הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק השישי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון

הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3 פרק 4 פרק 5

בסיפור של ״האחרונים מבינינו״ יש לא מעט רגעים שננצרו בליבנו לנצח. לכל אחד מאותם הרגעים יש את הסיבה המיוחדת והספציפית שלו, בגינה הוא הפך להיות רגע זכור ואהוב על ידינו (ולרוב גם על ידי אינספור מעריצים ברחבי העולם), אבל המכנה המשותף של הרבה מאותם הרגעים הוא לא הטוויסטים המפתיעים או האקשן המרהיב (אף על פי שגם רגעים כאלו יש בשפע), אלא דווקא השקט, והאמת הרגשית והעוצמתית שהוא טומן בחובו. אלו לא רק סצנות מעולות, שגם היום אחרי שנים שחווינו אותן בפעם הראשונה, אנחנו עדיין לא מפסיקים להתרגש מהסצנות שהופכות את ״האחרונים מבינינו״ למה שהיא, ולמה שמבדיל אותה מעשרות יצירות פוסט אפוקליפטיות אחרות, והופכות אותה לאחת היצירות האהובות עלינו בכל הזמנים. אחת מאותן הסצנות היא סצנת המוזיאון במשחק השני, שמעבר לכך שהיא אחת הסצנות האהובות עלינו במשחק (ואולי אפילו בכל הזמנים), מצליחה גם להציג מפגש נדיר בין תום לכאב, ובין אהבה לבין הידיעה שהיא עומדת להיגמר באופן מבריק ביותר. לכן, כשהוכרז שהפרק השישי בעונה השניה של הסדרה (אותו הוביל וביים לא אחר מאשר ניל דרוקמן, הלא הוא יוצר המשחק) יביא את הסצנה הזו יחד עם לא מעט רגעים אייקונים נוספים אל המדיום הטלוויזיוני, הרגשנו שמדובר באירוע טלוויזיוני מהותי. לא עוד פרק אלא הזדמנות אמיתית לצלול שוב אל ליבה הפועם של מערכת היחסים בין ג’ואל לאלי, שתזכיר לנו ולכל הצופים האחרים למה התאהבנו בסיפור הזה מלכתחילה.

אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד, כי למרות החלומות הגדולים שלנו לגבי הפרק הזה, אחרי מספר דקות של צפה הבנו שההבטחה לא תמומש במלוא הפוטנציאל שלה, וכשסיימנו לצפות בו, הרגשנו שלא רק שהוא לא יעומד בה, אלא הוא גם מבזה ומוזיל את חומר המקור. הגרסה הטלוויזיונית של הסצנות השונות שמופיעות במהלך הפרק הזה מחווירות מול המשחק, ומה שהיה אמור להיות שיא רגשי הפך לאירוע חסר נוכחות, מרודד ברמת המורכבות שלו, ומנוכר מבחינה סנטימנטלית, ברמה כזו שלדעתנו הרסה לחלוטין את המסרים העמוקים החבויים בסיפור. במקום עדינות קיבלנו קיטש. במקום עומק קיבלנו שחזור שטחי. במקום סצנה ששוברת לב קיבלנו פרק ששבר לנו את הלב מאכזבה, שהפכה בעקבות הפרק להיות התסמין הגדול והמזוהה ביותר עם העונה הזו. הפרק הזה מוכיח באופן רשמי, שככל שהעונה מתקדמת, ככה היא הולכת ומתרחקת מהיסודות שהפכו את המשחקים ליצירה כל כך ייחודית. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שניל דרוקמן, האיש והאגדה שעומד מאחורי אותם רגעים מרגשים ונוגי לב עומד גם מאחורי הפרק הזה, אי אפשר שלא לשאול: איך הגענו לכאן? וזו השאלה שננסה לענות עליה במהלך הביקורת הזו.