ביקורת ComicON: "האחרונים מבינינו" עונה 2 פרק 6 - המסמר האחרון
- רז משאט
- לפני יומיים
- זמן קריאה 10 דקות
"I'm not you kid Joel" - אלי
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק השישי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״
הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון
בסיפור של ״האחרונים מבינינו״ יש לא מעט רגעים שננצרו בליבנו לנצח. לכל אחד מאותם הרגעים יש את הסיבה המיוחדת והספציפית שלו, בגינה הוא הפך להיות רגע זכור ואהוב על ידינו (ולרוב גם על ידי אינספור מעריצים ברחבי העולם), אבל המכנה המשותף של הרבה מאותם הרגעים הוא לא הטוויסטים המפתיעים או האקשן המרהיב (אף על פי שגם רגעים כאלו יש בשפע), אלא דווקא השקט, והאמת הרגשית והעוצמתית שהוא טומן בחובו. אלו לא רק סצנות מעולות, שגם היום אחרי שנים שחווינו אותן בפעם הראשונה, אנחנו עדיין לא מפסיקים להתרגש מהסצנות שהופכות את ״האחרונים מבינינו״ למה שהיא, ולמה שמבדיל אותה מעשרות יצירות פוסט אפוקליפטיות אחרות, והופכות אותה לאחת היצירות האהובות עלינו בכל הזמנים. אחת מאותן הסצנות היא סצנת המוזיאון במשחק השני, שמעבר לכך שהיא אחת הסצנות האהובות עלינו במשחק (ואולי אפילו בכל הזמנים), מצליחה גם להציג מפגש נדיר בין תום לכאב, ובין אהבה לבין הידיעה שהיא עומדת להיגמר באופן מבריק ביותר. לכן, כשהוכרז שהפרק השישי בעונה השניה של הסדרה (אותו הוביל וביים לא אחר מאשר ניל דרוקמן, הלא הוא יוצר המשחק) יביא את הסצנה הזו יחד עם לא מעט רגעים אייקונים נוספים אל המדיום הטלוויזיוני, הרגשנו שמדובר באירוע טלוויזיוני מהותי. לא עוד פרק אלא הזדמנות אמיתית לצלול שוב אל ליבה הפועם של מערכת היחסים בין ג’ואל לאלי, שתזכיר לנו ולכל הצופים האחרים למה התאהבנו בסיפור הזה מלכתחילה.
אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד, כי למרות החלומות הגדולים שלנו לגבי הפרק הזה, אחרי מספר דקות של צפה הבנו שההבטחה לא תמומש במלוא הפוטנציאל שלה, וכשסיימנו לצפות בו, הרגשנו שלא רק שהוא לא יעומד בה, אלא הוא גם מבזה ומוזיל את חומר המקור. הגרסה הטלוויזיונית של הסצנות השונות שמופיעות במהלך הפרק הזה מחווירות מול המשחק, ומה שהיה אמור להיות שיא רגשי הפך לאירוע חסר נוכחות, מרודד ברמת המורכבות שלו, ומנוכר מבחינה סנטימנטלית, ברמה כזו שלדעתנו הרסה לחלוטין את המסרים העמוקים החבויים בסיפור. במקום עדינות קיבלנו קיטש. במקום עומק קיבלנו שחזור שטחי. במקום סצנה ששוברת לב קיבלנו פרק ששבר לנו את הלב מאכזבה, שהפכה בעקבות הפרק להיות התסמין הגדול והמזוהה ביותר עם העונה הזו. הפרק הזה מוכיח באופן רשמי, שככל שהעונה מתקדמת, ככה היא הולכת ומתרחקת מהיסודות שהפכו את המשחקים ליצירה כל כך ייחודית. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שניל דרוקמן, האיש והאגדה שעומד מאחורי אותם רגעים מרגשים ונוגי לב עומד גם מאחורי הפרק הזה, אי אפשר שלא לשאול: איך הגענו לכאן? וזו השאלה שננסה לענות עליה במהלך הביקורת הזו.
