ביקורת ComicON: ״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 4 - יום ראשון פעמיים כי טוב
- רז משאט
- 6 במאי
- זמן קריאה 9 דקות
"All the things that you say, yeah Is it life or just to play my worries away?" - אלי
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק הרביעי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״
הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון
ברוכים הבאים לסיאטל! אחרי קצת פחות מחצי עונה, סיימנו את הפרולוג של הסיפור, ויחד עם אלי ודינה עזבנו את ג׳קסון מאחור והתחלנו במסע נקמה מסועף, אכזרי ומורכב. מרבית העלילה של המשחק השני, שעליו מבוססת העונה הנוכחית, מתרחשת בסיאטל, ולכן לא רק שהפרק הקודם (ששימש כמעין פרק קישור) גישר בין שתי הסביבות השונות, הוא גם חיבר אותנו הישר אל לב ליבו של הסיפור שמתחיל עכשיו, ועתיד להיגמר רק בעונה הבאה (אם לא בזו שאחריה). לכן, כפרק פתיחה למרכז העלילה, שמציג לא רק את אחד החלקים העוצמתיים ביותר בסיפור כולו, אלא גם בונה עולם עשיר במיוחד עם מגוון דמויות חדשות שעתידות להשפיע רבות על המשך הסיפור, צפינו לפרק איכותי ומסקרן במיוחד. אבל לצערנו, גם הפעם, ובדומה לפרק של שבוע שעבר, אף על פי שמדובר בפרק טוב ומהנה שמצליח להשיג את רוב מטרותיו, הוא עדיין ממשיך לחטוא ולפספס לא מעט, ובדיוק באותן נקודות.
סיפור ויזואלי
כהרגלנו, אנחנו נתחיל מהדברים הטובים, ולשמחתנו גם הפעם יש לא מעט כאלה. הנקודה החיובית והבולטת ביותר בפרק הזה היא מלאכת הבימוי, שבוצעה על ידי לא אחרת מאשר קייט הרון (לוקי), שהוכיחה פעם נוספת עד כמה היא במאית מיומנת ובעלת חזון. הפרק מבוים באופן מרשים במיוחד, עם בחירות ויזואליות נהדרות שמצליחות לשלב בין השקט, הדממה המצמררת והיופי הפראי של העולם האפוקליפטי הנטוש (במיוחד כאשר מדובר בסביבה חדשה שהדמויות אינן מכירות), לבין הזעם והאימה שאותו עולם מייצר בסצנות האקשן המותחות והמפחידות. יש איזון ושילוב לא רעים בכלל בין סצנות רגועות ושקטות לבין סצנות אקשן בקצב מהיר, מה שלא רק יוצר גיוון שמצליח לשמור על רמת עניין יחסית גבוהה במהלך הפרק, אלא גם מדגיש את כל הצדדים והמשמעויות של החיים בעולם הפוסט-אפוקליפטי הזה. בנוסף, חשוב לציין שחלק מאותן סצנות מלאות אדרנלין הן לאו דווקא סצנות עם נגועים וקרבות מפוצצים, אלא דווקא סצנות אינטימיות יותר ואכזריות יותר שמבוצעות באופן מושלם. התוצאה היא שהרגשות והחששות שהסדרה מנסה לעורר בצופים במהלך הפרק מצליחים לעבוד ולהתבטא ביותר מדרך אחת.
