סרט המירוצים החדש של אפל ומותג התחרויות המפורסם לוקח את הצופים לחווית צפייה ייחודית בהילוך גבוה - אבל לא לגמרי משקיע בסיפור, ועל הדרך, שוכח מי קהל היעד
פורמולה 1 הסרטסרט״אני... מהיר״, אמר פעם הכוכב הנודע ואגדת המירוצים לייטנינג ״ספידי״ מקווין. וברוח הזאת, גדל כאן דור שלם של מעריצי ענפי ספורט ממונעים, מה שהפך את טורניר המירוצים הידוע בתבל ״פורמולה 1״ לתופעת ספורט די מיינסטרימית בתודעה בתקופה הנוכחית, המתפרשת על גבי שלל תרבויות וסדרות נטפליקס. הריגוש העז שמתעצם בך בצפייה במכוניות שמהונדסות במיוחד לכך בנסיעתן ברחבי מסלולי מירוצים בכל רחבי העולם, בניסיון הרב שלהן להתעלות על עצמן ולדחוק את עצמן לקצה, בעוד שהנהגים שלהם שמים את עצמם בסיטואציות מסוכנות ביותר - חלקן אף יגרמו לכם לתהות איך הם יוצאים מהן בחיים - הוא בהחלט תחושה מלהיבה בעיני רבים.
זה היה רק עניין של זמן עד שהמותג הזה ינסה לפרוץ את גבולותיו בצורה נרחבת יותר, ומעבר לשיתופי הפעולה עם מותגים שונים שהוכרזו בחודשים האחרונים, ישאפו לפתח סיפורים נוספים בתוך העולם המעניין הזה המאיץ לא פעם למהירויות גבוהות. מן הסתם, אולפנים רבים התעניינו בפרויקט הזה, וחברת אפל עלתה מעל כולם בבחירה להפיק אותו. לצד הבמאי ג׳וזף קוסינקי מ-״אהבה בשחקים: מאווריק״, הליהוק הראשי של בראד פיט ותקציב הפקה יקר במיוחד, המסרב לחסוך בעלויות הנדרשות לצילום באירועי מירוצים אמיתיים על אף עיכובי שביתת התסריטאים - כל אלו רצו לספק חוויה קולנועית שתתפס בציבור כייחודית ואין שנייה לה. על כן, יצאתי למקם את עצמי מאחורי ההגה על מנת לראות אם התוצר הסופי עמד בהבטחות הקיצוניות הללו.
ראשית כל, יש משהו שחייב להאמר בראש ובראשונה. לסרט הזה מגיעים שבחים רבים וגבוהים במיוחד על ההתמדה העיקשת והעבודה המתאמצת ביותר שהושקעו בתצוגה החזותית המטורפת שלו, שהתאפשרה רק בזכות ציוד צילום שפותח במיוחד, תכנון נרחב מאוד ומה שאני מעריך שדרש שעות רבות של עריכה של חומר צילום מסחרר לצפייה - כל אלו באמת בפועל, ולא באופן אירוני, מטאפורי או קלישאתי, שמים אתכם הצופים על מסלול המירוצים האמיתי. כשאתם צופים בסרט על המסך הגדול, אתם באמת מרגישים כאילו אתם יושבים באחד מהמכוניות המאיצות האלו, רגע לפני שתאלצו לקחת החלטות קריטיות בשבריר שנייה, בעוד שהנגיעה הלא נכונה עם הסביבה או עם מכוניות אחרות עלולה להוביל לנזק קטסטרופלי. סוגים שונים של ציוד צילום IMAX הוצב במגוון נקודות אסטרטגיות - במיקומים שונים במסלול, בנקודות אוויריות, על גבי המכוניות עצמן וכן ישירות על הקסדות של הנהגים. למצלמות שעל המכוניות יש אפילו ציר סיבובי משל עצמן, מה שמאפשר להן לנוע ולסובב את השוט בזמן אמת תוך כדי נסיעה, מה שמסב תחושה מרגשת נוספת של תנועה מהירה. המאמץ שהושקע בצילום ענף הספורט הזה בזוויות ייחודיות ומרעננות השתלם ביותר, מאחר והוא באמת מביא את החוויה מלאת האנדרנלין הזאת לקהלים שונים ברחבי העולם, בדיוק כמו שציפיתם מסרט ״פורמולה 1״. מדובר באירוע קולנועי מרגש ומלהיב, מהסוג שלא רואים הרבה כיום מחוץ לסרטיו של טום קרוז.
