ביקורת ComicON: ״חשבונות שמיים״ - עלילה ללא שאלה וללא תשובה
- עידו שייביץ
- Feb 6
- 13 min read
Updated: Feb 8
תקציר: רות (משי קליינשטיין) ושמואל (אורי אלבי) הם זוג חרדי צעיר, המגדלים את בנם הצעיר בחמלה ובאכפתיות, תוך כדי אהבה אחד לשני ובניהם למצוות ה׳. כאשר אירוע מטלטל שובר את שניהם נפשית, נותרים השניים לתהות בכאב מה המשמעות האמיתית של אותו מקרה וכיצד עליהם לפעול מעתה והלאה. בעוד ששמואל מוצא בכאבו את הצורך להתחזק יותר בדת ולנסות לסלק כל טומאה מבית משפחתו, רות ממנפת את כאבה על מנת לתהות בשנית האם כל מה שהכירה על העולם החרדי והדביקה ביהדות כדרך חיים בלתי מתפשרת נוגדים את האינסטינקטים הטבעיים של החוויה הנשית האנושית.
מעבר לקיומו הבסיסי של הסרט והופעתה המרכזית של משי קליינשטיין, לא ממש יצא לי לשמוע דבר על ההפקה הזאת. לא היה לה יותר מידי שיווק, לא דיברו יותר מידי על הסקרנות לקראת העלילה שהיא עומדת להציג, ועצם העובדה שהייתי בחו״ל בסתיו האחרון ופספסתי את פסטיבל חיפה גם גרם לי להחמיץ את ההזדמנות להיחשף אליו שם - כפי שרוב צופי הקולנוע הרגילים בארץ היו מחמיצים. הפוסטר האחד של הסרט עם הפנים הדומעות של משי (שאתם יכולים לראות כאן בקאבר) היה פיסת המדיה היחידה שנדחפה בפרצוף של כל מי שחיפש לקרוא משהו על הסרט הזה, ואפילו התקציר לא נידב יותר מידי מידע. אך מה לעשות שמשי היא כוח שיווקי מספיק טוב על מנת לגרום להסתקרן ולראות מה זה בכלל יכול להיות. רק השתתפותה מעלה עניין בגילוי האם המסע שהדמות שלה עוברת, בתוך מה שניכר כמו ביקורת או נקודת מבט פנימית על החוויה הדתית, יכולה להיות יוצאת דופן בראי העשייה הקולנועית הישראלית. הוזמנתי להצטרף לחבריי בהקרנת הבכורה הישראלית של הסרט והחלטתי ללכת על ההזדמנות. אני בדרך כלל כן אוהב לתת הזדמנות לקולנוע ישראלי כשניתן, ויש יצירות בשנים האחרונות שהפתיעו אותי מאוד לטובה, כמו ״מופע טוטאל״ או ״כן״.
הסנונית הראשונה לחשד הייתה סדר הגודל של האירוע שהופק לסרט - המתחם שנסגר עבור ההתכנסות היה קטן מן הרגיל לאירועי בכורה ישראליים ומאוד מצומצם. אפילו פינת צילומי הפפראצי עבור הכוכבים הייתה דחוקה הצידה וצפופה ביותר. מעבר לכך, הקרנת הסרט התקיימה באולם 1 - אולם ה-ONYX של סינמה סיטי גלילות. זהו דבר שהוא חריג, שכן הבכורות הגדולות והמכובדות של יונייטד קינג לרוב מקבלות לכל הפחות את אולם תיאטרון הסינמה, שגדול הרבה יותר בכמות המושבים שלו ובהדר שהוא מקרין על הנוכחים. מעל לכל, נאום הפתיחה של הבמאית גלל בפנינו שהפרויקט נמצא בתכנון ופיתוח כבר קרוב לעשור, חזר לא מעט פעמים לשולחן הכתיבה והעריכה ואף ננטש מספר פעמים לפני שקיבל החייאה, ואף היה אמור להתחיל צילומים ב-2018 אך נדחה שוב ושוב בעקבות הקורונה והמלחמה. מכל האלמנטים האלו, היה ניכר בעינינו שאלו סימנים שאינם מבשרים טובות להפקה הזאת - במיוחד כשגם היוצרים, המפיקים והמשקיעים של הסרט לא מראים ביטחון רב בתוצר. אחרי הצפייה בו לכל אורכו, אני לגמרי יכול להבין למה.
