לכבוד שנה לשידור הפרק החמישי בעונה הראשונה של ״אקסמן 97״ ויום הזכרון, חזרנו אל הפרק המופתי הזה כדי לנתח ולעדכן את ההשוואה בינו לבין ה-7 באוקטובר
-4.png&w=1920&q=75)
אקס-מן 97׳סדרת טלוויזיהבזמנו שפרק 5 של אקס-מן 97 שודר ישבתי וכתבתי השוואה בינו לבין מה שקרה במדינת ישראל באוקטובר 2023 בכלל וב-7 באוקטובר בפרט. הפרק החמישי תפס אותי (ואת קהל המעריצים העולמי כולו) לא מוכן, ונדהמתי לראות איך מארוול בטעות לגמרי הצליחו להמחיש ולהציג רגשות ומחשבות שהיו לי על המצב במדינה, בצורה כל כך מדויקת ומרגשת. לא ציפיתי להתרגש כל כך מאותה הסדרה הזו, ובוודאי לא למצוא לה הקבלות כאלו מוחשיות וכואבות לרגשות ששררו בי ובמדינה באותם הימים (וחלקם עדיין נוכחים בימינו אנו), מה שהוביל לכך שמרגע יציאתו ועד היום חשבתי על הפרק הזה לא מעט בכלל. לכן, לכבוד שנה למועד יציאת הפרק, מה שבאופן אירוני במיוחד יוצא קרוב מאוד ליום הזכרון, החלטתי לחזור אל אותו הטור והשוואה שכתבתי, לעדכן אותו מעט ולשחרר אותו מחדש.
הפרק נפתח בכתבת שבאה לערוך ראיון עם האקס-מן כדי להכיר אותם אל העולם ולהראות שהם והמוטנטים לא גרועים כמו שהעולם תופס אותם. במהלך הכתבה, אנחנו למדים שסוף סוף, אחרי שנים של מאבקים ותלאות שהאקס-מן והמוטנטים עוברים במהלך חייהם, האו״ם סוף סוף עומד להכיר בג׳נושה ולתת לה מעמד של מדינה עצמאית. בעיניי, אקט הפתיחה הוא השוואה מדויקת לכמה דברים. את הכתבה אפשר לנסות להשוות למאמצי ההסברה של ישראל (לפני ואחרי המלחמה) ואת המאמץ למלחמה באנטישמיות, שכן גם אנחנו, בדיוק כמו בכתבה, מנסים להלחם באנטישמיות ולהרים את תדמיתנו בעולם ולהראות שהתפיסה של הישראלים והשנאה אליהם לא מוצדקת בכלל. את ההודעה על ההכרה הרשמית של האו״ם בג׳נושה אפשר להשוות (ודי בקלות) להכרת האו״ם במדינת ישראל אחרי השואה בכ״ט בנובמבר 1947, ולעובדה שסוף סוף אחרי אלפי שנים של רדיפה בגולה, העם היהודי קיבל מדינה ועצמאות משלו. לחלופין, ניתן להשוות זאת גם להסכמי אברהם ולתהליך הנורמליזציה של ישראל עם מדינות המפרץ והתחלת ההכרה במדינות האיסלאם, כגון דובאי והאמירויות במדינת ישראל, אחרי שנים שהם היו אויבים.
