ביקורת ComicON: ״הנאשם״ - הבינה המלאכותית נגד החישה האנושית

תמונת קאבר

תודה לפורום פילם ולא.ד. מטלון על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!

תקציר: כריס (כריס פראט) הוא שוטר מעוטר אשר פיתח את מערכת ״מרסי״ - מערכת בית משפט אוטונומית המבוססת כולה על עוזרת AI. המערכת מותירה לנאשם 90 דקות, במהלכן יורשה לגשת לכלל הראיות על מנת להוריד את אחוזי הודאות באשמה שלו, על מנת להימנע מגזר דין מוות. הקדמה של המערכת מוכיחה את עצמה יעילה בהבאת צדק לפושעים - עד שלפתע, מתעורר כריס בכיסא אל מול השופטת הדיגיטלית מדוקס (רבקה פרגוסון), באשמה על רצח אישתו. למרות שאינו זוכר דבר, יעמדו לרשותו של כריס שעה וחצי בלבד לרדת לשורש העניין ולהוכיח את חפותו, לפני שיאבד את חייו בידי יצירתו שלו.

ההתעסקות הציבורית האובססיבית בעליית הבינה המלאכותית בשנים האחרונות הייתה קצת בלתי נמנעת. אפילו יותר מכך, היה בלתי נמנע שהיא תחלחל אל השיח הציבורי היומיומי, ומשם כבסיס למדיה שנוצרת כיום כבידור עבור הקהל הרחב. אומנם השנה היא לא השנה הראשונה שבה הביטוי הזה, עטוף העמומיות שמאחוריו, מופיע בסרטי אקשן. הוא היה הנושא העיקרי מאחורי קלאסיקות כמו ״המטריקס״, ״טרון״ ו-״שליחות קטלנית״, ולאחרונה יצא לנו לראות את הנושא תופס את מרכז הבמה עם זוג הסרטים האחרונים של ״משימה בלתי אפשרית״. אבל ככל שהנושא הופך להיות חלק יותר אינטגרלי מהחיים האישיים שלנו - כשיותר ויותר אנשים משתמשים ב-ChatGPT ודומיו לחיים האישיים שלהם, ויותר ויותר תוצרים מלאכותיים עושים דרכם אל הפידים של הרשתות החברתיות השונות - כך גם עולה החשש מהזוועות שהוא יכול להביא. המחשבה שעליית המכונות היא עתיד דיסאוטופי אפשרי מעוררת דיון אתי בגבולות השימוש בכוח העוצמתי שבינה מלאכותית גדולה-מכדי-תפישה יכולה לספק. יש הרבה טענות שנזרקות על הנושא הזה מכל הכיוונים, בעיקר מהכיוון של יצירתיות או אמפתיה אנושית שמכונה לא יכולה לזייף, והסרט הזה לא חף בעיסוק בנושא הזה בדיוק. הבעיה היא שאני לא בטוח שהוא מסתכם למסקנה חכמה, נאורה או אידיאלית, והדרך לשם רצופה בבעיות גם כן.

הסרט מציב אותנו בסיטואציה בעתיד הקרוב כביכול, בו אנחנו נותנים לבינה המלאכותית שליטה מרכזית מאוד על הליך גוזר גורל ביסודות החברה הדמוקרטית האנושית, שהוא הרשות השופטת. אין ספק שיש פה פחד שיכול להיות ממשי בחברה שלנו, אבל הסרט מסתמך על אופן מאוד ספציפי שבו הדברים עובדים. הוא לא מאפשר לדמות הראשית לגשת לדברים שיכולים לקצר את העלילה בפשטות (״ברידג׳ אצל ברכה״, למביני עניין), אבל מצד שני יש לו גישה אינסופית לכל מאגר מידע שהוא רק חפץ בו, ללא כל מגבלה של אבטחה או קושי. בהתחשב בעובדה שלמערכת בינה מלאכותית יש גישה לכל הדברים האלה במתן פקודה ישירה, האם היא אינה יכולה להגיע לחומרים ומכך למסקנות בנוגע לאשמתו או לחפותו של היושב מולה? הרי שכל הבסיס שלנו לבינה מלאכותית הם מודלים גדולים המאומנים על מידע רב ומסוגלים להפיק ממנו מסקנות ותוצרים. אם היה סוכן AI שיש לו גישה לכל החומרים הרגישים האלה באופן ישיר עם סיסמאות מאסטר שלא מסתירות ממנו דבר, למה שלא יוכל לעבד את הנתונים האלה בעצמו? למה אני צריך שהדמות הראשית שלי תחפור בעצמה באופן ידני במסמכים ותקשר בין נקודות? לא כל הרעיון של AI הוא לבצע בשנייה עבודה שביצועה ידנית יקח שעות על גבי שעות של ניתוח וידע מקצועי? אני מבין את הצורך של סרט מתח בלשמור אותנו תוהים לאורך הדרך כיצד הדברים יתפתחו, אבל הסיטואציה המוצגת לא עושה שכל. אם, למשל, היו מערכות שלא היו לה גישה אליהם והוא היה מצליח לפצח את דרכו פנימה כך שהיה נחשף בפניה חומר חדש לחלוטין שמשנה את מסקנתה, אז הדברים היו קצת יותר מתיישבים.