חומר הצילום הזה גם זורח בצורה ניכרת ומרהיבה באולמות ה-IMAX, בהתחשב במסך הענק שלו שהסרט ממלא את כולו לאורך כל זמן ריצתו, והרמקולים העוצמתיים שלו המאפשרים לך גם לשקוע בקולות המנועים וגם לשמוע את הכרוזים מאחור כאילו הם כורזים מרמקולים ברחבה כשאתה ביציע בזמן אמת. אני אפילו אטען שהסרט משתמש ביחס המסך של ה-IMAX בצורה ממש טובה, אפילו בסצנות שאינן כוללות אקשן, ומבצע תכנון פריימינג וקולורינג חכם בכלל הסצנות שלו, גם אלו שמרכזן הוא שיחה רגועה אחד על אחד. אני בהחלט מאמין שלסרט מגיעה מועמדות לפרס הסינמטוגרפיה בטקס האוסקר הבא.
אספקט נהדר נוסף כאן הוא הסאונדטראק המוזיקלי הבאמת פנטסטי של הסרט, המכיל גם את הטראקים של הסקור שהולחן על ידי המלחין האגדי האנס זימר, וכן את השירים ששוחררו על ידי האמנים השונים לאלבום של ״פורמולה 1״. כל המוזיקה המלווה את הסרט הזה הצליחה להרים באופן אפקטיבי את האווירה המוצגת והכניסה את הקהל להילוך המתאים לסיקוונס המוצג. הם לא רק מביאים אותך לקצה הכיסא מתי שנדרש ותומכים באינטנסיביות של המוצג על המסך, אלא גם ערוכים וממוקסים בצורה טובה מאוד עם שאר האפקטים של עיצוב הסאונד, כך שהם הופכים לחלק טבעי ברקע ולא מעמיסים את עצמם מעל לכל המתרחש ברעש רועם על מנת להכריח תחושת ״מגניבות״.
הם וידאו שהמוזיקה מחזקת את אפקטי הפולי (שהכרחיים ביותר לסרט כמו זה), ולא ״דורסת״ אותם באופן שיגרום למתרחש להרגיש כמו אירוע פיקטיבי. זאת לא משימה פשוטה לבצע מצד צוות הסאונד-מיקסינג, אבל זה גם דורש וידוא נוסף בשלב היצירה שהטראקים האלו לא יהפכו מאוסים מידי. ראיתי שאנשים שונים ברשת השוו אותו לסקור של ״מתחרים״ מהשנה שעברה, ואני חייב שלא להסכים, מאחר ואני מאמין שהסקור של ״מתחרים״ נכשל בדיוק במשימה הזאת - הוא הפך מאוס מהר מאוד. זימר הוכיח שהוא חכם יותר מזה.
אבל הנקודה שבה הסרט מתחיל לקרטע, או שמא עליי לומר, להאט, הוא בפיתוח העלילתי שלו ובאיכות כתיבת התסריט שלו, שנופלים בקלות לקלישאות ול-״טרופס״ של סרטים מאותו הרוח. ראשית, הרבה מהבעיות או הקשיים שהסיפור מציג בפני הדמויות, אשר רובן צריכות להיות בעלות השלכות די משמעותיות, נפתרות ברובן בקלילות ובלי הרבה מאמץ באמצעות ״פלוט ארמור״ (מגן עלילתי) או נוחיות תסריטאית. נזק עצום ומשנה חיים מתוקן בפרק זמן קצר מאוד, ותקלות משמעותיות שאמורות לעכב ולחבל בדרכי הגיבורים שלנו נעלמות כשאין בהן צורך עלילתי יותר - שזו אינה השיטה הנכונה להעברת הדמויות שלך דרך קושי. הם צריכים ללמוד ולהתפתח ממנו, והם לא ממש עושים את זה כאן.