מפה אנחנו עוברים באופן די טבעי אל מגנטו רוג וגמביט, הגיבורים המרכזיים של הפרק הזה, שמייצגים את האקס-מן שבאופן די הגיוני אפשר להשוות אותם לצבא הישראלי, שכן האקס-מן הם הקבוצה שאחראית להגן על המוטנטים מפני איומים. שלושת המוטנטים מגיעים לג׳נושה החופשייה, ומגלים ברחוב חגיגה של ממש. מדינה שלמה שחוגגת את חג העצמאות הראשון שלהם. כאשר השלושה מתקרבים לג׳נושה, מציגים בפנינו מדינה קטנה, צבעונית וחגיגית שמונה בתוכה מוטנטים מכל הסוגים, הצבעים והצורות, שפשוט שמחים לחיות בשקט ובשלווה אחד עם השני. השילוב של המוזיקה השמחה והחגיגית, יחד עם הצבעוניות הטבעית של האקס-מן מלכתחילה, תורמים לכך ממש ומצליחים ליצור את האווירה החגיגית והמיוחדת הזו. האקס-מן סוף סוף נוחתים בג׳נושה ושם הם פוגשים את מדלין פריור שתפסה מקום בכיר בממשלת ג׳נושה (כמו הרבה גנרלים צבאיים בישראל), שאומרת לו שהממשלה הזמנית של ג׳נושה מבקשת להחליף איתו כמה מילים בפרטיות. בזמן שמגניטו הולך לו, רוג וגמביט פוגשים את נייטקרולר (שמייצג בסיפור שלנו את האזרח הישראלי), שלוקח אותם לסיור בג׳נושה, בסצנה שכתובה ומבוצעת באופן מושלם, הגורמת לנו לראות ולהרגיש שלמוטנטים בפעם הראשונה יש סוף סוף בית אמיתי ומקום בעולם. בנוסף, בסצנה הזו מתחילים לבנות את משולש האהבה בין גמביט, רוג ומגנטו, שישחק חלק משמעותי מאוד בהמשך הפרק.
לאחר מכן, אנחנו חוזרים לראיון העיתונאי של האקס-מן, ומגלים דרכו שלאקס-מן ולמוטנטים (או לפחות לחלק מהם) עדיין יש בעיות אמון ולא סומכים על העולם שבאמת יתן להם עצמאות וחופש. בזמן הזה, אנחנו רואים שמגנטו נפגש עם הממשלה של ג׳נושה אשר מבקשת ממנו להיות הנשיא של האומה, בתגובה (ובסצנה שמבוימת בצורה יפהפייה), הוא מספר להם על המפגש הראשון שלו ושל צ׳ארלס בו, בדיוק כמו היהודים בגולה, הוא הציג בפניו את חלומו, לפיו המוטנטים ובני אדם יוכלו לחיות במקביל ובשלום זה עם זה. ומגנטו, שתמיד חשב שהחלום הזה אף פעם לא יקרה, מבין שהגיע היום וצ׳ארלס בסופו של דבר צדק, בחלום שהקריב את עצמו למענו. הוא מסכים בתנאי אחד - שרוג תשלוט לצידו. כאשר רוג מגלה על כך, היא לא ממש שמחה וחושבת שזהו עוד תעלול של מגנטו כדי לזכות באהדת המוטנטים ובאהבתה אליו, אך מגנטו מנסה לשכנע אותה שלמרות שהוא אכן אוהב אותה, לא מדובר רק בכך, אלא כי הוא חושב שהיא באמת תהיה מנהיגה אמיתית והראויה ביותר למוטנטים. לאחר מכן, אנחנו עוברים לסצנה בה ג׳ין וסקוט רבים ומנסים להבין מה לעשות עם מערכת היחסים ביניהם. הסצנה הזו פחות קשורה לתמה הכללית של הפרק ולהשוואה שאני מנסה לעשות, מלבד העובדה שלפתע ג׳ין מקבלת חיזיון, שמתחיל להעיד שמשהו ממש לא כשורה…
בזמן הזה, רוג נפגשת עם גמביט ומספרת לו את כל האמת. היא מספרת לו שהכירה את מגנטו לפני הרבה זמן, כאשר היא רק למדה להשתמש בכוחות שלה. היא מספרת לו גם בנוסף שמגנטו היה אחד הבודדים (אם לא היחיד) שהיא הייתה יכולה לגעת בו פיזית בלי שיושפע מן הכוחות שלה, ושבעקבות כך היה להם רומן קצר. היא גם מספרת לגמביט שהיא הגיעה למסקנה שהם לא יכולים להיות בקשר זוגי, שכן היא אף פעם לא מרגישה אותו באמת (ביטוי חשוב שעוד יחזור בהמשך), ושהיא ככל הנראה הולכת לקבל את ההצעה של מגנטו, כי ג׳נושה הוכיחה שאכן הגיע הזמן לשינוי. בסיום עצוב ומרגש של הסצנה הזו, שניהם מבינים שבסופו של דבר עליהם להישאר פשוט ידידים.
