הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק החמישי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ אך מתייחסת לנקודות שנחשפו לפני עליית הפרק בחומרי השיווק השונים

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון

הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3 פרק 4 אם תשאלו אותנו איזה חלק אנחנו הכי אוהבים במסע של אלי בסטיאל, אנחנו נענה לכם בלי למצמץ שהחלק האהוב עלינו הוא החלק שמתרחש ביום השני במסע. הסיבה לכך, לא נובעת רק מהעובדה שמדובר בצעד המשמעותי הראשון בהתדרדרות המוסרית של אלי בעקבות אותו מסע הנקמה, אלא גם מכך שהוא מכיל בתוכו את אחת הסצנות האייקוניות והאכזריות ביותר במשחק (ואולי אפילו בהיסטוריה של הגיימינג), שנחקקה בזיכרון שלנו לתמיד, והפכה להיות אחת מחמשת הרגעים שהכי חיכינו להם העונה. תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו נמצאים כשני פרקים בלבד מסיום העונה, וכי הפרק הבא אמור להיות עוד סוג של פרק ספיישל שלא מקדם את העלילה הכללית באופן ישיר (כך שלמעשה הפרק הזה הוא סוג של פרק לפני סיום העונה במובן מסוים), ותבינו שחיכינו לפרק הזה מאוד. אותה הצפייה, יחד עם החיבור המיוחד שלנו לחלק הספציפי הזה במשחק, גרמו לנו לקוות שיהיה מדובר בפרק שיבלוט לחיוב במהלך העונה. קיווינו לפרק מופתי וקשוח, שבדיוק כמו במשחק יאתגר מנטלית ומחשבתית את אלי ואת הצופים כאחד, תוך כדי שהוא מתחיל להזיז את הכלים על לוח השחמט לקראת סוף העונה. אבל לצערנו גם הפעם, למרות שברמה הטכנית והבסיסית הפרק מבצע את כל הדברים הנכונים, ההתעקשות של הסדרה להמשיך וליפול באותם המקומות, והעובדה שטעויות העבר שלה חוזרות להתנקם בה, הופכות את הפרק מפרק שהיה יכול לקבל ציון מושלם לסתם עוד פרק יחסית סטנדרטי.

יש נקמה…

אם עקבתם אחרי הביקורות שלנו לפרקים הקודמים או קראתם את כתבות ההכנה שפרסמנו לקראת העונה השנייה, אתם כבר יודעים שדיברנו לא מעט על מסע הנקמה של אלי על כמה הוא מהווה לא רק את עמוד השדרה הרגשי והמוסרי של הסיפור, אלא גם את החלק הכי משמעותי בו. באותן ביקורות קודמות טענו לא מעט פעמים שהסדרה סוטה מאותו מסע, ומשמיטה אלמנטים וחלקים ניכרים ממנו ,שלא ברור איך וכיצד יופיעו אחר כך. אבל עכשיו סוף סוף, הסדרה מחזירה את הפוקוס העיקרי שלה אל אותו מסע נקמה, מה שלא רק גרם לנו להאנח לרווחה, אלא גם להתמוגג מאושר שאנחנו סוף סוף רואים את האלי שאנחנו כל כך מכירים ואוהבים. אחרי פרקים שלמים שעסקו בעיקר במערכת היחסים שלה עם דינה, שאמנם הציגה רגעים יפים ונוגעים ללב, אבל לעיתים קרובות הרגישה יותר כמו פסטיבל אהבה מתוק מדי חסר כל כיוון והקשר, זה מרענן (ואפילו קצת משחרר) לחזור למרכז הרגשי הבוער של הסיפור. הפרק מחזיר אותנו אל אותם הרגעים בהם אלי נקרעת מבפנים, כאשר היא נלחמת לא רק באויבים שמולה אלא גם בעצמה, וההשלכות של אותו יצר נקמה אכזרי מתחילות להופיע על אלי אחרי חמישה פרקים שלמים (בשעה טובה!). השיפט בפוקוס הזה מאותו וייב רומנטי הרפתקני לוייב הנקמני ואכזרי שמגיע בחלקו השני של הפרק, אולי מגיע מעט מאוחר מידי (עוד על כך מאוחר יותר), אבל הוא זה שמאפשר לאותם רגעי השיא מהמשחק שחקינו להם בשקיקה, לעבוד כמעט באותה הצורה, ולהשאיר עלינו כמעט את אותו החותם, גם במהלך הסדרה והפרק. העובדה שהסדרה סוף סוף, החליטה לשחרר את כל המושכות ולתת גם לדמויות הראשיות (ובמיוחד לאלי) להתחיל ללכלך את הידיים בצורה הכי ברוטאלית וגולמית שאפשר, היא זו שמאפשרת לאותם הרגעים להפתיע ולזעזע את הקהל כמו שצריך, ואם כל זה לא מספיק, אז אותם רגעים עטופים גם בבימוי מבריק ובמשחק פנומנלי.

הבימוי והמשחק שניהם, מחבקים בחוזקה את אותו שינוי בוייב הכללי של הסדרה, ונראה שהשחקנים והצוות היצירתי שמאחורי המצלמה השתוקקו לאותו השינוי לא פחות מאיתנו הצופים. הבימוי לא מפחד להראות את הלכלוך, הדם והזעם שמגיע בעקבות המעשים של אלי, וחברי הקאסט כולו לוקחים את הרגעים הנדירים הללו, ומצליחים לבצע אותם בצורה הטובה ביותר שאפשר. מי שכמובן הכי מתבלטת באותם הרגעים היא לא אחרת מאשר בלה ראמזי, שמצליחה להציג את אלי החדשה בצורה פנומנלית. למרות שראינו הצצה לצד הזה ביכולת המשחק של ראמזי במהלך הסצנה המפורסמת מפרק 2, גם אנחנו כמו רבים אחרים חששנו מהיכולת שלה להעביר את אותם רגעים ברוטאליים מלאי שנאה בצורה מהימנה, אבל אחרי הפרק הזה לא נותר לנו שום ספק או חשש. היא מצליחה לקחת את הכעס והאובדן העצמי שאלי חווה באותם הרגעים ולהציג אותו בצורה הטובה ביותר שאפשר. כל מילה, כל הבעת פנים וכל תנועה שלה מרגישות הכי אמינות שאפשר והשנאה שנוטפת ממנה, מצליחה להעביר את התחושות המורכבות של התסריט בצורה הכי טובה שניתן, והיא מרכיב מרכזי בהצלחה של אותם רגעים לייצר בנו את אותה תחושת חלחלה נחוצה. למרות כל החששות שלנו, אנחנו נאלצים להוריד את הכובע בפני ראמזי ולהודות שלא יכולו לבקש תצוגת משחק טובה יותר מזאת שקיבלנו בפרק. תצוגת המשחק שלה בפרק היא לא רק רגע משחק טוב, אלא הוכחה ברורה לכך שהבעיה אף פעם לא הייתה בשחקנית כמו שרבים ברשת מיהרו לטעון, אלא בפער שבין הפוטנציאל האדיר של הדמות לבין הדרך בה הכותבים של העונה השנייה בוחרים לכתוב ולהציג אותה לרוב. מכאן נותר לנו רק לקוות שהסדרה תמשיך עם התחושה החדשה והמרעננת שלה, כי כל האלמנטים שלה זורחים בזכות זה בצורה הרבה יותר חזקה.