העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ מתחילה עם פרק פתיחה, שמכין את הרקע למה שמסתמן כאחת מעונות הטלוויזיה הטובות ביותר של השנים האחרונות
הוסף תגובה
“Oh Ellie, I think they should be terrified of you" - דינה”
לאחר שנתיים של צפייה, אנחנו סוף סוף חוזרים לג'קסון ווויומינג הישר אל העונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ ולהמשך המסע של אלי וג'ואל. אם עקבתם אחרי קמפיין הסיקור המקדים שלנו, או שאתם מכירים אותנו באופן אישי אתם יודעים שאנחנו ממש, אבל ממש חיכינו לה. העובדה שהעונה החדשה מבוססת על המשחק האהוב עלינו בכל הזמנים, העבודה הנהדרת ש-HBO עשתה על העונה הראשונה והטיזינג של השחקנים והצוות של הסדרה על כמה שהיא עומדת להיות אפלה וקודרת כמו המשחק עליו היא מבוססת (אם לא יותר), גרמו לנו לחכות מאוד לעונה השנייה של הסדרה. תוסיפו על כל זה גם את הטריילרים שהיוּ עשויים נהדר, והביקורות המוקדמות ששיבחו את הסדרה עד מאוד, ותוכלו להבין שרמת הצפייה שלנו מהעונה השנייה היתה כל כך גבוהה, מה שהפך אותה לאחד מהפרוייקטים שהכי ציפינו וחיכינו להם בשנת 2025. אנחנו כבר הספקנו לצפות בפרק הראשון, ואם נצטרך לשפוט את העונה כולה על פיו, נראה שהיא בדרך לענות על כל הציפיות שלנו ואולי אף להתעלות עליהן.
כפרק פתיחה העונה, היו לו שתי מטרות עיקריות: הראשונה – לחבר אותנו, הצופים, מחדש אל תוך עולם הסדרה אחרי שנתיים של הפסקה; השנייה – לבנות ולבסס את הדמויות ומערכות היחסים ביניהן לקראת מה שצופן העתיד. לשמחתנו, הפרק מצליח לעמוד בשתי המשימות החשובות האלו בגבורה ומבצע אותן בצורה פנומנלית, בעיקר בזכות הדגש הרב – ולעיתים כמעט מוחלט – שהוא שם על מערכות היחסים והרקע של הדמויות, בין אם הן מוכרות לנו מהעונה הקודמת ובין אם הן חדשות לגמרי. הפרק לא שוכח כמובן את הזומבים והאקשן (שנגיע אליהם בהמשך), והם אכן צצים פה ושם לאורכו, אך הם רחוקים מלהיות העיקר, מה שבפועל, הופך את פרק הפתיחה לפרק איטי יחסית, אבל זה לגמרי בסדר. הבחירה לפתוח את העונה בקצב איטי ממשיכה את הקו המנחה של העונה הראשונה ושל סדרת המשחקים, ומאפשרת לנו הצופים לחזור אל הסדרה דווקא מהכיוון הרגשי והאנושי, ודרך הדמויות המורכבות והעמוקות שהיא מבקשת להציג, מה שמחזק את המסר הברור שהיא מנסה להעביר. שלפני הכול ואחרי הכול, הסדרה הזו היא על אנשים – לא על זומבים, וזה פשוט עובד מצוין.
