מציינים 20 שנים ל-״השמיניה״: הגיע הזמן לקום לעולם אחר
- עידו שייביץ
- 5 ביוני
- זמן קריאה 15 דקות
איינשטיין. אריק איינשטיין. שבת בבוקר (יום יפה). חלה מטוגנת. חליל. חליל ג׳ובראן. אם המילים האלה אומרות לכם משהו, כנראה שגדלתם בישראל באיזור תחילת שנות ה-2000, הייתם מחוברים לחברת הכבלים המוכרת וצפיתם בערוץ הילדים, שלפחות אז היה מדורת השבט של הגיל הצעיר כי זה מה שהיה לראות. באותה התקופה, סדרת הדגל שליוותה את הערוץ הייתה ״השמיניה״, שעלתה ביוני 2005 על מנת סוג-של למלא את החלל של הטלנובלות הארגנטינאיות שסחפו את הנוער באותה התקופה, כגון ״קטנטנות״ ו-״המורדים״. היא ניסתה לשחזר את אותה הנוסחה באופן שגם תשמור על ההזדמנויות הכלכליות של הפקה כזאת בתחומי ישראל, גם למצב את ״המקום האמיתי״ כמקום ״איכותי״ לדרמה לנוער וגם אולי בכדי להימנע מהפרובוקטיביות שכמעט וקינסלה גופי שידור אחרים עם ״המורדים״ בתקופה שהביטוי ״לקנסל״ עדיין לא הומצא.
הסדרה אומנם הציתה את אחת ממלחמות התרבות שמפלגות את ילדי שנות ה-2000 עד היום בגדילתם עם ילדות שונה וסדרות שונות בהתבסס על שירות הטלויזיה אליו היו מחוברים, אך הדיון על הפילוג וההשפעה שהבחירות האלו יצרו ומה התכנים שנוצרו כתוצאה מכך - הוא דיון שנשמח להתייחס אליו ביום אחר. אני, בתור ילד שגדל עם חיבור לחברת הלווין, לא צפיתי ב-״השמיניה״ בשנות השיא שלה ובתור קהל היעד שלה (הייתי עסוק בלהנות מטלי אורן עושה קומדיה שלימים תיגנב על ידי דמי לובאטו). החיבור היחיד שלי למותג בזמנו היה רק לשאול את ספרי ״השמיניה״ מהספריה ולא לטרוח לקרוא אותם (אבל כן קראתי, משום מה, את ״הטיימר מאטלנטיס״ של האי, שבו העולם ניצל בזכות קובץ שהועלה בטעות ל-PSP). זכיתי לראות את הטירוף מתרחש מהצד, אבל לא בהכרח יצא לי להתערב בו ברמה האישית.
יצא כך ונקלענו למגפת הקורונה, שהכריחה את כולנו להסתגר בבתים. ובין מסכות לבדיקות אנטיגן, נוצרה כאוטיות ציבורית לצריכה של כמה שיותר תוכן זמין על מנת להעביר את הזמן כי ״משעמם״. זה יצר צורך מאוד משמעותי של הציבור הישראלי בנוסטלגיה, בצורה קצת יותר גדולה מהרגיל, וזה כמובן לא פסח עליי ועל חבריי. ככל הנראה, את כל מה שעשינו בקשר להחייאת הפאנדום של ״הפיג׳מות״ כבר שמעתם, וגם זה סיפור ליום אחר (עם סופים לא בהכרח חיוביים כמו שאתם מתארים לעצמכם). אבל חבריי היקרים מפז החליטו לנצל את ההזדמנות הזאת, על מנת לחשוף בפניי את הסדרה הזאת שדור שלם לא הפסיק לדבר עליה. וכך, משבוע לשבוע, היינו נפגשים בזום ועושים צפייה מחודשת של הסדרה. אחד אחד צלחנו את 165 פרקי הסדרה (+ ספיישל הסיום באולפן, שנדבר עליו בהמשך), במסע שאני יכול לקרוא לו... אמ... ״חוויתי״, ולא בהכרח לטובה. אבל אם יש משהו שהגענו אליו כולנו בסוף דעתנו בסיום הצפייה החוזרת, הוא שאם אתם מורידים ממנה את שכבות ה-״נוסטלגיה״ שנדבקה בצורה די מהונדסת, מגלים בסוף דבר אחד - ״השמיניה״ לא באמת סדרה כזו טובה.