הסרט הזה ממש, אבל ממש, צפוי מראש ופשוט בבנייה שלו. אני חושב שאפילו עצם העובדה שלא ידעתי כלום על העלילה שלו לפני הצפייה רק מדגישה כמה זה בעיה שהצלחתי לראות את האירוע הקטליסטי שלו מגיע החל מהסצנה השנייה בערך ורק חיכיתי שהיא כבר תצא לפועל - כשאני במשך 10 דקות חוזר על כך בלב ש-״נו תעשו את זה כבר, נו תעשו את זה כבר״ עד שזה באמת קרה. הכותבים והעורכים אולי חושבים שהם מצליחים להסיח את דעתו של הצופה ובכך לתפוס אותו לא מוכן, אבל למעשה זה די הדבר הראשון שעלה לי לראש כאשר גררו את הזמן עם סצנות אחרות, מבלי להראות לנו משהו ספציפי מאוד שהיה מוצג אם לא היה מדובר באירוע הקטליסטי האמיתי (שלא ארחיב עליו מפאת ספוילרים).
הבעיה הנוספת של הסרט היא שאין שום תחושה שיש לו מסר חדש לספק לקהל או זווית מעניינת להציג לנו שלא ראינו כבר מיליון פעם, או שהאדם הממוצע שחי בישראל מודע להם בחיי היומיום. אלמנטים של כאב ויגון, או של השלכות המגזר הציבורי על האנשים שבתוכו ועל נשים בפרט, הם לא דברים פורצי דרך ולא דברים שמצדיקים צילום של סרט שלם אם אין להם מסר מחדש או מעורר מחשבה שאני אמור לצאת איתו מהאולם. דווקא בראי השיח הציבורי על הקולנוע הישראלי והמלחמה בין הגנריות של הז׳אנרים שהוא מתמקד בהם (צבא, פוליטיקה או דת) לבין מקום לפרוץ את החומה היצירתית ולפנות לקהל רחב בסטייל שהוא לא רגיל אליו, הסרט הזה נופל על הצד הבטוח יותר ומרגיש הרבה יותר פשטני, בסיסי, קלישאתי ומוכר, ״קוקי-קאטר״ כפי שאומרים האמריקאיים. דבר שמישהו שראה סרט או שניים מהז׳אנר המשובח הבינלאומי היה אומר שהוא לא רחוק מלהיות הפקת הולמארק טלוויזיונית ותו לא מבחינת התסריט.
באופן די משעשע, ברור מאוד משלב מוקדם מאוד בסרט שהוא נופל פחות או יותר על אותה קשת סיפורית של הסרט המועמד לאוסקר, ״המנט״, רק עם הרבה פחות חוכמה תסריטית, יצירתיות בעיצוב ההפקה והתלבושות, ובכללי אווירה קולנועית שונה שמפרידה בין הפרויקטים. אבל, אני מזכיר את הדמיון הזה מאחר וניכר שגם כאן, לפרויקט יש את אותן ״מטרות קולנעיות״ כמו של ״המנט״, והן הניסיון המאולץ לגרום לאנשים לבכות בכוח ולסחוט מהם אמוציות דרך שוטים ארוכים של דמויות ש-״going through the motions״ בצורה איטית ובמילוי המסך כולו. כאילו הם ממש רוצים שהצופים יבכו ולכן צועקים להם מול הפנים ״תראו סצנה עצובה! אנשים בוכים! זה כואב! כמה זה כואב אף פעם לא להצליח למצוא חרוז!