ביקורת ComicON: ״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 5 - טעויות העבר
- רז משאט
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 10 דקות
"We could have killed you." - נורה "Maybe you should" - אלי
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק החמישי בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ אך מתייחסת לנקודות שנחשפו לפני עליית הפרק בחומרי השיווק השונים
הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון
הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3 פרק 4 אם תשאלו אותנו איזה חלק אנחנו הכי אוהבים במסע של אלי בסטיאל, אנחנו נענה לכם בלי למצמץ שהחלק האהוב עלינו הוא החלק שמתרחש ביום השני במסע. הסיבה לכך, לא נובעת רק מהעובדה שמדובר בצעד המשמעותי הראשון בהתדרדרות המוסרית של אלי בעקבות אותו מסע הנקמה, אלא גם מכך שהוא מכיל בתוכו את אחת הסצנות האייקוניות והאכזריות ביותר במשחק (ואולי אפילו בהיסטוריה של הגיימינג), שנחקקה בזיכרון שלנו לתמיד, והפכה להיות אחת מחמשת הרגעים שהכי חיכינו להם העונה. תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו נמצאים כשני פרקים בלבד מסיום העונה, וכי הפרק הבא אמור להיות עוד סוג של פרק ספיישל שלא מקדם את העלילה הכללית באופן ישיר (כך שלמעשה הפרק הזה הוא סוג של פרק לפני סיום העונה במובן מסוים), ותבינו שחיכינו לפרק הזה מאוד. אותה הצפייה, יחד עם החיבור המיוחד שלנו לחלק הספציפי הזה במשחק, גרמו לנו לקוות שיהיה מדובר בפרק שיבלוט לחיוב במהלך העונה. קיווינו לפרק מופתי וקשוח, שבדיוק כמו במשחק יאתגר מנטלית ומחשבתית את אלי ואת הצופים כאחד, תוך כדי שהוא מתחיל להזיז את הכלים על לוח השחמט לקראת סוף העונה. אבל לצערנו גם הפעם, למרות שברמה הטכנית והבסיסית הפרק מבצע את כל הדברים הנכונים, ההתעקשות של הסדרה להמשיך וליפול באותם המקומות, והעובדה שטעויות העבר שלה חוזרות להתנקם בה, הופכות את הפרק מפרק שהיה יכול לקבל ציון מושלם לסתם עוד פרק יחסית סטנדרטי.
יש נקמה…
אם עקבתם אחרי הביקורות שלנו לפרקים הקודמים או קראתם את כתבות ההכנה שפרסמנו לקראת העונה השנייה, אתם כבר יודעים שדיברנו לא מעט על מסע הנקמה של אלי על כמה הוא מהווה לא רק את עמוד השדרה הרגשי והמוסרי של הסיפור, אלא גם את החלק הכי משמעותי בו. באותן ביקורות קודמות טענו לא מעט פעמים שהסדרה סוטה מאותו מסע, ומשמיטה אלמנטים וחלקים ניכרים ממנו ,שלא ברור איך וכיצד יופיעו אחר כך. אבל עכשיו סוף סוף, הסדרה מחזירה את הפוקוס העיקרי שלה אל אותו מסע נקמה, מה שלא רק גרם לנו להאנח לרווחה, אלא גם להתמוגג מאושר שאנחנו סוף סוף רואים את האלי שאנחנו כל כך מכירים ואוהבים. אחרי פרקים שלמים שעסקו בעיקר במערכת היחסים שלה עם דינה, שאמנם