בנוסף לכך, ניכר גם כי הכותבים כינסו ביניהם את עלילת הסרט בהתבסס על שורה של אירועים מרכזיים, כאשר ישנה נוכחות מעטה ודלה מאוד של חוט המקשר ביניהם. דברים קורים מאחר והסרט צריך שיקרו, כך סתם משום מקום, ואפילו אין תחושה שהאירועים באמת בונים אחד על גבי השני לאורך ההקרנה. הסוף מנסה לאחד ולקשור כמה מהאירועים האלו יחד בפזיזות, אבל מתקבלת מכך הרגשה של ״מעט מידי ומאוחר מידי״. אחד הפרטים שמתגלים בסרט על דמותו של פיט במיוחד ניכר שמוצב בעלילה על מנת לנסות ולתת לנו עומק לדמותו, ולהעלות את הסיכונים שעל הפרק בכל הקשור להקרבה שהוא מביא למסלול - אבל הם לא ממש מתעמקים בפרט הזה מספיק בשביל למלא את התכלית הזאת. ההחלטה שלהם להתעלם ממה שיכל להיות תוספת טובה ולתת לסרט הזה מעט יותר רגש, הופך בסוף לפרט עלילתי לא כל כך שונה מסיפור הרקע הפארודי של טד סטרייקר בסרט ״טיסה נעימה״ (״Airplane!״, למיטיבי לכת).
הבעיות באיכות התסריט ממשיכות, כאשר הסרט מכיל מספר סצנות שנוטות יותר מידי לכיוון הקיטשי, וככאלו, מרגישות כאילו לא הושקעה בהם יותר מידי מחשבה וניסיון לפיצוח מחוכם. הן מרגישות כאילו הייתה העדפה דווקא לקחת השראה מסרטים מלפני כמה עשורים. הם מטמיעים בהם תפניות, ואף תפניות פושרות יש לומר, שניתן לצפות אותן מקילומטרים, כך שהובילו לכך שצחקנו בקול בקהל כשאלו התממשו מול עינינו. כמובן, לסרט יש כמה רגעים טיפשיים באופן מכוון שמיועדים לכך שהקהל יצחק, אבל אני לא חושב שהם התכוונו לך שאנחנו נצחק על הסרט בשל רמת המגוחכות של פשטות העלילה. לא רק בכך שהיא עקבה אחר הציפיות שלנו פרט-אחר-פרט, אלא כי היא גם לא הואילה להציעה אף לא תוספת קטנה מעבר לכך לסצנה, ופשוט דילגה מנקודה א׳ ל-ב׳ ברגע. מבלי לספיילר, נסו לזכור זאת כשתגיעו לסצנת משחק הקלפים.
בעיה אחרת, אחת מהגדולות ביותר בתסריט, היא שבסופו ניכר מאוד שהדמויות הראשיות שבו לא באמת עוברות תהליך אמיתי של התפתחות אישית. בעוד שדמותו של דאמסון אידריס כן משנה את מזג הגישה שלה לאורך הסיפור, אני לא באמת מאמין שזה שינוי שנעשה מהבנה מלאה של משנהו. מאידך, דמותו של פיט לא מתפתחת בכלל בעיניי, ונשארת יחסית אותו השמוק לכל אורכו, בעוד שדמויות אחרות מנסות למסגר אותו בתבנית אנושית יותר. הדמות של פיט לא משאירה הרבה מקום לעצמה להיות פגיעה רגשית או לשקול ברצינות את הביקורת שהיא מקבלת, וניכר שהיא שומרת קרוב לחזה מחשבה תמידית של חשיבות עצמית גבוהה, בסגנון דומה לג׳יימס בונד. אני יודע שאנשים שונאים השוואות לסרטי קומיקס, אבל הקונספט של דמויות יהירות שלומדות להבין אחת את השנייה ולצמוח מכך באופן אישי הוצג הרבה, הרבה יותר טוב ב-״הנוקמים: סוף המשחק״ עם טוני וסטיב.