מכאן אנחנו עוברים לסצנת המסיבה. המוטנטים חוגגים את עצמאותם כאשר דוקטור קופר (נציגת האו״ם), שלא מרוצה מהבחירה של מגנטו, הטרוריסט לשעבר, לראשות ג׳נושה, מבקשת לכנס את המועצה בדחיפות. אך המוטנטים, שמבקשים ממנה לכבד את עצמאותם ואת בחירתם, מרגיעים אותה ואומרים שרוג תשלוט לצידו, ובדיוק אז רוג נכנסת ומזמינה את מגנטו לריקוד. סצנת הריקוד של רוג ומגנטו היא סצנה ששווה להתמקד בה מכמה סיבות:ראשית, מהמסר הראשי שלה. הסצנה שמבוימת ומבוצעת בצורה באמת מושלמת, מראה את מגנטו ורוג רוקדים ריקוד רומנטי, חושני וארוך שנגמר בנשיקה, מה שמסמל לנו שהיא לכאורה קיבלה את הצעתו, עד אשר היא אומרת לו שיש דברים מתחת לעור ובעצם אומרת לו שהיא לא יכולה להיות איתו כברירת מחדל. הסיבה השנייה הרבה יותר מרכזית להשוואה שלנו, ולכן שווה להעמיק בה יותר. ברקע מתנגן השיר Happy Nation של להקת Ace of Base, שהוא בחירה לא יותר מגאונית למוזיקה בסצנה. לשיר יש מילים שמחות, במרכזן ״Happy nation, Living in a happy nation״, שמסמלות את העובדה שהמוטנטים שמחים ביום חגם, וסוף סוף יש להם אומה משלהם. אבל המוזיקה עצמה היא לא מוזיקה של שיר שמח. היא מוזיקה דרמטית ואפילו קצת אפית, שנבנית לאט לאט. כזו שמסמלת ומשדרת דברים שלא בהכרח מתיישרים עם שמחה וחג, אלא יותר עם מתח, מסתורין ותחושה שמשהו רע עומד לקרות. ואכן, אחרי שמדלין מקבלת גם היא את חיזיון האזהרה שקילה ג׳ין כמה דקות קודם לכן, היא יוצאת החוצה ורואה את קייבל (ומבינה די מהר שהוא הבן שלה ושל סקוט), שמזהיר את כולם מפני משהו לא ברור - עד שלפתע הוא נעלם, כאשר מילותיו האחרונות הן ״אני מצטער, אמא״.
ואז בעוד מדלין מנסה להבין מה הוא מנסה להגיד… זה קורה.
כמו ב-7 באוקטובר בשעה 6:29. כמו במסיבת הנובה (שאפשר להקביל בקלות מאוד למסיבה החגיגית של המוטנטים) אליה פלשו המחבלים הארורים, המוטנטים מותקפים, והם לא סתם מותקפים. הם מותקפים בכוח ובעוצמה שהם לא האמינו שיעמדו בפניה אף פעם. הם בכלל לא יאמינו שיתקפו אותם, בטח שלא עכשיו כשהם חיים בשלום ועם הכרת העולם. בדיוק כמו הישראלים, הם לא האמינו שביום חגם יתקפו אותם בצורה הנוראית והאכזרית ביותר שניתן לעלות על הדעת. אנחנו מיד מקבלים שוטים בקאטים קצרים שמראים את המוטנטים נסים על נפשם, בדיוק כמו תושבי בעוטף במהלך אותה שבת שחורה. צבע הסצנה משתנה, והצבעים השולטים בה הם אדום ושחור - צבעים שמשדרים חרדה, אסון ומלחמה. אנחנו רואים הרס ואסון בקנה מידה שלא נראה קודם. בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, גם פה התגובה הראשונה היא שהמוטנטים לא מבינים בכלל מה קורה. המשפט שפותח את האקט השלישי והמטורף הזה הוא לא משפט שקורא להגנה או להתקפה, אלא המשפט ״מה לעזאזל?״, אותו אומרת רוג למגנטו, המעיד על הבלבול והכאוס אותם חווים המוטנטים. רוג ומגנטו נשארים קפואים במקום במשך כמעט דקה, מבולבלים, כועסים ועומדים בפני מוות, עד אשר נייטקרולר (שכפי שאמרנו, מייצג את האזרח הישראלי האמיץ) מציל אותם בדקה ה-90 וחוטף מכה קשה. כאשר רוג, מגנטו וגמביט (שכפי שאמרנו מייצגים את הצבא הישראלי) סוף סוף מתאוששים, מגנטו אומר שהבטחה הובטחה, והוא מבין שעליהם לעשות מה שצריך בשביל להגן על האזרחים המוטנטים מהתוקפים האכזריים, כאשר יש לו מטרה אחת בראש - שלעולם לא יגיעו למצב בו הם תוהים האם הם יכלו להציל חיים נוספים.