חכו, חכו, הורידו את הקלשונות ואת היומני תשס״ד-תשס״ה שלכם. ברור לי שנגיעה במשהו שנחשב לקלאסיקה בתרבותו של אדם הוא דבר רגיש מאוד, ולכן אני הולך לפרוש את הנקודות השונות לפיהן הפרויקט הזה להערכתי לא עומד בקנה אחד עם ההייפ שנוצר סביבו. ברור לי שלכולנו יש בלב ובנפש תכנים שאנחנו יודעים שהם לא ממש טובים כיום, אבל שליוו את הילדות שלנו כל כך באדיקות שאי אפשר שלא להעלות חיוך כשנזכרים בהם. ואם זה בגדר חיוך, אדרבא. אם זה בגדר ממבר-בריז, גם סבבה. אבל אחרי 20 שנה, כשרוב מי שגדל על הסדרה נמצא בין טווח גילאי העשרה המאוחרים לגילאי ה-30 המוקדמים, מומלץ להתקדם הלאה, להיחשף לעולם תוכן שהתקדם הרבה מאז ולהשאיר את מה שהיה בעבר - בעבר. אז מה היו הרשמים שלי מהצפייה שלי לראשונה כאדם בוגר ב-״השמיניה״?
למי שלא מכיר, ״השמיניה״ מספרת במרכזה את סיפורם של האחים הילדים מאיה ויונתן, שמוכנסים למכונת ה-״טורבו טיים״ שבנה אביהם ומואצים לגיל נוער על מנת לשמור עליהם. השניים, תחת השמות ה-״בדויים״ איה וניני, מוקצים להצטרף לכיתה מיוחדת הנשלטת בידי פרויקט סודי, המאחדת 8 ״נערים ונערות״ בעלי יכולות יוצאות דופן בתחומי מידע שונים בזכות ה-״למדא״ שנמצא בהם. בין חברי הכיתה והפרויקט ניתן למצוא את:
איה (מאיה, הילי ילון) - בעלת זיכרון ייחודי, אוהבת לקרוא ספרים.
ניני (יונתן, ידידיה ויטל) - מעולה ב-״חשיבה אסטרטגית״, אותה הוא מציג ביכולות שחמט יוצאות דופן.
אדם (מיכאל אלוני) - מומחה לשפות ולתרבויות זרות.
רוני (דון לני גבאי) - בעלת ״ידע״ במתמטיקה ובמספרים.
אבי (אבי קורניק) - גאון מחשבים צעיר.
נטשה (עדי הימלבלוי) - מתמחה באומנות ובאמנים שונים.
מיקה (שירה וילנסקי) - בעלת כישרון ניכר בנגינה ובהיסטוריית המוזיקה.
דורי (דני לשמן) - אממ.... הוא טכנולוג, כזה... אה כן, ויש לו סכרת.
חברי השמיניה יאלצו ללמוד, ולאחר מכן גם לעבוד יחד בחוכמה ובשיתוף פעולה, על מנת שיכולות ה-״למדא״ שלהם יוכלו להציל את העולם ולמנוע מהם ליפול לידיים הלא נכונות. אך המשימה הזאת לא בהכרח תהיה פשוטה, מאחר שבני נוער כמו בני נוער, מציבים את עצמם בסיטואציות חברתיות מורכבות ומתוחות, אך גם קרובות יתר על המידה - במיוחד כששניים מהם הם ילדים קטנים בגוף מתבגר.
וזו למעשה הנקודה הראשונה שאני ארצה להתמקד בה. אחד הדברים שמאוד החזיק את הטלנובלות הארגנטינאיות בראי הציבור הצעיר באותה התקופה, ובעיקר הציבור הנשי הצעיר, היה הדרמה שנוצרה ממערכות יחסים מורכבות המוצגות על המסך. הוא יוצא עם ההיא, היא בגדה בהוא, השניים האלה מתאימים אבל וויל דיי וונט דיי, דברים כאלה. הדבר הזה לא רק משתלב בעניין המתח העלילתי, אלא גם מחוץ למסך, כשאותם תכנים מנסים למצב את הקאסט שלהם כאלילי תרבות - שהם ממש היו רוצים אם תתלשו את הפוסטר שלהם מ-״מעריב לנוער״ ותתלו בחדר שלכם. אתם יודעים, ג׳סטין ביבר, ג׳סטין טימברלייק, בנחמין רוחאס... כזה סטייל. אז גם פה, במקרה של ״השמיניה״, ערוץ הילדים היה מאוד מוכוון למטרה הזאת.
גם אם אני מתעלם באלגנטיות מהעובדה שתקציר הסדרה, בניסיונות למכור אותה לחו״ל על ידי חברת ההפקה שלה בשנות השיא שלה, כלל את התיאור ״׳השמיניה׳ היא סדרה סקסית עם קאסט שחקנים צעירים וחתיכים״ - ברור מהשיווק של הסדרה בציבור ומבניית העלילה לאורך הפרקים שהמטרה היא ליצור כמה שיותר ״מתח מיני״ בין הדמויות, כמובן עדיין במסגרת הצנזורה של ׳ערוץ הילדים׳, כדי שלא רק ייצרו שיפינג ביניהן ויתחזקו את הפאנדום, אלא גם יהפכו את השחקנים לטאלנטים שנערות היו רוצות ש-״יעשה להן ילד״. מעבר לעובדה שמדובר בהליך מלאכותי שלא זר לתעשיית הבידור, בטח שלא לתקופה - מדובר בצעד שמאוד זועק מתוך הסדרה שהוא מבוצע בכוח, ולרוב גם בחוסר נוחות.
