״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 3: האחים שנשכחו
- ליאם סולומון
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 9 דקות
“Don’t talk to me like I didn’t know him.” - טומי
הכתבה מכילה ספוילרים לפרק השלישי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ והתייחסות לקווי עלילה מהמשחק שמתרחשים עד לאותה נקודת זמן
מי שמכיר אותי וקרא את סדרת הכתבות שפרסמתי יחד עם רז לקראת העונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״, או את הביקורות לפרקים שכבר שודרו, יודע כמה אני אוהב את סדרת המשחקים הזו. מבחינתי, The Last of Us Part II הוא לא רק אחד המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי בהם, אלא גם מהאהובים עליי ביותר באופן אישי. אחד מאותם הדברים שגרם למשחק הזה להתחבב עליי באופן מיוחד, ומה שהפך את The Last of Us ליצירה כל כך עוצמתית, לא היה רק העולם האפוקליפטי או האקשן המצמרר, אלא מערכת היחסים האנושית והמטלטלת שבמרכזה.
ג'ואל, שורד קשוח שאיבד את בתו בתחילת המגפה ואיבד איתה גם את המצפון שלו, פוגש את אלי, נערה שמחפשת קרן אור של חום אנושי בעולם מנוכר ומפורק. ומה שמתחיל כמסע משותף בין זרים גמורים, מתפתח אט־אט לקשר של אב ובת כמעט בלתי נפרדים. זהו לב הסיפור, ולפחות עבורי, זה מה שהפך את המשחק לא רק לסיפור הישרדות עם זומבים, אלא לדרמה אנושית שנוגעת בעומק הלב.
לצד הקשר הזה, היו גם מערכות יחסים נוספות שנכנסו לי עמוק ללב כמעט באותה המידה, כאשר בראשן היה ניתן למצוא את הקשר בין ג'ואל לאחיו הצעיר, טומי. שני האחים ששרדו כל אחד בדרכו, התרחקו בעקבות פערים מוסריים ואידאולוגים, אך תמיד נשארו מחוברים באיזשהו חוט פנימי, דק אך חזק. מערכת היחסים הזו, שהייתה נוכחת ברקע לאורך שני המשחקים, נבנתה לאט ובזהירות, והצליחה להציג עומק רגשי נדיר.
לכן, כשהוכרז שהעונה השנייה של הסדרה תחל לעבד אל המסך הקטן את המשחק השני ותעמיק בחומר המקור, ציפיתי לקבל הרחבה לדינמיקה הזו, במיוחד לאור שינוי בולט שנחשף כבר בטריילר: לטומי יש בן, מה שהופך את ג'ואל לדמות אב-משנית נוספת, הפעם בתור דוד. השינוי הזה היה יכול להעשיר את הקשר בין האחים ולהעניק לו רובד חדש ומורכב יותר. אבל ככל שהעונה מתקדמת, ובייחוד לאור דבריו של גבריאל לונה (המגלם את טומי), מתברר שהסדרה בוחרת לסטות מהמקור לא רק כדי להרחיב אלא גם כדי לוותר. לצערי, נראה שהיא מוותרת בדיוק על מה שהיה אמור להעמיק עוד יותר את ליבת הסיפור - הקשר בין ג'ואל לטומי.
כדי להבין מדוע זה מאכזב כל כך, צריך לחזור רגע אחורה, ולבחון את מערכת היחסים הזו בתוך סדרת המשחקים עצמה.