Chris Pratt in "Mercy"

אלמנט נוסף באופן שבו הבינה המלאכותית בסרט עובדת, הוא שהיא לכאורה טוענת שאינה מסוגלת לפגוע ישירות בחייו של בן אדם. עם זאת, בו בזמן, היא אומרת שהספירה לאחור המורה על הזמן שנותר לכריס למנוע את הריגתו המיידית יכולה להיעצר ברגע שהיא מגיעה למסקנה שאינו אשם יותר. אי לכך, במלכוד הפסיכולוגי הזה, יש לה השפעה ישירה בהחלט על חייו של אדם, ויכלו לשחק יותר על הקונפליקט המחשבתי הזה. אולי אני מגיע מנטייה מחשבתית קודמת, אבל הסדרה שיצאה לאחרונה, ״פלוריבוס״, מתעמקת בנושא הזה בצורה הרבה יותר עמוקה וחכמה. הנקודה הזאת אינה משתפרת, כאשר לאורך הסרט היא שואפת להדגיש לנו פעם אחר פעם שהיא פועלת אך ורק לפי העובדות המוגמרות והיבשות, ואינה מסוגלת לפעול לפי תחושה נפשית, ״דודא״ או רגש. עם זאת, משפטי ה-״רגש״ שכריס פוצח בהם אל פני השופטת הממוחשבת כן גורמים לה לאט לאט להיצמד לקונספט של אתיקה ושל ״לעשות את הדבר הנכון״. זה דבר לא ברור כשעדיין מדובר במודל ממוחשב שאין ביכולתו באמת לחוש רגשות, גם אם יטען שכן. אנחנו לא ב-״קוד ליוקו״ כאן. הניסיונות לעשות הומניזציה לדמות ה-AI הופכות את הנרטיב הזה להרבה יותר מבוסס פנטזיה, מאשר מיצג מצמרר על העתיד שכולנו הולכים לחוות בעוד כמה עשורים. עם כמה שהמערכות האלו עלולות להיראות כמו החברים הכי טובים שלנו, שתמיד יסייעו לנו ויהיו שם לצידנו, אין להן את היכולת ״לפעול על פי תחושות״. הן אפילו לא עובדות על פי ידע, הן עובדות נטו על פי הסתברות סטטיסטית שמפרקת ומרכיבה משפטים. הסרט לא יכול לעקם את ההיגיון הזה כשנוח לו, אם הוא רוצה שניקח אותו כסטייטמנט אתי בסגנון ״אנחנו חיים בחברה״. אם הוא רוצה להיות פנטזיה, שיהיה בכיף שלו. אבל אם הוא רוצה לזרוק עליי מוסר השכל בסופו של דבר, הוא זקוק למעט חיבור למציאות - שלא לומר, חיבור לחוויה אנושית אמיתית. אחרת, הוא לא שונה מסרטונים של ״Dhar Mann״.

