הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק הרביעי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון

הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3

ברוכים הבאים לסיאטל! אחרי קצת פחות מחצי עונה, סיימנו את הפרולוג של הסיפור, ויחד עם אלי ודינה עזבנו את ג׳קסון מאחור והתחלנו במסע נקמה מסועף, אכזרי ומורכב. מרבית העלילה של המשחק השני, שעליו מבוססת העונה הנוכחית, מתרחשת בסיאטל, ולכן לא רק שהפרק הקודם (ששימש כמעין פרק קישור) גישר בין שתי הסביבות השונות, הוא גם חיבר אותנו הישר אל לב ליבו של הסיפור שמתחיל עכשיו, ועתיד להיגמר רק בעונה הבאה (אם לא בזו שאחריה). לכן, כפרק פתיחה למרכז העלילה, שמציג לא רק את אחד החלקים העוצמתיים ביותר בסיפור כולו, אלא גם בונה עולם עשיר במיוחד עם מגוון דמויות חדשות שעתידות להשפיע רבות על המשך הסיפור, צפינו לפרק איכותי ומסקרן במיוחד. אבל לצערנו, גם הפעם, ובדומה לפרק של שבוע שעבר, אף על פי שמדובר בפרק טוב ומהנה שמצליח להשיג את רוב מטרותיו, הוא עדיין ממשיך לחטוא ולפספס לא מעט, ובדיוק באותן נקודות.

סיפור ויזואלי

כהרגלנו, אנחנו נתחיל מהדברים הטובים, ולשמחתנו גם הפעם יש לא מעט כאלה. הנקודה החיובית והבולטת ביותר בפרק הזה היא מלאכת הבימוי, שבוצעה על ידי לא אחרת מאשר קייט הרון (לוקי), שהוכיחה פעם נוספת עד כמה היא במאית מיומנת ובעלת חזון. הפרק מבוים באופן מרשים במיוחד, עם בחירות ויזואליות נהדרות שמצליחות לשלב בין השקט, הדממה המצמררת והיופי הפראי של העולם האפוקליפטי הנטוש (במיוחד כאשר מדובר בסביבה חדשה שהדמויות אינן מכירות), לבין הזעם והאימה שאותו עולם מייצר בסצנות האקשן המותחות והמפחידות. יש איזון ושילוב לא רעים בכלל בין סצנות רגועות ושקטות לבין סצנות אקשן בקצב מהיר, מה שלא רק יוצר גיוון שמצליח לשמור על רמת עניין יחסית גבוהה במהלך הפרק, אלא גם מדגיש את כל הצדדים והמשמעויות של החיים בעולם הפוסט-אפוקליפטי הזה. בנוסף, חשוב לציין שחלק מאותן סצנות מלאות אדרנלין הן לאו דווקא סצנות עם נגועים וקרבות מפוצצים, אלא דווקא סצנות אינטימיות יותר ואכזריות יותר שמבוצעות באופן מושלם. התוצאה היא שהרגשות והחששות שהסדרה מנסה לעורר בצופים במהלך הפרק מצליחים לעבוד ולהתבטא ביותר מדרך אחת.