הרי שאף אחד משחקני הסדרה, ובטח שלא זוג האחים הראשיים שבה, לא היה נתפס כיום כדמות שראויה בהכרח להערצה או להזדהות. אם כבר, הם ייצוג טלוויזיוני די שטחי של קלישאות ילדות, שלא באמת באות לידי ביטוי בצורה המעוררת חיבור. ניני הוא הילד הכביכול מופנם שמפחד מהמילה כריזמה, ואיה היא הילדה המתמרדת כנגד מורת המבוגרים. קלישאה ולא בכדי. חוסר היכולת שלהם להיות עם איזו שהיא נוכחות חזקה, מעניינת ורבת רבדים הופכת את השאיפה לצוות אותם עם דמויות נוספות לפיתוח קשרים רומנטים ליותר כמו צעדים מכאניים שנעשים בכוח. אני מבטיח לכם שלא נהניתי לראות את איה מתקרבת לאדם, שהיה בעיקר דמות מתנשאת ומעביר את המסר השטחי והשגוי של ״להיות באד בוי זה כזה מושך״, וכן לא נהניתי לראות את ניני מתקרב לרוני, שכמעט ואין לה דמות מעבר לזמן המסך שהם מעבירים ביחד ואין שום סיבה שהקשר בניהם יחזיק. הסצנות הרומנטיות בניהן, ובעיקר של ״רוניני״ רחמנא לצלן, לא עוררו בי רצון להתאהב בדמויות ובשחקנים האלה. הם בעיקר עוררו בי חלחלה בכל הגוף (ויעידו חבריי שקרסתי מכיסאי ברגעי מפתח שלהם). וזה עוד לפני שלקחתי בחשבון את העובדה שלמעשה מדובר פה בבני נוער שמקיימים מערכות יחסים רומנטיות עם קטינים, למעשה (גם ביודעין, אחרי סוף עונה 1).
העניין הגילאי מחבר אותי גם לנקודה נוספת, והיא גילאי הגיבורים בסיפור. אי שם לפני 5-6 שנים, ״זכיתי״ להיות נוכח בהרצאה של יוצר ובמאי הסדרה, גיורא חמיצר. בהרצאה שלו, ציין חמיצר כי למעשה אחת הנוסחאות שהוא עובד איתן ביצירת התכנים שלו, מה שהוא קורא לו ״הלב של הסיפור״, הוא שבשביל להתחבר לילדים - גיבורי הסיפור חייבים להיות ילדים. חייב להיות איזה שהוא אירוע קטליסטי שיוציא את המבוגרים מהתמונה ובמקומו הילדים יוכלו לתפוס פיקוד, רק כך הצופים הילדים ירגישו מיוצגים ויתחברו לסיפור. סלח לי, חמיצר, אבל הסדרה הזאת לא ממש מקיימת את העיקרון הזה, ולמעשה עושה משהו אחר לגמרי במודעות מלאה. הסדרה מציגה לקהל צעיר (שרובו מתחת לגיל 14 בעת הצפייה, אולי חוץ מהפורום ההוא בתפוז אנשים) עלילה שמתמקדת בעיקר בבני נוער בגילאי תיכון. אלו הם לא הילדים שאתה מכוון אליהם.
הקונספט של הסדרה, למעשה, מושרש מהיסוד על העיקרון שהוא מפתח סיפור המתמקד בבני נוער בגילאי תיכון, שניתן להציג גם לקהל הצעיר יותר של ערוץ הילדים - וזאת מתוך המטרה ליצור בהם תחושה שהם מתעניינים בתכנים וסיפורים שהם ״כל כך בוגרים לגילם״. הרי במקום שהילדים האלו יהנו מהתום ורוח השטות שנמצאים בצ׳יקולפים שמוצעים להם בערוץ המקביל, כל התוכנית שלכם היא לתפוס אותם בתחושה שהם מתמרדים (🥁) במה שמצופה בהם בכך שהם רואים תוכניות שמתיימרות להיות ״לגדולים בלבד״ ולהתעסק בנושאים שהם ״רציניים יותר״. כשהדמויות הן ״בוגרות יותר״ ומתעסקות בדברים כמו אהבה ומערכות יחסים, או דרמה שקשורה באקשן או בתככים שהם למעשה ממש ״קונספירציות דיפ סטייט״, הן לא משקפות לילדים שהם הגיבורים - אלא מושכת אותם על עבר ״תראו כמה עולם המבוגרים האסור הוא מסקרן ומורכב, ואתם כבר חלק ממנו כי אתם כאלה מיוחדים ומפותחים רגשית״. הסדרה מהונדסת בצורה די מתיימרת להיות תוכן שיראה כ-״חצוף״ לצרוך אותו, כדי שילדים יצרכו אותו מתוך תחושה של רצון לשבור מוסכמות ולא להיות מוגדרים כרק ״ילדים״. כל זאת כשהם שוכחים איזה לוגו ירוק/סגול/כתום מופיע בפינת המסך.
