הפרק השלישי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ מצליח להמחיש את ההשלכות של אובדן ואבל על קהילה שלמה, אבל תוך כדי הוא מפספס המון מהסאבטקסט שלו
“Give Sarah my love" - טומי”
אם לשפוט על פי האינטרנט ניכר שלמרות שעבר שבוע מאז שידור הפרק הקודם של ״האחרונים מבינינו״, הקהל עדיין לא ממש הצליח להתאושש ממאורעות הפרק הקודם (במיוחד אלו שלא שיחקו במשחק), והאמת היא שדי בצדק. הפרק הקודם היה טראומטי במיוחד, זעזע וטרף את כל הקלפים והשאיר את הקהל המום וכואב בתהייה איך ולאן ממשיכים מכאן. זו תחושה לא קלה ודי אמיצה להשאיר בה את הקהל, בטח כאשר מדובר רק בתחילת העונה, וכדי לנצל את המומנטום שהיא יצרה ולמנף את התחושה הזו לטובת הסדרה הפרק החדש והשלישי במספר היה צריך לעמוד בשתי מטרות עיקריות. הראשונה היא לעזור לקהל לעכל ולהפנים באופן סופי את מאורעות הפרק הקודם, והשנייה היא להוות סוג של חוליה מקשרת שמסכמת את מאורעות החלק הראשון של העונה ומכינה את הצופים לקראת החלקים הבאים שלה. לשמחתנו, הפרק אכן מצליח לעמוד בשתי המטרות הללו, אבל תוך כדי הוא גם מציג מספר שינויים ובחירות עלילתיות מוזרות מאוד שגרמו לנו להרים גבה.
בניגוד גמור לרגשות שהסדרה מנסה לעורר, אנחנו אנשים די חיוביים בטבענו ולכן נתחיל דווקא מהדברים שהפרק אכן מצליח לבצע באופן מצוין. בראש אותם דברים מתנוססת האופן שבו הפרק מציג ומתמודד עם האבל שמציף את ג'קסון בעקבות המתקפה האזכרית של הנוגעים בפרק הקודם, שהתרחשה במקביל לרצח האכזרי של ג'ואל. הכותבים של הפרק השכילו לא להוסיף עוד אירוע טראומטי או אלים כזה או אחר שרק יגדיל ויכביד את הסבל והכאב שהקהילה בג'קסון חוו יחד עם הצופים והקהל , ובעזרת כמה מהלכים חכמים ביותר הצליחו לגרום לפרק למלא את המטרה הראשונה מתוך שתי המטרות שמנינו בפסקת הפתיחה בצורה מדויקת ומלאה. המהלך הראשון הוא הקצב והורדת ההילוך העלילתי שאנחנו מקבלים במהלך הפרק. הפרק מצליח למנף לטובתו את הקצב היחסית איטי, שבקלות היה יכול לשמש לו כחיסרון (בוודאי כאשר הוא מגיע אחרי פרק כל כך אפי וקצבי), ולגרום לו להשתלב עם העלילה והמסרים שהיא מנסה להעביר במהלך בצורה מושלמת, תוך כדי שהוא מראה וממחיש את דרכי ההתמודדות השונות עם האבל והאסון שנפל על הקהילה בג'קסון כולה ועל אלי בפרט. בנוסף. יוצרי הסדרה הבינו לגמרי את חשיבות אירועי הפרק הקודם ומאפשרים לדמויות ולקהילה לעכל את האובדן בקצב טבעי ואמיתי. הקירות של ג'קסון נושאים עליהם את הכאב, המבט בעיניהם של תושבי המקום משתנה, והעצב כמעט נוכח באוויר. זה לא רק האובדן האישי של אלי, אלא פצע עמוק בלב הקהילה כולה, והפרק מצליח להמחיש זאת באופן רגיש ולא מתנצל. כל אלו גורמים לסדרה להצליח איפה שסדרות וסרטים רבים אחרים נפלו, כאשר הם מצליחים לתת למשמעות של האובדן והאבל וההשלכות שלהם מקום לא פחות חשוב ומרכזי מאשר אותו מעשה נתעב שהוביל אליהם.