אפשר ורצוי להרחיב – אבל לא על חשבון הסיפור
כדי לענות על השאלה הזו צריך לענות קודם על שאלה אחרת והרבה יותר מתבקשת: למה בעצם התאכזבנו כל כך מפרק, שבמבט ראשון (ואולי גם שני) נראה כמו אחד הטובים של העונה בפרט ושל הסדרה בכלל? אנחנו בטוחים, שאם אתם צופים שלא שיחקו במשחק, אתם קוראים את פסקת הפתיחה ולא מצליחים לרדת לסוף דעתנו עד הסוף. סביר להניח אפילו שמצאתם בפרק הזה פרק מרגש, מרשים ועמוק, עם בימוי קולנועי מדויק, פסקול עוצמתי וצילום נוגע ללב. השילוב של הדברים האלו יוצר פרק, שעל פניו ולפחות על פני השטח מצליח לגעת ולהציג את הנושאים המהותיים והחשובים של המשחק. אבל עבורנו ועבור כל שאר האנשים שמכירים את הגרסא המקוריות של הסיפור, ומעריכים ומבינים עד כמה כל רגע קטן בו תוכנן ונכתב בקפדנות נרטיבית ורגשית, התחושה שונה לגמרי. תחושה של החמצה כואבת.
ההחמצה הזו נובעת בעיקרה מהעובדה הבסיסית שבסופו של דבר, הסיפור של ”האחרונים מבינינו” הוא לא רק סיפור שמבוסס על רגעים חזקים ומרגשים, אלא על הדרך שבה הם נבנים. זו חוויה שמבקשת מהשחקן לשהות עם הדמויות, להרגיש אותן לאט, להבין אותן מתוך שתיקות, מבטים, פעולות קטנות, החלטות יומיומיות, והמון המון סאבטקסט ומסרים סמויים, שמכריחים אותך לחשוב ולהתעמת עם רגשות ותחושות לא טריוויאליים, מה שכמעט ולא קיים בסדרה בשום צורה או דרך. במקום זה במהלך הסדרה בחרו לקחת את העומק והמסע שהדמויות עוברות, ולקצר אותו דרסטית ומשמעותית ככה שהצופים בסדרה חווים בדקה אחת (אם בכלל אותה נקודה מצליחה להגיע אל המסך) את מה שנצרב אצלנו בזיכרון לאורך שעות של משחק, וסיפק אימפקט רגשי ומשמעותי הרבה יותר גדול. הדבר הזה מוביל לכך שבמהלך הסדרה (ובמהלך הפרק הזה במיוחד) במקום שהרגעים האלו יעבירו את אותן התחושות גם עבור הצופים שלא מכירים את חומר המקור, הן יוצרות תחושה חלולה, שלא רק מרגישה לא נכונה אלא ממש מזלזלת.
יחד עם זאת חשוב לנו פעם נוספת לציין שאנחנו ממש לא מחפשים העתק-הדבק מהמשחק. להפך, ההנאה שלנו נובעת בין היתר מהשינויים, ההרחבות והזוויות החדשות שהסדרה מוסיפה על המשחק. העונה הראשונה ביצעה את העקרון הזה בצורה מופתית: היא הרחיבה על הרקע של דמויות משנה, (כמו ביל ופרנק למשל) הוסיפה קווים חדשים לדמויות מוכרות, ונתנה עומק ונקודות מבט שונות מבלי לפגוע בליבה של הסיפור. אבל הכי חשוב, היא לא שינתה את המהות של הסיפור, אלא העמיקה אותה. היא שיחקה עם המבנה, אבל שמרה על הרגש. בפרק הזה, לעומת זאת, התחושה היא שהלב של הסיפור הולך לאיבוד, בצורה המורגשת ביותר עד כה. כל שינוי והרחבה מרגישים לא כמו תוספת, אלא כמו תחליף. לא כמו הדהוד רגשי, אלא כמו ניסיון “לטפל” במה שכבר עבד ולהתאים אותו לצופה הטלוויזיה הממוצע שמשום מה לדעתם של HBO הרבה יותר טיפש והרבה פחות סבלני מהשחקן הממוצע (אף על פי שבהרבה מקרים מדובר בקהל חופף).