״. עליי הדבר הזה לא עובד. כאמור בעבר, לא כי אני לא מתרגש מסרטים שנוגעים בנפש, אלא כי אני לא מתחבר לניסיונות בכוח לרגש אותי. עם זאת, אני לא מוריד מכלל אפשרות שהקהל הרחב שרואה סרטים קז׳ואלית כן יתרגש מזה, אבל זו בדיוק הבעיה. הסרט מאוד בונה על כך שהוא יוכל להפעיל מניפולציות על הקהל הרחב ובכך לגרום לו לחשוב שזה סרט טוב, רק כי הוא דחק בו לחוש אמוציות. דמיון נוסף ל-״המנט״ הוא שבהינתן הסיפור הדי-דומה, אני חושב שהסרט הזה גם מאוד בונה על כך שעיקר הצופים בו יהיו הורים לילדים, כך שכל מסר של דאגה או אכפתיות לילד שעומד בסכנה וכאב שהוא חווה יגרום להם לסערת רגשות אינסטנקטיבית. בעיניי, הסרט לא מציג את זה באופן אותנטי ובעיקר מרגיש לי שהוא מחפש לסמן וי על ״מה יגרום למאס מרקט לחוש אמפתיה״, יותר מאשר שהוא מתמקד בלפתח סיפור שבאמת יוביל להזדהות ולאמפתיה. סרטים ישראלים אחרים הראו את זה יותר טוב, כמו למשל ״חמצן״, אבל הבחירה כאן בקשרי הורים וילדיהם מבחינתי הוא בחירה שרירותית לצורך רתימת הקהל הרחב באופן לא שונה משימוש ב-״ביחד ננצח״ בפרסומות של אל-על. קשה לי להאמין שפיתוח הפרויקט על גבי כל השנים האלו היה מתוך רצון ופאשן אמיתי להציג את האלמנטים האלה באופן הזה בדיוק, שכן הזמן הזה יכל להיות מושקע בלמצוא להם תכלית וזווית יותר מעניינת מזו שמוצגת כאן. אני לגמרי מאמין שתכלית ההוצאה הקולנועית של הפרויקט הזה היא על מנת לשחרר ״פאסט פוד״ שיתפוס כמה אולמות ויצליח להחזיר מעט את ההשקעה שלו דרך התחנפות לבומרים ולקהל שלישי בשלייקס.
דווקא בחלקים מעטים מאוד בסרט, היה פוטנציאל לקחת את הסיטואציה קצת יותר רחוק, להיכנס לפינות יותר מעניינות בלבטים האישיים של כל אחת מהדמויות ולמעשה להציג חזותית התנגשות פסיכולוגית-נפשית כסרט בז׳אנר המתח, מאוד בקווים של ״אילו היו לי רגליים הייתי בועטת בך״. אם אתם באמת רוצים לשים על המוקד את הערעור של הדמויות באמונות האישיות שלהם וההתנגשות שלהם עם המוראלים האישיים שהם חווים, עד כדי למצב שזה שובר אותם וגורם להם להסתכסך אחד עם השני באופן מובחן, תנו להם לשקוע למקומות הלא יציבים ולאבד את צלם האנוש שהם התחילו איתו. תנו להם לדון על כך בצעקות באמצעות אמירות שמכניסות אותם לפינות מוסריות במרחב הדק שבין המציאות, המסורת והרגש - יש על זה כל כך הרבה דוגמאות קולנועיות. בפועל, הסרט לא באמת חוקר איך האירוע הקטליסטי משפיע עליהם באופן אישי, מלבד יגון שכול רגיל שכל אדם יכול לחוות בסיטואציה שכזו, וזה אפילו לא מה שלגמרי מניע את הדמויות לפנות לכיוונים שונים. הם בעיקר הולכים סחור סחור עם העובדה ששניהם לא מרגישים בנוח עם זה, אבל הם לא מעמתים אחד את השני עם נקודות המבט שלהם - הם פשוט מתווכחים על כך. מעבר לכך, כל הזעם הזה (שאינו מתח) מופנה במהלך המערכות השנייה והשלישית של הסרט למקום אחר לגמרי - אמירה גנרית של ״דת זה רע, צבוע ומתעלל בנשים״. מעבר לכך שזה מרגיש לי לא הכי במקום או לא הכי ממשיך את הבסיס שעליו כל הסיפור הזה עומד וקצת סוטה מהנקודה, אני גם יכול להגיד (בתור בן אדם שאינו דתי בפני עצמו) שזה מסר שטחי וריקני שלא מספיק מורכב או