הקו המחשבתי של סמל הסטטוס הבוגר למראית עין שהסדרה מנסה לשקף לילדים ממשיך בתוכן המסתורין והתחכום שהיא מציגה להם בעלילה עצמה, וזה נוכח בעיקר בעונה הראשונה שלה, אך לא נעלם לגמרי בהמשך. הדמויות השונות אולי מאופיינות בשואו-בייבל (אם קיים כזה) להיות מאוד מוצלחות כל אחת בתחומה, אבל בסופו של דבר, הדברים שהם אומרים על כל אחד מהתחומים האלו מתחלקים לשני סוגים, ששניהם מביעים עצלנות תסריטאית: או שמדובר במידע מאוד בסיסי ופשטני על התחום או על אנשים בולטים בתחום, כזה שניתן לקרוא בשורה הראשונה של הערך המתאים בויקיפדיה, או שמדובר בשטות מוחלטת וגמורה שזורקת מילים גדולות ולועזיות - שהשחקנים בעצמם לא יודעים משמעותם - ושאין בהם בכלל משמעות המתכנסת לכדי היגיון של העולם האמיתי. אני בטוח שגם אתם יכולים להסכים איתי שהעובדה שבעונה השנייה במצפה יש לאבי 3 מקלדות המונחות לפניו באופן אנכי לא באמת מסייעות לניהול של אותו המחשב, נכון? אז זהו רק קצה הקרחון.
מעבר לכך, הסדרה (ובמיוחד בעונה הראשונה) מנסה להציג מספר חידות מסתוריות שאמורות להפעיל את הראש של הדמויות ושל הקהל לפתור אותן בדרך יצירתית. בכל זאת, הבן של דן חמיצר. אבל החידות המוצגות על המסך הן או קלות במיוחד, או חסרות היגיון לחלוטין עבור הצופה. קחו דוגמה - לקראת סוף פרק 17 בעונה הראשונה, מוצגת בפני התלמידים בכיתה צופן שמוגדר מולם כמסר שנקלט הקשור למיקום פצצה שהוטמנה ושעליהם לפתור אותה תוך זמן קצר. לשון המסר - ״תמר תמר פרה פרה לאה לאה״. החבורה מנסה לחשוב על כל מיני כיוונים לפתור את החידה באמצעות הידע שלהם, אבל הם לא מצליחים להתקדם, והשעון שמתקתק על המסך מכניס את הצופים למעין ״תחושת מתח״. ברגע האחרון, מגיעים החבורה למסקנה שמאחר וכל מילה מופיעה פעמיים, הם צריכים למצוא את המילה המתאימה לה כזוג. הם מסתכמים ל: תמר - דקל. פרה - שור. לאה - יצחק (רבין). ורק אז, בנקודה הזאת הם טורחים לספר ולחשוף בפנינו, במידע שלא מוצג בסדרה כלל לפני כן, שבית הספר שהם נמצאים בו נמצא בשכונת ״נווה דקלים״, ברחוב ״מזל שור״ (כאשר ידענו קודם שהם לומדים בתיכון רבין). איך לעזאזל מדובר בחידת היגיון - אם אין במידע שניתן לנו היגיון?! זו לא חידה שגורמת לי בתור צופה לחשוב שעלו פה על איזה שהוא תחכום מיוחד. זו חידה שגורמת לי להבין שהתסריט לא רצה שאני אצליח לפתור אותה, ואף מנסה להביש אותי בניסיון לעשות זאת.
שני האלמנטים האלו מצביעים על הרצון העז של הסדרה לקטלג את עצמה לא רק עבור ״ילדים בוגרים לגילם״, אלא ילדים ״חכמים ומחוננים״. למעשה, ככל שהקהל הצעיר יעקוב אחרי דמויות שמדברים ב-״רהיטות״ לכאורה על נושאים מורכבים ויפצחו צפנים שאפילו מבוגרים לא יכולים לפתור (וזאת כי אין בהם היגיון), הוא יחשוב שהוא רואה תוכן מעורר מחשבה ויקטלג את עצמו בתור ״הרבה יותר טוב מאחרים״ - וזו תחושת הביטחון והחשיבות העצמית שלא רק הופכת את ההפקה עצמה למתנשאת ביחס למה שהיא, אלא גם את הצופים בה. היא מנסה לבדל את עצמה משאר התכנים הזמינים באמצעות טריקים זולים, ומעמידה את עצמה על מדרגה גבוהה ומזויפת בתקופה שבה לא היו הרבה אלטרנטיבות תוכן, בטח שלא סיריאלי-יומי לקהל הזה - ולכן לילדים לא באמת היה לאן לפזול (ואלו שכן כבר הכירו דברים כמו ״השיר שלנו״ ו-״האלופה״). ככל שהושקע התקציב מצד ערוץ הילדים או הוט, כך גם המותג עטף את שידורי הערוץ מכל פינה ומכל כיוון מיתוגי אפשרי, וניסה להפוך אותם לנושא שלא ניתן להתחמק ממנו גם במציאות ומרצון.