לא רק אחים, אלא מראה מעוותת זה של זה
במשחק הראשון, אנחנו פוגשים את טומי כבר בדקות הראשונות שלו בזמן שאנחנו חווים את ערב פרוץ המגפה. הערב הזה הוא ערב קשה ומטלטל במיוחד שאמור לגרום לשחקנים לחוש פאניקה ובהלה, אבל בזמן שג'ואל נלחם להבין מה קורה (בדומה לרגשות שמתעוררים אצל השחקנים), אחיו טומי כבר נכנס לפעולה: הוא מגיע עם הרכב, עוזר להבריח את ג'ואל ובתו שרה, ונלחם על חייהם תוך כדי תנועה. הרגע הזה ממחיש את הדינמיקה הבסיסית ביניהם: שיתוף פעולה שקט בין שני אחים שעברו הרבה יחד. הם לא צריכים להסביר זה לזה הרבה. הם מתואמים כמעט אינסטינקטיבית, כאילו ההישרדות כבר טבועה בהם מהבית. אך יחד עם זאת, האחדות והסינרגיה המחשבתיות והעקרוניות האלו לא נשארות לעוד הרבה זמן, כי הרגע שבו שרה נהרגת מול עיניהם ממש כמה דקות לתוך תחילת המשחק הוא נקודת השבר. מדובר בטראומה כל כך כואבת שלא רק מרסקת את נפשו של ג'ואל, אלא גם מסמנת את ההתחלה של אותה התרחקות רגשית ורעיונית בין האחים. מה שלא נאמר באותו לילה טמון בשתיקה, בזעם ובכאב שהולך ונבנה לאורך השנים ומוצג לנו בהמשך המשחק. ככל שהמשחק מתקדם, אנו למדים שטומי וג'ואל לא הסתפקו בלשרוד; הם הפכו לציידים וביצעו מעשים אכזריים.
טומי (וגם ג׳ואל) אמנם טוענים מספר פעמים במהלך המשחקים שחלק מאותם מעשים היו הכרחיים, אבל במבט לאחור, טומי הרבה יותר מתקשה להצדיק אותם. השחיקה המוסרית הזו ממשיכה וממשיכה, עד שבשלב מסוים, טומי נשבר. הוא מחליט לעזוב את ג'ואל ולהצטרף לגחליליות לא מתוך אידיאולוגיה מובהקת, אלא כצעד נואש לחפש משמעות, דרך אחרת. אבל למרות התקוות שלו טומי לא מצליח למצוא שקט נפשי גם שם. הוא מגלה שארגון הגחליליות, שלכאורה שואף להציל את האנושות, אמנם דוגל באידיאלים מושלמים, אבל גם הוא משתמש באותם אידיאלים כדי להציג מעשים נוראיים, מה שבסופו של דבר מוביל את טומי להבין שהוא שוב חלק ממערכת כוח שמכתיבה החלטות לא מוסריות. בסופו של דבר הוא עוזב גם את הגחליליות ומקים חיים חדשים בג'קסון, עיירה חקלאית שורצת תקווה, קהילה שמנסה לבנות מחדש מוסר, תרבות ומשפחה. הוא מתחתן עם מריה, מקים בית, ובמידה רבה מנסה לתקן את העבר באמצעות הווה אחר, ובפעם הראשונה מרגיש שהוא שייך במקום בו הוא נמצא.
אנחנו לא יודעים כמה זמן עבר בין הפעם האחרונה שטומי וג׳ואל פגשו אחד את השני לאחרונה לבין ההגעה של ג׳ואל ואלי אל ג׳קסון, אבל אין ספק שעבר זמן רב. מפאת אותו הזמן בשנייה הראשונה שהשניים רואים אחד את השני לראשונה יש פרץ ראשוני של התרגשות ושמחה, אבל לאחר מכן וככל שהזמן עובר אנחנו עדים לכך שהפגישה המחודשת לא מתרחשת כדרמה שניתן לראות; להפך, יש ביניהם שתיקה, מבטים, ריחוק נוקשה. אבל בתוך כל אותה השתיקה והריחוק שוכנת אהבת אחים עמוקה. טומי לא מתפרץ על ג'ואל ולא מטיף לו מוסר. הוא פשוט מקבל אותו עם כל המטען שהוא נושא ומסכים לעזור, לא כי הוא מחויב, אלא כי הוא מבין. הוא מזהה בג'ואל את מי שהיה, וגם את מה שנותר ממנו. הוא מבין את המשקל של אלי בחייו, והוא רואה את הילד השבור שהפך לאיש שמגן על ילדה אחרת כאילו הייתה שלו.
