ביקורת ComicON: ״פלוריבוס״ - שמחת רבים ללא נחמה (ללא ספוילרים)
- עידו שייביץ
- Nov 7, 2025
- 9 min read
הביקורת נכתבה לאחר צפייה בפרקים 1-7 (מתוך 9 בעונה), ואינה מכילה ספוילרים.
תודה רבה ל-Apple TV על הגישה המוקדמת לצפייה בפרקים ועל ההזמנה לאירוע ההקרנה המוקדמת בניו יורק!
החיפוש אחר האושר הוא משימת חייו של כמעט כל אדם. בעוד שההגדרה המפורטת לאותו אושר עשויה להשתנות בין אדם לחברו, מרבית בני האדם היו אומרים שהייתה נחת על נפשם ודעתם לו היו יכולים לחוות אושר בצורה המדויקת לכפי שהם תופשים אותו. הסובייקטיביות המחשבתית לגבי מה מאפיין את אותו האושר גם היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, ואנחנו יכולים לראות איך מחשבות שונות בנושא הזה בדיוק מביאות אותנו מצד אחד לריבוי רעיונות מוצלחים ומרעננים, אך גם לכאב, לפחד ולצער עמוקים ביותר. אז מה אם פתאום, ביום בהיר אחד, העולם היה מתכנס להסכמה על הגדרת האושר המוחלט? האם באמת הכל היה נראה פתאום אחרת? האם באמת הכל היה משתנה לטובה? ובכלל, האם יכולה להיות הסכמה הרמטית על מה מאפיין אושר מוחלט?
הסדרה החדשה של Apple TV, ״פלוריבוס״ (Pluribus - ״מתוך רבים״, בתרגום חופשי), מגיעה סוף סוף אל המסך שלנו אחר קמפיין שיווק מסתורי ומסקרן, ומחזירה אל קדמתו את יוצר הטלוויזיה המוערך וזוכה האמי, וינס גיליגאן (״שובר שורות״, ״סמוך על סול״). הסדרה עוקבת אחרי קרול סטורקה (בכיכובה של השחקנית הבולטת מ-״סמוך על סול״, ריי סיהורן), סופרת הכותבת רומנים היסטוריים-רומנטיים פופולריים במיוחד, בזמן שהיא אינה מרגישה בכך סיפוק כלל וחשה דחייה מוחלטת לנושא ולאנשים בכלל. קרול עומדת בלא-ידיעתה במרכזו של אירוע עולמי מכונן, הגורם לעולם כולו סביבה לפתע לרצות בטובתה ובדאגתה. קרול נחושה לא רק להתנגד לאותה התופעה, אלא לרדת לשורש העניין שגרם לה מלכתחילה ולגלות האם יש ביכולתה למצוא דרך להחזיר את המצב לקדמותו.
רמות הרצינות והסקרנות שנרקחו ב-Apple TV דרך השיווק והשמות המבטיחים המקושרים לפרויקט, הציבו אותו בעיניי הקהל לציפייה לקבל תוצר טלוויזיוני מיוחד ומפתיע. ואכן, הסדרה מתבררת מהר מאוד להיות אחד הפרויקטים המושקעים והאיכותיים ביותר שיצאו משירות הסטרימינג לאורך כל שנותיו - יתכן שאפילו שנייה ברמתה למעצמה התרבותית הדרמטית שהיא ״ניתוק״. כבר מתחילת דרכה בסצנות הראשונות של הפרק הראשון, ניכר כי גיליגאן קיבל מ-Apple צ׳ק פתוח לעשות ככל העולה על רוחו היצירתית. אין ספק שהוא לקח את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ועיבד אל המסך רעיון שאפתני שמוצג בדיוק רב, ממש אל הפרטים הקטנים.
אלמנט שהפעים אותי מאוד בחווית הצפייה בפרקים הוא עבודת הצילום המשובחת שדרך עדשתה אנחנו נכנסים אל עולם הסיפור, ויתכן שאף המילה ״משובחת״ לא מספיקה בשביל לתאר אותה במדויק. גיליגאן בוחר להציג את הסדרה עם שוטים מגוונים, יצירתיים וצבעוניים, שגורמים לפרויקט הזה להרגיש הרבה יותר מטלויזיה. אני צפיתי בשני הפרקים הראשונים על מסך קולנוע, אחרי שני פסטיבלי קולנוע שביניהם ראיתי 60 סרטים חדשים מכל רחבי העולם, והחוויה הויזואלית שקיבלתי מהפרקים האלו הייתה טובה יותר מאחוז גבוה במיוחד מהסרטים האלו. למשל, אחת הבחירות הויזואליות שחזרה על עצמה והצלחתי לקלוט לאורך הצפייה, הייתה שבעוד ששיווק הסדרה משתמש בצהוב כצבע מרכזי, בסדרה הצבע צהוב כמעט ואינו מופיע. איזה צבע כן מופיע באופן בולט, עז וחזרתי? דווקא הצבע כחול. את האופן שזה בא לידי ביטוי אתם תגלו בעצמכם, אבל זו בהחלט בחירה מאוד מעניינת.