אם כבר דיברנו על כך שלא הילדים הם גיבורי הסדרה, אני אשמח לעשות אתנחתא קטנה ולציין משהו חיובי לשם שינוי. אני חושב שהעלילה של הסדרה, מפותלת וסבוכה מעבר להבנתו של יוצרה ככל שתהיה, כן מסוגלת להחזיק מעמד ולהיות מוצגת על המסך בצורה טובה מספיק בחלק מהזמן - בסצנות שבהן דווקא באים לידי ביטוי השחקנים הבוגרים והמנוסים של הסדרה, השומרים על הרצינות והדרמה המתבקשים. בצפייתי נהניתי באופן רציף משחקנים שבאמת הביאו הופעות מבדרות או מפוקסות כנדרש, כמו אדית חצור (דגנית), דור צויגנבוים (אבנר), ליאת ביין (לילי), גולן אזולאי (מולי),אריה צ׳רנר (יאיר נועם), מיקי קם (רוחלה קשתי-נועם), דן תורג׳מן (דורון), דליה שימקו (ליאורה), אביטל אברג׳יל (אלינור), רוברטו פולק (רוברטו), משה פרסטר (עוזרו) ועמי ווינברג (יוליוס) [חוסר נוכחותם של מנחי ערוץ הילדים לשעבר ברשימה זו הוא מכוון]. הסצנות המוצלחות באמת כוללות אותם, ומתבססות על דיאלוגים המוגשים מצידם.
נחזור לבעיות הסדרה, ואחת מאוד בולטת שלא כל כך מדברים עליה היא שהסדרה הזאת לא יודעת לסיים עונות. היא מציגה סוג של ארק עלילתי לאורך העונות שלה ומביאה אותן לכדי מה שאפשר לקרוא לו קליימקס בפרק הלפני-אחרון שלה, רק כדי למלא את פרק הסיום כולו בברברת שלמה שכולה סיפור רקע ולור שבונה את נקודת הסיום והקליף-האנגר שלנו בשנייה אחת, במקום שאלו יהיו נקודות שיא טבעיות להמשכיות הזאת. אפילו פרק הסיום של הסדרה, שכולם זוכרים בערגה את דמעותיהם כאשר נאלצו השמינייה למחוק את הזיכרון שלהם על מנת להכחיד את הלמדא מראשם, הוא פרט עלילה שמוזכר לראשונה רק באמצע הפרק האחרון של הסדרה - לאחר שקיומם של השמינייה ושל ילדיה החדשים של דגנית הועמד בסיכון לאורך העונה כולה. הדבר הכי בסיסי בבניית עלילה משכנעת היא שאם יש אקדח במערכה השלישית, תציגו אותו כבר במערכה הראשונה. אי אפשר פשוט להמציא דברים ״על הדרך״ כי זה נוח וכי זה לדעתכם יעשה אימפקט. זה רק מבליט כמה לא באמת היה להם כיוון איפה הם הולכים לסיים את הסיפור, אלא שהם היו צריכים ברגע האחרון לעשות קפיצה בין סוף הסיפור שפיתחו לאורך העונה לנקודת ״רגש״. לא ככה בונים סיפור. או תסריט, לצורך העניין.