בעיה משמעותית בבניית הסיפור עבורי, אדם שאינו מעריץ אדוק של ״פורמולה 1״, היא שבעוד שהסרט אכן מציג את הגודל העצום של האירועים האלו, זורק שמות והופעות אורח של נהגים ואנשי צוות אמיתיים ואף טוען שהוא ה-סרט שמייצג את המשמעות האמיתית של הספורט הזה - הוא שחסר בו את בניית העולם ההכרחית והנדרשת בכדי שאני אאמין שהדמויות בו חיות בעולם האמיתי ומשתתפות בתחרות אמיתית. בהחלט מרגישים את הרוח והיוקרה של האירועים האלו כשמצלמים בזמן אליפויות אמיתיות, אבל כמישהו שכמעט ולא מכיר את הפרסונות השונות (אני יודע שללואיס המילטון יש פאנקו פופ) וכן העובדה שהם לא מהווים חלק ממשי בסיפור, לא מספקים לי את התחושה שהנהגים האחרים והצוותים שלהם הם אנשים אמיתיים בעולם הזה.
ברור לי שהכרוזים מקריינים מקרים בהם הדמויות מתחרות ראש בראש וצמוד לאנשים האלו, או שהם מראים שתחנות העצירה של הקבוצות האחרות מהירות מאוד, או אפילו מראים את טבלת הניקוד עם הקיצורים והלוגואים של מתחרים אמיתיים ב-״פורמולה 1״. אבל מאחר ואנחנו לא באמת רואים את האנשים האלו מתקשרים עם הגיבורים שלנו, עפים על עצמם בתקשורת, או אפילו מציבים עצמם כאנטיגוניסטים תחרותיים במסלול הקשוח, זה הופך אותם למעשה להיות NPCs או שחקנים ממוחשבים לגמרי במשחק ״מריו קארט״. הסרט לא טורח להציג יותר מידי את האתגר שהוא ענף ספורט המירוצים, מאחר והוא מתמקד יותר מידי בבעיות הפנימיות של הקבוצה, מה שהופך את הסיכונים הגדולים להיות מעט פחות מלהיבים. ״מכוניות״ של פיקסאר טיפל בחלק הזה הרבה יותר טוב ועבד קשה על מנת לבסס עולם סביב הדמויות הראשיות שלו, עם חברים ואויבים להביס כאחד, כך שעבודתם הקשה אל עבר ניצחון הגביע תרגיש מלהיבה ומשתלמת. הסרט הזה מעדיף דווקא להישאר בהיקף המצומצם של אותם 3 או 4 דמויות, מה שהוא ללא ספק היקף קטן מידי לסיכונים, לאתגרים ולמטרות העומדות על הכף שליגות מירוצים אמיתיות יכולות להציע.
נקודת הביקורת הבאה עלולה להיות לא שגרתית לחלקכם, אבל הדרך שבה הסרט מתמודד עם הכללה של נשים בסיפור הייתה פתטית לחלוטין, שלא לומר אף מבישה. אני מבטיח לכם, אני לא בא לקדם כאן אף אג׳נדה; אני פשוט מבחין באירועים שאמורים לשקף את המציאות בסרט, ואינם צולחים בכך. מצבור המעריצים של ענף ה-״פורמולה 1״ האמיתי כולל בתוכו הרבה מעריצות שהן נשים, גם אם הוא נתפס בדרך כלל כספורט גברי, מאחר ו-״כמה מנועים ולכלוך זה דבר גברי״. על אף העובדה הזאת, הסרט מכיל רק קומץ קטנטן של דמויות נשיות, אשר רובן מופיעות ל-2 סצנות בלבד. האחת שאמורה למלא כאן תפקיד בקדמת הבמה, הדמות של קרי קונדון, מוצגת כמו ניסיון חלש מאוד וחסר כל מאמץ לסמן וי על הנושא של הכללה נשית.