הבחירות האלו גורמות לאותם התחליפים לא רק לא לעבוד לצערנו אלא גם מייצרת את התחושה שלאולפנים לא אכפת מהסיפור (ושהם בטח לא מבינים אותו), אלא מספרים אותו רק כדי לסמן וי ולעבור על הנקודות החשובות. במקום לבנות את הקשר, לחזק את הכאב, להעמיק את המורכבות הפרק הזה בוחר לקצר, להאיץ, לקפוץ קדימה ברגעים שלדעתנו היו זקוקים לשהות, להדרגתיות, לזמן לנשום. החזרה למסע ולקשר בין ג’ואל לאלי -לב הסיפור כולו, מקבל כאן טיפול שמרגיש כמעט מכני, לא אורגני, ששוכח את העובדה שהסיפור של ״האחרונים מבינינו״ לא בנוי מהרגעים הגדולים, אלא מהדרך אליהם. זו הסיבה שבשביל מעריצי המשחק הפרק הזה מרגיש כמו פספוס צורב. לא כי הוא “שונה”, אלא כי הוא שובר את העקרונות שהפכו את הסיפור הזה למה שהוא ובסופו של יום הוא מרגיש כמו פרק חסר נשמה ולא כמו פרק שהיה צפוי להציג רגעים גדולים ואייקונים כל כך מהמשחק.
כשהלב של הסדרה הפך למלאכותי
כפי שאמרנו אי אפשר לדבר על ״האחרונים מבינינו״ בלי להזכיר את הקסם שבין ג’ואל לאלי, שהוא למעשה הלב הפועם של כל היצירה. מערכת היחסים הזו היא מה שהפכה את העונה הראשונה למשהו מעבר לעוד סדרת זומבים-דרמה: לא הלחימה, לא העולם ההרוס, אלא ההתקרבות הזהירה בין שני אנשים פגועים. החומה שמתרסקת לאט. הלב שנפתח למרות הכול. הליהוק של פדרו פסקל ובלה רמזי היה הברקה לא רק בגלל הכישרון, אלא בגלל משהו הרבה יותר חמקמק: האינטימיות השקטה שזרמה ביניהם. מבט, שתיקה, מחוות קטנות. הדינמיקה הזו לא הייתה קישוט, אלא היתה הסיפור עצמו. אבל בפרק הזה, כשאנחנו חוזרים לרגעים שמבקשים להצית את אותו קסם, משהו פשוט לא נדלק. הכימיה שאי־אפשר היה לפספס בעבר מרגישה פתאום מרוחקת, מכנית. הדיאלוגים, שאמורים לבעור ברגש סמוי, נשמעים כמו שורות תסריט. כל מילה נכונה, כל אינטונציה מדויקת, אבל בכל זאת משהו מת. אל תבינו אותנו לא נכון, התלונה שלנו היא לא כלפי פדרו פסקל ובלה ראמזי שנראים כאילו הם נהנים להיות יחד על הסט. זה מקסים. באמת. יש ביניהם חום, חיבה, אפילו צחוק, ואין ספק שהם מבצעים את תפקידים בפרק בצורה נאמנה. אבל בעקבות התסריט הדל כל זה לא מצליח לחלחל אל מתחת לפני השטח, ולא הופך לחיבור רגשי חי ונושם כמו שהיה בעונה הראשונה. לצערנו, כאשר הקשר המרכזי שעל כתפיו, מעובר בצורה כזו במהלך הפרק שום פלאשבק לא יעזור, ושום רגע מהמשחק לא יציל את זה.
יריקה בפרצוף של המעריצים
אבל כל אלו מתגמדים בפני החטא הגדול של הפרק הזה שטמון בהחלטה נרטיבית אחת, דרמטית ובלתי ניתנת להצדקה, במהלך הסדרה לקחת את אחת הסצנות מהחשובות, החשובות והבלתי נשכחות במשחק, ומיקמה אותה בנקודה עלילתית שעדיין לא מרגישה ראויה. זה רגע שהיה אמור לייצג שיא רגשי, כזה שהמשקל שלו נבנה לאורך זמן, דרך שתיקות, מבטים, פחדים, בגידות קטנות ואמון שנרקם בעדינות. במשחק, היא מופיעה רק לקראת הסוף (הוא למעשה הסצנה אחת לפני האחרונה), בנקודה שבה כל מה שחווינו – גם אנחנו וגם הדמויות מתכנס אל תוך הבנה אחת מצמררת, שמשאירה אותנו פעורי פה ועם נהר של דמעות שזולג ללא הפסקה, ומהווה אקורד סיום מושלם ופואטי ביותר לסיפור של המשחק שהופך לבלתי נשכח.
