הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק השלישי בעונה השנייה של ״פיסמייקר״

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון מנהל העמוד DC4U

הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2

אחרי שהפרק הקודם סגר את האקספוזיציה באופן סופי, ונתן לנו טעימה ראשונה מהפוטנציאל המלא של הסדרה, ההתרגשות שלנו לקראת הפרק של השבוע הייתה בשיאה. צפינו יחד עם כריס לצלול היישר אל המימד המקביל (ואל העלילה של העונה), ולהתחיל לתהות יחד איתו האם הדשא של השכן באמת ירוק יותר. ציפינו לראות מה ארגוס יעשו אחרי המתקפה של איגלי העיט הנאמן של פיסמייקר (או ברווז, תלוי את מי אתם שואלים), ובעיקר ציפינו לראות את ההומור והטירוף המוכרים של הסדרה סוף סוף תופסים קצב ומצליחים להשתלב בעלילה והסיפור הבוגר והאפל של הסדרה כמו שרק ״פיסמייקר״ יודעת. תוסיפו על זה את העובדה שהמבקרים השונים שקיבלו את חמשת הפרקים הראשונים של הסדרה, טענו שזה הפרק הכי טוב מכל החמישה, ותוכלו להבין שהייתה לנו כל סיבה לחכות לפרק בכליון עיניים, ולשמחתנו הפרק בהחלט ענה על הציפיות שלנו (כמעט) באופן מושלם.

שוק אופן

עוד לפני שהפרק מתחיל באופן רשמי עם הפתיח המשעשע שלו, סצנת הפתיחה שלו (הקולד אופן של הפרק) גרמה לנו להבין שהפרק הזה עומד להיות פרק אחר וטוב יותר משני הפרקים שבאו לפניו. הסצנה הזו הפתיעה אותנו מאוד לא רק בעזרת הטוויסט המעניין שהיא מציגה לנו, אלא בעיקר בזכות הביצוע המעולה שלה. מדובר בסצנה יחסית שקטה ברובה (עד ממש השניות האחרונות שלה שמחברות אותנו לאירוע מלא באקשן שראינו בעבר), והיא מצליחה להוסיף שכבת עומק למספר קווי עלילה ודמויות שונות, למרות שמדובר בדיאלוג יחסית פשוט בין שתי דמויות בלבד. מי שעומדת במרכז הסצנה הזו היא לא אחרת מדמותה של הרקורט, ולמרות שכאמור היא לא היחידה שמרוויחה מהסצנה הזו, אין ספק שהיא המרוויחה הגדולה ביותר שלה. סצנת הפתיחה של הפרק מצליחה להעמיק ולהראות את דמותה של הרקורט במספר דרכים נוספות ומפתיעות, שלא רק גורמות לנו כצופים להסתכל עליה אחרת ולהזדהות איתה יותר, אלא אפילו מסבירה באופן הגיוני ודי פשוט (אך חכם), לא מעט מדפוסי ההתנהגות השונים שלה לאורך הסדרה ובפרט בפתיחת העונה הראשונה, עם דגש מיוחד על מערכת היחסים שלה ושל כריסטופר סמית', שמסתמנת כאחת ממערכות היחסים המורכבות והמעניינות ביותר שראינו השנה בטלוויזיה. אלו לא מקומות שצפינו שנחקור ונדון עליהם במהלך העונה הזו, (ואם לשפוט על פי הראיונות של השחקנית של הרקורט ג'ניפר הולנד, גם היא לא), אבל אין ספק שזו בחירה טובה ואיכותית במיוחד.