הציגה רגעים יפים ונוגעים ללב, אבל לעיתים קרובות הרגישה יותר כמו פסטיבל אהבה מתוק מדי חסר כל כיוון והקשר, זה מרענן (ואפילו קצת משחרר) לחזור למרכז הרגשי הבוער של הסיפור. הפרק מחזיר אותנו אל אותם הרגעים בהם אלי נקרעת מבפנים, כאשר היא נלחמת לא רק באויבים שמולה אלא גם בעצמה, וההשלכות של אותו יצר נקמה אכזרי מתחילות להופיע על אלי אחרי חמישה פרקים שלמים (בשעה טובה!). השיפט בפוקוס הזה מאותו וייב רומנטי הרפתקני לוייב הנקמני ואכזרי שמגיע בחלקו השני של הפרק, אולי מגיע מעט מאוחר מידי (עוד על כך מאוחר יותר), אבל הוא זה שמאפשר לאותם רגעי השיא מהמשחק שחקינו להם בשקיקה, לעבוד כמעט באותה הצורה, ולהשאיר עלינו כמעט את אותו החותם, גם במהלך הסדרה והפרק. העובדה שהסדרה סוף סוף, החליטה לשחרר את כל המושכות ולתת גם לדמויות הראשיות (ובמיוחד לאלי) להתחיל ללכלך את הידיים בצורה הכי ברוטאלית וגולמית שאפשר, היא זו שמאפשרת לאותם הרגעים להפתיע ולזעזע את הקהל כמו שצריך, ואם כל זה לא מספיק, אז אותם רגעים עטופים גם בבימוי מבריק ובמשחק פנומנלי.
הבימוי והמשחק שניהם, מחבקים בחוזקה את אותו שינוי בוייב הכללי של הסדרה, ונראה שהשחקנים והצוות היצירתי שמאחורי המצלמה השתוקקו לאותו השינוי לא פחות מאיתנו הצופים. הבימוי לא מפחד להראות את הלכלוך, הדם והזעם שמגיע בעקבות המעשים של אלי, וחברי הקאסט כולו לוקחים את הרגעים הנדירים הללו, ומצליחים לבצע אותם בצורה הטובה ביותר שאפשר. מי שכמובן הכי מתבלטת באותם הרגעים היא לא אחרת מאשר בלה ראמזי, שמצליחה להציג את אלי החדשה בצורה פנומנלית. למרות שראינו הצצה לצד הזה ביכולת המשחק של ראמזי במהלך הסצנה המפורסמת מפרק 2, גם אנחנו כמו רבים אחרים חששנו מהיכולת שלה להעביר את אותם רגעים ברוטאליים מלאי שנאה בצורה מהימנה, אבל אחרי הפרק הזה לא נותר לנו שום ספק או חשש. היא מצליחה לקחת את הכעס והאובדן העצמי שאלי חווה באותם הרגעים ולהציג אותו בצורה הטובה ביותר שאפשר. כל מילה, כל הבעת פנים וכל תנועה שלה מרגישות הכי אמינות שאפשר והשנאה שנוטפת ממנה, מצליחה להעביר את התחושות המורכבות של התסריט בצורה הכי טובה שניתן, והיא מרכיב מרכזי בהצלחה של אותם רגעים לייצר בנו את אותה תחושת חלחלה נחוצה. למרות כל החששות שלנו, אנחנו נאלצים להוריד את הכובע בפני ראמזי ולהודות שלא יכולו לבקש תצוגת משחק טובה יותר מזאת שקיבלנו בפרק. תצוגת המשחק שלה בפרק היא לא רק רגע משחק טוב, אלא הוכחה ברורה לכך שהבעיה אף פעם לא הייתה בשחקנית כמו שרבים ברשת מיהרו לטעון, אלא בפער שבין הפוטנציאל האדיר של הדמות לבין הדרך בה הכותבים של העונה השנייה בוחרים לכתוב ולהציג אותה לרוב. מכאן נותר לנו רק לקוות שהסדרה תמשיך עם התחושה החדשה והמרעננת שלה, כי כל האלמנטים שלה זורחים בזכות זה בצורה הרבה יותר חזקה.