אני אפילו אוסיף שהמסקנה המתקבלת לפיה AI ובני אדם שקולים בכך שהם יכולים גם לעשות את הדבר הנכון וגם לעשות טעויות פטאליות, היא קצת חוטאת לתהליך שהסרט מציג ובכללי מעט מסוכנת בראי העתיד שלנו כחברה. הסרט מאוד בונה את ההסתכלות שנתינת שליטה כל כך קיצונית על פרמטרים מאוד שורשיים בתפקוד החברה האנושית לבינה מלאכותית יכולה להוביל לתוצאות שגויות בצורה קטסטרופלית וקטלנית. אלו הם לא דברים שאנחנו יכולים להגיד שהם ״אופסי, עשיתי פאשלה. לא נורא, אתקן את עצמי!״. מדובר בכף מאזניים של חיים ומוות, שבידיים לא נכונות ובהטייה בעלת אינטרסים יכולה להוביל לאפליה ולפגיעה משמעותית באוכלוסיה, באופן שהוא ההפך הגמור מעשיית צדק. המסקנה שלנו מהמקרה הזה לא יכולה להיות שכולנו פגומים וכל תוצרנו פגומים במידה שווה - היא חייבת להיות שאנחנו לא יכולים להסתמך על מערכות בינתיות באופן שכזה כשגזירת הגורל שלהם יכולה להשתבש בצורה קיצונית (ורק לאחרונה ראינו את Grok עושה דברים שעוברים על חוקי אתיקה וחוקי פרטיות בכלל). לכן אני לא מבין את ההסתכמות של התסריט, שמאירה את הבינה המלאכותית באור של שותפה לצידנו, במקום מערכת שצריכה רגולציה וביקורת הרבה יותר קשוחה ביחס להתפשטות שלה בשימוש הפרטי, העסקי והציבורי.

Rebecca Ferguson in "Mercy"

מבחינת העשייה הקולנועית, קיימת בחירה הזויה ביותר שהובילה אותי להיות כמעט מנותק לגמרי במהלך הצפייה כולה. מאחר והסרט מנסה להציג הפקת מסקנות כחלק מחקירה משטרתית כשכל הראיות פרוסות לפניו של האדם, כמעט כל הסרט מתעסק בריצה בין ראייה לראייה, בין מסד נתונים אחד לאחר ובין תיעוד שקיים במקור אחד לתיעוד במקום אחר. כל הסיקוונסים האלה שבהם נתקעים באמוק של ניתוח נתונים והצלבה שלו עם עוד מקורות, מרגישים פשוט נוראיים לצפייה בגלל האופן הויזואלי שהם מוצגים לנו. על המסך, אנחנו רואים המון סוגים של מידע מרחפים בחלונות שקופים כמו ממשק VR. כמובן במרכז בכל פעם הדבר שאנחנו מתעסקים בו, אבל מסביב עוטפים אותו גם פרטים פחות חשובים, וגם הדבר שאנחנו מתעסקים בו לא תמיד קרוב מספיק למסך כדי שנוכל לבחון אותו לעומק כמו שרצינו. השוט נע במהירות מאוד גבוהה בין חלון לחלון, כך שלעין הצופה קשה להתמקד על דבר אחד בכל פעם, כי שנייה לאחר מכן תהיה תנועת ״ווש״ ואנחנו עוברים לחומר אחר. בנוסף לכך, חלק לא קטן מהתיעודים הנבדקים או שיחות הוידאו שמתבצעות מועברות דרך צילום סמארטפון, מה שהופך את הצילומים באופן מובן לרועדים בטירוף - הרי הם מצולמים ״הנדהלד״ (למרות שכיום יש מייצבים דיגיטליים ומכאניים אבל ניחא). ומעל לכל, הדמויות של כריס ושל השופטת מדברים בפירוט רב על כל דבר שהם רואים ועוברים דרכו, במשפטים מאוד ארוכים וספציפיים להתרחשויות שלא נחשפנו אליהן קודם, כך שהברברת שלהם פשוט לא עוצרת לרגע. אין נשימה בין משפט למשפט, אין עיבוד של מסקנות או מקום לחוש רגש ממה שמגלים, אלא פשוט רצים על שורות התסריט שחייבים לדחוס לפרק הזמן שהגדרנו. כשגם המצלמה של הסרט נעה כל הזמן, גם מרכז השוט לא מצליח לשמור על יציבות וגם דיאלוגים מוזרמים לאוזנינו באופן רציף שלא יבייש שירת Modern Major General, זו ממש הרגישה כמו מתקפה על כל החושים האנושיים. הייתי כל כך מסוחרר, הרבה יותר מכל רכבת הרים שהייתי בה, שבקושי זכרתי מה קרה חצי שעה קודם לכן בסרט בעודי צופה בו. סיימתי את הערב עם כאב ראש חזק, שכל מה שרציתי היה לאפס הכל ולעשות ריסטרט. אני לא יוצא בדרך כלל כל כך מזועזע באופן פיזי מסרטים, זו בהחלט הייתה חוויה לא נעימה בריאותית. אם יש לכם אילו שהן רגישויות חישה, אני מפציר בכם להימנע מלצפות בסרט בבתי הקולנוע.