אבל כאן? בסדרה? הרגע הזה מקבל טיזר כבר בפרק הראשון, ובפרק השישי הוא פשוט… קורה. בלי ההכנה הרגשית, בלי האש שמבעבעת מתחת לפני השטח, וללא אותה השתהות, מה שגורם לו פשוט לא לעבוד. זה כאמור לא בגלל שהביצוע והשחזור של הרגע הזה במהלך הפרק רע (אם כי גם הוא עדיין ממעיט בכמויות הסבטקסט במה שהפך להיות תסמין אחר של הסדרה שדיברנו עליו רבות בביקורות הקודמות), אלא בגלל שהנפח הדרמטי שצריך לעמוד מתחת לרגע הזה פשוט לא קיים עדיין, מה שמדלל את האימפקט שלה משמעותית. במילים אחרות: זו לא רק בעיית טיימינג, זו בעיה של בניית מתח רגשי, ושל הבנה מה הופך רגע בסצנה לרגע מכונן, וכאשר מציגים לנו את אותו הרגע בלי הדרך הארוכה לשם, אותו רגע שיא הופך לאפיזודה חולפת, ולמכת אגרוף שהונפה בלי תנופה.
לצערנו לא מדובר בסצנה המשמעותית היחידה שחוותה דילול משמעותי. בנוסף לסצנה אותה הזכרנו קודם לכן, הפרק גם כולל סצנה נוספת ואייקונית ביותר, שמשמשת כאבן דרך בקשר בין שתי הדמויות. במשחק הסצנה הזו היא לא רק מרגשת, אלא גם חושפת צדדים סמויים, כמעט בלתי מילוליים, של ג’ואל ושל אלי. כמו הרבה סצנות בסדרה, גם הסצנה הזו דווקא זוכה להרחבה מעניינת, ואפילו לרגע לרגע נדמה שהרחבה כזו יכולה להוסיף עומק חדש, להאיר פן שונה. אבל אז מגיע רגע שבו משתילים בה אחד הציטוטים האייקוניים ביותר של אלי, בצורה הגסה ביותר שאפשר שממש מזלזלת בכבודו. המשפט שהפך סמל לרגש, לכאב, לקצה השבריריות, ומה שמרגיש כל־כך טבעי והגיוני במשחק, הופך להיות סצנה שמרגישה כתובה מדי. משוחקת מדי. ותחושה מהמציאות הרגשית של הדמות, מה שבסופו של דבר פוגע בליבה של אלי, באותנטיות שלה, ובמה שהופך אותה לאחת הדמויות הכי מורכבות ואהובות אי פעם.
גם כשהפרק מציג את הסצנה המצופה ביותר של העונה עבורנו הלא היא סצנת המוזיאון, הוא מצליח לגרום לחלק מהקסם ללכת לאיבוד. על פניו וברמה הטכנית, מדובר בשחזור מצויין ומרהיב. הצילום יפהפה, המשחק עדין, ובכמה דקות הראשונות של הסצנה נוצרת אותה תחושה מדויקת של קסם טהור שהצליחה להביא אותו לסף דמעות. אבל בדיוק שאנחנו חושבים שאנחנו מגיעים אל שיא הרגש משהו מתחיל לחרוק. לא בגלל הסצנה עצמה, אלא בגלל המעטפת שבתוכה היא מתקיימת. היא לא מרגישה כמו מרכז הפרק, אלא כמו עוד פלאשבק שנדחף לתוך פרק שגם ככה קורס תחת עומס של זיכרונות. היא לא נושמת. אין לסצנה זמן להדהד, ואין לה מרחב להפוך לאותו רגע של חסד, אור ותקווה בתוך מציאות קשה שהיא אמורה להיות, מה שהופך אותה להרבה יותר סתמית ומיותרת. אבל זה עוד שולי, כי התחושה הכי צורמת מהסצנה הזו היא התחושה שזה לא נעשה מתוך התאמה לסיפור והתהליך של הדמויות, אלא אך ורק על מנת לצאת ידי חובה. ממש כאילו HBO אמרו לנו: “זה הרגע שכולם חיכו לו, אז נשים אותו כאן”. ומה קורה כשהופכים רגע מושלם לאייטם מתוך רשימת מכולת? הוא מאבד את הלב שלו. סצנה שהיתה אמורה לרסק אותנו ברגש, להפוך לזיכרון צרוב בלב מרגישה כאן כמעט חסרת טעם. היא לא נשכחת, אבל היא כמעט נעלמת בתוך הרעש וים האכזבות, מה שהופך אותה להחמצה הכי כואבת של הפרק כולו.