מעניין בשביל לבנות עליו סרט שלם. אין בעיה עם העברת ביקורת על דת דרך קולנוע, עשו את זה הרבה לפניכם (כמו למשל ב-״בית״). אבל תעשו את זה דרך פיתוח מעניין של סיפור, תנו לצופה לחשוב מה העקרונות שלו ואפילו תנסו לכופף אותן כדי שיצא מהסרט ״בשאלה״. אתם לא מספקים כאן קומנטרי. אתם מוזילים את השיח ומרדדים אותו. להקביל את הדת לחברת הייטק שצריכה לצרף כמה שיותר אנשים לשורותיה באופן סיסטמטי ולנסות להראות שאנשי דת מזלזלים ב-״בזבוז כספים של חילונים על שטויות״ זו לא כתיבה חכמה - זו הלצה והלנה ברבים. לא שאני לא חושב שיש אמת בדבריכם, אבל אני לא חושב שאתם מציגים את זה באופן שונה ממה שהסטטוס קוו במדינה יודע, ואף אפילו עושה ממנו צחוק. זה מבחינתי לא שונה מלפרסם קריקטורה מוטת-אינטרסים בעיתון או מימ פוליטי ברשתות החברתיות. וגם הוא כנראה היה מקבל את אתרוג הבושה.
מבחינה טכנית, אני כן יכול לומר כמה דברים טובים, בעיקר על הצילום של הסרט שהוא סך הכל סבבה. אין פה שוטים שנורא הדהימו אותי, אפילו לא השוט שהוא הפוסטר של הסרט (אם הפכו שוט של הסרט לפוסטר ולחומר השיווקי היחיד, כנראה שממש לא היה להם כוח להשקיע בשיווק שלו). אבל כן יש אחת לכמה זמן התמקדות על זווית לא שגרתית אצל הדמויות (בעיקר על ידיים עובדות, הן בבישול והן בנטילת ידיים), והיו כמה תנועות מצלמה סיבוביות שהקנו תחושה שלפחות הייתה מעט מחשבה מאחורי התצוגה החזותית של הסרט. אני לא חושב שהסביבות יותר מידי מטיבות לפרויקט על מנת שהוא יהיה מרהיב חזותית, אבל לפחות הוא לא היה לגמרי סטטי או משמים בתוך המרחב הזה, וזה ראוי לכל הפחות לציון. עם זאת, אני מאמין שדווקא עריכת הסאונד של הסרט הייתה קצת מבולגנת. היו לא פעם נסיונות להכניס קולות לסיטואציות השונות שיגרמו לסביבות שלהן להרגיש מציאותיות, אבל בפועל הקלישו עם הסאונד הממשי של הסצנה וגרמו להם להרגיש קצת מלאכותיות מידי - יתכן שזה אפילו עניין של סאונד מיקסינג לוקה בחסר, שהיו מרגישים יותר ״Digestable״ אם הם היו מעט מונמכים יותר במיקס. המוזיקה הכוללת הייתה די בסדר, אם כי לא הבחנתי במשהו שהיה מדהים או מרים את התחושה הנפשית במהלך הצפייה ועל כן אני לא יודע אם הסרט בהכרח מצדיק את מועמדות המוזיקה שלו לפרס אופיר. אני כן מאמין שחוסר המועמדות שלו לפרסים אחרים בטקס האופיר מוכיחים כמה אפילו בזירתו הגנרית של ״סרטי החרדים״ של הקולנוע הישראלי, הוא לא מצליח להתבלט ולהציג ייחודיות או כישרון יוצא דופן בהפקה, בכתיבה או בביצוע אומנותי. אפילו סרטים אחרים טובים יותר מאותו ז׳אנר, כמו למשל ״פינק ליידי״, זוכים להכרה על אלמנטים שהרבה יותר קשורים לעשייה הקולנועית המובחנת בפועל. להם, לפחות, היה משהו מעניין להציג ולהראות, גם אם הם מתעסקים בנושא די שגור בחברה הישראלית.