גיליגאן, יחד עם הצלם מרשל אדאמס (שגם המשיך מ-״סמוך על סול״), השקיעו מאמץ רב באופן ניכר על מנת להצליח לחדש ולרענן את האופן הויזואלי שבו סצנות מוצגות בכל פרק ופרק. בין אם מדובר בזווית ביחס לדמויות ולסביבה, בסקאלת הפרטים המוצגים בה או אפילו באופן שבה כל האלמנטים מסודרים בפריים המסך המלבני, אין שוט שאפשר להגיד שהבחירה בו משעממת. גם בתוך אותה הסצנה, המתרחשת באותו לוקיישן בדיוק, הסדרה בוחרת בחיתוכים בין השוטים להביט על המתרחש מנקודות מבט שונות ולו במעט - אך בכולן כל האלמנטים מסודרים בצורה מתוקתקת. אפילו היו מספר רגעים בהם יכולתי להעיד שלא היה בהכרח צורך מהותי בזווית מיוחדת על מנת להציג את הסצנה המתרחשת, אך בו בזמן היה ברור לי כי הזווית שנבחרה עדיין היה מקצועית ומחושבת - ושהתמונה שמתקבלת איכותית מאוד. למעשה, חשתי דמיון מסוים בין הסגנון הויזואלי של הסדרה לבין סגנונות הצילום המשומשים ביצירות שנחשפתי אליהן מתרבות הקולנוע הקוריאני.
הפרויקט הזה מציב בפני גיליגאן אתגר בימויי מורכב ביותר, במיוחד בכל הקשור בהוראה ותזמון מדויקים של קבוצות גדולות מאוד של אנשים, או לחלופין, תיאום בין שחקנים ואלמנטים עצומים עשרות מונים מהם בזמן אמת. כמו כן, הצורך המשחקי של דמויות מסוימות בעלילה הזו להתבטא באופן שמאוד מבדיל אותן משאר הדמויות, דורש שימת לב לניואנסים שאם הם לא מתבצעים בצורה מושלמת, עלולים לחוש כמו תיאטרון הסוחט יותר מידי ״הדחקה של ספקנות״. למרות האתגר המאוד מורכב הזה, שגם ככה מתווסף להפקה שלא מתפשרת באף אספקט, מצליח גיליגאן לביים את הסצנות השונות בצורה מופתית ולמעשה להגשים את הכתוב בתסריט באופן שלא רק משכנע - אלא מהפנט.
הסדרה גם כוללת מספר לא קטן של סיקוונסים ארוכים, שמתקדמים ללא דיאלוג, אלא סקור ברקע בלבד. בעוד שמדובר בחלקים סיפוריים שפרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים אמורים להתקשות איתם בהחזקת מיקוד הצופה, במיוחד אם אותו צופה נמצא במרחק הושטת יד מלגלול בפיד הרשת החברתית המועדפת עליו בטלפון שלו - עבודת הסיפור הויזואלית בפרויקט הזה, בליווי סקור באמת עוצמתי ומצמרר לעיתים, צולחת בגבורה את המהמורה הזאת פעם אחר פעם. דווקא ברגעים האלו טומן גיליגאן רגע של בלבול ותהייה מכוונים אצל הצופים, כך שהביזאריות - או לעיתים המד״ביות - המוצגים במרכז העלילה, אלו הם שוברי השגרה שלוכדים את עניין הצופה ללא כל צורך במילים.