בעיני, זה מה שמחזק את הקשר המחודש ביניהם: ההכרה השקטה שהם שני צדדים של אותו מטבע. ג'ואל הלך עד הסוף בדרך הכוחנית בניסיון לשרוד, וטומי חיפש בכוח להתרחק ממנה. שניהם שילמו מחיר. אבל בתוך ג'קסון, רגע לפני שהמסע ממשיך, יש ביניהם פיוס. פיוס שלא נבנה ממילים, אלא ממעשים. מהיכולת להושיט יד ולהיות שם אחד בשביל השני כשזה נחשב.
הקשר שבין שכול, נקמה ואובדן עצמי
מכאן אנחנו קופצים אל המשחק השני, בו הקשר בין טומי לג'ואל מתפתח לכיוון שונה, בוגר וכואב יותר. אם המשחק הראשון הראה את הריחוק ביניהם ואת הניסיון לחזור זה לזה, הרי שהמשחק השני בוחר להדגיש דווקא את מה שמתרחש כשהקשר נקטע באכזריות. מותו של ג'ואל, באותו רגע בלתי נשכח, הוא לא רק נקודת מפנה עבור אלי שהייתה לו כמו לבת, הוא גם רגע שובר לב עבור טומי. ג'ואל, שהיה לא רק אחיו אלא גם החוליה האחרונה לקשר משפחתי ממשי בעולם הרוס, נלקח ממנו באכזריות ופתאומיות.
במשחק התגובה של טומי היא לא של אבל שקט, אלא של התפרצות פנימית. מתחת לפני השטח, משהו בו נסדק. הוא יוצא למסע נקמה, מסע שמכרסם בזהות החדשה שהוא ניסה לבנות בג'קסון, זהות של אדם מתוקן, בן זוג, שותף קהילתי. אבל כעת, טומי לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. בדיוק כמו אלי, גם הוא נגרר אחרי הדחף להעניש ולנקום. גם הוא מוכן להקריב את מה שנשאר מהחיים שלו כדי להחזיר איזון כלשהו לעולם שבו לא נשאר צדק.
הקבלה הזו בין טומי לאלי היא לא רק נרטיבית אלא רגשית. שניהם עברו מסלול מקביל: מהלם, דרך צמא לנקמה, ועד להתרסקות פנימית. אבל אצל טומי, זה אפילו טראגי יותר, משום שהוא כבר ראה לאן הדרך הזו מובילה. הוא מבין את הסכנה, אבל לא מסוגל לעצור את עצמו. ככל שהעלילה מתקדמת, אנחנו רואים אותו נשחק, מתפרק, מאבד תקווה. כשהוא מופיע בשלבים המאוחרים יותר של המשחק, הוא כבר לא אותו טומי מהעיירה ג'קסון. הוא אדם מרוקן ושבור בנפש.
ההיבט הכי חשוב באותה ההקבלה של טומי לאלי ולמסע שלהם הוא שבדומה לאלי, גם הוא נכח וחווה את רגע הטראומה המצמרר הזה במו עיניו. הוא היה שם כשהכול התרסק, והתחושות שלו לא מבוססות על שמועות ותיאורים, אלא על חוויה ישירה. כל אלו הופכים את טומי ואת המהות שלו במשחק לחלק בלתי נפרד מהתגובה הראשונית, ומהאבל והכאב שאלי והקהל חווים יחדיו בעקבות אותו המוות שכן לא מדובר בדמות שמצטרפת מאוחר יותר אלא במי שהיה שם מההתחלה, וראה את אחיו נרצח באכזריות ובהפתעה מוחלטת על ידי אותה האישה שהצילו יחדיו. האלמנט הזה והמעורבות הגבוה של טומי בסיפור בכלל ובאותה סצנה אכזרית בפרט, מדגישים את החשיבות של מערכת היחסים שלו עם ג׳ואל כי גם כשהוא לא מדבר על זה, גם כשהוא לא מנסח את תחושותיו במילים, ברור לנו עד כמה האובדן הזה צורב בו וצילק אותו. ההשלכות והמעשים של טומי מאותה נקודה והלאה רק מבהירים באופן חד משמעי עד כמה ג'ואל היה חלק מהזהות הפנימית שלו, גם אם כל השנים שלפני היו מלאות בהרבה מריבות ואכזבות.