יחד עם זאת, חשוב לנו לציין קטע אחד שבלט מעל כולם - גם בזכות התסריט והמשחק שלו, אבל בעיקר בזכות תצוגת הבימוי המרשימה של הרון. אנחנו מדברים כמובן על סצנת הגיטרה האייקונית של דינה ואלי, שהיא למעשה שחזור כמעט מושלם של אותה סצנה מהמשחק, שבוצע ברגישות נדירה ובנאמנות כמעט מוחלטת למקור. מדובר בסצנה אינטימית ושקטה, שמצליחה להעביר עומק רגשי עצום בלי צורך בדיאלוגים כבדים או באקשן, אלא אך ורק בעזרת אלי שפורטת על הגיטרה, דינה שמקשיבה לה, והבימוי הוויזואלי המופלא של הסצנה שמצליח להעביר בצורה חדה ומדויקת את כל המסרים והכאב שטמון באותה סצנה פואטית. כל זאת, בלי שאף אחת מהדמויות שחברות בה תוציא הגה מפיה. אותו בימוי משתלב בצורה מופתית עם הופעת המשחק העדינה של איזבלה מרסד (דינה) ובלה ראמזי (אלי), שמבצעת את השירTake On Me, שנבחר בקפידה, בצורה מצמררת ומרגשת. הביצוע מצליח לשחזר את אותה תחושה מיוחדת מהמשחק, והופך לאמצעי לביטוי רגשי ולגשר עדין בין הדמויות - בצורה פשוטה שחודרת עמוק מאוד לנשמה, ויוצרת רגע נדיר שבו הזמן עומד מלכת. הסצנה הזו היא אמנם חלק קטן ודי משני בסיפור הכולל (ולמעשה במשחק המקורי ניתן ממש לדלג עליה ולפספס אותה אם לא יודעים לאן ללכת), אבל דווקא בגלל זה היא הופכת לעוד יותר מיוחדת. למרות החלק הפעוט שלה בפרק גדול מאוד, היא מלאה ברגש, שהופך אותה אולי לסצנה האייקונית והזכורה ביותר בפרק כולו, מה שמוכיח באופן חד משמעי שהגדולה של ״האחרונים מבינינו״ אינה בסצנות האקשן או בנגועים השונים, אלא אך ורק ברגש והאנושיות שהיא מצליחה להקרין בצורה כל כך מדויקת.
ראש לזאבים
אבל אם כבר עסקינן בבימוי המדויק של קייט הרון, ואף הזכרנו רגעי מתח עוצרי נשימה, חשוב לנו לעבור ולדבר על סצנה או יותר נכון על דמות מסוימת שמופיעה בכמה סצנות שכאלו, וגנבה את ההצגה בכל שנייה שהופיעה בה. הדמות הזו היא דמותו של אייזיק בגילומו של ג'פרי רייט, שחוזר לתפקיד אחרי שגילם את הדמות במשחק (בדומה לשחקנית מרל דנדרידג' שגילמה את מרלין גם במשחק הראשון וגם בעונה הראשונה). דמותו של אייזיק אמנם אכן מככבת בפרק הזה גם בזכות הבימוי של הרון שמצליח להציג את הרגעים האפלים שהוא מופיע בהם על המסך בצורה מופתית, אבל הכתיבה המדויקת וההופעה המרשימה במיוחד של רייט, שהיה הכוכב הגדול של הפרק בכל אספקט אפשרי, הם מה שהפכו את הרגעים בהם הוא הופיע לרגעים המרשימים והמותחים ביותר בפרק. החזרה של רייט (שכאמור דיבב את הדמות במשחק) אל הנעליים הגדולות והמדממות של מנהיג הזאבים האכזרי, כשהפעם הוא גם תורם לדמותו של אייזיק לא רק את קולו אלא גם את גופו הפיזי, לא רק מוכיחה שוב עד כמה הוא שחקן טוטאלי, עמוק ונוכח, אלא גם הופכת את הרגעים והסצנות שהוא מככב בהם לאיכותיים, מרשימים ומאיימים בדיוק כמו בחומר המקור, ולעיתים אף מתעלים עליו. רייט מצליח לזקק את מהות הדמות של אייזיק בצורה שמעט מאוד שחקנים היו מסוגלים לה, עם שילוב של סמכות, עייפות מצטברת ותחושת סכנה תמידית. בכל סצנה שהוא מופיע בה, התחושה משתנה, האנרגיה מתחדדת והקצב הפנימי של הסצנה מתכוונן אליו. יש בו שקט מאיים שהחזיק אותנו על הקצה, שמשתלב עם הכתיבה המבריקה ומלאת הניואנסים המדויקים בצורה מושלמת, שמספקת כמה מאותם רגעים קלאסיים שמעשרים ומרחיבים בצורה חכמה ומעניינת את עולם הסדרה והמשחק בלי לחטוא אליו. זה בדיוק אבל בדיוק מה שרצינו לקבל מהסדרה בכלל ומדמותו של אייזיק בפרט, ואנחנו מקווים שגם בפרקים הבאים הכיוון הזה יימשך.