ריי סיהורן, המקבלת הפעם לשחק במרכז העניינים, מביאה אל הפרויקט תצוגת משחק פשוט מושלמת, המבינה בצורה מאוד עמוקה את מנעד הרגשות שדמות כמו קרול הייתה נושאת איתה בסיטואציה הזו לו הייתה מתרחשת במציאות. היא נעטפת במעטה כביכול-הרמטי של ציניות, המשקפת באופן מאוד משכנע אדם שויתר על עצמו ועל להיות חברותי כלפי אחרים, כך שהן סבלנותו והן סובלנותו תמו. זה כמובן לא מונע מסיהורן להביע רגשות צער החומקים מבעד לשריון הקשוח של קרול, וכן להראות מבועתת ברמה עותקת נשימה כשהפחד וההלם מציפים אותה. הניגודיות הצינית של קרול לשאר הגורמים בסיפור מאפשרת לסיהורן מעט חופשיות להתעלל או לקלל את הדמויות האחרות, או לדבר אליהן בסקרסטיות יתרה - המספקים מגוון רגעים קומיים הנובעים ישירות ממשחקה ולאו דווקא מהתסריט. נהניתי כל כך מחלקה האנרגטי והשובה בסיפור, שחשתי ירידה ניכרת בהתלהבות שלי בכל סצנה ובכל דקה שלא כללה אותה, בציפייה שתופיע שוב.
לצידה של סיהורן ניכרת עבודת ליהוק אפקטיבית במיוחד, שבראשה עומד הליהוק של השחקנית קרולינה ווידרה, המשחקת אישה מיוחדת המלווה את קרול דרך מצבו החדש של העולם. ווידרה לא רק מסבירה פנים באופן חם ומרגיע, בדיוק כפי שדמותה מצופה לעשות, אלא מצליחה לשמור על הגשת שורות והבעות פנים התואמות את השינוי המדובר - על אף האתגור הרב והחיפוש בקטנות שהיא מקבלת מקרול בכל סצנה שהן חולקות. מעבר לווידרה, בלט בעיניי במיוחד במהלך הצפייה השחקן והקומיקאי ההולנדי סמבא שוט, המשחק דמות משנה כריזמטית אך גאוותנית - שלגמרי עתיד להיות אחת הפנים הזכירות והאייקוניות ביותר לאורך העונה.
אך גם מעבר לשחקנים המוגדרים ולדמויות שאני יכול להגדיר בשמן ובתפקידן, אני חושב שהישג חשוב לא פחות של עבודת הליהוק הוא היכולת לבחור עבור העלילה ניצבים וביטים בצורה מוצלחת מאוד. דווקא בסיפור הסדרה הזאת, בה אין משמעות מהפכנית להרבה מאנשים שממלאים סצנות המוניות, ליהוק הסדרה ממלא תפקידים קטנים או קצרים - כאלו שמקבלים לשוחח עם קרול רק לסצנה אחת או שתיים - עם שחקנים מלאי חינניות, המסוגלים להיטמע באפקטיביות רבה למצב הפנים-עולמי הנתון. גם אם לא מדובר באישיויות מרכזיות לעלילה בהכרח, דווקא האינטראקציות עם הפנים החביבות האלו שהגיעו אחת לכמה זמן ובכל פעם בצורה אחרת, היו בין הרגעים שיותר נהניתי מהם לאורך הדרך.
בעוד שאני לא מורשה לדבר יותר מידי על עלילת הסדרה לפרטי פרטיה במסגרת האמברגו, אני כן רוצה לציין את אופי ומבנה הפרויקט המתקבלים ממנה. בעוד שפרק הפתיחה של הסדרה הרגיש לי כמו פרק אקספוזיציה, שמטרתו העיקרית היא לבסס עבורנו את הדמות של קרול ואת התופעה שלצידה היא תתקיים מעתה והלאה, במהלך הפרקים הראשונים בעונה חשתי שהסדרה רצה לפי פורמט שהגדרתי אותו כ-״דרמת מצבים״. כמו שבסדרות קומדיה רבות ניתן לראות איך העלילות בין הפרקים הן יחסית נפרדות אחת מהשנייה וכל אחת מהן מנסה להעמיד את הדמויות בתקרית ספציפית, לדוגמת ״הסטודיו״ של Apple שזכתה באמי, גם ״פלוריבוס״ נעה באופן שניכר שמטרתו לתקף זווית או ביקורת שונה של הנושא המרכזי שלה בכל פרק מחדש במערכת אירועים די סגורה.
למרות שהפרקים אכן היו מודעים לאירועים שקדמו להם, זה לא הרגיש שהעלילה מתפתלת או בונה אחת על השנייה מפרק לפרק, אלא משתמשת ב-״ארגז החול״ הנתון בשביל להעמיד על המוקד את המסר שרצינו לחקור היום - ומסתבר שיש להם לא מעט מהם, אפילו יותר ממה שיכולתי לצפות. על המסרים האלו עוד נדון בהרחבה בניתוחים השבועיים שלנו שיפורסמו בנפרד, שגם ירדו לפרטים עלילתיים ולספויילרים. אך הנקודה שהתקבלה מהסיטואציה הזאת היא שבסופו של כל פרק שכזה, לא יכולתי לדעת בדיוק לאן העלילה הולכת להתקדם מכאן והלאה. לא במשמעות הנובעת ממתח או מפנייה חדה ומפתיעה כפי שהביטוי בדרך כלל נאמר על תכנים אחרים, אלא מתוך כך שהסיפור לא משאיר לי קצוות פתוחים באמת ולא תלוי באופן משמעותי בגורמים קודמים, כך שפיזית לא היה לי במה לעגן תיאוריות להמשך הסיפור.