הם נלחמים ונלחמים ומצליחים לצמצם במעט את הנזק, עד לרגע אחד שבו מגנטו נופל על הרצפה. קצת תשוש ועם דמעות בעיניים, הוא רואה את כל ההרס, ולרגע אחד קטן נזכר גם במה שקרה לו בתור ילד במחנות ההשמדה. לאחר מכן, ברגע מרגש במיוחד, הוא צועק שצריך לנקום בשמם ומעיף על הסנטינאלים רכבת שמרסקת אותם. הסצנה מדגישה בצורה יפהפייה את הרצון של מגנטו, שבדיוק כמו עם ישראל, רוצה להשיב ולפגוע קשה באויב שלו - אבל לא רק בגלל מה שקרה עכשיו, אלא בגלל כל התלאות, הקשיים והאסונות שהוא חווה מהעמים האחרים במהלך השנים. מכאן, אנחנו עוברים לסצנה של חבורה של מוטנטים (וביניהם ילדים) במיגונית, שבדיוק כמו ילדים ישראלים ב-7 באוקטובר התחבאו בממ״דים ובמיגוניות בזמן התקיפות. אחד מהילדים אומר כי הוא לא מפחד, בגלל שמגנטו הבטיח לו שהוא יגן עליו, וזו אנלוגיה מצמררת לתחושה בה היו שרויים תושבי עוטף עזה במהלך מספר רב שעות, בתקווה ובצפייה לחילוץ מהצבא הישראלי. בדיוק שניה לפני שהם נרצחים באכזריות, גמביט מגיע יחד עם המנגינה האייקונית משיר הפתיחה ומציל את המצב. הוא מנסה להוביל אותם למקום מבטחים, אבל נכשל בכך, וכאשר הסנטינאלים מנסים לחסל את אותם המוטנטים, מגנטו שוב קופץ וכמו גיבורים ישראלים רבים מגן בגופו ובכל כוחו על המוטנטים החפים מפשע. בנוסף, הוא גם מרחיק את גמביט ורוג על מנת להגן עליהם באופן אישי, כדי שהאנשים היקרים לו ביותר לא יפגעו. כאשר הוא מבין שכוחותיו לא יוכלו להגן על המוטנטים לעוד זמן רב, הוא אומר בשארית כוחותיו, כאשר הוא פצוע ומדמם, לילד המוטנט הקטן - ״אל תפחד״ בגרמנית מושלמת. אז, יחד עם קבוצת המוטנטים עליה הוא ניסה להגן, הוא מושמד באכזריות.
כאן אנחנו מתחילים לחוות את האספקט של האובדן האישי באירוע דרך העיניים של רוג. רוג, שאיבדה זה עתה את אחד מאהוביה, פורצת בזעם ובצעקת יגון את המגן שבו עטף אותה מגנטו, וכשהיא מלאת דמעות בעיניים ורותחת מכעס, אנחנו שומעים את פעימות הלב שלה - כאשר היא משתלחת במתקפה כנגד מי שזה הרגע חיסל את אהובה. גמביט, שמבין שמדובר במתקפה חסרת כל סיכוי ולא מוכן לתת לה להפיגע, רודף אחריה ומעיף אותה מהדרך לפני שהיא תפגע ותמות. ואז, כמו אין ספור גיבורים ישראלים ב-7 באוקטובר, הוא מקריב את עצמו כדי להשמיד את התוקפים ומבקש בסצנה פואטית שנזכור אותו.