from "Mercy"

בעיה בולטת שחוזרת על עצמה בתסריטים פגומים של סרטי מתח, היא הרצון לשמור טוויסטים ותפניות כהפתעה שמתגלה מאוחר יותר בסרט ובכך תופסת את הצופה לא מוכן, אך שוכחת לטמון את הרמזים מוקדם יותר בעלילה באופן שהצופה היה יכול להגיע למסקנות האלה בעצמו. דוגמאות לכך שאני זוכר מהעבר הן בדברים כמו ״שישה גיבורים״, ״ארגייל״, ״כביש הסרגל״, ״וונדר וומן 1984״ ואפילו ב-״השמיניה״. גם כאן, הסרט מתיימר לשמור על עניין לאורכו כאשר הוא גורם לנו לפקפק בעקרונות ובמעשים של הדמויות השונות שהוא מציג בפנינו, גם אם הוא לעיתים מוליך אותנו שולל. הבעיה היא שההתפתחויות הממשיות שקיימות לסיפור מתבססות על דינמיקה ועבר שקיימים בין כריס לדמויות שבהן הוא חושד, הדורשים היכרות שלנו עם עולמן המלא והרחב, בשביל שבכלל נוכל להבין באופן חלקי לפחות על מה הוא מדבר. בהתחשב בכך שהסרט זורק אותנו ישירות אל תוך החקירה, אנחנו לא באמת מכירים יותר מידי את הדמויות המוצגות והן לא יותר מחיילים במשחק השחמט שלנו - מלבד שם ומראה אנחנו לא יודעים דבר עד שנאמר לנו אחרת. הציפייה של הסרט היא שאנחנו נבין תוך כדי תנועה, וזה לא דבר שאפשר להסתמך עליו בסרט שלא מפסיק לרוץ קדימה.

זו אפילו לא בעיה של חוסר כרונולוגיה קוהרנטית (כמו שראינו ב-״מתחרים״). הסרט פשוט יוצא מנקודת הנחה שהתפיסה שלנו על הקשרים בין הדמויות השונות היא בדיוק כמו זו של גיבור הסיפור - הנחה שגויה בכל הקשור לבנייה סיפורית. חשוב מאוד להצליח להציג את הדמויות קודם לכן, כדי שנדע למי עלול להיות מוטיב ולמה, ושההתפתחות הסיפורית תסתדר עם האופי שלהן. היכולת לעשות זאת בצורה זורמת, מהנה ומובנת לצופה הממוצע היא אחד החוזקות של סרטי ״רצח כתוב היטב״, ודורשת כישרון מסוים בתסריטאות - דבר שכנראה זה יותר מידי לצפות מתסריטאי שכתב רק סרט אחד לפני כן, וגם הוא מדורג 2.8 בלטרבוקסד. יש פה ושם נקודות שהסרט רומז עליהן לפריים אחד או בשורה אחת של דיאלוג, אבל זה ממש לא מספיק על מנת לעזור לנו לעקוב או להסתקרן לאן הדברים יתקדמו. מרוב הזריקות שהגיעו מכיוונים בלתי צפויים, הייתי בטוח שבסוף יאמר לנו שכל החומרים המוצגים לכריס הם ג׳נרוטים של AI ואף אחד מהם לא קרה באמת. אני משוכנע שזו הייתה התרה יותר מעניינת ממה שקיבלנו בפועל.

Chris Pratt in "Mercy"