יקום גדול ומלא באפשרויות

מלבד בניית הדמויות וקווי העלילה השונים הסצנה הזו בפרט והפרק הזה בכלל מלאים בהמון אבל המון הופעות אורח וטיזינג מסקרן לקראת העתיד לבוא, גם בהמשך העונה וגם בהמשך ה-DCU. אנחנו מקבלים אישור לעוד מספר אירועים ופרוייקטים שהתרחשו בעבר וכעת נחשבים רשמית חלק מהקאנון של ה-DCU (עם דגש מיוחד על יצירה אחת ספציפית שהפתיעה אותנו מאוד), ויש לא מעט רמיזות והתייחסויות שנעשות בטוב טעם לאירועים שכבר ידענו שהם קאנונים בעבר, וכעת אנחנו רואים את ההשפעות שלהם על המתרחש בעונה ועל הדמויות השונות באופן ישיר. בנוסף על כך, במהלך הפרק מגיעים מספר דמויות ושחקנים שמגיעים להופעות אורח במגוון צורות. לחלקן יש תפקיד גדול יותר בפרק (ועל פי מה שמסתמן גם בעונה כולה), וחלקם מופיעים לרגע אחד בודד בשביל הצחוקים בלבד, אבל כולם מתאימים לאווירת הפרק והסדרה באופן מושלם, ומצליחים לשפר את החוויה עבור מי שמעריץ את היקום של DC, וגם עבור אלו שעוקבים אחרי הסדרה בלבד. הופעות האורח והרמיזות השונות מבוצעות בצורה כזו שאמנם מוסיפה המון אבל לא משתלטת על הסדרה והעלילה כולה (אין פה קמאו-פסט אל תדאגו), מה שמצד אחד מצליח ליצור את התחושה ש-״פיסמייקר״ היא חלק מיקום גדול וענף יותר בצורה לא רעה בכלל, אבל בו זמנית עוטף את העובדה הזו סביב הסדרה ככה שהיא תמיד נשארת מרכז העניינים.

אם כבר עסקינן בהופעות אורח ודמויות ישנות-חדשות אי אפשר שלא לדבר על היקום המקביל שאליו אנחנו מגיעים, שההצגה והבנייה שלו היו הלב הפועם של הפרק. במהלך הפרק אנחנו חוקרים את אותו היקום מעיניו של כריסטופר שלנו (מהיקום המקורי), מה שמצליח להעביר את התחושה שמדובר ביקום חדש ועילאי מכל בחינה שהיא בצורה מושלמת. אנחנו לגמרי מצליחים להבין איך ולמה כריסטופר מתאהב ביקום החדש, וכל פעם שהוא מגלה אלמנט נוסף שמשפר את הרגשתו ותחושתו, אנחנו בהחלט מזדהים איתו. אבל מעבר לכך יש שני אלמנטים עיקריים בהצגה של היקום החדש שהופכים אותו כפי שכריסטופר אומר, ל-״יקום הכי טוב אי פעם״. ראשית, אנחנו לא רואים אף צד שלילי שלו בעיניו של כריסטופר (לפחות לא באופן ישיר). כלומר, כן, אכן יש אקשן מלחמות וצרות שונות (שתכף נדבר עליהם), אבל אלו לא דברים שמאוד שונים מהיקום שלנו וחשוב יותר מכך לא משמשים כחסרון בעיני פיסמייקר. מה שגורם לנו (וגם לו) להסתכל על היקום הזה במשקפיים ורודות. אבל לא די בכך, כי על המחסור בחסרונות גלויים מוסיפים לנו לא יתרון אחד ולא שניים, אלא יתרון בכל אספקט ואספקט בחייו האישיים והמקצועיים של פיסמייקר. את היתרונות שכבר ראינו בפרקים הקודמים כמו העובדה שאחיו הגדול, קית', בחיים, או העובדה שהוא גיבור פופולארי ואהוב אנחנו חוקרים הרבה יותר לעומק במהלך הפרק, ותוך כדי כך אנחנו גם מגלים מספר רב של יתרונות חדשים (כמו מערכת היחסים שלו ושל הרקורט שנרמזה בסוף הפרק השני), מה שבהחלט גורם לנו להבין למה פיסמייקר אוהב את היקום הזה יותר מאשר את הבית שלו. השילוב הזה בין אפס חסרונות גלויים, ליתרונות ושדרוגים בכל אספקט ואספקט בחיים שלו, והעובדה שאנחנו רואים את הכל מהעיניים של כריסטופר בלבד מצליחה להעביר בצורה מושלמת את המהות של היקום החדש ולגרום גם לנו להאמין באמת ובתמים שאכן מדובר ביקום הכי טוב אי פעם (לפחות בינתיים).