קרן אור שלא מצליחה לחדור
אם קראתם את הביקורות הקודמות שלנו אתם יודעים שמטבענו, אנחנו נוטים לאופטימיות. לכן, גם בפרק הזה כאשר הלב כואב, והאכזבה צורבת תמיד נחפש את נקודות האור, ותמיד נרצה להאמין שיש לאן לצמוח (כמו שעשינו בכל העונה). אז, גם כשפרק שכזה מסתיים בתחושת תסכול אמיתית, אנחנו לא יכולים שלא להצביע על הדברים שכן עובדים. בראש אותם הדברים עומד בגאון הבימוי של ניל דרוקמן בפרק הזה שהיה מושלם. דרוקמן משתמש בחוכמה במרחבים הפתוחים והטבעיים שמרכיבים את מירב הסצנות במהלך הפרק הזה, באור הטבעי שהם מספקים, ועל כל אלו הוא גם מוסיף דגש מדויק וראוי על הפעולות ועל המבטים השונים של הדמויות (שמאוד היה חסר בעונה הזו) על מנת לספק ולו את הרובד הדק ביותר של סאבטקסט שאפשר, ואין ספק שזה משפר את הסצנות מאוד. חשוב לנו להדגיש כי הטענות שלנו כלפי הפרק הזה הן לא כלפי דרוקמן עצמו, ואין לנו ספק שהוא עשה את המיטב שהוא יכול בהנתן המצב הנוכחי והמגבלות השונות שהונחתו עליו, וראוי מאוד לציין שהוא מצליח למקסם את המצב ולהציג תוצאה לא רעה בכלל. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הסצנה הפותחת, של הפרק שכמו רוב הקולד אופנים של העונה (ושל הסדרה בכלל) היה עשוי פשוט מצויין. יש בה מתח שקט, חספוס עדין, ורמזים שנזרקים לחלל החדר ומשרים את התחושה שמי שמוביל אותה יודע מה הוא עושה (לא שזה מאוד מפתיע).
בנוסף, אי אפשר שלא להזכיר ולחייך מהקאמו הלא צפוי של שחקן מוכר (מאוד), לרגע קצר, שמצליח לשחזר חלק מאותה תחושת הפתעה והלם שקצת הייתה חסרה לנו העונה הזו אם כי מכיוון אחר. ההופעה הזו מצליחה גם לספק הופעה מדויקת של התפקיד המאוד קטן ושולי שלו, שמצליחה להוסיף עוד המון נופח ורבדים עמוקים לעולם הסדרה בכמה דקות בודדות. הסצנה הזו והקמאו הזה היא בדיוק מסוג ההרחבות שחיכינו לראות בסדרה. היא מציגה בחירה שמביאה איתה ניחוח חדש, אפילו קליל, ונותנת צבע לרגעים לפני שהכל מתחיל להכביד, אך בו זמנית לא סותרת בגסות את חומר המקור אלא מוסיפה עליו, ותוך כדי מצליחה להכניס לפרק מידה של אנרגיה לא מהותית, לא עמוקה במיוחד אבל כזו שפשוט עובדת. אבל גם כאן, כמו בפרק כולו, עניין הטיימינג שוב משחק לרעתה, כי מה שיכול היה להיות פתיחה מעניינת, חזקה ומרגשת (אף יותר), פשוט לא מצליח להדהד בגלל המיקום שבו הוא נשתל העונה, והסצנות שעוקבות אחריה. זה כואב לכתוב את זה. כי אנחנו יודעים למה היא מסוגלת. כי ראינו את הלב שלה כבר פועם בעבר.