אחת הביקורות המתבקשות ביותר כששומעים על הפרמיס של הסרט הזה וצופים בטריילר שלו, היא ההשוואה לפורמט הקולנועי של ScreenLife - כלומר סרטים המתרחשים אך ורק מנקודת מבט של מסך מחשב. מאחר וכריס יושב בכיסא בחדר אחד ספציפי, כשמולו מוצגים הנתונים באוויר כאילו היו על מסך, זו לא תהיה טענה כל כך מוגזמת להקביל ובאמת מדובר בגימיק שקצת שחק את היכולת שלו להחזיק סרט באורך מלא. אך אף מעבר לזאת, הפורמט הזה חווה פגיעה משמועתית למוניטין הציבורי שלו, כאשר בשנה שעברה שוחרר הסרט ״מלחמת העולמות״ עם אייס-קיוב, ונחשב עד מהרה בין רבים להיות הסרט הגרוע ביותר שיצא באותה שנה, על גבול הגרוע ביותר אי פעם. באופן טבעי, אנשים התחילו להשוות בניהם ולחשוש שמדובר בפרויקט שסובל בדיוק מאותם הכשלים וחוסר ההשקעה הקולנועית - על אחת כמה וכמה כשנודעים לעובדה ששני הסרטים הופקו על ידי אמאזון. תוך כדי כתיבת שורות אלו, גם התגלה בפניי למרבה ההפתעה שהבמאי של ״הנאשם״, טימור בקממבטוב, שימש כמפיק ב-״מלחמת העולמות״ - כך שמירב הסיכויים שהדמיון בניהם אינו מקרי. ועם זאת, למרות נקודות ההשקה, אי אפשר לקרוא לשני הפרויקטים האלה זהים באיכותם. למעשה, אני משוכנע בספק סביר שלא מעט עבודה נעשתה בפוסט פרודקשן של הסרט מאז שחרור ״מלחמת העולמות״ ביולי 2025, על מנת לדאוג לכך שירחיק את עצמו מהמוניטין המוכתם באופן מכוון ויספק תוצר שיש לו מעט יותר ערך לקהל הרחב.

הניסיון לתת חוויה מעט יותר עשירה מ-״מלחמת העולמות״ באה לידי ביטוי בעיניי בשני מישורים מרכזיים. הראשון מבניהם הוא האקשן המוצג על המסך, שמתיימר לכוון מעט יותר גבוה על אף מגבלת הסיפור. במהלך הסרט, אנחנו מקבלים לא מעט צילומים רחבים של זירות בהם מתרחשים אירועי פעולה ״אינטנסיביים״, כאשר לא מעט מהשוטים שלהם ממלאים את המסך שלנו ואנחנו בעצם ״נמצאים שם״ ולא מבחינים בהם דרך מסך. כמו כן, יש סיקוונסים לא קצרים בהם אנחנו רואים מרדפי מכוניות או קרבות יריות בין כלי רכב וצבאות אנשים בלתי מזוהים, שמרגישים שנרקחו כדי שאנחנו נגדיר את הסרט כ-״אפי״. האפקטים באותם הסיקוונסים אינם ברמה גבוהה במיוחד ואפילו התגובות המיידיות שלהם, כמו תאונות הגורמות לפיצוצים, לא תמיד מעוגנות במציאות הגיונית ולעיתים ניכרות כמו פיזיקה של משחק מחשב. אבל לבטח צופים לא יכולים להגיד שסרט הוא משעמם או מקובע לזווית אחת אם מכונית פתאום עפה באוויר, מתרסקת בצד הכביש ומתפוצצת בפטריית עשן, נכון? הרי על זה מבוססת ההצלחה הקופתית העצומה של סרטי ״מהיר ועצבני״. השני מבין המישורים הוא עיצוב ההפקה העתידנית בכל הקשור למסכים השונים שמוצגים לנו. לאחר שראינו את הבנאליות הויזואלית שקיימת בצפייה ממושכת במסך שטוח ודו מימדי, או בשיחות דרך ממשק זום שאנחנו רגילים לראות בעבודה ברמה יומיומית, ניכר שניסו להביא כאן משהו מעט שונה. עיצבו את עיקרון ה-ScreenLife בצורה שמזכירה הרבה יותר חווית XR מאשר מערכת הפעלה של מחשב. החלונות מרחפים באוויר, חצי שקופים ועוטפים את כריס מסביב - למרות שהוא מתפעל אותם בעיקר עם מסך מגע קטן ליד היד שלו או בפקודות קוליות. למרות שמדובר בעיצוב כן מגניב ושונה בנוף של תכנים שכאלו, הוא עדיין ניכר כמו העתקה אחד לאחד של ממשק VisionOS של חברת אפל. בכל זאת, הוא מעביר את הוויב המד״בי-עתידני כפי שמתבקש ממנו ובכך גורם לסיקוונסים האלה להרגיש יותר כמו חוויה קולנועית מאשר חוויה משרדית, גם אם אנחנו עדיין יושבים מול נתונים במשך רוב אורכו של הסרט. בחו״ל אף הרחיקו לכת ודאגו להפיץ את הסרט בתלת מימד, כנראה כדי לגמרי ליצור תחושה אימרסיבית עם המידע העוטף. בארץ ככל הנראה הבינו שאין בכך היתכנות כלכלית, שלא לומר סיכון לסחרר עוד יותר את עיני הצופים, ולכן אין הקרנות כאלו בישראל.