הסרט כולל בתוכו כמה פרטים שאין להם ממש הכרח לסיפור המרכזי, הם לא תורמים למסקנה הכוללת ומרגישים מאוד כמו שאריות של עלילה שנערכה ונחתכה באופן קשה ברישוטס או בפוסט פרודקשן אגרסיבי, באופן לא רחוק מאוד מ-״קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא״. למשל, הדמות של דניאל מורשת בכלל לא הייתה צריכה להיות בסרט, שכן היא לא מפותחת ולא מראה שום קונטרסט לדמות הראשית שהוא מתקשר איתה בסצנות הבודדות שהוא מקבל. מלבד לשוט אחד בחלק מאוד מאוחר של העלילה שהסרט בוחר משום מה להתמקד בו, בלי סיבה ממשית נראית לעין, אנחנו לא זוכים לראות שום דרך שהיא עוברת או זווית שהיא אמורה לספק לעלילה עצמה. אם רציתם מישהו שימלא חלל במקום המסוים הזה של הסיפור, באמת שהתפקיד יכל להיות ממולא על ידי כל שחקן רקע אחר לא מוכר - אפילו כזה שאין לו בכלל ניסיון במשחק. בנאום לפני הסרט, סיפרה הבמאית שהיו סצנות שלו שירדו בעריכה, כולל אחת בה הוא ״אכל הרבה עוגות״, ואני בכנות לא יודע לומר איפה זה נכנס בסיפור הזה - אבל זה באופן חד משמעי מעיד על כך שהסרט הסופי סורס מגרסתו המקורית. אני בהחלט לא בטוח אם זה דבר טוב או זה דבר רע, אבל זה בהחלט לא שיפר את התוצאה שיוצאת החוצה. כמו כן, אני לא לגמרי הבנתי את הסיבה שלפיה אמא של אחד מהם (של הבעל? אני לא בטוח) היא דוברת צרפתית ומדברת אך ורק צרפתית במהלך הסרט במספר השורות שניתנו לה, אבל משי תמיד עונה לה בעברית מלאה. אותו מקור צרפתי לא באמת מהווה בסיס מהותי לדמות שלה, אולי מלבד המוזיקה שהיא אוהבת לשמוע, אבל גם זה מרגיש חיבור דל ביותר לאלמנט זהותי שמרגיש מיותר. מאחר והקולנוע הישראלי לא זר לכך, אין לי אלא להאמין שזו בחירה שנעשתה בעיקר על מנת להצליח למכור את הסרט יותר לחו״ל ולגרום לו להרגיש הרבה יותר ״בינלאומי״ אם הוא דובר שפה אחרת שאינה עברית, ואין בכך איזה שהוא הכרח עלילתי שהוא בחירה תסריטאית הגונה ומעוגנת בסיפור. למה שסרט על החברה החרדית יכלול דיבור בצרפתית? אומנם מן הסתם יש חרדים צרפתיים, אבל מה הרלוונטיות של זה לכאן?