עכשיו, בעצם הרעיון הזה לא אמורה להיות בעיה מהותית. גם אם חלפה בראשי ההסתכלות שאולי כדאי למסור לכם הקוראים בביקורת כי הסדרה פוטנציאלית תעבוד יותר טוב בצפייה בפורמט השחרור השבועי שלה מאשר צריכה רציפה בבינג׳ (עם מעין גישת ״מוסר ההשכל של השבוע״), לא שללתי שהפורמט יכול להחזיק, לבדר ולסקרן מחשבתית בעונה שלמה. למעשה, שקלתי כי יכול להיות שזו הסיבה שהיה קל ל-Apple TV לאשר את הסדרה מראש גם לעונה שנייה, ושזה מסביר בצורה הגיונית מאוד את הבחירה להתחיל את הסדרה בבכורה כפולה. אבל אחרי שהתרגלתי לכיוון המחשבה הזה ואף חיפשתי בין השורות את המסר המרכזי השבועי בכל פרק מחדש, הסדרה מחליטה בשלב מסוים באמצע שלה כן לקחת פנייה קצת חדה, ולזלוג לכיוון של סדרת דרמה יותר סטנדרטית בפורמט שלה - כזו שכן יש לה עלילה מתפתחת ומתקשרת.
הבחירה הזו הרגישה לי קצת מוזרה, שכן לא הייתה כל בעיה במה שהיה לנו עד עכשיו, ולבטח אני לא אמנע מגיליגאן לפתח דרמה המשכית כמו שהוא מכיר והציג בעוצמתיות בעבודותיו הקודמות. אבל חוסר ההחלטיות באחד מאלו בפיתוח הסדרה מבחינה תסריטית וחוסר יישור הקו בין הכותבים השונים (כל אחד מפרקים 2-7 נכתב על ידי תסריטאי/ת אחר/ת) יוצר מעין ניסיון להלחים יחד את שני הפורמטים משתי קצוות הסדרה, דבר שהורגש בעיניי כקלאש מעט צורם ותפנית ניכרת מהטון שהתרגלתי לאהוב עד אותו שלב. דווקא ההתרשמות הגדולה שצברתי לסדרה בפרקיה הראשוניים, כאשר מסרים גדולים יותר מן המוצג פיזית על המסך הרגישו כמו המהות האמיתית של הפרויקט כשאלו הופגנו דרך פיצוח תסריטי באמת מסקרן ומעודד הקשבה, פחתה בשלב מאוחר יותר כאשר ניתנה יותר שימת דגש לפיתוח עלילתי כולל ולסיפור עם פרטים יבשים שחשוב לזכור ולדעת - דבר לא רחוק בכלל מסדרות עלילתיות אחרות ואפילו בדיוניות-יותר-במהותן שכבר ראיתם בעבר. האכזבה המשמעותית ביותר מהנקודה הזאת התקבלה בפרק מסוים בחלק מאוחר של העונה, בו ניכר שהצורך להעמיק בדרמה בסוגתה המוכרת - לצד העצמת העבודה הויזואלית לרמות מרהיבות, אני מודה - גרם לעלילת הפרק במלואו להרגיש דלה, ריקה מתוכן ובעיקר ריקה ממסר כלל. זה לא פעם ראשונה שאנחנו חוזים בחטא כזה בטלויזיה יצירתית, אבל על כך נרחיב בהתעסקות בפרק הספציפי בעת המתאימה.
על כן, ניתן להבין מדבריי של-״פלוריבוס״ יש את כל האלמנטים הטכניים העובדים לטובתה, עם תקציב וכישרון באמת בלתי מוגבלים, שמתורגמים למסך בצורה באמת איכותית וממצבים אותה מהבחינה הזאת בתור פרויקט דגל של Apple TV ולא בכדי. אלו נתנו לה את הפוטנציאל להיות הדרמה הסוחפת הבאה שתגרום לכל העולם לדבר עליה בלי סוף, במקביל לכך שתהיה מושלמת לפירוק וניתוח כתהליך של הסקת מסקנות חברתיים דרך האומנות שלה. הפוטנציאל הזה אכן ממומש לזמן מה, וכשכל מה שנחשפתי אליו במשך כמעט חודש היו שני פרקים, הייתי בטוח ללא עוררין שמדובר בחוד החנית של היצירה הטלוויזיונית ובמועמדת מבטיחה כבר מעכשיו לזכייה בפרסי האמי הבאים, שאני לא יכול לחכות לראות עוד ממנה.