הבחירה לנסות לחבר את הצופים בחזרה אל עולם הסדרה דווקא מהכיוון הרגשי היא בחירה אמיצה מאוד. אחרי הכול, הרבה יותר קל ופשוט לחבר את הצופים בחזרה אל הסדרה בעזרת סצנת אקשן מהירה ומפוצצת מאשר באסופה של סצנות שמנסות לעורר רגש וחיבור של הצופה עם דמויות שהוא כבר הספיק לשכוח. שילוב של בחירה אמיצה עם כתיבה איכותית ומרתקת הופך את הבחירה הזו לבחירה משתלמת. כותבי הפרק הצליחו לקחת את הרצון השאפתני של דרוקמן ומייזן ליצירת חיבור רגשי מחודש של הצופים, והצליחו לבצע אותו בצורה תסריטאית מושלמת. הכניסה המחודשת שלנו, הצופים, אל הסדרה נעשית בעיקר דרך סצנות אינטימיות, איטיות במכוון, שמעמיקות את הדמויות ומאפשרות חיבור מחודש ואמיתי אליהן. כזה שמתבסס על רגעים ודיאלוגים שמתאימים לאווירה הזו כמו כפפה ליד, וגורמות לנו להתחיל לחשוב ולהרגיש בדיוק את מה שיוצרי הסדרה רוצים מאיתנו. הבסיס הרגשי שנבנה בפרק הזה הוא למעשה הבסיס הרגשי של העונה כולה וככה הוא מצליח לשרת מטרה גדולה ונעלה יותר, שחוצה את גבולות הפרק הבודד. עכשיו, כשאנחנו מבינים שמה שעתיד להוביל את העונה גם הפעם הוא רגש ודמויות, כאשר אותן סצנות אקשן אפיות יגיעו (והן בהחלט יגיעו), אנחנו נתחבר אליהן לא רק מהצד הגרנדיוזי שלהן, אלא גם מהצד האישי והרגשי, מה שתמיד משדרג את החוויה. ההתנגשות הזו של אקשן גרנדיוזי עם סיפור אישי מרגש וקורע לב, הן בדיוק מה שגרמו לנו להתאהב בסדרה ובמשחק מלכתחילה, ואם הבסיס הרגשי וסצנות האקשן המעטות שראינו במהלך הפרק ישמרו על רמתן לאורך העונה (או אפילו יצליחו להשתפר ולהשתדרג) – אין לנו ספק שרגעי השיא של הסדרה, יהיו רגעים מופתיים.
בין כל הרגעים, הדמויות ומערכות היחסים שהיינו עדים להן במהלך הפרק, היו שתיים שבלטו לחיוב בצורה יוצאת דופן. הראשונה מבין אותן דמויות ומרכות יחסים היתה דמותה של גייל, הפסיכולוגית החדשה של העיירה ככלל ושל ג'ואל בפרט, שמגולמת על ידי קתרין אוהרה המוכשרת. גייל היא דמות מקורית שנכתבה עבור הסדרה במטרה לנסות ולהרחיב את העולם והסיפור של המשחק עליו היא מבוססת (ואפילו ציינו אותה בתור אחת מחמש ההרחבות המרכזיות שאנחנו מחכים לראות במהלך העונה), אבל אין ספק שהיא לא נופלת ברמתה מרוב הדמויות האחרות שהיו כלולות בחומר המקור. מעבר לעובדה שאוהרה מגלמת את התפקיד בצורה מופתית ומצליחה לעורר הזדהות בצורה מושלמת עם הכאב האישי שלה, מערכת היחסים החדשה שהיא יוצרת עם ג'ואל הצליחה להפתיע ולסקרן אותנו מאוד. בעוד שבגרסת המשחק ג'ואל אמנם לא הולך לטיפול פסיכולוגי כזה או אחר, בגרסה הנוכחית המהות של הטיפול בכלל ושל דמותה של גייל בפרט מתאימה לו ולתהליך שהוא עובר כמו כפפה ליד. מערכת היחסים בין גייל לג'ואל לא רק חושפת צדדים נוספים באישיותו בצורה מפתיעה אך מאוד טבעית והגיונית, אלא גם מעבה את ההשלכות של סיום העונה הקודמת, תוך כדי שהיא מרמזת על קונפליקטים ותגליות עתידיות, מה שיוצר את התחושה שמערכת היחסים ביניהם עומדת להיות אחת ממערכות היחסים החשובות והמעניינות ביותר של העונה כולה.