אותה האטה בקצב אמנם נותנת לסדרה את האופציה לחקור ולעכל את ההשפעות של הפרק הטראומטי והקשה על כל הקהילה בג'קסון, אבל היא עושה עבודה יוצאת מן הכלל בהצגת האבל ודרך ההתמודדות של אלי (או יותר נכון תחילת דרך ההתמודדות שלה) עם המוות האכזרי של ג'ואל בפרט. הספוטלייט שאלי מקבלת במהלך הפרק הזה עשוי נכון ומדויק, והעטיפה של כל סצנה וסצנה שהיא נמצאת בה, (בין אם היא מופיעה בה לחוד או בין אם היא עטופה בים של דמויות ושחקנים אחרים), בקישור ישיר למאורעות הפרק הקודם ובחסרונו המאוד מורגש של ג'ואל עבורה, מצליחה להמחיש באופן מדויק עד כמה קשה וכואב המצב שהיא נמצאת בו, ועד כמה כל מה שעתיד לקרות מעתה והלאה יתקשר לאותו מוות אכזר באופן ישיר. מלבד העלילה, מה שמאוד עוזר לפרק הזה להעביר את הנקודה הזו הוא גם המשחק המצוין של בלה ראמזי במהלכו, שלמרות כל הביקורת והחששות שלנו לקראת עליית העונה השנייה מצליח להוכיח את עצמו פעם נוספת. אם בפרק הקודם היא הצליחה להראות ולשדר רגשות הלם וזעם גולמיים וקשים מנשוא, הפעם היא מצליחה לשדר רגשות מאופקים אך במקום מסוים כואבים עוד יותר, ובמעין שילוב משונה אך איכותי ומדויק של יגון, כעס ואשמה, היא מצליחה לנצל את הספוטלייט המיוחד שהפרק מעניק לה, ולגרום לאלי לזרוח גם במצב הזה, מה שעוד יותר מעמיק את החיבור שלנו אליה.
בנוסף הקצב האיטי של הפרק והאופציה שהוא מספק לאירועים המתרחשים במהלכו להתפרש על גבי הרבה יותר זמן בהשוואה לחומרי המקור, מאפשרים לשני אלמנטים עלילתיים נוספים להתקיים במקביל. הראשון מבניהם הוא החשיבות והמשמעות של המועצה של ג׳קסון. המועצה של ג'קסון לא הופיעה במשחק עליו מבוססת הסדרה והיא הוצגה לראשונה בעונה החדשה, ועכשיו בפעם הראשונה היא מקבלת משמעות חזקה יותר, כאשר דרך הדמויות שמרכיבות את את אותה המועצה והאספות השונות שהיא מכנסת, אנחנו מקבלים הצצה להיבטים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שמנהלים את הקהילה שבקושי יוצא לנו להכיר במשחק. זוהי תוספת חכמה שמעמיקה את התחושה שג׳קסון היא לא רק תפאורה אלא יקום חי ודינמי בפני עצמו, ומעניקה לה משמעות נוספת ומעניינת יותר מאשר מקום מגוריהם של ג'ואל, אלי וטומי. האלמנט השני קשור אל האלמנט הראשון באופן ישיר, והוא המשמעות שקו העלילה של המתקפה על ג'קסון מקבל במהלך הפרק הזה. אנחנו התבטאנו לא מעט נגד אותו קו עלילה גם בביקורת שלנו על הפרק השני וגם בכתבת ההשוואה שלנו של המשחק אל מול הסדרה, וטענו (ואנחנו עדיין קצת טוענים) שקו העלילה הזה הוא פילר איכותי ולא יותר מזה, אבל הפרק הזה הצליח להעניק לו משמעות עמוקה יותר. הבחירה להרחיב את הפוליטיקה הפנימית של ג׳קסון, ולהראות איך לא רק אלי אלא הקהילה כולה מתמודדת עם חוויות האובדן העצומה שתפסה אותם בהפתעה, מוסיפה שכבת מציאותיות מרעננת ומייצרת הזדהות עם קו העלילה והקהילה שהושפעה ממנו מה שמעמיק עוד יותר את המשמעות של האובדן שבא בעקבותיו. כל אלו גורמים לקו העלילה הזו להיות קצת יותר משמעותי ורלוונטי למהלך העלילה והעונה (אבל רק קצת) ולהציב לא מעט דילמות שונות וחדשות, אבל גם די מעיינות.