Chris Pratt and Annabelle Wallis in "Mercy"

למרות שבאתי אל הסרט עם ציפיות יותר נמוכות לגביהם, אני חייב להגיד שהשחקנים הראשיים של הסרט עושים בסך הכל עבודה די סבירה ומתקבלת על הדעת. גם כריס פראט וגם רבקה פרגוסון מצליחים לגלם את התפקידים שלהם באופן שהוא די משכנע ומתאים לנרטיב שמוצג על המסך, אם כי הם לא פורצים איזה שהוא גבול שגורם להופעה שלהם להיות עוצרת נשימה. פראט כן מצליח להביע רגשות שבירה נפשיים, בלבול וחוסר פיכחות, אם כי האסרטיביות שלו לוקה בחסר כאן. פרגוסון אומנם כן נותנת הגשות קרות ורובוטיות חסרות הבעה בדיוק כמו שאתה מצפה מדמות מלאכותית, וזה בהחלט עובד, אם כי היא נוטה יותר לתפקיד של אליאנה תדהר ב-״פליי פסטיגל״ מאשר לתצוגות ״נחמדות״ קריפיות באמת כמו שיצא לי לראות בשנים האחרונות ב-״וונדה ויז׳ן״, ״יציאה מספר 8״, בדמותו של מילצ׳יק ב-״ניתוק״ או אפילו מסופי טאצ׳ר ב-״חברה מושלמת״. הסרט צריך ששניהם יעבדו וישקיעו מעצמם בשביל שיוכל לעמוד על רגליו, ובעוד שהם לא מביאים את המקסימום שלהם לפרויקט (ככל הנראה בגלל לקות בימויית), הם גם לא מביכים את עצמם לגמרי כפי ששניהם חוו בסרטים לא מוצלחים בשנה שעברה. אני כן אציין ששאר הקאסט שמלוהק לסרט הזה, כגון קלי רייס וכריס סאליבן, כן מספקים לסרט הופעת משחק רדודה ושטחית, על גבול הלא אמינה. הדמויות שלהם לא מצליחות לתפוס בעיני הצופה את מקום החשיבות שהעלילה בבירור רוצה שיתפסו, וזאת בגלל שאינם מסוגלים להוכיח שהן חשובות מספיק בעזרת מסירות מספקת אליהן. ניכר שבעיניהם פשוט מדובר בעוד גיג צדדי, או שלפחות אין להם את היכולות שמסוגלות להרים תפקיד גם כאשר הבמאי והתסריטאי אינם מוכשרים דיו בפני עצמם.

Rebecca Ferguson in "Mercy"

על אף ההתאמצות הניכרת של האולפן להפוך את ההפקה הזאת לחוויה גדולה מהחיים שחייבים להיטמע באופן כולל אליה, אני לא משוכנע שהסרט הזה היה צריך לצאת לבתי הקולנוע. אומנם אני זכיתי באור מן ההפקר הזה, הרי שההשקעה הכלכלית שלהם בפאנל בניו יורק קומיקון גרם לי לראות במציאות את כריס פראט (פרגוסון לא הגיעה), אבל הפרויקט הזה הוא לא יותר מסרט אקשן יחסית גנרי שעל כמותו אנחנו מתבשרים מאתרי בתי הקולנוע באופן מאוד תכיף - ואת רובם אנחנו כנראה גם לא הולכים לראות ממילא. גם אם אני מנסה להדחיק את בעיית עומס המידע (וזה לא קל), הסיפור אינו מטלטל כפי שהוא תופס את עצמו, הויזואליה אינה מעוררת פליאה והשתאות כמו שהם היו רוצים שנחשוב ואין כל תוספת לחוויה כשהיא לוכדת את תשומת הלב שלנו באולם חשוך, מסך ענק ורמקולים ענקיים. אם כבר, היא נשכרת מהסיטואציה הזאת יותר מהצופה, בכך שהיא מונעת ממנו את הזכות לעצור את הסרט באמצע ולהחליט לעבור למשהו אחר.