רוב האירועים המתרחשים בסרט מוצגים לקהל דרך התסריט הפשטני באופן מאוד ברור ומובחן לצופים. אם משהו לא מובן מאליו, הוא נאמר במילים, אבל גם הסרט ידאג מאוד למקד את המצלמה בנקודות מסוימות שתורמות לו. זה אולי הגיוני מבחינה נרטיבית - אבל בפועל הופך סיטואציות שאמורות להראות ״מקריות״ או ״בטעות״ לכאלו שנראות מכוונות, מלאכותיות ומתוכננות ביותר. לפעמים אפילו תהיתי מכך אם זו כוונת הדמות בעלילה, עד שהבנתי שלא. זה ניכר שהסרט הזה, שכאמור מהונדס על מנת להתאים את עצמו לקהל הרחב, ״מטמטם״ את עצמו שמא ממישהו לא יבין את הכאב המוצג או השיקוף שהסתמכות על אמונה שמית מתחמקת מלתת מקום לתהיות ושאלות ובעיקר מסרסרת את הנמצאות בה. אני לא יודע אם זה תוצאה של כתיבה לא מקצועית, אבל אני אתן את חמת הספק ואגיד שמדובר דווקא בשכתובים שמגיעים מצד ההפקה לאחר שתסריט מלא הוגש. כאילו הייתה הוראה מלמעלה לפשט את התסריט כדי שהצופים לא יצטרכו להתאמץ קצת לחשוב בשביל לפרש את מה שהם רואים. ציפייה שכמו שיאמר להם בפנים ש-״זו העלילה״, כך גם הם יאכלו בקלות את האמירה ״זה הרגש שאתם צריכים להרגיש״ מבלי לתהות אם הוא מורווח באמת. על אף זאת, נקודה עלילתית יחסית בסיומו של הסרט מציגה את עצמה דווקא ככן בעלת סאבטקסט, לפחות באופן יותר מובחן מהשאר, מה שלדעתי יגרום לקהל היעד של הסרט הזה לא לגמרי להבין אותו עד הסוף. אני מבין את הרצון של היוצרת לא לומר זאת במילים, אבל אי אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם אתם במהלך הסרט לא נותנים מקום לפרשנות ואז בסוף כן מצפים שתהיה פרשנות, אתם מאבדים את שני הקהלים שלכם בו זמנית מלהעריך את היצירה כמכלול. הנקודה הזו מוצגת באופן חד ומושתק, עם קלואוז אפ כביכול דרמטי, אבל אין בו את הביקורת או ההתנגדות שצפויה להוביל לפיצוץ ולקרשנדו הגדול המתבקש מהסיטואציה הכה קיצונית הזאת. אם המסקנה של הסרט היא שאין מקום להתקדם הלאה, אין מקום להביע את הקול ואין מקום להשתנות, אז הוא משדר מסר של כניעה - מה שמייתר את כל התהליך המוראלי האישי שהסרט מתיימר להציג. האמירה אינה נוקבת כפי שהיא נראית. היא בעיקר מרגישה כמו סגירה מאולתרת שאינה סוגרת, הרוכבת על קיצוניות המאורע יותר מאשר על התרה מספקת.
כפי שכבר ציינתי קודם, מובחן מאוד במשפטים השונים הנאמרים - במיוחד בסצנות הראשונה והשנייה - שהכותבים של התסריט מרוצים מעצמם מאוד ותופסים מעצמם הרבה יותר מחוכמים ממה שנכתב בפועל. הם שוזרים לתוך הדיאלוג, באופן שעבורי ניכר מאוד לא טבעי ומאוד בכוח, כל מיני משפטים הקשורים להורות, לאיבוד התודעה, לצדיקות או לכאב של אובדן פתאומי, שלכאורה אמורים להשתמע לשני פנים. הבעיה היא שהם לא רק בולטים מאוד ואינם משולבים בעדינות בין דיאלוגים רגילים, אלא נוטפים קלישאתיות וגורמים לכך שהמטאפורות צועקות בפנים שלך כדי שאתה תחשוב ״וואי הם אמרו משפט כזה מהדת וזה גם מה שקרה להם!