יורגוס לנתימוס משתף פעולה פעם נוספת עם שחקניו הגדולים אמה סטון וג׳סי פלמונס, בפרויקט שחוקר לעומק את תופעת תיאוריות הקונספירציה ומנסה לשאול מאיפה הן מגיעות. האם היצירה החדשה שלו מצדיקה את הבאזז שהיא מקבלת, או שמדובר בזמזום שבסופו נמצאת עקיצה?
תקציר: טדי גץ (ג׳סי פלמונס) הוא דבוראי המשוכנע ביותר בתיאוריית קונספירציה גדולה, לפיה חייזרים מגלקסיית אנדרומדה הטמיעו עצמם בחברה האנושית ומטרתם לבצע ניסויים בבני אדם. בעזרתו של בן דודו המושפע והמעוכב-מחשבתית דון (איידן דלביס), הם חוטפים את המנכ״לית של חברת התרופות אקסולית׳, מישל פולר (אמה סטון), בניסיון לגרום לה להודות שהיא חייזרית ולהציל את האנושות ואת כדור הארץ מקריסה אקולוגית ובריאותית. מישל מנסה להשתמש ביכולות הניהול שלה על מנת לפתח שיחה ולשכנע את טדי שהיא לא מי שהוא חושב שהיא, אך הוא משוכנע ללא מרגוע כי היא אחת מהם - ושביכולתה להעלות אותם לחללית האם לדבר עם הקיסר בערב ליקוי הירח המתקרב.
על פי כל חוקי התעופה הידועים, אין שום דרך שבה דבורה אמורה להצליח לעוף. הכנפיים שלה קטנות מידי מכדי להרים את גופה השמנמן מן האדמה. הדבורים, כמובן, עפות בכל זאת, והיכולת שלהם להעביר אבקנים מפרח לפרח הוא הבסיס של הסיפור שלנו. הפרויקט החדש של יורגוס לנתימוס (״מסכנים שכאלה״, ״סוג של חסד״) הוא עיבוד מחודש לסרט הקוריאני ״הצילו את הכוכב הירוק!״ משנת 2003, והוא מציג את עצמו בהתחלה כמשהו שאנחנו דווקא מכירים מאוד.
היום בתרבות האינטרנטית מאוד קל להיסחף בדעות שונות ולצדד בעלילות שמתכתבות בצורה יפה עם האמונות שלנו, גם אם העובדות לעיתים מוטלות בספק. יש כאלה שאנחנו רואים בצורה יותר בולטת ומגוחכת על פי רוב, כמו קהילות שמאמינות שכדור הארץ שטוח או שחיסוני הקורונה גורמים יותר לתחלואה מהבראה, ויש כאלה שכבר הטמענו עמוק בתוך החברה שלנו שלפעמים אנחנו לא שמים לב אליהם - דבר מאוד נפוץ בכל העולם בסוגיות פוליטיות כאלה ואחרות, על אחת כמה וכמה בישראל ועם נזקי ההסברה בעת המלחמה שחיינו בשנתיים האחרונות. הסטריאוטיפ של גבר שחי כמעט לבדו ומונע באגרסיביות ממחשבה קיצונית שהשתכנע אליה הוא כבר בדיחה שחוזרת על עצמה במדיה הציבורית (מה לעשות שהיא קצת מעוגנת במציאות), אבל דווקא הסרט הזה לא משתמש בבסיס הזה על מנת להגחיך רעיון כזה או אחר. הוא מעוניין לשקף מה עובר אדם בשביל להגיע לאותה נקודה, והאם במקום מסוים, זו קריאה למצוקה.