הם מנסים לשכנע אותנו שיש כאן הצגה של קדמה, בכך שהם מציבים אותה בתפקיד טכני שלרוב לא מאויש על ידי נשים. עם זאת, בפועל, הנסיונות שלה להחזיק חזות רצינית, מאיימת או סמכותית מחווירה בצילה של העדפת התסריט להבליט את יהירותו של דמותו של פיט, ועל כן היא נדחקת לצד. למעשה, ניכר שהשימוש הראשי בדמות שלה הוא לשמש כמושא אהבה לדמותו של פיט, מה שלא רק מבטל את המתודות השונות בהם ניסיתם להיתפס כפרוגרסיביים, אלא מציג אתכם ככאלו שלוקחים את הייצוג במדיה כמה צעדים לאחור ואף מיזוגנים במידה מה. הייתה להם הזדמנות באמת לשנות את הסטיגמה שנדבקה לספורט הזה המלא טסטוסטרון, אבל לא ניכר שבאמת היה להם אכפת מכך, או מ-40 אחוז מבסיס המעריצים של המותג, בכל אופן.
באשר לקאסט השחקנים שבו, הוא אכן מכיל כמה שמות מוכרים, למרות שלא כולם נתפסו בעיניי כמעניינים כפי שיכלו להיות. בראד פיט בתור הכוכב הראשי לחלוטין עטה על עצמו את הדמות בעלת האופי המאצ׳ואית. לגמרי יכולת להשתכנע מהרצינות ומההתרברבות שלו בכל פעם שהוא נדרש לבטא זאת, והמיקוד שלו על האספקטים האלו ניכר כבעל איכות. הבעיה היא שהתפקיד שלו פשוט לא הפך להיות חביב עם הזמן, כפי שהיית מצפה מדמות ראשית מהסוג הזה (אמרתי כבר מקווין?). לא מצאתי שום דבר בהופעת המשחק שלו שיגרום לי באופן אישי להיות בעדו, או להתלהב מדמותו ומקומה בעולם הזה, ואף תצליחו לשים לב שלא ציינתי אותו אפילו פעם אחת בשם דמותו - על אף ששם דמותו המלא נאמר מספר רב של פעמים במהלך הסרט. זה מתקשר פעם נוספת לטבעו הסטריאוטיפי של הסרט, מאחר ופיט עובד די טוב בתור ״גבר-גבר״ שמונע בידי המטרה שלו וחי לפיה, אבל לא ניכרת התחושה שניתן לו הרבה לעבוד איתו בכל הקשור לראש שיגרום לו להרגיש כמו בן אדם שלם - אלא יותר כטייפקאט, למעשה. הוא הרבה יותר מאופק ואקטיבית מרודד, וזה מותיר לו דמות שפשוט אי אפשר להתחבר אליה או להזדהות איתה.
דאמסון אידריס, מאידך, עושה עבודה די טובה בעיניי, ומביא הופעת משחק מרשימה למדי בהינתן המגבלות של התסריט הנתון. הוא מצליח להציג את ההתקדמות של הדמות, המתחילה כשחצנית ודואגת רק לדמותה הציבורית בעודו נלחם על מקומו תחת אור הזרקורים, אל עבר אדם שמבין את החשיבות של שיתוף פעולה ומיקוד על החדות ועל היכולת בשביל להצליח במשימה. הוא מצליח להעביר רגשות של כעס בצורה אפקטיבית, כך שנדמה ששום דבר לא יעצור אותו למרות הזעם שנאגר בו, אך הוא גם מציג שהוא מסוגל להיות רגוע וחברותי כשהוא צריך לקחת אחריות על מעשיו.