הקשר בין ג'ואל לטומי במשחקים הוא לא רק תוספת הוא נדבך מהותי בלב הרגשי של הסיפור. דרך השיחות הקצרות, ההחלטות הכואבות והמסעות שהם עוברים, נבנית מערכת יחסים שמורכבת מאשמה, אהבה, זיכרון ופיוס. העובדה שהם אחים הופכת כל רגע ביניהם לטעון יותר, וכל פרידה למשמעותית יותר. לכן, כשסדרת הטלוויזיה החלה לעבד את סיפור המשחק השני, היה ברור שלטומי חייב להיות תפקיד חשוב לא רק בתור אחיו של ג'ואל, אלא גם כדמות שממשיכה לשאת את נוכחותו וההשפעה שלו, גם אחרי מותו. אלא שדווקא במקום הזה, הסדרה בוחרת ללכת בכיוון אחר וזהו פספוס שקשה להתעלם ממנו.
אובדן משמעות
למעשה היעדר המשקל הרגשי והעלילתי שניתן לדמותו של טומי הוא אחד ההבדלים הבולטים והמורגשים ביותר בין The Last of Us Part II לבין העונה השנייה של הסדרה אם לא הבולט והמכאיב ביותר שבהם. בניגוד למשחק, שבו טומי הוא לא רק עד למותו של ג'ואל אלא גם דמות פעילה במסע שלאחריו, הסדרה (לפחות עד כה) מפקירה את הקו העלילתי הזה כמעט לחלוטין.
הפער הראשון והמהותי הוא שטומי לא נוכח במותו של ג'ואל. הוא לא עד, הוא לא שומע, הוא לא רואה את המתרחש. העובדה הזו שומטת את הקרקע מהחוויה האישית והכואבת שהניעה אותו לפעולה במשחק. במקום להיות חלק מהתגובה הרגשית הטבעית למוות של אח, הוא הופך לדמות שולית שנודע לה על המוות בדיעבד וזה משנה את כל המטען שהוא נושא, והופך אותו בצורה כלשהי לקצת יותר קלה לנשיאה, בוודאי לנוכח האובדן וסכנת החיים שהוא חווה במתקפה על ג׳קסון שהתרחשה במקביל.
הפער הזה גם מוביל אותו הישר אל הפער השני והמשמעותי יותר: טומי לא יוצא למסע נקמה. במשחק טומי יצא למסע נקמה משלו, מיד לאחר מותו של גו'אל מה שלא רק משמש כנקודת ההתחלה של המסע של אלי ודינה (שכן זו הסיבה שמריה אשתו אישרה להן לצאת מלכתחילה), אלא גם משמש כמוטיב מרכזי וחשוב במיוחד להתפתחויות העלילתיות השונות שעתידות להיות מוצגות בהמשך. אבל הפעם לפחות לפי מה שראינו עד כה ולפי ראיונות עם גבריאל לונה (השחקן של טומי) המוטיבים של טומי שונים לחלוטין. במקרה הזה, טומי נותר בתוך ג'קסון ומטרתו העילאית היא לא לנקום את מות אחיו או לנסות לכפר על הקשר שאבד בניהם, אלא לשמש תמיכה רגשית לאלי ותו לא. למרות שגם במשחק אחת מהסיבות שטומי מקדים לצאת היא כדי להגן על אלי (שכעת בהעדרו של ג׳ואל הוא מרגיש שהוא המבוגר שאחראי עליה), אבל זו לא הסיבה העיקרית שמניעה את טומי ובוודאי שלא היחידה. בכך שהסדרה בחרה להפוך את זה למניע העיקרי של טומי, היא אולי חיזקה את המשמעות של אלי עבורו, אבל בדרך היא איבדה כמעט את כל מה שהפך אותו לדמות טרגית, אנושית, ושבורה, שכן ההתדרדרות האישית, האובססיה לצדק, והמחיר שהוא משלם ככל שהעלילה מתקדמת נעלמו מדמותו כמעט לחלוטין באיטרציה הזו של הסיפור (לפחות לבנתיים).