...אבל אין מסע
אבל יחד עם כל התשבוחות שמגיעות לסדרה ולפרק על השינוי הדרסטי באווירה, וכמה שזה בהחלט משמח אותנו שסוף סוף הסדרה חוזרת ללב הפועם של הסיפור ולמהות שבגללה התאהבנו בו מלכתחילה, זה פשוט כבר לא מספיק. או כמו שנהוג לומר: Too Little Too Late. שלא תבינו אותנו לא נכון, שינוי הפוקוס אל מסע הנקמה הנשכח של אלי הוא דבר מאוד מבורך, אך הוא מגיע באיחור, ומרגיש פתאומי, כמעט כאילו קפצנו על רכבת שנסעה בלי לעצור. המעבר החד מהטון ההרפתקני-רומנטי של פרקים 3 ו-4, שבהם היינו עסוקים בהיכרות מעמיקה עם מערכת היחסים של אלי ודינה (ובעיקר עם דינה עצמה), אל תוך הרגעים האפלים והטעונים של מסע הנקמה הזה נעשה בצורה כל כך חפוזה וחדה, מה שיוצר תחושת נתק מאוד צורמת. זה דבר מאוד משונה ודי מאכזב לכתוב על ״האחרונים מבינינו״, שעונתה הראשונה ושני המשחקים שלה התפרסמו בעיקר בזכות היכולת המהפכנית שלהם להציג התפתחות ותהליך מנטלי ורגשי של דמויות ומערכות יחסים כאחד, אבל לצערנו דווקא בתהליך שנחשב לגדול והמשמעותי ביותר בסדרה כולה, אנחנו חווים את הפספוס הכי גדול. האלי שאנחנו עוקבים אחריה במהלך הפרק, במיוחד לקראת סופו, היא אלי שונה לחלוטין מהאלי שראינו והכרנו עד לפני שבוע, ועצם העובדה שלא היינו עדים לתהליך הזה מתחילתו ועד סופו היא מחדל של ממש. כזה שהתראנו עליו שוב ושוב במהלך העונה, ומוחק כמעט לחלוטין את המושג "מסע" מתוך "מסע נקמה".
לראיה, למרות שהפרק כולל בפעם הראשונה עימות ישיר של אלי עם אחת הדמויות שהיו חלק בלתי נפרד מהרצח של ג’ואל, ברגע שהיה אמור להיות שיא רגשי וסגירת חשבון מרגשת (ואכזרית במידה הנכונה), אותו שינוי דרסטי וחוסר התחושה שמדובר בתהליך רחב הצליחו להפוך גם את הרגע הזה למנותק, לא ברור ובעיקר מבלבל. אל תטעו, אנחנו עדיין עומדים מאחורי כל מילה שכתבנו קודם לכן, והמחמאות והשבחים שהענקנו לסצנות בסגנון החדש (ובמיוחד לאותו רגע עימות) בהחלט מוצדקים. אין ספק שמדובר בקטע שמבוים בצורה פנומנלית, כתוב היטב (למרות שהיו כמה שורות ואלמנטים אייקוניים שהתפספסו גם הפעם, אבל נחליק את זה למען הסדר הטוב), ומשוחק בצורה פנטסטית. אבל במקום שנתמקד באותם אלמנטים במהלך הצפייה בסצנה הזו, מצאנו את עצמנו, בעקבות אותו שינוי פתאומי בתחושה הכללית של הסדרה והפספוס בפיתוח הדמות של אלי, בוהים במסך בתחושת בלבול וחוסר הבנה, תוך כדי שאנחנו תוהים איך בדיוק הגענו לכאן והאם הייתה עונה שלמה שפספסנו בדרך. רק בדיעבד הצלחנו להבין ולהעריך את מרבית האלמנטים האיכותיים שחבויים בסצנה הזו.