בעיניי, גם הפרויקט הזה היה צריך להיות משוחרר ישירות לסטרימינג. לפחות במסגרת הזו, הייתי יכול להעריך שהוא יכול להפיק ערב אקשן סביר למי שרוצה לחוות כזה במסגרת ביתו, עם נשנושים קלים. היה יותר קל לתת לפגמים שנובעים ממנו את חמת הספק ולקבל אותו כחלק מז׳אנר הבידור הגנרי שהוא כלוא בתוכו. פחות ניתן לעשות זאת כאשר צריך לשלם על כך 50 ש״ח פר בן אדם, או אפילו לכיוון ה-60-65 למי שיחליט ללכת אקסטרה צעד ולצפות בו בהפצת ה-IMAX שמסתבר שיש לו. זה נכון שיש הרבה יוצרים שרוצים לשבור את תקרת הזכוכית של הפקה קולנועית ולהביא את יצירותיהם לתפוצה רחבה. אבל בעולם שבו חברות מבטלות פרויקטים מקוריים ויצירתיים ביותר על סמך כך שלא יהיו כלכליים מספיק לשחרור קולנועי, אני מצפה מאותן חברות להציב רף מסוים של איכות לפני שהם דוחקים משהו החוצה. אני בטוח שהרבה פרויקטים מקוריים הרבה יותר איכותיים מזה לא קיבלו את המימון או את הדחיפה, בגלל שאינם ״סרטי פופקורן״ כמו זה. הבחירה להעדיף תוכן רדוד אבל שיפנה ליותר קהלים, במטרה להרוויח כמה שיותר כסף, היא דעיכתה של האנושיות. היא הדחיקה של היצירתיות. היא הביקורת הכללית שלבני אדם יש כלפי בינה מלאכותית. אבל כשאותה בינה מלאכותית היא זו שמכתיבה הן את התוכנית העסקית והן את התסריט, היא לא תשים לעצמה רגל - וזו אולי הדאגה העיקרית בנוגע לעתיד הדיסאוטופי שאנחנו מתקדמים אליו, הרבה לפני החשש מ-״עונש קצת מוגזם״.

Chris Pratt and Rebecca Ferguson in "Mercy"

״הנאשם״ (או ״90 דקות״ כפי שהכתוביות הרשמיות קוראות לו משום מה) הוא סרט אקשן סביר ולא יותר מזה, אך המעידות שלו בדרך הופכות אותו למוצר פגום יותר מהניכר לעין. המתקפה הממוקדת שהוא מבצע על כלל החושים האנושיים באמצעות רעידות בלתי פוסקות ודיבור ללא הרף לאורכו, הופכות אותו לאירוע היוצר סחרחורות וכאבי ראש, המקשות באופן אקטיבי על הצופים להתמקד בעלילה ולעקוב אחרי הפרטים השונים שמתגלים לאורכה. בין כתיבה תסריטאית ששולפת טוויסטים וקשרים בין דמויות מהשרוול, נוחות לוגית המקדמת את הנקודה הסופית אך מנותקת מכל קשר למציאות, הופעות משחק לא ממוצות עד סופן, נסיונות הימנעות מהידמות לאחד מכשלונות הקולנוע הגדולים ביותר של השנים האחרונות, אפקטים חסרי השקעה ותכלית מעבר להיותם ״אפיים״ ומאמצי הומניזציה למערכות בינה מלאכותית באופן שנוגד הן את ההיגיון הבריא והן את כל הסיכונים שהעלילה בעצמה מדגישה קודם לכן - הסרט הזה לא מצליח להצדיק את שחרורו לקולנוע, את המסר שהוא מנסה להעביר או את הצורך שלי לשלם על כרטיס בשביל לראות אותו. ככל הנראה הייתי הרבה יותר נהנה מלצפות בבמאי הסרט יושב בכיסא ה-״מרסי״ ומנסה להצדיק את כל הבחירות שעשה, שהובילו אותנו למצב הזה. אני לא חושב שהיו בהן יותר מידי בינה.

אני מדרג את הסרט הזה 5 מתוך 10! ⚖️

״הנאשם״ זמין בבתי הקולנוע בישראל, וכן ב-IMAX וב-4DX.

מה דעתכם? האם אתם מתכננים ללכת לראות את הסרט? ואם ראיתם אותו כבר, מה חשבתם עליו? ספרו לנו בתגובות!