Jesse Plemons and Aidan Delbis in Bugonia
בניגוד לסרטים כמו ״קרב רודף קרב״ או ״מיקי 17״, בהם הצד בשיח הציבורי והביקורת עליו די מובהקים ובולטים, בסרט הזה דווקא משתמשים בעצם קונספירציית ה-״חייזרית״ (שאולי עלולה להזכיר לאנשים את הקונספירציות על מארק צוקרברג) כגורם שמאחד את מכלול התופעה הקונספירטורית, כך שהמסר יכול לעבוד בעיניי צופים מכל צד - כי הוא יכול להקרין אותו בקלות על הצד שהוא מגחך, וגם לא להיפגע בפני עצמו. מעבר לכך, הסרט מספק לדינמיקה הזאת צדדים שונים, דבר שמעשיר את הדיון והמחקר על התופעה מהזווית האנושית האינדיבידואלית.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
בעוד שטדי מיודע לעומק בנושא שהקדיש את חייו אליו, עד לרמה שהוא בטוח שזו האמת ושכל שיטה שהוא מאמין שתסייע לכך צריכה להילקח בחשבון גם אם היא קיצונית, אנחנו מקבלים מצידו השני את דון - שמצד אחד רוצה לרצות את בן דודו, הדבר היחיד שיש לו בחייו, ומצד שני מטיל חשש וספק שקטים בכל המתרחש. בעוד שכמעט צועקים עליו שאין ברירה אחרת אלא להילחם באש עם אש, נותר בו עוד שבב תמימות שרוצה לתת לאירועים עוד קצת מחשבה ועוד קצת רגש. זוהי תחושה מאוד אנושית שאינדיבידואלים רבים יכולים למצוא את עצמם במרכזה כשהם בקונפליקט עצמי לעד כמה רחוק הם רוצים לתמוך במטרה מסוימת, גם אם אחרים כבר ניתקו מכך כל רגש והיו רוצים שגם אתם תעשו זאת. למעשה, הסרט מציג כמה לפעמים חדירות מטרה שמציגה את עצמה כדחיפה ל-״התעוררות״ הייתה רוצה שהדבר האחרון שתעשו זה שתפעילו את הרגש והמחשבה האישית.
Jesse Plemons and Aidan Delbis in Bugonia
הסרט אפילו לוקח את הנקודה הזאת צעד אחד קדימה, ומנסה לבחון את הסיבה שתופעות כאלו נוצרות, מתוך הסתכלות שהן יכולות לצמוח דווקא מתוך רגש עז. מתוך כאב. מתוך ניסיון לחפש תשובה אחרת עבור תשובה שקיימת ואינה מתקבלת על הדעת האנושית. הכאב העמוק הזה מלווה את הסרט בתהייה האם בכלל בני האדם צריכים או יכולים להציל את כדור הארץ כמקום המחייה שלהם, ולמעשה אם הם לא היו רוצים פשוט - כמו הדבורים - לקחת את הטוב ביותר שהם יכולים וללכת איתו למקום אחר, לא משנה איפה. הכוונה אומנם מוצגת בחלקה כדאגה אקולוגית, אבל היא לא העיקר, שכן הכוונה יותר לחברה שנבנתה כאן וכיצד היא מטיבה או פוגעת באנשים במקומות הכי רגישים שלהם. אנשים שחוו משברים קשים מנשוא שמלווים אותם יום יום, חיים על התפר של המציאות במעין מנגנון פנימי-פסיכולוגי חוסם שאומר ש-״זה לא יכול להיות המצב, בטח יש לזה הסבר אחר שאפשר לטפל בו״.
הסרט דואג להזכיר פעם אחר פעם בהקשר הדבורים את ״הפרעת התמוטטות המושבה״, כלומר היעלמותם של דבורים באופן פתאומי וקריסה עוקבת של מושבה, כאשר המחשבה הרווחת שמדובר כתוצאה משימוש בחומרי הדברה. הסרט מציג את ההקבלה הזאת במחשבה על כדור הארץ כחברה אובדת ואובדת לאיטה כאשר אנחנו צורכים ״רעלים״ שאנחנו לא מודעים לחומרתם, ובכך מקריסים אט אט את מחייתנו כמין האנושי. זו בחירה מאוד אפקטיבית בעיניי, ששוב, נמנעת מלהצביע אצבע מאשימה על מחנה כזה או אחר. במקום זה, היא מדברת על תופעה חברתית שבאמת חוזרת על עצמה בחיי היום יום שלנו, בשלל קהילות בעולם - הרי שבסופו של יום, כולנו בני אדם, על דובשנו ועל עוקצנו.