האחרים למחדל
אבל זה אפילו לא הדבר הכי מעצבן במחדל הזה. מילא שמדובר בהתפתחות דמות קיצונית מדי, שקשה להצדיק נרטיבית בתצורתה הנוכחית, ומילא שהיא פוגעת בסצנות האייקוניות שלה ויוצרת גרסה מדוללת וחיוורת של הסיפור. הדבר הכי מעצבן בכל הסיפור הזה הוא שהיה אפשר להימנע ממנו, ובקלות. אותה תחושה של שינוי דרסטי נובעת משתי טעויות גדולות שהסדרה נפלה בהן שוב ושוב במהלך הפרקים הקודמים, ועכשיו הן חוזרות להתנקם בה. הטעות הראשונה היא טעות תסריטאית מהותית, שנובעת ישירות מהבחירה להתמקד בסיפור האהבה של אלי ודינה במקום להעמיק במסע הנקמה, שכולנו יודעים שהוא הליבה הרגשית והנרטיבית של העונה. נכון, למערכת היחסים של אלי ודינה יש צדדים חיוביים לא קטנים (ואנחנו אפילו יכולים לטעון שאנחנו עוד רחוקים שנות אור מלקצור את הפירות המרכזיים שלה), אבל כמו בחיים, הכול עניין של איזון. כשקו עלילה כזה, לא משנה עד כמה הוא מעניין או מרגש, תופס חלק כל כך ניכר ומרכזי במהלך העונה (הגם ככה קצרה הזו), הוא אוטומטית בא על חשבון קווי עלילה חשובים לא פחות. אלו אולי קווי עלילה או אלמנטים פחות "גדולים" או כאלה שיותר מסובך לפתח במדיום הטלוויזיוני, ואנחנו בהחלט מסכימים שלא כל מה שמופיע במשחק חייב להופיע גם בסדרה, אבל בסופו של דבר, כשעוד קו עלילה ועוד קו עלילה ועוד קו עלילה נדחקים הצידה במקרה הטוב או נעלמים כלא היו במקרה הרע, הם מעלימים יחד איתם גם מצבור של אלמנטים קטנים ורגישים שהיו אמורים להוביל אותנו יד ביד בתהליך עדין וטבעי אל עבר אותו שינוי דרסטי, וזה בדיוק מה שיוצר את התחושה שהשינוי מתרחש יש מאין.
בנוסף, להתמקדות הזו במערכת היחסים של אלי ודינה יש השפעה משנית ושלילית נוספת, שבסופו של דבר משליכה גם על העניין הזה. ההתמקדות הזו במערכת היחסים של דינה ואלי מעל כל דבר אחר ובכל מחיר הופכת את אלי לדמות משנית בחלקים משמעותיים מהסיפור. היא הופכת לדמות שמנסה, בהרבה מקרים (ושלא כמו במשחק), לרצות את דינה או לשעשע אותה כדי לזכות באהבתה. זה לא רק הופך אותה לדמות עליזה וטיפשה יותר, אלא גם גורם לה להניח בצד את יצר הנקמה האייקוני שלה לטובת הניסיון לזכות בליבה של דינה, תוך כדי שהיא נבלעת בצלה. השיא של הבחירה הזו מגיע בתחילת הפרק הזה, כאשר אלי, שעדיין שרויה בוויב העליז שלה, מקיימת שיחה עם דינה, ובמהלכה דינה היא זו שמזכירה לה (ולצופים) מדוע הן שם מלכתחילה. זה חילוף תפקידים מאוד הזוי ומוזר, שלא רק דוחק את תפקידה של אלי הצידה, אלא גם מייצר את התחושה שלמעשה מי שיצאה למסע הנקמה הזה היא דינה, ואלי הצטרפה אליה בתור תמיכה, ולא ההפך. הקונספט הזה אולי יכול להיות בסיס לסיפור מעניין כשלעצמו, אבל זה לא הסיפור של "האחרונים מבינינו" בשום צורה או דרך, וזה בהחלט דבר מעצבן.