מביסים את המקור...
אם קראתם את הביקורות הקודמות שלנו לפרקים אחרים או את כתבות ההכנה שלנו שעולות מדי ראשון בערב, אתם יודעים שבתור מעריצים מושבעים של המשחק, אנחנו מרבים לדבר בביקורות שלנו על למה הסדרה פחות טובה מהמשחק. אבל הפעם, לפני שנחזור אל אותם השינויים, אנחנו חייבים לעצור ולדבר על אחד ההבדלים הבולטים לחיוב בין הסדרה למשחק, שמגיע לקראת סוף הפרק ברגע שבו אלי ודינה נכנסות אל בית הקולנוע. אנחנו כמובן לא ניכנס אל הפרטים המדויקים או אל הספוילרים כרגע, אבל רק נגיד שמדובר באחת הסצנות המפתיעות והזכורות ביותר בסדרת המשחקים כולה, ולמרות זאת הביצוע של אותו הרגע בסדרה מצליח להתעלות על חומר המקור ולהרגיש בשל יותר, מדויק יותר רגשית, ולשאת עמו משקל רגשי והשלכות הרבה יותר משמעותיות. הדרך שבה הסדרה בוחרת לבנות את הרגע הזה דרך משחק כואב ומרגש, שתיקות, וחילופי מבטים שנותנים לו עומק שלא תמיד היה נוכח באותה עוצמה במשחק. התחושות עוברות בצורה אותנטית יותר, הקשר בין הדמויות מקבל נדבך נוסף, והתגובות של השתיים אבל בעיקר של דינה מצליחות להרגיש גם אנושיות וגם בוגרות יותר, מבלי להמעיט בחשיבות הגילויים והמשמעות שלהם בהמשך. הסצנה הזו גם מציגה את תצוגת המשחק הטובה ביותר של איזבלה מרסד בתור דינה עד כה. מרסד פשוט מתפוצצת על המסך, ומציגה רגשות של זעם וכאב גולמי בצורה שדינה מהמשחק מעולם לא הייתה מסוגלת להגיע אליהן, תוך כדי שהיא מצליחה לעורר רגשות הזדהות עזים אצל הצופים. המשחק של מרסד הוא הסיבה העיקרית שהסצנה הזו מתעלה על הביצוע שלה במשחק עבורנו, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות לאן ומה היא תעשה עם דמותה של דינה בהמשך.
...אבל לא תמיד
אבל, למרות שמאוד אהבנו את הסצנה הזו (או יותר נכון את חלקה הראשון), היא מקשרת אותנו הישר אל הבעיה הראשונה שלנו עם הפרק הזה, שכן גם היא בחציה השני (יחד עם מספר סצנות נוספות) מכילה מספר שינויים מאוד משמעותיים מחומר המקור, שגורמות לכך שעוד אלמנטים עלילתיים קריטיים להמשך, נעלמים כלא היו. אנחנו יודעים שאנחנו מתחילים להישמע כמו תקליט שבור ושבשלושת הפרקים האחרונים, הדגשנו שוב ושוב את המהות שהסדרה מאבדת בעקבות אותם השינויים, אבל אלו באמת אלמנטים קריטיים שחשובים להצלחה של הסיפור ולרגשות העזים שהוא אמור לעורר אצל הקהל בהמשך הדרך. אלו אולי דברים קטנים ולא משמעותיים בשלב הנוכחי, ומי שלא מכיר את המשחק כנראה שלא ירגיש בחסרונם, אבל השינוי באותם אירועים, מוטיבים, מערכות יחסים ודינמיקה בין הדמויות השונות, מתווסף לכל קווי העלילה והאלמנטים הסיפוריים מהמשחק שכבר מוקדם יותר העונה שונו ודוללו לגרסה רזה שלהם במקרה הטוב, ונעלמו כלא היו במקרה הרע. אותה דילול או העלמות יוצרת אצלנו תחושה מוזרה, שחלק ניכר מהנשמה והלב של המשחק נעלם כלא היה. חשוב