Still from Bugonia
מעבר להתעסקות הפילוסופית והסוציולוגית בנושא הסרט, חשוב לדון גם באלמנטים הטכניים של העשייה הקולנועית (הרי בשביל זה באתם לקרוא ביקורת, לא?). בעוד שאני כן יכול להעיד שהסרט ניכר בתחילתו להיות סיפור קונספירציה שגרתי ואולי רגיל יותר מהציפיות שיש טרם הצפייה, לאט לאט העלילה מתקדמת ומתעצמת אל מחוזות הגובלים בביזאר - בפרויקט קולנועי פרוע-מחשבתית כמו שרק יורגוס לנתימוס יודע להביא למסך הגדול. אכן קל לומר עליו שהוא אחד הסרטים הכי נגישים לקהל הרחב של לנתימוס, הוא אומנם לא מביא את עצמו למיניות רבה כמו ״מסכנים שכאלה״ ואינו מבלבל כמו ״סוג של חסד״. אבל אל תטעו למראה העלילה שנראית מקורקעת וסטנדרטית, שכן היצירתיות והקיצוניות פורצת דווקא ברגעים הלא צפויים (ולא, זוהי אינה קונספירציה). גם אם הסרט לא בוחר בנתיב פורץ דרך בכל הקשור לעיצוב הפקה או לאיפור ותלבושות, הוא מצליח להפתיע, להמם ולזעזע את הקהל הצופה שיוצא ממנו בהלם מוחלט.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אחת הנקודות המרכזיות של הסרט, שבעיניי מעידה על איכות גבוהה אך עלולה להיתפס באופן שונה אצל צופים אחרים, היא העובדה שהחוויה העיקרית של הסרט עוברת באמצעות הופעות משחק והגשות דיאלוגים ברמה מאוד מאוד גבוהה. בעוד שיש לא מעט סיקוונסים שעיקרם הם דיבור בין דמות אחת לאחרת, אפילו לעיתים רבות ללא תנועה מובחנת וללא סקור מוזיקלי ברקע, האווירה הנוצרת מהמחויבות וההשתקעות לסיפור של השחקנים השונים גורמת לכל אחד לרצות לעקוב אחרי כל שורה ושורה לפרטי פרטיה. למרות השימוש של התסריט במונחים מורכבים ומסובכים לא מעט פעמים, אני יכול להעיד שבאולם ההקרנה שלנו - ביום הקולנוע לא פחות - הייתה דממת אלחוט. הקהל היה מהופנט לדלות את המידע מהנאמר ולעקוב אחרי הדינמקה של הדמויות, ולראות כיצד הן משפיעות על כיוון המחשבה אחד של השני, שכן על מחשבות אלו כל תעוזתו של הסרט מבוססת.
בעבר ציינתי בביקורות לסרטים כי סצנות שקטות וארוכות למדי באותם המקומות מובילות את הצפייה להיות משעממת לרוב, ואילו כאן המשחק המשכנע והשיח המעניין עשה את האפקט ההפוך - הוא החזיק אותי מחובר לכל אורכו וגרם לי לשכוח מעייפותי. כן אציין בנוגע לאורכו של הסרט כי הוא הרגיש בפועל ארוך יותר ממה שהוא באמת (חשתי שהוא 3 שעות למרות שהוא שעתיים בלבד), אבל אין זה מתחושת גרירה - אלא מתחושה שהצליחו להכניס הרבה בשר למסגרת הזמנים הזאת, מבלי הצורך לרוץ קדימה כל הזמן. איזון מופתי שמעיד על בימוי איכותי ועל עריכה מדויקת.
Emma Stone in Bugonia
הסקור של הסרט כן מצליח להשתלב עם אווירת הסרט באופן איכותי, בחלקים בהם כן מחליטים להשתמש בו - שאלו הם יותר סיקוונסים חסרי דיאלוגים בהם יש להטמיע תחושת לחץ ואינטנסיביות, או סיקוונסים ששואפים למיצג יותר אומנותי מרובו של הסרט (אתם תבינו במה מדובר כשתראו אותו). ברגעים האלו, הסקור אוהב להשתלב עם אירועים מפתיעים שקורים על המסך, כמו הטחות מסוימות שמציתות ניגונים של טראקים - בחירה מוצלחת ל-Needledrops. מה שכן, אני רוצה כן לציין בנוגע לעריכת הסאונד של הסרט, שהצלחתי לזהות לפחות מקרה אחד בו בחירת סאונד-אפקט מסוים הצליחה להקביל שוב לתמא הדבורים שמלווה את הסרט, וזאת למרות שהסצנה עצמה לא מתייחסת לדבורים בישירות. אני משער שזו לא הפעם היחידה שהסרט עושה זאת (הוא בהחלט עושה זאת כשהדבורים כן על המסך), ועל כן אני מעריך את היכולת לשלב את הזמזום כדרך להעצים סיטואציות באופן קולי.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
חשוב מאוד לשבח גם את עבודת הסינמטוגרפיה והצילום שהושקעו בסרט, שמקנים לו סטייל ויזואלי ייחודי בראי עונת הפרסים, מעל לפונט המיוחד של לוגו הסרט שמשמש לכותרות בו. מעבר לכך שניכרת מחשבה רבה בבניית קומפוזיציית השוטים בחלקים רבים מאוד של הסרט, ומעבר לכך שניכר שנעשתה עריכת קולורציה מושקעת ומרהיבה מאוד המציגה צבעים עזים בסגנון טכניקולור מיושן על גבי פילם (בדומה ל-״קרב רודף קרב״) ובכך להידמות יותר ליצירת אומנות מאשר לסרט מודרני, הסרט עושה גם בחירות חכמות בנוגע למרחקים שלו מהדמויות ולגדלים שהם מוצגים בהם כתוצאה מכך. בעיניי, הייתה מכך רצון של הבמאי להקביל את הדמויות לדבורים גם באופן ויזואלי, ובכך הן לעיתים נראות כקטנות ו-״בלתי חשובות״ בתוך סביבה גדולה ועוטפת שניכרת ״שקטה״. אני גם רוצה לשבח את בחירות תנועת המצלמה, שבמהלך לא מעט מהשוטים נעה על גבי מסילות חלקות - הן קדימה-אחורה והן שמאלה-ימינה - דבר שלא רק מרענן ויזואלית וכיף לצפייה, אלא גם מתקשר את תנועת הדמויות כדבר שהוא ״שגרתי״ יותר מאשר שמטרתו להיות ״אקשני״.