אם כבר עסקינן בשינויים והרחבות שהסדרה מוסיפה על המשחק, אנחנו צריכים לדבר על אחד מאותם השינויים שהיה הבולט והטוב ביותר במהלך הפרק, והוא השימוש החכם בדמויות צד להרחבת העולם של הסדרה. במהלך הפרק אנחנו מקבלים הצצה לעולמן של מספר דמויות משנה אזוטריות במיוחד (חלקן אפילו דמויות חסרות שם) שהסדרה משתמשת בהן כדי לקדם ולהחזיר בחזרה את הסיפור למסלולו המקורי. הבחירה להשתמש דווקא בדמויות משנה מאוד קטנות ולא חשובות כדי לקדם את העלילה היא בחירה מעניינת ומשתלמת במיוחד, לא רק כי היא ממשיכה להעניק עוד עומק ומשמעות לנפשות הפועלות בג'קסון, אלא גם כי היא מרגישה כמו דרך חכמה ומאוד טבעית לאזן ולחבר בין אותם השינויים והסטיות מחומר המקור לבין הכיוון הכללי והמרכזי אליו העלילה צריכה להתקדם. בנוסף, חשוב לנו לציין שמעל כל אותן הדמויות מתנוססת דמותו של סת׳ (רוברט ג'ון ברוק) שהיה הכוכב הגדול של הפרק הזה. במשחק, סת' היה נוכח לשתי סצנות קצרות בלבד, וחוץ מהתפקיד שהוקצה לו במסיבה לא היה לו שום תפקיד עלילתי מרכזי אחר (אם כי יש לציין שבמשחק התפקידים האחרים שהוא מקבל לא היו נחוצים), אבל בסדרה הוא זוכה לספוטלייט קטן משלו, שלא רק מזיז את העלילה בצורה טבעית והגיונית (ואף מרגשת), אלא גם מעניק לו פיתוח דמות אישי שמאוד נהנינו לראות.
יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שמלבד אותם השינויים וההרחבות שדיברנו עליהם עכשיו, כמעט כל שינוי נוסף היה שינוי או סטייה מחומר המקור בצורה דרסטית ומשמעותית שלא ממש ראינו את הצורך בהם, מה שגרם לנו לקמט את האף ולתהות מדוע בחרו לבצע אותו. אחד מאותם שינויים שהיה אולי הבולט ביותר הוא קו העלילה של טומי. מבלי להיכנס לספוילרים, ומבלי להרוס את מה שעוד עלול לקרות בהמשך הסדרה, רק נגיד שהמקום (העלילתי) בו טומי מסיים את הפרק הזה שונה ב-180 מעלות מהמקום בו הוא נמצא במשחק באותה נקודת זמן, וזה שינוי שקצת מכעיס אותנו. הסיבה לכעס הזה לא נובעת רק מכך שהשינוי משפיע מהותית על העלילה ומספק (פעם נוספת) גרסה פחות איכותית ומעניינת שלה, אלא גם פוגע בקשר של טומי וג'ואל. זה אמנם נכון שבמשחק, הקשר המרכזי שנבדק ונחקר הוא הקשר בין ג'ואל לאלי, אבל הקשר בינו לבין טומי מרכזי וחשוב כמעט באותה המידה, ובסדרה עד כה, מסיבה לא ברורה בחרו להדחיק את מערכת היחסים הזו הצידה. זה מאכזב לא רק כי למערכת היחסים הזו יש השפעה ישירה ומרכזית על מספר רב של אלמנטים עלילתיים נוספים שהסדרה תצטרך לספק להם פתרון אחר וחכם שלא יפגע ברמה הסיפורית, אלא גם כי באמת ובתמים קיווינו לקבל עוד מידע על טומי ומערכת היחסים שלו עם ג'ואל, מה שלא רק היה יכול להשלים חוסרים מהמשחק, אלא גם היה יכול לשדרג את הקשר בינו ובין אלי בכמה רמות. נוצרת פה תחושה של הזדמנות נהדרת ליצור עוד מספר רב של רגעים מרגשים וחשובים שפשוט מתפספסים שוב ושוב ושוב, ואין ספק שזה אכן מבאס אותנו.
