יעודו, מקבל את עצמו כמו שהוא באמת, ובכך גם מצליח בפעם הראשונה בחייו להציל ולהגן על היקרים לו.
כשאנחנו מקבלים מבט ראשון ומלא על וויל החדש עם הכוחות, ברור לנו דבר אחד. הוא לא עוד וקנה ולא עוד אילבן, אלא משהו אחר וחדש לחלוטין. זה מתחיל בעובדה שבניגוד לוקנה שמרים את העיניים למעלה ולאילבן שסוגרת את העיניים, וויל משאיר את העיניים פתוחות לגמרי והן נצבעות בצבע אחיד ולבן. בנוסף לכך, בניגוד לוקנה ואילבן, הוא לא מושיט את היד כלפי מטה אלא כלפי מעלה. מעבר לעובדה שמדובר בעוד הבדל בין אילבן ווקנה לוויל, זו גם תנועה סימבולית במיוחד. הצגת היד בצורה הזו מסמלת את התהליך שהוא עבר. בדיוק כמו היד שלו שפונה כלפי מעלה וכאילו מרימה את הכוחות שלו כלפי הדמוגורגן, גם הוא התרוממם מהתחתית שבה נמצא והגיע למצב שהוא עומד זקוף ואיתן. גם הוא נאלץ למצוא את הכוח שבו בכדי להתרומם, וגם הוא, כמו היד שלו, נאלץ למצוא את הכוח כדי לדחוף את עצמו כלפי מעלה. זאת בניגוד לאילבן ווקנה, שהכוחות שלהם תמיד נבעו מעצמם ולכן הם הוציאו אותם ודחפו אותם כלפי מטה.
לאחר שוויל תופס את הדמוגורגן הראשון שבא לתפוס את מייק, אנחנו רואים שני דמוגורגנים נוספים שבאים לתפוס שני אנשים נוספים - לוקאס ורובין. וויל, שעדיין מחובר למוח הכוורת ולמרות שהוא נראה רועד ממאמץ בכך שהוא תופס את הדמוגורגן היחיד שמולו, מצליח לאזור כוחות אדירים ומניף את היד השנייה ואת הראש כדי לתפוס גם את שניהם ואף מצליח בכך. כשהוא עושה את זה, אנחנו רואים את המאמץ שניכר בפניו של וויל, כאשר עם כל הנפת איבר נוסף הוא נראה מתקשה יותר ויותר. הוא מגיע למצב שהוא ממש רועד מרוב מאמץ, מה שמדגיש עד כמה בבסיסו הוא אדם טוב וכמה הוא מוכן לצאת מגדרו ואפילו לסכן את עצמו לטובת החברים שלו.
מיד כשהוא תופס את שלושת הדמגורגנים הנותרים, הוא עושה את הבלתי יאומן ומרים אותם באוויר כשהם משותקים וחסרי יכולת לזוז. זו תמונת מראה מדויקת לסצנה שהתרחשה ממש כמה דקות קודם לכן, בה וקנה החזיק את וויל באותה הצורה, אלא שהפעם וויל בשליטה. הוא זה שמרים וזה שמשתק את האויבים, ובכך הוא מחזיר להם באותו המטבע. כשהוא מרים אותם לאוויר ושנייה לפני שהוא מחסל אותם, אנחנו רואים בחטף שוויל מביט דרך עיניהם של הדמגורגנים השונים בשלושת חבריו, המסמלים את שלושת האלמנטים עליהם וויל נלחם. הוא מביט תחילה בלוקאס, אשר מסמל את החברים שלו שנלחמו להציל אותו כשהוא נחטף לראשונה והיה בסכנה. לאחר מכן, הוא מביט במייק, האהבה הנכזבת שלו שגרמה לו לראות את האור שבקצה המנהרה בפעם הראשונה. ולבסוף הוא רואה את רובין, מי שהייתה המפתח לכל תהליך הקבלה העצמית של וויל, וזו שבמובנים רבים אחראית לכך שהוא הצליח לקבל את עצמו ואת הכוחות שלו. הסדר בהן הדמויות מוצגות מייצג את ההשפעה שלהן על הרגע הזה ועל התהליך של וויל, מהכי פחות חשובה להכי חשובה. אבל כאשר הוא מביט בשלושתם במקביל כשהוא נמצא בשליטה בפעם הראשונה, הוא מחבר את כל האלמנטים האלו לכדי תהליך אחד פנימי שנובע ממנו ומביא אליו את מלוא כוחותיו.
כשהוא שואב את כוחותיו מהחברים שזה הרגע הוא הציל, הוא מחליט לעשות מעשה ומשתמש בכוחותיו האחרונים כדי להסיר את האיום מעל חבריו, כך שהוא הורג את שלושת הדמוגורגנים במכה. אני לא יודע האם הוא הרגיש את הכאב של שלושת הדמוגורגנים שהרג או לא, אבל זה לא משנה, כי בכל מקרה נדרש ממנו מאמץ נפשי ופיזי עצום כדי לעשות את הפעולה הזו. בסופו של דבר כך או כך, הוא עדיין התעלה על עצמו לכל דבר ועניין. כשהוא הורג את שלושתם, הוא עושה זאת בצורה הכי ברוטאלית שהוא יכול להעלות על הדעת. הוא עושה להם ״את הוקנה״. הוא בוחר להרוג אותם בצורה הזו לא רק כדי להוציא עליהם את הזעם ותחושת התסכול שהוא אגר במרוצות השנים, אלא גם כדי להראות שהוא מנצל את מוח הכוורת גם לשם כך. הוא לומד ממנו ומתפתח ממנו, ולכן הוא הורג אותם כמו שהם רגילים. הוא מחזיר להם באותו המטבע.