Emma Stone and Jesse Plemons in Bugonia
אמה סטון נותנת בסרט הזה הופעת משחק טובה מאוד וכאמור מתמסרת מאוד לתפקיד שלה, על שלל הצדדים שהוא דורש ממנה לאורכו (שזה הרבה יותר מרק גילוח כללי של הראש שלה), ובמקומות מסוימים הרגשתי דמיון בין ההופעה שלה להופעתה של בריט לאוור בתפקידה המורכב בסדרה ״ניתוק״. היא היוותה חלק מהותי מהסיפור מן הסתם, וראינו בעבר כמה היא מסוגלת לבוא עם מנעד רגשות איכותי לפרויקטים המורכבים של יורגוס - אם כי היא לא הפעימה אותי הפעם לרמה שאני יכול להבטיח לה זכייה נוספת בשלב הזה, או אפילו מועמדות בולטת אל מול שחקניות פורצות ומתבלטות אחרות בעונה הזאת.
Emma Stone in Bugonia
עם זאת, אור הזרקורים הגדול של הפרויקט הזה מוטה באופן ממוקד אל הופעת המשחק המעולה ממש של ג׳סי פלמונס, שדורש בכל סצנה וסצנה את מרכז העניינים ומרוויח אותו בכבוד הן מהדמויות והן מהמצלמה. ניתן להרגיש ממש שכמו ש-״מסכנים שכאלה״ היה פרויקט הספוטלייט של אמה, זה פרויקט הספוטלייט שלו. למרות שבמרבית השוטים שהוא מופיע על המסך הוא לא נמצא לבד בסצנה, הוא משתמש בדמויות שמסביבו על מנת להרים ולהקצין את ההופעה שלו - הן רגשית, הן כוחנית והן מחשבתית - מה שמסתכם לדמות אמינה, עוצמתית ומסקרנת, גם אם הרבה ממעשיה מעוררים יותר סלידה מהזדהות. אני לחלוטין חושב שאם הסרט הזה צריך לקדם מועמדות משחק לפרסים, זו בהחלט צריכה להיות ההופעה שלו. היא בהחלט מתעלה על הופעות מבטיחות אחרות שהאמנתי בהן השנה (כמו ג׳וש אוקונור ב-״רצח כתוב היטב״ או אית׳ן הוק ב-״בלו מון״), וחייב בעיניי להתברג למועמדויות בולטות - גם אם לא בהכרח יזכה.
גם שחקן המשנה הצעיר איידן דלביס, שחקן על הספקטרום האוטיסטי שזהו סרטו הראשון, עושה בעיניי עבודה מצוינת בחלקו הלא קטן בכלל, ומשרת את הקול הספקן והמהסס שמונע בידי הנחושים והחדורים בצורה אפקטיבית ואף מבדרת לצפייה. הליהוק שלו נעשה בטוב טעם, ואני באמת מאחל לו בהצלחה להשתתף בסרטים נוספים בקרוב אם זו הרמה שהוא מתחיל בה.