האמת שמכל שלושת העונות של הסדרה, העונה וקו העלילה שהכי התעניינתי בהם היו העונה השנייה, בה קו העלילה הפוליטי עם מולי, יאיר ורוח׳לה מצליחה באמת להחזיק כיוון קונספירציה-מסתורין שכן עניין אותי לראות אותו - בעיקר בזכות עבודת המשחק המעולה של השחקנים עצמם. לעומת זאת, מדובר בעלילה די צדדית בעונה, שכן הפוקוס התיימר להיות על הסודות של הכת של סקורפיו אינפיניטו (שחבריי התקשו לגרום לי לבטא נכון) וכן על ההעלמות של איה - אך כל הסצנות שהתעסקו בכך היוו מריחת זמן משוועות. היה ניסיון ברור על המסך לא רק לסחוט את עלילת הסדרה לאורך כמות כפולה של פרקים כי זה מה שהרשת הזמינה, אלא גם ניסיון לנצל את מעט מאוד ימי הצילום שבוצעו עם הילי ילון ולפרוש אותם על גבי כמה שיותר פרקים. העונות הראשונה והשלישית נוטות לא פעם לנסות לכפר על הזמן שהן צריכות למלא במלאכותיות בכך שהן מתפזרות לעלילות צד, הנפתרות תוך מספר פרקים מועט ולא מוזכרות לאחר מכן. הבולטות מביניהן הן עלילות היהלום הירוק, שאינו משפיע על הסיפור, או ״מולטי מתלבשת עליך״, שאם אני הייתי מקבל אותו כחלק מפאנל של ״הכרישים״ הייתי צוחק לו בפרצוף מחוסר הפרקטיות שלו (חברת המערכת ביקשה להדגיש כי עלילות הצד האלו ככל הנראה הצילו אותנו מלקבל העמקה לתוך סיפור האהבה הבעייתי של איה ואדם, ויכול להיות שאני מעדיף את הסיטואציה הנוכחית על פני מה שיכולנו לקבל).
השימוש בקאסט שחקנים ראשי די גדול של 8-9 דמויות והניסיון למצב אותם בתור ״הכוכבים הגדולים״, כשבמקביל אותה השיכרות עלתה להם לראש גם במציאות והם התחילו להתעסק בתחום בצורה יותר מקצועית גם במקומות אחרים, הקשתה מאוד על ההפקה לשמור על תקופת צילומים אחידה בה היא יכולה להביא את כל הקאסט אל המסך במקביל, כפי שעשתה בעונה הראשונה. לכן, פעמים רבות במהלך העונות האלו (אני חושב יותר מ-10 פעמים שונות), חוסר הימצאותה של דמות בסצנה - בין אם מוצדק עלילתית בפועל מתוך רצון ״לכפות״ עליה בפני מבוגרים או שלא - תורץ בתסריט באמירה ש-״הם כנראה הלכו לסרט״. חבריי אומנם מתבדחים שאני, בתור מבקר קולנוע, מבקר מספר בפעמים בשבוע בבתי קולנוע בעצמי ולכן אני לא יכול לבוא בביקורת על מישהו שאומר שהוא ״בסרט״ כל הזמן, אבל האדם הממוצע לא רואה רק סרטים בקולנוע בכל יום. בסופו של דבר התירוץ הזה לא מחזיק מים כאשר הוא חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ונראה יותר כמו סתימת פיות חזרתית מאת התסריטאי מאשר ניסיון אמיתי להציב את הדמויות בעמדת לחץ שסוחטת מהם תירוץ פיקטיבי. למעשה, הדמות היחידה שאני עוד איך שהוא יכול לקבל את התירוץ שלה, היא העקרב של סקורפיו - שכן הבמאי רובי דואניאס סיפר לנו בפודקאסט של הפיג׳מות שנתקלו בבעיות לוז מאחר ו-״לעקרב היה אילוץ״.
עוד אלמנט שאני חייב להזכיר הוא השימוש החוזר של הסדרה בשירי הביטלס ובסאונדטראק של ״האביר האפל״, טראקים שבאופן חד משמעי יש עליהם זכויות יוצרים - וכאלו יקרים מאוד, במיוחד כפסקול של האנס זימר או שירים אייקוניים על-זמניים ששייכים לאחת הלהקות הידועות בהיסטוריה. אני נוטה להיות מאוד בספק שההפקה הישראלית, שמצולמת בעיקר על סטים פשוטים באולפן, הייתה בעלת תקציבים להשגת הרישיון המלא לטראקים האלו. אני לא יודע אם מדובר כאן באקט של שימוש ללא תחת רישיון מתאים, בניסיון לחסוך כמה גרושים בשימוש במוזיקה קיימת וכזו שהצליחו למצוא באינטרנט, או לחלופין מתוך המחשבה שילדים שמקשיבים לשירי ביטלס הם ילדים ״ערכיים״ יותר. חמיצר דיבר בעבר על כך שהוא רצה להנחיל את הדיסקוגרפיה של הביטלס לדור הצעיר דרך השמינייה, אבל בעיניי זה בעיקר מהלך שגורם להרמת גבה בנוגע לחוקיות שלו. רק בשביל לסבר את האוזן, הסרט ״יסטרדיי״ של הבמאי דני בויל משנת 2019 שילם כ-10 מיליון דולר על רישיון לשימוש במספר שירי הביטלס, והסדרה ״מד מן״ שילמה כ-250 אלף דולר על שימוש בשיר אחד של הלהקה בפרק אחד. אני לא מאמין שערוץ הילדים השקיע תקציבים כאלה על הסדרה הזאת, וששווה לאפל רקורדס להתעמק בנושא.