רצים מהר
הטעות השנייה שמובילה לאותה תחושה של שינוי פתאומי ודרסטי, היא טעות שמושרשת כל כך עמוק בסדרה, שהיא אפילו הפכה לאחד מסימני ההיכר של העונה החדשה. אנחנו מדברים כמובן על הקצב המואץ שמייצר את התחושה כאילו מישהו לוחץ על כפתור ה”ספיד-ראן” של הסדרה ומסרב לשחרר. בדומה לפרק 4, שהציג את היום הראשון של אלי בסיאטל וחתך במהירות רגעים שיכלו, והיו צריכים לקבל עומק ומרחב נשימה, על מנת לתת להשפעה שלהם להתבשל ולהעמיק את אותה תחושה של מסע מפרך וקשה, גם הפרק הנוכחי (שמתמקד בעיקר ביום השני) סובל בדיוק מאותו כשל. האירועים שמתרחשים במהלך הפרק קורים במהירות ובאופן כמעט מידי אחד אחרי השני, בלי מרווח של עיבוד רגשי, עם קפיצות זמן עצומות (למעשה, למרות שהפרק מתואר כיום, הוא מתרחש בחציו הראשון בבוקר ובחציו השני במעמקי הלילה בלי אמצע), מה שלא רק מונע מהסצנות להתבשל ולהתעכל בצורה מיטבית, אלא גם מונע מאיתנו לצלול לתוך התודעה של אלי ברגעים הקריטיים ביותר שלה. התחושה היא שהסדרה ממהרת לסמן וי על נקודות עלילה (אם היא כאמור בוחרת שלא לדלג עליהן) במקום לתת להן את הכובד והמשקל הדרושים להן. זה באמת חבל, כי אם יש (עוד) דבר שאפיין את ״האחרונים מבינינו״ מאז ומתמיד, זו היכולת שלה לעצור לרגע, להכניס אותנו פנימה, ולגרום לנו להרגיש (במקומות הנכונים) כאילו כל שנייה כאילו נמשכת נצח, תוך כדי שהיא מספקת לנו את התשתית המתאימה לעיכול והעיבוד של הרגעים החשובים, באותו מסע ארוך ומפרך.
במקום זה, בעונה הזו אנחנו מקבלים מקטעים שמתחלפים בקצב מסחרר, מה שלא רק מונע מהרבה מאוד סצנות גדולות וחשובות לקבל את הרגע הראוי או ההשלכות הראויות שלהן (תלוי מקרה), אלא גם מייצר את התחושה כאילו הכותבים מפחדים שהצופה ישתעמם אם נשאיר אותו דקה אחת יותר מדי באותה סצנה, או לא יצליח להגיע אל המסקנות הרצויות אם יספקו לו כמה רגעים של חשיבה עצמאית. התחושה הזו מובילה אל עבר פרק(ים) שלא רק פוגע בעצמו, אלא גם מחליש את האפקט הרגשי של רגעים (בפרקים אחרים) שיכלו להיות בלתי נשכחים, אבל לצערנו הופכים להיות גרסה חולה וחיוורת שלהם. יחד עם זאת, להבדיל מהטעות הראשונה שציינו קודם לכן, זו טעות שהיה הרבה יותר קשה להימנע ממנה. במשחק, היצירה של האלמנטים הללו עבור השחקן מתבצעת בעזרת אספקטים שלא יכלו לעבור בטלוויזיה, כמו פורמט סיפורי מיוחד, משחקיות שיוצרת תחושה של חוויה אקטיבית, ובידוד מוחלט של אלי מחבריה במהלך חלקים קריטיים ופיבוטים במשחק, ואין ספק שאם היו מבצעים את אותם החלקים במדויק כמו במשחק, זה היה פוגע בסדרה מכיוון אחר. זה עדיין לא הופך את המהירות האינטנסיבית של העונה לדבר חיובי, אבל זה כן הופך אותה לטעות שבניגוד לקודמתה אנחנו מוכנים לסלוח ולהכיל אותה יותר בקלות.