Jesse Plemons in Bugonia
בדיון של עונת הפרסים, כפי שציינתי קודם חוזקתו של הסרט מבוססת על הגשת דיאלוגים ועל משחק במחויבות ובהיטמעות מלאה מצד השחקנים. למרות שההשקעה כן ניכרת, אין בו עשייה יוצאת דופן ומובילה בתחום באספקטים הטכניים השונים - כמו עיצוב תלבושות, אפקטים, סקור וכיוצא בזה. על כן, קשה לי להאמין שהוא יצליח לקבל מועמדויות ״מתחת לקו״ כמו ש-״מסכנים שכאלה״ גרף בכמויות ובצדק מוחלט. הסרט בהחלט לא שחקן בולט בקטגוריות אלו, במיוחד עם שיח ציבורי חזק לסרטי פנטזיה השנה שכל עולמם הוא הדברים האלו.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
עם זאת, בהסתכלות ״מעל לקו״, אני חושב שהסרט כן יכול לקבל מועמדויות ראויות לקטגוריית המשחק - כאמור יותר עבור פלמונס מאשר לסטון, לדעתי. האם לסרט הזה מגיעה מועמדות לקטגוריית ״הסרט הטוב ביותר״? אני לגמרי משוכנע שכן, גם אם זה עלול לדחוף מועמדים שהקהל מתלהב מהם כמו ״פרנקנשטיין״, ״ערך סנטימנטלי״ או ״הסוכן החשאי״ החוצה מהתואר המכובד. אם הוא מצליח להחזיק את הצופה בשימוש בסאבסטנס יותר מאשר בסטייל, אני חושב שזה לגמרי ראוי לציון ולכבוד רם.
Emma Stone and Jesse Plemons in Bugonia
״בוגוניה״ הוא עוד יצירה לנתימוסית שמגיעה ממוח פרוע במיוחד, המביאה ביקורת חברתית המהולה במחשבות אקסטצניאליות וסוציולוגיות שעוברות בצורה אפקטיבית ביותר. למרות שהאספקטים הטכניים נמצאים פחות במרכזו של הפרויקט הפעם, הוא מצליח לא פחות להחזיק את הריכוז של הצופים אל המתרחש, הן על ידי שימוש בתצוגות משחק בלתי מתפשרות שמבינות לעומק את התפקידים שלהן בסיפור כך שהשחקנים נטמעים באופן מלא אל הדמויות, והן בעבודת עריכה המוציאה את המיטב מההבעות הפנים והבעות הרגש הקטנות ביותר שהם מציעים. כל אלו זוכים לקסם קולנועי נוסף בעבודת העיצוב החזותי בפוסט-פרודקשן, שמוציאה מהתמונות המוצגות את הצביעה והסגנון שייטיב להם בצורה הטובה ביותר, ובכך זו עוטפת את הסרט כחוויה ששווה צפייה על המסך הגדול. גם אם הסרט הוא לא בהכרח ״המלכה האם״ של מושבת סרטי עונת הפרסים הזאת, אין ספק שיורגוס, פלמונס וסטון שמו בו את מיטב האבקנים שלהם, ועל כן קיבלנו בו יצירה פורחת ומעניינת. ולא, זו לא קונספירציה.
ציון שלנו:
טוב מאוד👍🏼
הטוב
+כל אלו זוכים לקסם קולנועי נוסף בעבודת העיצוב החזותי בפוסט-פרודקשן, שמוציאה מהתמונות המוצגות את הצביעה והסגנון שייטיב להם בצורה הטובה ביותר, ובכך זו עוטפת את הסרט כחוויה ששווה צפייה על המסך הגדול
פסק הדין
ולא, זו לא קונספירציה
8.7
הוא אומנם לא 9 כמו הפרויקט המיוחד שהוא ״מסכנים שכאלה״, אבל הוא בהחלט ראוי לשבח ולהתבלטות על הדברים שהוא כן מצליח לעשות.
🎥״בוגוניה״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל.
Bees in Bugonia
מתוך 10
עוד בקטגוריה
סרטים
ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
18 ביוני 2026
עידו שייביץ
סרטים
ביקורת ComicON: ״קופה ראשית: הסרט״ - זן נדיר של קולנוע ישראלי
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
16 ביוני 2026
עומר בר-חי
סרטים
ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
סרט המתח החדש של סטיבן ספילברג, בכיכובם של אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור, שואף לעלות שאלה מסקרנת: אם העולם היה נחשף להוכחות חד משמעיות על קיומם של חייזרים, איך זה היה משפיע עלינו, על האמונות שלנו ועל היחס שלנו אחד לשני. האם פרויקט שמחזיר את ספילברג לז׳אנר המדע הבדיוני, בו יצר קלאסיקות רבות בעבר, מצליח להוכיח שהבמאי האייקוני עדיין מסוגל להמם, להפתיע ולהניע את הרגש של הקהל המודרני?
עידו שייביץ