אם כבר הזכרנו את מערכות היחסים של ג'ואל עם דמויות נוספות מלבד אלי, הגיע הזמן לדבר על מערכת היחסים השנייה שבלטה לנו לחיוב במהלך הפרק, והיא כמובן מערכת היחסים שלו ושל דינה. למרות שגם דמותו של ג'ואל וגם דמותה של דינה הן לא דמויות מקוריות שנכתבו במיוחד לסדרה, מערכת היחסים והקשר שלהם דווקא כן (שכן במשחק הם אף פעם לא מתקשרים אחד עם השני). הקשר בין ג'ואל ודינה כתוב ומבוצע בצורה מופתית שמצד אחד מצליחה לשמש כסוג של אנטיתזה למערכת היחסים של ג'ואל ואלי שעלו על שרטון מסיבה לא ברורה, ולהציג את הדיסוננס הגדול בין השאיפה שלו ליחסים עם אלי ובין המצב בפועל, ומצד שני מצליחה לחזק את הקשר והחיבור בין דינה ואלי, לקראת השיא של הפרק שיתניע אותו באופן מלא. את כל זה הוא עושה תוך כדי שבין ג'ואל ודינה עצמם נרקמת מערכת יחסים ידידותית ומקסימה מאין כמוה, שפשוט נהנינו לראות על המסך. בנוסף, הסצנות המשותפות של דינה וג'ואל מעניקות לאיזבלה מרסד, שמגלמת את דמותה של דינה, את האופציה לזרוח ובגדול. זה אמנם נכון שבמהלך הפרק השחקנים כולם עושים עבודה מרשימה, החל מפדרו פסקל שהיה צלול ומדויק כהרגלו, ועד לבלה רמזי ששוב מוכיחה שהיא הבחירה הנכונה לאלי (כן, גם בגרסה הבוגרת שלה למרות הספקות), אבל אין ספק שמרסד היא ההפתעה הגדולה של הפרק מבחינתנו ואולי הכוכבת הגדולה ביותר שלו. היא מצליחה לקחת את הסצנות המשותפות שלה ושל ג'ואל (וגם שלה ושל אלי) ולהפיח בהן חיים בצורה מעניינת ביותר, שהצליחה לכבוש אותנו לגמרי.
יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים שלא לציין שינוי אחד שנעשה במהלך הפרק שגרם לנו להרים גבה. במהלך הפרק (למעשה ממש בתחילתו) יש סצנה שעלולה להשפיע מאוד על הרגשות והתחושות של הקהל מאחד הרגעים החשובים והפיבוטיים ביותר בסדרה (אם לא החשוב ביותר מביניהם), שצפוי להגיע בשלב מאוחר יותר. אנחנו לא יכולים לפרט למה ואיך בלי להיכנס לספוילרים (למרות שיש לנו תחושה שבשבוע הבא כבר נוכל לדבר על זה), ואנחנו בוחרים להאמין שדרוקמן ומייזין יודעים מה הם עושים, אבל אנחנו לא יכולים לשקר שהשינוי הספציפי הזה גרם לנו קצת להרים גבה.
למרות שעד עכשיו התרכזנו בשינויים וההרחבות שהפרק הוסיף על חומר המקור, אנחנו לא יכולים שלא לדבר ולהתייחס לנאמנות ולכבוד שהסדרה מציגה למשחק עליה היא מבוססת כבר בפרק הפתיחה. האיזון בין ההרחבות והשינויים לחומר המקור מדויק והם מצליחים להתקיים אחד לצד השני בסינרגיה מופתית, מה שיוצר את התחושה שמצד אחד אנחנו לא צופים בגרסה זהה של המשחק פעם נוספת רק בפורמט אחר, אבל מצד שני גם לא מרגישים כאילו הרסו או חירבו אותו לגמרי וזה נפלא. כל הסצנות שמכילות ולו את הרמיזה או ההתייחסות הקלה ביותר לסצנות מקבילות שהתרחשו במשחק, נבנות מתוך הבנה עמוקה שלו, כאשר מעל כולם בולטת סצנת המסיבה האייקונית (שהייתה אחת מעשרת הרגעים שהכי חיכינו להם העונה) שמוצגת כשחזור כמעט מושלם וירא כבוד של הרגע האיקוני מהמשחק. גם ברגישות שבה היא מבוימת, וגם בדיוק בפרטים הקטנים שמרכיבים אותה. מעבר לכך, הפרק מלא באינספור איסטראגסים ורפרנסים שמיועדים ישירות לאוהבי המשחק, כולל רמזים לדמויות שטרם הופיעו ורגעים שמבשרים לבאות.