אחרי שהוא עושה את זה, וויל קורס על הרצפה, אבל רק על הברכיים ולא על הבטן או על הידיים. הדבר הזה מסמל שלמרות שהוא עבר עכשיו את מה שככל הנראה ניתן לתאר כמאמץ הפיזי והנפשי הגדול של חייו, הוא לא מובס. הוא אמנם מותש, אבל הוא עדיין בשליטה, ואם ירצה ויעלה הצורך, הוא עדיין יכול להשאר במשחק להשתמש בכוחות שלו פעם אחת נוספת. מיד לאחר מכן, אנחנו רואים את הסצנה האחרונה של הפרק, שמספקת תמונת תקריב על וויל החדש והשלם. במהלך התקריב הזה, אנחנו רואים אותו עושה שתי מימקות מוכרות המשמשות כהקבלה לשתי סצנות מאוד חשובות בסדרה. הראשונה מבניהן היא הדרך בה הוא פותח את היידים מחדש אחרי שכיווץ אותן לכדי אגרוף. הדרך שבה הוא עושה את זה היא תמונת מראה לדרך בה אילבן סגרה את ידיה כמה דקות קודם לכן, כשהיא ניסתה לפרוץ את השער שהגן על 8. מלבד העובדה שהוא פותח את הידיים ולא סוגר אותם, מה שמסמל את הקבלה העצמית ושהוא סוף סוף מוריד מעצמו משקל רב שהוא נשא עימו שנים ארוכות, המשמעות של התנועה עצמה היא שבדומה אל אליבן, גם הוא השתמש בכוחות שלו כדי להציל את מי שהוא אוהב. התנועה הזו מסמלת שהוא למעשה למד מאילבן את המשמעות מאחורי הכוחות האלו. הוא הבין את גודל האחריות שהוא קיבל על עצמו כרגע, ובדיוק כמו אילבן, גם הוא מתכוון להשתמש בכוחות הללו לטובה.
לאחר מכן, אנחנו מקבלים תקריב על וויל, במהלכו אנחנו רואים שהעיניים שלו מפסיקות להיות לבנות והוא חוזר לעצמו, מה שמסמל פעם נוספת את העובדה שעכשיו אחרי כל השנים האלו, הוא זה היה בשליטה וזה לא היה וקנה שהפעיל אותו. בנוסף לכך, בדיוק כמו אילבן ווקנה, גם לו יורד דם מהנחיר השמאלי. כשזה קורה (ומעבר לעובדה שמדובר בעוד סימן שמעיד שעכשיו הוא חלק ממשפחת הכוחות), אנחנו רואים אותו מנגב את האף משמאל לימין, בדיוק כמו שהנרי ניגב בפעם הראשונה שהוא השתמש בכוחות שלו. המשמעות של הדבר הזה היא שבסך הדברים, ולא משנה עד כמה הוא ינסה לברוח מזה, וקנה הוא הסיבה שיש לו את הכוחות הללו. הוא זה שאחראי לכך שהוא קיבל אותם, והקשר בניהם (ולא משנה מי שולט בו) לעולם לא יפרד. זו אלגוריה שמזכירה קצת את מערכת היחסים בין הארי פוטר לוולדמורט. שני אנשים, אחד ילד צעיר והשני מבוגר מפחיד, שקשורים בקשר קוסמי שלא ניתן להפריד והכוחות שלהם נובעים אחד מהשני. ככלות הכל, סופו של אחד יגיע בידי הרג שיגיע מצד האחר.
השילוב של אותה תנועה עם היידים והניגוב של הדם מהאף מספקים את ההוכחה הנצחית לכך שוויל הוא משהו חדש. הוא לא רק פותח את היידים שלו כמו אילבן והוא לא רק מנגב את הדם מהאף כמו וקנה. הוא משהו חדש ואחר לגמרי, שעדיין לא ברור לגמרי מה הוא, ועכשיו לראשונה הוא אדם בפני עצמו. לא אילבן, לא וקנה, ולא וויל המרגל. אלא סוף כל סוף הוא מגשים את היעוד שלו, והופך למי שהוא באמת היה אמור להיות מההתחלה. הוא הופך לוויל החכם.
בכך, העונה החמישית של ״דברים מוזרים״ מסיימת את החלק הראשון שלה, ושולחת אותנו להמתין חודש נוסף עד שנוכל לראות שוב פעם את וויל החכם והדרך שבו ישתמש בכוחות שלו כדי לעזור לחבורה.
ארבעת הפרקים הראשונים בעונה החמישית של ״דברים מוזרים״ זמינים לצפייה בנטפליקס ישראל. החלק השני יעלה לשירות ב-26 בדצמבר. פרק הסיום של הסדרה יעלה לשירות ב-1 בינואר 2026.
הוסף תגובה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
