לאחר שפורסמה תחילה כהקרנה סודית בהפתעה מוחלטת ברגע האחרון ואף דרשה מאיתנו להמתין שעות ברחובות על מנת לשריין כרטיס - זכינו לצפות בהקרנה הראשונה בכל העולם של הסרט החדש של A24, ״מרטי סופרים״, בבימויו של ג׳וש ספדי ובכיכובו של טימותי שאלאמה, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF) בתחילת אוקטובר. עכשיו כשאמברגו הביקורות העולמי סוף סוף הוסר, בואו לשמוע מה חשבנו על אחד הסרטים המסקרנים ביותר בעונת הפרסים השנה!

תקציר: דרמה כאוטית המתרחשת בניו יורק בשנת 1952. מרטי מאוזר הוא בחור צעיר בלי הרבה כסף, המוצף חלומות גדולים להפוך לאגדה בליגת הפינג-פונג העולמית. הוא כל כך משוכנע שהוא יכול להשיג את המטרה הזאת וחדור בנפשו להגיע לשם, שהוא מאמין שיוכל להשיג את כל מבוקשו מכל אדם אם יפעל בביטחון עצמי מוחלט ובלתי ניתן לשבירה. ואכן, הגאוותנות הזו של מרטי מביאה אותו רחוק. אך כאשר אותו ביטחון מעורער בעקבות פגיעה גדולה באגו שלו והדברים לא הולכים בצורה מושלמת כפי שהאמין, הופך מרטי לנחוש יותר מאי פעם להוכיח לעולם שהוא לא מוכן להכיר בתבוסה. משם, יצא מרטי בראש מורם למסע נואש להשיג את האמצעים להביא את עצמו מחדש לפסגה, תוך כדי שהוא ממשיך לשחק את המשחק ולהימלט פעם אחר פעם, מאותה האחריות שהוא צריך לשלם על מילותיו היפות אשר אין להן כיסוי.

לכל אחד יש חלום, כך נהגו לומר בסרט ״פלונטר״, ובאמת כל אחד יכול להזדהות עם מטרה גדולה שהוא היה מוכן לשאוף אליה. הקונספט הזה הוא מה שמניע את הסרט החדש של ג׳וש ספדי, שמחליט להטמיע את הרעיון הזה בפרויקט דרמה-אקשן מטלטל ומפתיע כאחד. למרות שעל פניו מבחוץ הוא נשמע כמו עוד סיפור קריירת ספורט, ועוד על ספורט לא כל כך פופולרי כמו טניס שולחן, הסרט הזה דווקא חוקר חווית גאוותנות שיכולה לעורר מקום של הזדהות אצל כל אחד - ואולי אפילו לספר את סיפורה של אומה שלמה, במיוחד כזאת שנמצאת באופוריה שנים בודדות לאחר סיומה של מלחמה (הסרט כן מתייחס, בצורה עדינה ביותר, ליריבות האגואיסטית בין ארה״ב ליפן, לצלקות מלחמת העולם השנייה וכן לתחושת האופוריה שאחריה - יהודית ואמריקאית כאחת). ספדי מצליח להציג על המסך דמות מסקרנת ואנרגטית, כזו שהקהל מעוניין לראות את הדרך שהיא עוברת, למרות שכל מי שמסתכל עליה מצד שלישי יחשוב שהיא פוצית לחלוטין. בדיוק כמו מרטי, המנסה להתמקד יותר בעתיד הזוהר שהוא יבנה לעצמו כי הוא בטוח שהוא מסוגל, מאשר להתמקד בהווה הלא פחות בעייתי, הסרט מתמקד באנרגיות של מרטי להתקדם ואילו את הרקע על מצבו קשה היום או על בעיותיו הוא משאיר בין השורות בלבד. זאת כמובן עד לשלב שהדמות עצמה כבר לא יכולה להתכחש אליהן. ומי מאיתנו לא האמין בעצמו פעם מעבר לכל ספק סביר?

העלילה והתסריט של הסרט הזה משאירים את הצופה עם עיניים פקוחות ומהופנטות למסך לכל אורך הריצה שלו, וזה כי הסרט כמעט ולא עוצר עבור רגע דרמטי - שוב בהתאם מאוד לאנרגיה של הדמות הראשית שלו. מרטי פועל במעין ״קרוז קונטרול״ הלוקחים אותו מנקודה אחת לאחרת, משותף אחד למרדף לאחר, והוא לא בדיוק עוצר כשהוא נתקל במכשול, קושי או סיטואציה קטלנית בדרך. הסרט נע כך בין חלקים שונים של העלילה באופן כל כך טבעי, שאומנם הקהל זוכר באותו הרגע את ההשלכות שרודפות אחרי הדמויות, ואילו אלו מנסות אך ורק לשעוט קדימה. כתיבה כזו שבונה על עצמה מסצנה לסצנה תוך כדי שמירת הרגל על הגז, אבל גם על חיבור ישיר למציאות, היא משימה לא קלה ומראה על יכולות תסריטאות משובחות (וסוג של כתיבה שציפיתי לראות הצלחה יותר גדולה איתה דווקא ב-״קרב רודף קרב״ או ב-״בלדה לשחקן קטן״ והתאכזבתי). למעשה, אפשר לומר שהרגעים הכי ״רגועים״ שלו הם הרגעים של משחקי הטניס שולחן.