אבל הפרק הזה לא רק מתעלם מקווי עלילה וממערכות יחסים שונות לחלוטין, אלא הוא גם משנה כמה מהם מהקצה לקצה, בצורה כזו שהיה מוטב אם היו מוותרים על אותם קווי עלילה מלכתחילה. השינוי המרכזי ביותר והמורגש ביותר הוא בקו העלילה של אלי ודינה, שבמקום לקבל שדרוג או איזושהי תזוזה מעניינת הוא מרגיש די תקוע במקום. יש אמנם מעט טיזינג פה ושם בין השתיים במהלך הפרק, שנבנה לקראת סצנה שמגיעה לקראת סופו (והיא סוג של שחזור לרגע אייקוני מאוד מהמשחק), אבל כשהוא מגיע הוא לא מוביל לשום מקום ולא מחדש שום דבר. כל הקסם שמופיע בסצנה בגרסה המקורית שלו נעלם כלא היה בגרסה הזו, והניסיון של הפרק להציג במהלכו שיחה אינטימית ורגשית בין השתיים לא ממש עובד. במקום זאת, הוא מייצר את ההפך הגמור ומרגיש ככלי עלילתי זול על מנת לנסות ולדברר את הרגשות של הדמויות בצורה זולה וישירה מדי, במקום לאפשר להם להיחשף באופן טבעי ומרומז יותר, כפי שהיה נהוג במשחק. יחד עם זאת, חשוב לנו לציין שלחוסר ההצלחה של הסצנה בעינינו אין קשר חלילה למשחק המצוין של איזבלה מרסד, שגם בפרק הזה מהווה את אחת מגולות הכותרת הבולטות ביותר שלו, והוסיפה המון עומק וחום לדמותה של דינה (שלאט לאט אפילו מצליחה להתעלות על הגרסה של דמותה מהמשחק), ומי שאשמים בזה הם אך ורק כותבי הפרק, שפספסו את המהות המקורית של אותה הסצנה, ובמקום להצליח לרגש ולחבר בין דינה לאלי, יצרו סצנה חסרת תכלית ממשית, שרק מאיטה עוד יותר את הפרק הגם ככה איטי הזה.
אם כבר הזכרנו בקטנה את הניסיון המודע לדברר את הדמויות והרגשות והמחשבות שלהן במקום לאפשר להן לצוף ולעלות באופן טבעי, אנחנו חייבים להודות שזו מתחילה להיות בעיה רוחבית יותר, שמתחילה להיות מאוד אבל מאוד מורגשת. הרבה מהקסם של סדרת המשחקים שעליה מבוססת הסדרה (ובמיוחד של המשחק השני שעל חלקו הראשון מבוססת העונה הזו), היה העובדה שהיא הצליחה לקחת עלילה כל כך מורכבת ומרגשת, שמתרחשת בעולם הכי בדיוני שאפשר, ולהצליח להציג אותה בצורה הכי פשוטה, כנה ואמיתית שיש (איך אנחנו אוהבים לומר? זו לא סדרה על זומבים שיש בה אנשים. זו סדרה על אנשים שבמקרה יש בה גם זומבים). אחת הסיבות המרכזיות שהעלילה המורכבת והקשה הזו הצליחה לעבור באותה צורה חלקה והגיונית, הייתה הסאבטקסט המדויק שהיה שרוי בכמעט כל סצנה וסצנה, שכן סדרת המשחקים הזו הייתה אחת מסדרות משחקי המחשב הבולטות שהתבססו על העברת מסרים קריטיים לעלילה של הסיפור, בעזרת מימיקות והבעות פנים של הדמויות השונות במקום על דיאלוג. אבל משום מה, ככל שהעונה הזו מתקדמת, כך אותו הסאבטקסט והרמיזות הקטנות הולכות ונעלמות. יש יותר ויותר התבססות על דיאלוג שמסביר איך ולמה הדמויות השונות (ובראשן אלי) חושבות ועושות את הדברים שהן עושות, תוך כדי שתילת רמזים גסים ועבים מאוד בצורה מרושלת לטובת המשך הסיפור, מה שעוד יותר הורס את הקסם והייחודיות של המשחק והעלילה שלו.