ציינתי שצפינו בספיישל הסיום של ״השמינייה״, שהיה למעשה שידור ״אולפן״ שחגג בצורה ציבורית את הסיום הכביכול קליימטי של העונה השלישית של הסדרה - דאז סופה הסופי והמוחלט, כשחמיצר כבר היה בפיתוח של ״האי״. הספיישל כלל חלק ראשון של חצי שעה של שידור לפני הפרק, שכללה ראיונות עם ילדים מעריצים של התוכנית וכן עם חברי הקאסט בעודם נכנסים אל האולפן מלימוזינות על שטיח אדום. החצי הראשון בעיקר הציג את השחקנים, כולל המשניים בניהם, ונתן להם להגיד חצי שורה על הדמויות שלהם, לצד מיצגים שונים של טרפת המעריצים ששטפה את הילדים באותה התקופה - לפעמים קצת בהגזמה או בחוסר אמפתיות לדברים שהם אומרים. חדי העין מבניכם שיצפו בחלק הראשון הזה שוב, יראו סגמנט שבו מוצגת ״המעריצה הכי ותיקה של השמינייה״ בשם אניטה נעם. היא מספרת בגילה המופלג שהיא לא מפספסת אף פרק של הסדרה כשהיא משודרת, לא עונה לטלפונים אם מתקשרים באמצע, ושהיא סקרנית לדעת איך הסיפור יגמר. מה שהסגמנט לא מספר לצופים, הוא שאניטה נעם ז״ל היא סבתו של גיורא חמיצר ולא מעריצה אורגנית.
החצי השני של הספיישל הזה הוא שעה שלמה של שיח אולפן עם קאסט השחקנים, שנע בין להכריח את השחקנים לעמוד בסיטואציות לא נוחות בשידור חי, להקרין קומפילציות מניפולטיביות של הסצנות המרגשות והמשמעותיות ביותר בסדרה לרקע שיר נוגה כדי שיוכלו להראות על המסך שוטים של ילדים בוכים בקהל, ולהאדיר את שמו של היוצר שהביא הרבה כסף לחברת השידור הזאת, ושמו גיורא חמיצר. לאורך כל אותה שעה, לא מפסיקים להציג כמה ״מדובר ביוצר חכם ומיוחד, שהביא עלילות מורכבות ומסובכות והצליח לחבר אותנו לדמויות שנכנסו לנו כל כך עמוק ללב״ וכל הג׳אז הזה. ברור לי מאוד למה ערוץ הילדים בשלב הזה מאוד רוצה להתחנף לחמיצר, הרי הוא נתן להם את ההצלחה הזאת וכעת הוא גם רגע מלקחת אותה - לפני שהוא חוזר עם משהו אחר לגמרי, שלא בהכרח יצליח באותה הנקודה. עם זאת, אני לא זוכר כזה שידור בפריים טיים שיצר חגיגה מתחנפת שכזו סביב יוצר טלוויזיוני אחד, אפילו לא בסיומן של תוכניות דגל של רשתות שידור ישראליות גדולות הרבה יותר מזה. בדרך כלל כשעושים ערב הוקרה, זה כי באמת השארת חותם על התרבות הישראלית. ומה החותם שחמיצר השאיר באותה התקופה? גרם לכם לקנות חולצות בפוקס, חטיפים עם קעקועים ומשחק מחשב שהעלילה שלו לא קאנונית?
ועם זאת, אחרי כל השנים שעברו והמותג שכבר ניסה להחיות את עצמו עם דור חדש בעבר ונכשל בכך קשות, ערוץ הילדים, שחקני הסדרה וחמיצר עצמו לא מסוגלים להשתחרר מהסדרה הזאת. זה כאילו הם מרגישים שהם הצליחו ללכוד ברק בבקבוק זכוכית, וכעת זו הדרך היחידה שלהם לקבל פוקוס ולגיטימיות בציבור. כולנו חווינו את המהלך שחמיצר ניסה לעשות, כאשר הפיץ ברחבי הצהובונים כי ״השמיניה״ הולכת לקבל ריבוט חדש לטיקטוק עם קאסט חדש וצעיר לגמרי, ולמעשה להגדיר את עצמה בתואר הפלצני ״סדרת הפור-יו הראשונה בעולם״.