לא עשית את זה יותר טוב ממנו
רגע לפני שנסיים אנחנו רוצים להתייחס לקרייג מייזן, שהיה האיש שהוביל את רוב הסדרה, וקיבל את המושכות מניל דרוקמן כראש הכתיבה והאחראי על ניהול הסיפור בעונה השנייה, והצליח להוכיח במהלך הפרק פעם נוספת עד כמה הבחירה בו הייתה שגויה. חלק מהאלמנטים של הכתיבה בפרק הזה (שאנחנו רק יכולים לנחש שהיו תחת אחריותו), וכל ה(חוסר) בניה שהובילה אליו, יחד עם הראיונות שעטפו אותו משמשים כדוגמאה המובהקת לחוסר ההבנה שלו כלפי הלב והנשמה של ״האחרונים מבינינו״. במקום להביא עומק רגשי וסיפור עקבי, הכתיבה תחתיו נדמית כמנותקת, חסרת כבוד למורכבות הדמויות ולמהות המשחק שהפכה את הסדרה לאהובה כל כך. ההחמצה הזו מעוררת תחושה של בזבוז פוטנציאל ומעידה על האופן שבו ניהול יצירתי לא נכון יכול להרוס את כל מה שנבנה בעבר גם במידה ויש חומר מקור שהוא טוב. והבחירות שלו במהלך העונה ובמיוחד בפרק הזה מאכזבות יותר מהכל. אין לנו דרך אחרת לומר את זה: פרק שש היה צריך להיות רגע השיא של העונה. הוא היה אמור להיות מחווה לאחד הרגעים הכי אנושיים, הכי מדויקים, הכי נוגעים של המשחק. במקום זה, קיבלנו ערבוב חסר דיוק של רגעים איקוניים נטולי הקשר, רגש או משקל אמיתי. אבל לנו, מעריצי המשחק והמעריצים האדוקים של העונה הראשונה, שראו בדמויות האלו יותר מסתם דמויות אלא משפחה של ממש הפרק מרגיש ממש כמו בגידה.
לא פשוט לקבל את המצב שבו סדרה עם פוטנציאל כזה גדול מגיעה לנקודת שפל כל כך בולטת. אחרי כל ההצלחה, הציפיות היו גבוהות ורבים (וביניהם אנחנו) חשבו שהעונה השניה תעמיק, תתרחב ותביא איתה חוויות חדשות שמכבדות את המקור. במקום זאת, מה שאנחנו מקבלים הוא תחושה של התפשרות, ושל יצירה שמסתמכת יותר מדי על זיכרון מהעבר ולא על בניה חדשה עם נשמה. הפרק הזה, במקום להעצים ולהעמיק את מה שהפך את הסיפור למיוחד, ממש פוגע ברגש ובמהות שלו. זה לא רק כישלון נקודתי של פרק בודד, אלא סימן ברור לכך שהסדרה מאבדת את הדרך שלה והיא כבר לא מצליחה להחזיק את הקסם והאותנטיות שהיו לה בעבר. מבחינת הקהל שהתחבר לדמויות ולסיפור ברמה עמוקה, זו לא רק אכזבה, אלא גם פגיעה אישית, כאילו מה שהכנו לו כל השנים נסדק ונשמט מבין הידיים. זו נקודת מפנה שדורשת מחשבה האם באמת כדאי להמשיך בדרך הזאת, או שיש צורך בהפסקה, בהסתכלות מחודשת, ובהחזרת הלב למרכז הסיפור.
ציון סופי ל-״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 6 - 5/10: אנחנו כבר לא יודעים אם יש איך ומה להמשיך מכאן.
״האחרונים מבינינו״ זמינה לצפייה בהוט, סלקום ויס.
Comments