כפי שציינו, אין ספק שמדובר בפרק איטי ששם דגש על הדמויות והרגש, אבל זה לא אומר שלא קיימות בו סצנות אקשן ומתח, והן אפילו מצליחות להשתלב בו מצוין. סצנות האקשן שקיימות בפרק גם הן יחסית איטיות ושמות דגש על אלמנטים של אימה ומתח במקום על פיצוצים חסרי מעצורים, מה שמשתלב בצורה נהדרת עם התמה הרגשית והאיטית שמובילה את הפרק. בהתאם לכך, קרייג מייזן (שביים את פרק הפתיחה) מצליח לספק תצוגת בימוי מדויקת של סצנות האקשן, עם הבנה עמוקה של מה שמפעיל את תחושת המתח אצל הצופים, כאשר הדגש הוא לא רק על רגעי הפחד עצמם, אלא על הישרדותן של הדמויות דרך הבעות פנים, משחק משכנע ובימוי טכני מדויק שמייצרים סצנות מלחיצות, מקפיצות ומרתקות, שמצליחות לשחזר את התחושה שיצרו אצלנו הרגעים הטובים ביותר במשחקים. בנוסף, לראשונה בסדרה, מוצגים לנו גם ה"סטוקרים" הלא הם טיפוס חדש של נגועים. הדרך שבה הם משתלבים בפרק מוכיחה עד כמה עיצוב סוג הנגועים החדש עשוי בצורה חכמה ויחודית והייחודיות שתורמים לאווירת האימה, מה שמצליח להפוך את הסטוקרים משמשים לתוספת מצוינת שגם מרחיבה את עולם הסדרה וגם שומרת על האלמנט המפחיד והתוסס שמעריצי המשחק מצפים לו.
ברור לנו שמצפה לנו עוד דרך ארוכה עם שבועות ללא שינה (ועם לא מעט כתיבה), אבל אם נצטרך לתאר את התחושה הכללית מפרק הפתיחה של העונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ שכל כך ציפינו לה, נצטרך להגיד שנוצרה התחושה שחזרנו הביתה אל ג'קסון, אל ג'ואל ואלי, ואל העולם שטלטל אותנו כבר מהעונה הראשונה. החזרה נעשית בקצב איטי אך מדויק, עם איזון מרשים בין הצגת דמויות חדשות לבין העמקה מחודשת של הקשרים המוכרים, תוך כדי שהיא לא שוכחת להציג בכבוד רב את חומר המשחק ולשחזר סצנות שלמות מתוכו בצורה מדויקת, שהצליחה להשאיר אותנו פעורי פה. האימה שזורמת באופן טבעי לתוך הרגעים האינטימיים ונמצאת תמיד מסביב מועברת בצורה מותחת ומהודקת. גם אם אנחנו חלוקים בדעותינו לגבי אחת מסצנות הפתיחה (ליאם אהב וראה בה פתיח אפקטיבי, בעוד רז חשש מהאפקט שלה על העתיד לבוא) אין בינינו מחלוקת על כך שמדובר בפרק מצוין. החזרה אל העולם הסדרה היא מרגשת ועוצמתית, אבל בעיקר מרגישה פשוט נכון.
ציון שלנו:
מצוין
הטוב
פסק הדין
אם השמועות נכונות לגבי הפרק הבא, שבוע הבא הולך להיות יותר, אבל הרבה יותר מטורף
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