אתה ממשיך הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר

יחד עם זאת לפרק יש חסרון אחד ניכר לעין והוא שבאופן אירוני ביחס לשני הפרקים הקודמים הוא מהיר מדי וקצר מדי. השילוב של פרק קצר אך מהיר אמנם גורם לכך שמצד אחד העונה בהחלט מתחילה סוף סוף לתפוס קצב וקורה בו המון, אבל מצד שני חלק מהאירועים והסצנות לא מצליחים לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם ומרגישים מעט מזורזים ועם אימפקט רגשי ועלילתי חלקי בלבד. אל תבינו אותנו לא נכון, אנחנו בהחלט מעדיפים את הקצב הזה מאשר את הקצב האיטי של שני פרקי האקספוזיציה בהמשך העונה, אבל כשהמעבר נעשה בכל כך הרבה חדות וקיצוניות זה קצת פוגע בסדרה ובסיפור, וגורם לו לאבד מעט מהמומנטום שלו. זה קצב שלחלוטין היה עובד טוב יותר אם הפרק היה ארוך יותר או לחלופין בפרק סיום עונה שרוב הדברים כבר קיבלו ביסוס מספק, אבל במקרה הזה הוא מרגיש לפעמים קצת יותר מדי. בנוסף לכך אותו שילוב של אורך קצר ומהירות גורם לכך שלא כל הדמויות מספיקות להופיע בפרק, וחלקן אף נדחקות הצידה לחלוטין. הדוגמה הכי טובה לכך היא דמותו של ריק פלאג האב שהוצג (ואמור להיות) אחד האנטגוניסטים המרכזיים של העונה אם לא המרכזי שבהם, ובפרק הזה הוא כלל לא מופיע או מוזכר. העובדה הזו גורמת לנו להרגיש כאילו הסדרה שכחה לרגע מאחת הדמויות המרכזיות והחשובות ביותר שלה (במיוחד אחרי הפיתוח הנהדר שהוא עבר בשני הפרקים הקודמים), מה שגרם לנו קצת להרים גבה. אם היה מדובר בדמות משנית כמו לנגסטון פלרי (טים מדאוס הנהדר, שלעומת ריק פלאג האב מופיע בפרק עם מעט מאוד זמן מסך אבל עדיין מצליח להשאיר חותם) אולי היינו יותר מכילים את זה, אבל כשמדובר בדמות מרכזית מאוד לסדרה ול-DCU בכלל זה פשוט מרגיש תמוה.

מנווטים את המסוק בהצלחה

במקביל, חשוב לציין שלמרות שאין ספק שזה אספקט שבהחלט היינו משנים, הוא בסך הכל מהווה מכה קלה בכנף של הפרק, וכי יחד עם העלילה גם הפן הטכני של הפרק מצליח לפצות על זה ולהפוך את אותו הקצב לבעיה שולית במיוחד. בראש אותו פן טכני של הפרק נמצאת תצוגת המשחק של השחקנים השונים, שמפרק לפרק רק משתבחת. מגדול ועד קטן, חברי הקאסט השונים מוכיחים שהם שחקנים אדירים, ושעם כמה שהם היו מוצלחים בשני הפרקים הקודמים, כשסוף סוף נותנים להם לקחת חלק בפרק שמייצג את האופי והתחושה של ״פיסמייקר״ נאמנה, הם מצליחים לזרוח אפילו יותר חזק. גם בפרק הזה אין ספק שהכוכבים הגדולים ביותר פה הם ג'ון סינה (פיסמייקר), שמצליח להעביר את תחושת הריגוש של כריסטופר סמית' בצורה מושלמת, וג'ניפר הולנד, שמגלמת שתי גרסאות דומות אך שונות של הרקורט בצורה פנומנלית, עם תצוגת משחק שהצליחה להכיל בתוכה מספר נקודות השקה לתצוגת המשחק של אדם סקוט ובריט לאוור בסדרה ״ניתוק״, במובן הכי חיובי של המילה, והשילוב בין סינה להולנד, לא משנה באיזו גרסה או אופן, הוא תמיד שילוב מנצח. אבל מעבר אליהם חשוב לציין לחיוב גם את השחקנית סול רודריגז, שמגלמת את דמותה של סשה בורדוקס, הסגנית של ריק פלאג האב, שסוף סוף מתחילה לקבל קצת יותר נפח, מפסיקה להיות פקידה ומצטרפת לאקשן, ומוכיחה שהיא בהחלט מתאימה לטייפקאסט של הסוכנת הקשוחה שהיא אמורה להיות. על פי סוף הפרק אנחנו בטוחים שהיא עומדת לזרוח עוד יותר בפרק הבא.