מהר מאוד התוכנית הזאת כשלה וירדה מהפסים לגמרי, עוד בטרם הופקו פרקים. לא רק כי היה ברור לכל הצופים שמדובר בתרמית (למזלנו, יכולות המשחק של חלק מהשחקנים בקאסט לא השתפרו בעבור השנים), אלא כי גם אלו הובילו לשיימינג ולתגובות שנאה עבור השחקנים החדשים, חלקם מטעמי נוסטלגיה וחלקם אף מטעמים גזעניים, למרות שאותם שחקנים חדשים ציינו בציבור כי לא היו מסונכרנים ומעורבים בטריק השיווקי המדובר. היה ברור שאין פה באמת רצון לרצות את המעריצים או לספק את הצורך שלהם בנוסטלגיה (כפי שעשו הפיג׳מות עם ״איחוד בבידוד״), אלא רצון לנצל את אותו הקהל למהלכים ציבוריים של שיח בתודעה וניסיון לשווק את עצמם כרלוונטיים גם היום. בסופו המוקדם של הקמפיין, חמיצר הרים ראשו בקול חלוש, ״חשף״ את הסוד וטען כי לכאורה היה אמור להיות לה איזו שהיא משמעות פוליטית-חברתית של ״אל תאמינו למה שאתם קוראים ברשת״ (כן, בטח, ברור...). מי שכנראה עדיין לא קיבלו את הממו הם ידידה ויטל ודון לני גבאי, שעדיין מנסים לסחוט מהמותג עוד קצת טיפות של רלוונטיות ואבק כוכבנות שאבד כבר מזמן, דרך הטיקטוק והרילס.
אז אחרי ההסתכלות על כל התופעה הזאת שנקראה ״השמינייה״ מעיניים שקצת פחות כוללות נוסטלגיה אליה, ניתן באמת לראות שלא כל הנוצץ זהב, ולא כל מה שזוכרים בערגה הוא מושלם כפי שזוכרים אותו - בעיקר כי את הדברים הפחות טובים נוהגים לשכוח מהר. כמובן, אין בכתבה זו שום כוונה לפגוע באנשים אשר גדלו על הסדרה וסוחבים עימם זכרונות טובים מתקופת שידורה - בין אם חברים שחלקו אותה עימם, הופעות חלטורות שיצא להם לבקר בהם בזמן אמת, רגע שבו שמעו את שיר הנושא שלה שנחקק בזיכרון, או אפילו הפשטות של לחזור הביתה אחרי הלימודים לארוחת צהריים מול הטלויזיה. זכרונות טובים של ילדות הם דברים שישארו איתנו לנצח. אבל כהגדרתם כן הם - שייכים לילדות.
נוסטלגיה היא רגש טוב ואפשר להעלות אותו על מנת לחלוק רגעים טובים עם אנשים מאותו דור כמוכם, אבל אל לנו שהוא יכתיב לנו בלבדו את הדרך שבה אנחנו מתקדמים הלאה. בעולם שמקדם יצירתיות, סיפוריות מורכבת וכמות תוכן שלא יודעת גבול במיוחד בעידן האינטרנט המודרני, אפשר ליצור את ההפרדה. אפשר להפריד בין הדרך שבה שפטתם דברים בעבר, ואיך אתם שופטים אותם היום. אפשר להעריך סיפוריות איכותית, ולדעת בכנות מלאה לבקר גם את מה שאוהבים (על זה בנוי המושג גילטי פלז׳ר). אפשר להמשיך הלאה, לעולמות תוכן נוספים ורחבים לא פחות.
הרי כל מה שהסדרה הזאת רצתה שתרגישו הוא ״בוגרים לגילכם״. עכשיו כשאתם בוגרים, הסתכלות לאחור נראית כמו הדבר הבטוח. אני מבין את זה, גם אני חי במדינה הזאת. התרפקות על העבר היא המקום השקט בעתות משבר, וחיינו הם משבר אחד גדול. לא אקח מכם את הילדות שלכם, אבל כן אבקש מכם, כמו הרוח שאני מנחיל בכל הביקורות שלי, להסתכל קדימה ולבחון על התכנים שאתם צופים בהם בעין יותר חוקרת ומנתחת. להעריך יצירות על בסיס האיכות שלהם, ולא על בסיס התחושות שהם הונדסו לגרום לכם להרגיש שלא לצדק. לא לקחת את המותגים שמוכרים לנו כמובנים מאליהם, ולהעלות שאלות. לשאוף לסיפורים שבאמת מרכיבים בפניכם את הדרך, כי דווקא אלו הם הסיפורים שבקצה דרכם - תהיו הכי מאושרים.
וכמו ״כמעט מלאכים״, ״השיר שלנו״ או ״החממה״ - אחרי 20 שנה, גם את ״השמיניה״ אפשר להשאיר מאחור. במקום שבו היא עוד גרמה לכם להרגיש טוב, ורגע לפני שהיא ניסתה לסחוט מכם עוד קצת מגלי הלמדא שנשארו בכם. הרי גם אם אנו, ילדי דור ה-2000, נותרנו מול כל העולם המורכב של 2025 - אין סיבה שנוותר על סטנדרט לתוכן.
בהכנת הכתבה ובצפייה מודרכת בפרקים סייעו יונתן הימלפרב וביקי פלומה סטולרו.
Comentarios