לנו שתבינו, אנחנו בעד שינויים מסוימים ואף אחד מאיתנו לא מצפה שזו תהיה גרסה מדויקת ברמת המילימטר של אירועי המשחק, וכנראה שאם רק אחד או שניים מאותם השינויים שאנחנו מדברים עליהם היו נוכחים, והיינו ממשיכים לקבל שיפורים והרחבות מעולות (כמו שהזכרנו בתחילת הביקורת שלנו למשל), היינו לגמרי חיים עם זה בשלום, בטח שחלק מאותם שינויים נכפים עליהם מהשינוי הדרסטי בין המדיומים. אך השילוב של כל כך הרבה שינויים קטנים וגדולים כאחד, משפיעים לרעה לא רק על הקצב וההתקדמות של העלילה בפרק הזה, אלא גם יוצרים תחושה של חשש ותהייה של איך הסדרה תצליח להגיע לאן שהיא אמורה להגיע. בטח כאשר הפרקים מתקדמים, ככה אותן נקודות הופכות להיות יותר ויותר קריטיות. בנוסף בניסיון לראות את הפרק בעיניים של מי שלא שיחקו במשחק, משהו בקצב וברגעים מסוימים פשוט לא עבד, חלק מהרגעים בו הרגישו מנותקים או חסרי עומק, ממש כאילו הם נחתו משום מקום או שהם פשוט קורים ללא סיבה, בין אם בגלל שינויים מהמקור או כתיבה שלא בנתה אותם כראוי. התחושה הכללית שנותרה היא של ריקנות רגשית ושהעלילה מתקדמת בקצב מהיר במקום שבו היינו מצפים למשהו הרבה יותר עוצמתי ועמוק מהסיפור הזה. יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שעוד לא מאוחר לנסות ולתקן את מרבית הנקודות האלו, והכול עתיד ליפול על כתפי הפרק הבא. אם הסדרה תשכיל לפצות על השינויים, או להתייחס מחדש אל אותם קווי עלילה שנעלמו היא עוד תהיה ניצחון ענק. אבל אם לא, היא עוד עלולה להירשם אצלנו כאכזבה אחת גדולה וכואבת, דווקא בתור שניים מהמעריצים הכי גדולים של חומר המקור.
מאכילים בכפית
מה שעוד מוסיף לאותה התחושה של מחסור ברגש ובנשמה שכל כך אפיינו את המשחק הוא המחסור בסאבטקסט שרק מתעצם. כבר בביקורת הקודמת שלנו ציינו את הנטייה של הסדרה לספר לנו על הרגשות והמניעים של הדמויות בצורה ישירה מדי לעיתים דרך דמותה של גייל (קתרין אוהרה), שמשמשת כמעין פה עבור היוצרים שרוצים להעביר לנו מסרים בהקשר לפעולות ומעשים של דמויות אחרות. אבל למרות שגייל בכלל לא מופיעה בפרק הזה, הדפוס נמשך ולעיתים אף מתעצם. במקום לתת לנו לקרוא בין השורות, להבין מתוך מבטים, רמיזות או פעולות של הדמויות השונות, הסדרה בוחרת שוב ושוב להגיש לנו את הפירוש המילולי של אותם מעשים. התחושות נאמרות במפורש, המניעים מוסברים והמחשבות של הדמויות נאמרות כאילו הקהל לא מסוגל להבין לבד. הרצון לפרשן כל דבר בצורה חד־משמעית ומילולית מבאס אותנו במיוחד, כי הרגעים שבהם הסדרה זורחת הם דווקא הרגעים שבהם הסאבטקסט הוא חלק מרכזי, בדיוק כמו במשחק. נראה שמשהו קצת הלך לאיבוד בין העונות, כי לא רק שהרצון של הסדרה להיות ברורה מדי פוגע לעיתים באותנטיות הרגשית הקריטית לעלילה, אלא שגם היא משאירה פחות מקום לפרשנות ולמעורבות שלנו כצופים.