בנוגע לקאסט המשנה, עבורי בלט תפקידו של חוויאר ברדם, שהתגלה כדי חביב, מהנה לצפייה ועובד בקונטקסט הנתון. הוא הראה יכולות משחק איכותיות מאוד בפרויקטים קודמים והוא משגשג בכך כאן גם כן, כאשר הוא לוקח על עצמו את תפקיד המנהל שצריך להניע את עצמו בקביעות ממצב רוח סלחן וחברותי למצב רוח כועס ומתוח. הנוכחות שלו כאן יוצרת אווירה מאוד מרגיעה, שגורמת לך לחוש שגם אם הוא רציני מאוד לעיתים, הוא לא באמת מעוניין להסב שוב נזק. זה תפקיד שיכל להיות מפורש באופן שונה בתכלית על ידי שחקן אחר, ואני חושב שברדם הייתה בחירת ליהוק טובה כאן. קרי קונדון גם ממצבת את עצמה כאן כשחקנית טובה שמסוגלת לתפוס את תשומת הלב של הצופה ולהביא נוכחות בימתית אל הסצנה ששובה את הצופים במקצועיותה. אך כפי שהזכרתי קודם לכן, התסריט לא נותן לה הרבה על מנת לעשות זאת, ואני חושב שהיא די בוזבזה בפרויקט הזה - וזה חבל מאוד.
יהיה רשלני מצידי לא להזכיר שמעבר ליתרונות ולחסרונות שהזכרתי עד כה, אורכו של הסרט מתפרש על גבי שעתיים וחצי. בעוד שזה עלול להשמע כמו זמן ריצה סטנדרטי במונחים המודרניים של הוליווד לרובכם, אני חושב שהסרט הזה מתארך ונמתח קצת יותר מידי בחצי השעה האחרונה שלו. הסרט הזה, מן הסתם, מאוד מושך עין ושומר על עניין מתמשך, וכן הרגשתי מחובר ומתעניין כאשר סיקוונסים של אקשן הוצגו על המסך. אבל בעקבות החזרתיות המובחנת של הטריק (המרשים) האחד שלו, וכן כמות הפעמים שאותה חזרתיות חוזרת לאורך זמן הריצה כולו, אני חושב שהם יכלו להקריב מירוץ אחד ולקצר את הסרט טיפה על מנת לפגוע בדיוק באורך המושלם לחוויה הזאת - מבלי לגרום לקהל שלהם לאמץ את עצמם באפיסת כוחות להישאר ערים ומפוקסים למשך זמן רב נוסף. אתם רוצים שהם יצאו מהסרט באותה תחושת התלהבות שהם נכנסו אליו ולא בתחושה של התשה.
עכשיו, אני צפיתי בסרט עם חבר מאוד קרוב שלי שהוא מעריץ אמיתי של ״פורמולה 1״. בעוד שאני לא שיכללתי את הדעות שלו לתוך הביקורת שלי, הוא כן ציין בפניי שהרבה דברים שהוצגו בסרט בכל הקשור למכניקות השונות של תחרויות ה-״פורמולה 1״ האמיתיות פשוט אינם מעוגנים במציאות, או לחלופין, היו מובילים לפסילות רבות או לפציעות חמורות. לא יכולתי להבחין בכך בעצמי, מן הסתם. אבל, מצד שני, מנקודת המבט שלי על הסרט, היו מספר מכניקות שלא הוסברו כלל, ולולא הייתי שואל אותם בזמן אמת, היה מצופה ממני לקחת אותם כמובנים מאליהם מאחר ו-״ככה החוקים האמיתיים עובדים, אני מניח״. הוא הסביר לי איך כמה מהבחירות האסטרטגיות שהדמויות בסרט עשו היו הבחירות השגויות שיש לבצע אם רוצים להגיע לתוצאה טובה יותר בסופו של דבר, דבר שכנראה לא הייתי מבחין או מביע יותר מידי אכפתיות לגביו בעצמי, ומן הסתם שהסרט שואף לפשט דברים על מנת להתאים את עצמו לקהלים רבים. אבל עם זאת, הוא נלהב כמו כלל המעריצים כאשר נזרקו רפרנסים לקבוצות ולנהגים אמיתיים, בעוד שאלו עפו מעל ראשי ולא אמרו לי דבר.