״. שוב, אינני מתרשם מכך. כתיבה טובה שרוצה לעשות מעין פורשדואינג באופן מילולי ומפותל, עושה את זה בצורה יותר צנועה, מתחת לפני השטח ובין השורות של סיטואציות אחרות שמרגישות טבעיות לעלילה הכוללת. ״המנט״, למשל, עשה את זה מצוין בעיניי וכך גם ״מרטי סופרים״. ההישג בכך ששורות אלו בסרטים האלו חלפו על פניי כרגילות לחלוטין בצפייה הראשונה, אך בלטו בעיניי בצפייה חוזרת, הוא ההישג שכתיבה חכמה רוצה להגיע אליה. היא לא רוצה לגרום לצופה להרגיש שמטיפים לו מסר וידחפו לו דו-משמעויות שקופות למדי, היא רוצה שהצופה יפעיל קצת מחשבה ואז יתכנס לכך שזו משמעותן. בהמשך לנקודות קודמות, לא ניכר שהסרט בונה על כך שמי שיצפה בו צפוי להשקיע בו מעט מחשבה נוספת, או אפילו צפייה חוזרת ביום מן הימים. וזו באמת בעיה שחורה לי עם הפקות מתוקצבות שכאלו, שמגיעות אל המסך ומגדירות את התרבות שלנו. אם הסרט לא יוצר עניין מיוחד בסיטואציה הספציפית בה הוא מתמקד, או מפתח את נקודת המבט של הדמויות שלו בצורה מעניינת וחדשנית, הקלישאות לא עושות דבר מאשר להפנות אצבע למציאות ולומר ״תסתכלו זה המצב״. ״תראו הכאב שלהם עצוב, תראו הם הורים והקשר לילדים עמוק, תראו היא סובלת כי היא אישה בדת״. אתם לא מציגים סרט דוקומנטרי, ואני יודע שזה המצב. הפרשנות שלכם והמסגור שלכם היא האומנות הנדרשת. זה לא עוזר לי שאתם ממשיכים להצביע ולעשות סוי-פייסינג על המצב. אני רוצה שתגידו לי מה זה אומר, איך אתם מרגישים לגבי זה, למה זה חשוב שאני אדע את זה. אך דעתם של היוצרים לא קיימת - אולי חוץ מלהגיד ״אני בעד מה שטוב ונגד מה שרע״.
המשחק של משי קליינשטיין די סבבה, בעיניי. בניגוד ל-״הסתברות לאהבה״, כן נותנים לה בפרויקט הזה קצת יותר להביע רגש וקצת יותר להשתחרר, והיא כן מנסה להפוך את כתיבת הדמות הדי בנאלית לאישה חיה ויותר מציאותית משנדמה. הדיאלוגים שניתנים לא הכי טובים לזה, ולפעמים אף מבססים את הפעולות שלה על מידע שהקהל לא מודע אליו עד שהוא מאבד את האימפקט שלו, אבל היא מנסה לפרוץ את אותן הגבולות ולהראות שהיא שחקנית יותר טובה מזה - כך שאני מעריך את המאמץ. בינינו, אני גם חושב שלא רע לה תסרוקת של שיער קצר, יש לזה סטייל. מולה, המשחק של אורי אלבי היה רק בסדר. הוא לא היה מטורף ומפתיע אך גם לא על הפנים, אם כי אני חושב שהוא לא יותר מידי שונה מרוב השחקנים הגברים שמשחקים בדרמות של קשת 12 בטלויזיה. הוא לא באמת עשה בדמות שלו משהו מיוחד, ונשאר במקומות הבטוחים של האפיון הסטנדרטי שלו לגבר חרדי, מה שגם לעיתים מפיל אותו למקומות של מעט חוסר אמינות. בנימה אישית, אני ברוב השוטים תהיתי אם הוא בכלל דוד שאול, בגלל התסרוקת והזקן שהיו לו. אז כנראה שהוא לא תפס נוכחות בעיניי כשחקן. ובהתחשב בכך שהוא משחק בעיקר לטלויזיה ולא שיחק בסרט קולנוע מלבד הסרט ״שושנה״, זה לא מפתיע.