יצא לנו לדבר על הנושא הזה לא מעט בינינו, וככל שאנחנו חושבים על זה יותר, ככה אנחנו מגיעים למסקנה שהסיבה העיקרית לתופעה הזו היא דמותה של גייל (קתרין אוהרה), הפסיכולוגית של העיירה. גם הפעם, זה לא קשור בכלל לתצוגת המשחק המצוינת של אוהרה, או לקונספט של הפסיכולוגית שהוא בבסיסו טוב (ואפילו ציינו אותו כאחת ההרחבות שאנחנו הכי מחכים להן), אלא יותר לעובדה שהכותבים של הסדרה לא ממש מצליחים לנצל אותו עד הסוף, ולראייה גם בפרק הזה מרבית מאותו סאבטקסט שהולך לאיבוד קורה בסצנה בה מופיעה דמותה של גייל. הסצנה הזו מקרבת אותנו צעד נוסף אל הקש שעומד לשבור את גב הגמל, והיא הוכיחה פעם נוספת שהכותבים משתמשים בדמותה של גייל בעיקר (וכמעט באופן אבסולוטי) ככלי להעברת רגשות ומידע בצורה ישירה מדי, וזאת במקום לפתח את הסיפור והדמויות דרך פעולות, שתיקות או דיאלוגים עדינים וחדים יותר. התוצאה היא שהסצנה הזו לא רק מרגישה מאולצת ולא מספיק אותנטית, אלא גם מפספסת לחלוטין את הפוטנציאל הגלום בה. במקום לנצל את המפגש הזה להעמקת הדמות הנוספת שבאה במגע עם גייל (בה היא אמורה לטפל), ולהעניק לה או לגייל עצמה רגע אמיתי של פגיעות או קונפליקט פנימי, מה שיעמיק את החיבור שלנו אליה דרך אותו סאבטקסט בדיוק, קיבלנו שיחה כתובה בצורה שטוחה ומכאנית, שהותירה אותנו עם תחושת החמצה ברורה, במיוחד בהתחשב בעובדה שמרבית השיחה נועדה כדי לחשוף את המניעים והמחשבות של דמות שלישית שבכלל לא נכחה בסצנה בצורה מאוד, אבל מאוד גסה ובוטה.
הפרק השלישי של ״האחרונים מבינינו״ הוא לא פרק רע. נכון, הוא משנה מספר קווי עלילה וסצנות מהותיות (ואף מעלים את חלקם לגמרי), ומאבד לא מעט מהסאבטקסט שהפך את הגרסה המקורית של הסיפור לכל כך מיוחדת ופורצת דרך, ואין ספק שזה מעלה קצת חששות לגבי ההמשך. אבל בסופו של דבר יתרונותיו מתעלים על חסרונותיו, והוא עדיין מצליח לספק טלוויזיה איכותית במיטבה. השילוב של פרק איטי ונוגע ללב דווקא אחרי פרק כל כך קצבי ואלים, שמצליח בעזרת הופעת משחק מצוינת (במיוחד של בלה ראמזי ואיזבלה מרסד), בימוי וצילום עדינים ונוגעים ללב, ושימוש בדמויות משנה להצגת הקונפליקטים ופיתוח העלילה בכיוונים חדשים ומרעננים, מצליח לגרום למרבית החסרונות להיעלם ברקע במהלך רוב הפרק, ולספק חוויה שגם היא לא מושלמת או לא איכותית כמו שני הפרקים הקודמים בעונה, עדיין מצליחה לרגש ולסקרן ובעיקר לספק שעה של טלוויזיה שפשוט כיף לראות.
ציון שלנו:
טוב
הטוב
פסק הדין
אל תוותרו על הסאבטקסט כי פעם הבאה זה יעבור הרבה פחות בשתיקה
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