אני מניח שהבחירה הזו אולי נובעת מהרצון של היוצרים להתמקד באלי, ובמסע האישי שלה אבל היא גובה מחיר כבד מידי מהסיפור לטעמי, מכיוון שבמשחק טומי הוא מראה לא רק לג'ואל, אלא גם לאלי. הוא מדגים עד כמה הנקמה היא דרך חסרת מוצא, עד כמה קל ללכת בה ועד כמה קשה לחזור ממנה. ברגע שהמראה הזו מוסרת, הסדרה מאבדת שכבה שלמה של רגש, מורכבות והדהוד מוסרי, מה שהופך את הבחירה הזו לעוד יותר צורמת. מה שעוד יותר מגביר את תחושת הפספוס, הוא העבודה שאם היו משלבים את אותו אלמנט נקמני הזה עם העבודה שעכשיו בשונה מהמשחק הוא גם אבא במשרה מלאה, היה ניתן להעמיק את דמותו, ולהפוך את הבחירה אם לצאת לנקמה למורכבת יותר ומעניינת יותר. אבל גם זה, נשאר ברקע, לפחות עכשיו. מבנחינתי פה נחצה הגבול כי בניגוד לעונה הראשונה של הסדרה, במקום להוסיף על חומר המקור העונה החדשה משנה אותו בצורה דרסטית מידי שלא רק שלא מעשירה את עולם המשחק, אלא גם מחלישה את המסרים העמוקים שלו, ופוגעת באחד הקשרים האהובים עליי בפרט והטובים ביותר בסדרת המשחקים בכלל.
כמי שיש לו אח תאום, צפייה בפרקים ששודרו עד כה במסגרת העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ לעיתים הרגישה לי זרה וכואבת. הקשר בין ג'ואל לטומי, שתמיד היה אחד האלמנטים האנושיים החזקים ביותר במשחקים, מרגיש פתאום מדולל, כמעט מנותק. קשה לי להתחבר לדינמיקה הזו לא רק כי היא שונה ממה שהכרנו, אלא כי היא לא אמינה. אם מישהו היה פוגע באחי, הייתי עושה הכול כדי להגן עליו, כדי לנקום, כדי לא לאבד את הקשר שלנו. במשחק השני זה בדיוק מה שטומי עושה. הוא מתפרק, מתעקש, נכשל, קם שוב. הוא חי את האובדן הזה. בסדרה, לעומת זאת, נדמה שהוא פשוט... ממשיך הלאה. זה מבאס במיוחד, כי הפוטנציאל מהמשחק היה טמון בעלילה הזו מההתחלה, והטריילרים אפילו הגדילו את ההתרגשות שלי ממנו. הוספת דמות הבן לטומי הייתה יכולה להיות קלף עלילתי עוצמתי, כי ברגע שבו הוא שוקל לצאת למסע נקמה, הסדרה יכלה להעמיק את ההתלבטות הפנימית שלו בין תפקידו כאב לבין החובה שהוא חש כאח. זה היה יכול ליצור דרמה רגשית מטלטלת וגם לחדד את המסר של המשחק לגבי המחיר של נקמה והמעגל הבלתי נגמר שלה.
יתרה מכך, אפשר היה לבנות פרק שלם שמוקדש לטומי להראות את הרגע שבו הוא מגלה שג'ואל נרצח, את ההתמוטטות, את הכעס, את הניסיון הכושל לשכנע את אלי לוותר, ואת ההחלטה לצאת בעצמו. במקום זאת, הסדרה מעדיפה להשאיר את רוב זה מחוץ לפריים. היא לא נותנת לנו להרגיש את האובדן כמו שטומי מרגיש אותו, ולכן גם אנחנו לא יכולים להתחבר אליו באותה עוצמה.
בסופו של דבר, The Last of Us הוא סיפור על אהבה. אהבה שלא תמיד יודעת איך להתבטא, אבל תמיד שם. הקשר של ג'ואל וטומי הוא חלק מה-DNA של הסיפור הזה. כשחותכים אותו או מקטינים אותו, משהו מהלב של היצירה פשוט הולך לאיבוד.
הסדרה ״האחרונים מבנינו״ זמינה לצפייה בהוט סלקום ויס.
המשחק The Last Of Us Part II זמין לפלטפורמות ה-PS4, PS5 ו-PC.
Comentários