אותו מחסור בסאבטקסט ודילול וזניחה של נקודות עלילתיות מרכזיות מובילים לכך שהפרק לא מצליח לבנות מתח וציפייה לעתיד לבוא כמו שצריך, בטח למי שכן מכיר ואהב את חומר המקור. אנחנו יודעים לאן העלילה אמורה (לכאורה) ללכת, ולכן אין אצלנו את יצר הסקרנות של לראות לאן הסיפור יתפתח, אבל מצד שני יש יותר מדי זניחות של קווי עלילה ושינויים דרסטיים ופחות מדי הרחבות חדשות ומעניינות, כך שאנחנו אפילו לא מצפים לראות את הרגעים האהובים עלינו במדיום נוסף, כי אנחנו משערים שהתוצאה תהיה מאכזבת. מה שמוסיף לבעיה הזו בפרק הזה במיוחד הוא המבנה שלו, שמרגיש מאוד חצוי. למעשה הפרק מרגיש כמו שני מיני פרקים שהודבקו יחדיו בצורה גסה, ללא רעיון מסדר או קו עלילה מאחד, מה שיוצר תחושה של הפרד ומשול שבמקום לעורר את הסקרנות שלנו בכל אחד מהסיפורים, עושה בדיוק את ההפך. התחושה הזו נוכחת לאורך כל הפרק, אבל היא בולטת במיוחד לקראת סופו. הסצנה האחרונה מנסה לבנות לקראת מה שעתיד לבוא ולנסות ליצור עניין ומתח, אבל דווקא שם היא נופלת. היא לא כתובה בצורה משכנעת מספיק או מאיימת, ולא מצליחה להציג את אלי הכועסת וחדורת הנקמה כמו שצריך. היא לא מצליחה לעניין אותנו בתור שחקנים ששיחקו במשחק ויודעים לאן העלילה תתקדם ואיזה פוטנציאל טמון בה. כל אלו יוצרים אצלנו תחושת פספוס אדירה, על כך שהסדרה לא יודעת או לא מצליחה להשתמש במתח שלה ובהתפתחויות הרבות של העלילה כדי למשוך את הצופים - מלבד לכמה סצנות ספציפיות. במיוחד כי יש עוד הרבה טלטלות ורגעים מפתיעים שעתידים לבוא עלינו לטובה.
הפרק הרביעי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ ממשיך את התחושה הכללית של קודמו. הוא אמנם מציג בימוי מרהיב של קייט הרון, שמצליחה להציג בצורה מדויקת וללא הרבה מילים גם סצנות איטיות ומרגשות וגם סצנות אקשן מלאות נגועים, ותצוגת משחק מרשימה בהחלט של קאסט השחקנים ( ובמיוחד של איזבלה מרסד וג'פרי רייט) שהשילוב ביניהם יוצר רגעים טלוויזיוניים איכותיים, אבל לצערנו אלו עדיין רק רגעים. הרצון העיקש של הסדרה בעונה החדשה להיות כמה שיותר ברורה וחד־משמעית בלי להותיר כמעט שום מקום לסאבטקסט ופרשנות, יחד עם ההמשך של ההזנחה וההתעלמות המוחלטת שלה מקווי עלילה קריטיים לעתיד, יוצרים קצב מעט מקרטע שנכשל ליצור אצלנו תחושה ממושכת של מתח וסקרנות. זו כמובן עדיין טלוויזיה איכותית מאוד, וכפי שאנחנו אומרים מדי שבוע ייתכן וזו הגרסה הכי טובה שאפשר היה ליצור עבור הסיפור הזה במדיום הזה, אבל אנחנו לא יכולים להרפות מהתחושה שככל שהסדרה מתקדמת כך אנחנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר חוששים ובשלב הזה אפילו מעט מאוכזבים.
ציון סופי ל״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 4: 7.5/10 - אפשר לתקן הרבה בשלושה פרקים. אבל אפשר גם לחרב.
העונה השנייה של הסדרה ״האחרונים מבינינו״ זמינה לצפייה בהוט, סלקום ו־yes.
Comments