חשבתי על כל זה וזה גרם לי לתהות - מי היה קהל היעד של הסרט הזה? האם זה סרט שנוצר למעריצי ״פורמולה 1״ אמיתיים על מנת לחגוג את הספורט שלהם באירוע קולנועי בינלאומי עצום, שיתכן ויקבל ייצוג בפרסים בהמשך השנה? האם זה סרט שנועד לחובבי קולנוע שמעריצים שימוש בטכנולוגיות חדשות על המסך הגדול, ועלולים להיחשף דרך כך לספורט שידעו עליו מעט מאוד עד כה? או האם זה סרט עבור האדם הממוצע והרגיל, שמחפש סרט מלא באקשן על מכוניות ועל גברים למטרת יציאה קלילה ופופקורנית? הקונפליקטים האלו בנקודות המבט השונות, לצד הבעיות שהוזכרו לעיל, גורמים לי להרגיש שלא באמת היה להם קהל מדויק אליו כיוונו ושהם שאפו לספק את כולם (או כמה שיותר מהם). התוצאה המתקבלת מכך היא שעל אף שיש לסרט אלמנטים מרשימים עבור כל סוג של קהל, הוא לא מסוגל להטמיע את כולם לחלוטין בחוויה אליה הוא מכוון, מאחר והוא נותן לכל אחד לפחות דבר אחד להתקטנן עליו.
״פורמולה 1 הסרט״ הוא הפקה יוצאת דופן בכל הקשור לאספקטים הטכניים שלה, המציגה הזדמנות ייחודית המפנה את כל מיקודה ומאמציה להילוך ראשון במטרה שהצופה ירגיש את הריגוש של מירוצי ״פורמולה 1״ ממקור ראשון. הסרט ממקם אותך ממש על המגרש, עם זוויות צילום ייחודיות במינן, לצד עיצוב סאונד והלחנת סקור מעוררי צמרמורות והתלהבות. לסרט מגיעים השבחים על מאמץ להנגיש חוויה שכזו על גבי המסך הגדול, ובהחלט יהווה תוצר בולט בתחומי העשייה הויזואלית וחווית הצרכן הכוללת, מאחר ורוב הסרטים כיום לא לוקחים אותנו למסעות כאלו פרועים. המיקוד שלו על האספקט הטכני והקטעים מלאי האקשן הסיטו את ההשקעות והמאמצים שלהם הרחק מיצירת סיפור שובה ומרגש באמת, עם דמויות מורכבות ומעניינות מספיק, תצוגה הולמת של כללי הטורניר, חיבור עמוק לעולם בו הוא מוכל, שירות טוב מספיק למעריצי ״פורמולה 1״ עד לרמה מתקבלת על הדעת, והכי חשוב, בניית דמויות המכבדות את כלל סוגי האנשים שמעוניינים לצרוך ולהתחבר לסרט הזה ולספורט הזה. מכירים את הקטע הזה שאנשים נוטים לומר, שאנשים שמאיצים ומרעישים במנועים ובאגזוזים שלהם בכבישים שקטים צריכים לפצות על משהו? לא משנה כמה המכונית שלהם מגניבה, יש מצב שזה בדיוק העניין גם כאן.
ציון שלנו:
טוב מאוד
פסק הדין
🏎 ️
מה דעתכם? האם נהניתם מהסרט החדש של ״פורמולה 1״?
האם באתם אליו כמעריצים של הספורט, כאוהבי קולנוע, או בציפייה לסרט אקשן מגניב?
ואיך הייתה החוויה שלכם בסופו של דבר?
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