אקשן קומי

בדומה לפרק הקודם גם הפעם את הפרק הוביל הבמאי הקומי גרג מטולה, וכמו בפעם הקודמת גם הפעם הבימוי מצוין. למרות שמטולה מזוהה בעיקר עם קומדיות שונות ומשונות, דווקא הסצנות שבלטו לחיוב בפן הוויזואלי שלהן היו בעיקר סצנות האקשן. מטולה מצליח ליצור תחושה רעננה ומיוחדת בסצנות האקשן השונות, כאשר הקרבות מצולמים בצורה ברורה וחדה, ועם קצב נכון ומאוד מוקפד ומדויק. נראה שבמקום לשאוב השראה מסרטי הקומדיה שהם ביתו הטבעי של מטולה, הוא בחר דווקא לשאוב השראה מסרטי אקשן במהלך הפרק הזה, והעובדה הזו יחד עם השילוב של עריכה נכונה וצילום נהדר עובדים פשוט נפלא. אבל לא די בכך, כי גם ברגעים היותר שקטים (ובראשם סצנת הפתיחה), מטולה מצליח להכניס ניואנסים חשובים ומדויקים, המעניקים לסצנות צבע וטון ייחודי. כל אלו מתנקזים לכדי נקודת שיא אחת ומאוד ברורה, שהיא סצנת הקרב והמונטאז׳ בין הרקורט לפיסמייקר, שבעזרת שילוב חכם של מוזיקה, עריכה ויזואלית ובימוי מדויק, הופכת לא רק לאמצעי קצבי לקידום העלילה שמסכם את הצגת היקום החדש בצורה מושלמת, אלא גם לכלי שמוסיף הרבה לעומק של הדמויות והאווירה הכללית של הפרק. וזה עובד מצוין.

אם כבר דיברנו על המוזיקה, גם בפרק הזה הפסקול של הסדרה עובד מושלם. השירים השונים ממשיכים להשתלב בסצנות השונות בצורה פנומנלית, שמתאימה להם כמו כפפה ליד, ומשדרגת את כל הסצנות השונות שהיא מופיעה בהן לרמות חדשות ואחרות לגמרי. שתי הסצנות בהן הפסקול בולט במיוחד בפרק הזה הן כמובן אותה סצנת מונטאז' וקרב אדירה שהזכרנו קודם לכן, וגם סצנת הסיום של הפרק, שהשיר שמופיע בו הלא הוא Animal של Shining, סוגר את הפרק בצורה מושלמת ומכין אותנו לפרק הבא, שצפוי להיות עצבני ואלים במיוחד בצורה הטובה ביותר שאפשר.

אחרי שלושה פרקים בעונה, וכשאנחנו כפסע מאמצע הדרך, העונה השנייה של ״פיסמייקר״ חוזרת לעצמה. נכון, היא אמנם מבצעת תיקון יתר קטן וקצת יותר מדי מהירה וקצרה במהלך הפרק, אבל בסופו של דבר העובדה שהעלילה סוף סוף מתקדמת ואנחנו זוכים להכיר את היקום החדש לעומק, יחד עם סצנת פתיחה מעולה, עבודת משחק ובימוי פנטסטית, ופסקול שממשיך להיות מבריק, יוצרת פרק שמציג לנו את ״פיסמייקר״ במיטבה ומזכיר לנו פעם נוספת איך נראית סדרת גיבורי העל הכי טובה של השנים האחרונות.

ציון סופי ל-״פיסמייקר״ עונה 2 פרק 3 – 9/10: רק תזכירו מדי פעם את איגלי וריק פלאג האב, וזה יהיה מושלם.

הסדרה ״פיסמייקר״ זמינה לצפייה ב-HBO Max.