לאחר מכן, אנחנו עוברים אל מצודת האקס-מן שבאנגליה, ונמצאת הרחק הרחק מג׳נושה, בה המוטנטים מתוודעים לאירוע דרך החדשות המקומיות ונמצאים בהלם מוחלט. הסצנה הזאת מייצגת את רוב אזרחי ישראל, שקמו לאסון לאומי כל כך גדול, שלא ידעו איך לקום ממנו ומה יהיה עכשיו. הסצנה הזו מייצגת אותי, שישב מול הטלוויזיה במשך ימים שלמים ולא ידע איך בכלל לעכל את מה שקרה, את ממדי ההרס ואת האסון שנפל עלינו. אני, שלא האמנתי לדברים שאני רואה מתרחשים מול העיניים שלי ומקווה שהכל יסתיים כמה שיותר מהר. אני ועוד מיליוני ישראלים שהרגישו מפוחדים ולא בטוחים, ושהעולם שונא אותם בדיוק כמו המוטנטים. הסצנה הענקית הזו של השלושים שניות מצליחה לתפוס במדויק מה זה אומר להיות בטראומה קולקטיבית ואיך זה מרגיש להתמודד עם אבל, אובדן ואיום שהוא הרבה יותר גדול, חזק ועוצמתי מכל מה שחווינו עד עכשיו. כזה שגורם למורל של מיליוני אנשים לצנוח לרצפה. היא מצליחה להציג במדויק את ההלם, השוק שהחברה הישראלית והמוטנטית חוו בעקבות אירוע שהיא לא דמיינה שיקרה, ולא בטוחה שיש ממנו דרך חזרה. והכי הכי חשוב, היא מצליחה להגדיר במדויק את משמעות המונח אסון לאומי.
לאחר מכן, אנחנו עוברים לסצנה האחרונה בפרק, שמראה את ממדי האסון הכבד שעבר על המוטנטים ואת ממדי ההרס בג׳נושה, שעכשיו מזכירה יותר את כפר עזה או בארי ההרוסה מאשר המדינה תוססת החיים שהיא הייתה בתחילת הפרק. אנחנו רואים גם את ההלם של המוטנטים ששרדו, מנסים להבין מה קרה פה בדיוק. ולבסוף, אנחנו רואים את רוג הכאובה והבוכה אוחזת את גמביט, הפעם בידיה החשופות ואומרת לו שהיא לא מרגישה אותו - ושוברת לנו את הלב באופן סופית.
חשוב לציין שאת ההקבלות האלו ל-7 באוקטובר מארוול לא יצרה בכוונה (שכן הסדרה נכתבה והופקה הרבה הרבה לפני ה-7 באוקטובר), אבל גם לא לגמרי בטעות. בציוץ שהעלה ביאו ד׳מאיו, המפיק בפועל של הסדרה אחרי שתיקה ארוכה מאוד מאז הפיטורים שלו, הוא אומר שפרק 5 היה ליבת הרעיון שמכר למארוול. הוא רצה לספר את הסיפור של אסון התאומים, אסון שחולק הרבה במשותף עם אסון השבעה באוקטובר, ולהראות את הסיפור של כל מי שגדל על הסדרה המקורית. איך הוא הרגיש שהעולם הופך למקום יותר ויותר בטוח, עד שלפתע, ביום בהיר אחד, הכל מתהפך ומשתנה. הוא גם הוסיף ואמר שהפוקוס על הדמויות, ועל גמביט במיוחד, נבנה מתחילת הסדרה על מנת שנאהב אותו ונקשר אליו עד שהוא ימות בהפתעה, כי אם יש משהו שהחיים לימדו אותנו - זה שיש הרבה סיפורים שנגמרים מהר מדי. אבל מועד השידור, האלמנטים הנוספים כמו מסיבת הריקודים שאפשר להקביל לנובה, ההרג הרב והבלתי נבחן של האזרחים (כולל ילדים), הרקע היהודי של מגנטו שמוצג בפרק, העובדה שמדובר במיעוט נרדף והעובדה שאני ישראלי גאה, גרמו לי דבר ראשון לחשוב על איך הפרק הזה מצליח להביא לחיים בצורה כל כך יפה, מיוחדת והכי חשוב מדויקת, את הביטוי לאסון הלאומי הגדול ביותר שחוויתי בחיי. איך הוא הצליח לבטא על המסך, באחד מהפרנצייזים האהובים עלי בכל הזמנים, בצורה כל כך יפה, את התחושות והרגשות של מדינת ישראל בעקבות האירוע הזה, ואני מקווה שהניתוח שלי גרם לכם לראות את זה גם. אין לי ספק שאני עומד לזכור את הפרק הזה לנצח.
פרק 5 של אקסמן 97 זמין לצפייה בדיסני פלוס.
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