אלא שההתקדמות לאורך הפרקים דווקא גרמה לי להטיל ספק במחשבה הזאת. הצורך של הסדרה למתן ולשטח את הפורמט המגניב שהיא בנתה לעצמה, ממתן ומשטח גם את החיבור שלי אליה ובכך מעט מאבד את הלכידה והאחיזה שהייתה לו. אני אומנם במצב הזה יכול לראות לאן העלילה ככל הנראה תתקדם, יש לי במה לאחוז - אבל באיזה מחיר? האם חשוב לשמור כמה שיותר צופים או לשמור על ייחודיות? האם זה באמת איך שחשבתם שאני אהיה מאושר מהסדרה שלכם?
בעוד שאני כן ממליץ לכם לראות את הסדרה ויש הרבה דברים טובים לזקוף לזכותה שפירטתי מעל, אני חושב שהיא התקשתה לשמור על הציפיות שלי ממנה באופן עקבי לכל אורכה - או לחלופין הניחה בשלב מסוים שהיא כבר ״קנתה״ אותי וכעת עליה לטפח את הציפיות של מצביעים לפרסים / צופים שבועיים שלא מתחברים לפורמט ״מצבים״ אז צריך למצוא דרך לשמר אותם משבוע לשבוע. אני כמובן משוכנע ש-Apple TV וגיליגאן יודעים מה הם עושים. אני לרגע לא מוריד מכבודם ומהישגם את ההשקעה וההצלחה הרבה שקיימת במגוון פרקי העונה, כולל נקודות אור שאכן קיימות בפרקים שפחות התחברתי אליהם. אני משער שאם לפרויקט יש המשך לעונה שנייה, אז זוג פרקי הסיום של העונה הזאת עוד טומנים בחובם דברים שאני לא מודע אליהם - אם כי זה מעיד שעל הצלחתם או נפילתם יתבסס מוניטין הסדרה בתום שידורה.
כן נכנסתי לעונה הזאת בחשש שאם הם יודעים מראש שהם עומדים להפיק עונה נוספת, אז אולי סוף העונה הזאת לא יהיה מספק דיו וישאר יותר מידי פתוח - כפי שחוויתי בסדרות אחרות. התחלתי לחוש רוגע בנושא כשנחשפתי לעניין ״דרמת המצבים״ שלא מצפה לסוף גרנדיוזי באופן מיידי, ואפילו הפנמתי שיתכן והמצב הפנים-עולמי לא יפתר במסגרת העונה הזאת, אם זה אומר שנמשיך לחקור עוד היבטים מפתיעים בעתיד. אך עם שינוי התמא שקיבלתי בפועל, חוזר אותו החשש. גם אם שני הפרקים הנותרים לא ילכו בדיוק כמו שאני מצפה בשלב זה, זה עדיין לא אומר שהעונה תיסגר במקום שגם יפגין ייחודיות וגם ירצה את הצופים מבחינה עלילתית בדחיפה לגרום להם לבקש עוד. קיים הסיכוי הלא קטן שדווקא ברגעי השיא של הפרויקט, יוצרי הסדרה ייאלצו באחד על גבי האחר. אבל אני מניח שזו רק ההוכחה שאף אחד בעולם, גם לא וינס גיליגאן או Apple, יכולים לגרום לכך ש-100% מהעולם יצאו מהסדרה הזאת באושר צרוף.
אני מדרג את הסדרה הזאת (פרקים 1-7) - 8 מתוך 10! 🙂
היא לגמרי העלתה לי חיוך רחב בפרקים מסוימים, אם כי התקשתה להחזיק אותו מורם מעלה לכל אורכה.
״פלוריבוס״ זמינה כעת בשירות הסטרימינג Apple TV עם 2 פרקי פתיחה, כאשר פרק חדש יעלה לשירות בכל יום שישי. ניתוחים של פרקי הסדרה יפורסמו באתר אחת לשבוע, במקביל לשידור, בהם נתעמק בנושאים השונים ובמסרים שכל פרק מתמקד בו.
Comments