כפי שציינתי, הבמאית אכן אמרה שהסרט היה במעין בלאגן הפקתי במשך עשור, כשלא מעט פעמים הביעו חוסר ביטחון ורצון להוציא אותו לפועל. אני באמת חושב שאם היו ליהוקים בשנת 2018 והצילומים בפועל לקחו כחודש כדבריה, אז להפיל את הדחייה הזאת על הקורונה ועל המלחמה נשמעת לי כמו תירוץ. אני נוטה להאמין שהרבה עיניים וידיים עברו על התסריט והפרמיס הזה, והעריכו כי הוא פשוט לא טוב מספיק, מה שדרש ממנה לחזור ולהתעסק בפיצוח מחדש שלו עד שאפילו היא הייתה על סף ויתור. אני חושב שההבאה שלו לכדי הפקה בפועל הייתה רק כי היה מי שישים את הכסף עליו, לא בהכרח מתוך אמונה בו (פאן אינטנדד), אלא מתוך כוונה למלא איזה שהוא רובריקה בהספק התוכן השנתי של חברת ההפקה, בעמידה בסטנדרטים של תרומה של קרנות ועם תקווה חלושה שמבוגרים והקרנות בחו״ל יוכלו להחזיר את ההשקעה שלו - ובכך להוציא אותו מתוך מעגל הפיתוח האינסופי שלו (Development Hell). מרגיש לי ששלפו את תוצרי הסרט מתוך מדף שהעלה אבק על מנת להשלים חוסרים, ושהסרט נעשה יותר ממקום של ״אנחנו צריכים כותר כזה במקום הזה״ מאשר חיבור מלא בין כל הנוגעים בדבר לכך שהסיפור הזה צריך להיאמר על המסך הגדול בארץ ובעולם. אחרי כל השנים הרבות שבהם הדברים לא עבדו, אין סיבה שהם יעבדו באורך פלא עכשיו. היה מן הראוי לנצל את הזמן הזה על מנת לבנות את הרעיון הזה מאפס ולראות כיצד ניתן להכניס לו עוד קצת בשר, מאשר להתעקש שהוא חייב להיות באופן הזה, או לחכות שמישהו יתפשר עליו.
העולם הזה של הדת היהודית בישראל מורכב מאוד והוא בהחלט מטרפד נשים וזכויותיהן, ואף מדחיק רגשות שצריכים לצאת החוצה. זה סיפור שכן חשוב לספר אותו במלוא התעוזה ולהראות לעולם שאפשר להיות מאמין וגם להיות בן אדם. אבל לצערי, הסרט הזה בוחר לפספס את ההזדמנות הזאת, גם כשניתן לו בעיקרון כל הזמן שבעולם לעשות זאת. גם אם זה היה התסריט ב-2014 מילה במילה והוא היה מופק באותה התקופה, הוא לא היה חדשני. ״למלא את החלל״ יצא שנתיים לפני כן, גרף פרסים בצורה ראויה לכל שבח, ומציג זאת באופן הרבה יותר קולנועי ועוצמתי. אם יש דבר אחד להסתכם מהחוויה הזאת, היא שאני חושב שהיוצרת היא זו שצריכה לעשות עם עצמה חשבון. אני מבין שהיא מגיעה עם חוויה אישית שהיא רצתה לספר, אבל האם היא מאמינה שהסרט הזה משקף במלואו ובצורה מטלטלת מבט אל תוך החוויה הזאת? האם הוא אומר אמירה בצורה נועזת? האם היא מבינה באמת מה זה אומר להפיק קולנוע, מעבר ללכוון מצלמה על המציאות? אלו הם השיקולים האישיים שאני מצפה מיוצרת שאכפת לה מהתוצר לעשות, על אחת כמה וכמה מהתסריט האישי שלה, לפני שהיא אומרת כן לכסף ולהזדמנות.
אני מדרג את הסרט הזה 6 נמוך מתוך 10 💿
זה היה בר צפייה, זה לא היה מביך, אבל זה בהחלט לא היה מחדש, יצירתי או מעורר מחשבה. ואומנות שמסתגרת ב-״מה שנוח לרוב״ או ב-״מה שאנשים רגילים אליו״, שאינה מעודדת חשיבה אישית או שואפת לפרוץ דרך בתחומה, היא לא מה שאני מאחל לקולנוע הישראלי בפרט ולתרבות הישראלית ככלל.
נ.ב. בהרגלם של סרטיה של משי קליינשטיין לרפרר להופעותיה הבימתיות, גם כאן היא מגישה קפה שחור לחדר מלא גברים.
״חשבונות שמיים״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל.
Comments