שאר נגועים
בנוסף, אם כבר יצא לנו להזכיר את דינה, אז כמו בכל פרק וביקורת שלנו עד עכשיו, אנחנו ממשיכים לשבח את איזבלה מרסד, שפשוט לא מפסיקה להפתיע. היא מצליחה פעם אחר פעם להביא למסך את דמותה של דינה בצורה שהיא לא רק אמינה, אלא גם כריזמטית, סוחפת ועמוקה הרבה יותר מהאופן שבו היא הוצגה לנו במשחק. יש בה רגישות אבל גם נוכחות חזקה, מבט שמצליח לומר הרבה גם כשאין טקסט, ודינמיקה טבעית מאוד מול ראמזי, שחשובה מאוד להצלחת מערכת היחסים של אלי ודינה. כל סצנה שהיא נמצאת בה מקבלת ערך מוסף בזכותה, וזה לא דבר של מה בכך וחשוב לנו לציין את זה. תצוגת המשחק הפנטסטית של מרסד והעובדה שאנחנו מקבלים המון, ממנה נובעת בעיקר מההתמקדות המוגזמת במערכת היחסים של דינה ואלי, ולמרות שזה עדיין לא מפצה על כל הנזק שהדבר גורם בעינינו, זה עדיין מיני פיצוי שולי ומקרי במיוחד, שאנחנו מאוד שמחים לקבל במצב הנוכחי.
לסיום, אספקט אחד אחרון וחשוב שאנחנו רוצים לדבר עליו, והוא סצנת הפתיחה של הפרק, שמצליחה לבלוט לטובה ולספק רגע חזק כבר מהשנייה הראשונה. אם יש דבר שהסדרה התפרסמה בזכותו ולא מופיע גם במשחקים עליהם היא מבוססת, הם סצנות ה״קולד אופן״ שלה שלרוב מצליחות להוות זריקה יצירתית של מרץ עבור הצופה, שמצליחה להחזיר אותו הישר אל לב העיניים בצורה הטובה ביותר שאפש., סצנת הפתיחה של הפרק הזה לא שונה בכך. היא מציגה לצופי הסדרה איום חדש ומסקרן, שלא הופיע עד כה בעיבוד הטלוויזיוני, אף על פי שבמשחקים הוא נחשף כבר בשלבים מוקדמים יחסית בצורה מצמררת ביותר. איום הספורס, אותן פטריות קורדיספס שנישאות באוויר ויכולתן להדביק בני אדם בשאיפה בלבד. הביצוע עצמו של חשיפת האיום והמשמעות שלו לעולם עשוי בצורה מדויקת, מותחת ומעוררת תחושת אי־נוחות במובן החיובי של המילה. זה רגע שבו הבימוי, המשחק והכתיבה נפגשים בדיוק במקום הנכון, ויוצרים פתיחה מצמררת שמכניסה אותנו לפרק עם דופק גבוה ותחושת איום מוחשית. אך יחד עם זאת, למרות ובדומה ללא מעט אלמנטים שהוצגו במהלך הסדרה (כמו הסטוקרים למשל), הסדרה מציגה אותו מאוחר מדי ומשתמשת בו בצורה מיותרת מדי. סצנת הפתיחה אמנם ביססה את איום הספורס בצורה טובה מאוד, ואין ספק שהיא הצליחה להפחיד את הצופים בדיוק בצורה ההכרחית, אבל תכלס? אין לספורס משמעות אמיתית לסיפור. נכון, זה אמנם דבר שלא פוגע בסדרה כמו דברים אחרים שהזכרנו במהלך הביקורות שלנו, אבל הוא מרגיש כמו עוד אלמנט מבוזבז או סוג של פילר שנועד לשם הגיוון, ולא כמרכיב עלילתי חיוני, אבל אנחנו מקווים שהדבר ישתנה בעתיד.
גזר הדין
למרות כל מה שכתבנו פה, חשוב לנו לציין את העובדה שגם ״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 5 הוא לא פרק רע. הוא סוף סוף מתחיל לנטות לכיוון הנכון, ומכיל בתוכו מספר רגעים שמבוצעים בצורה מופתית, הן מבחינת כתיבה, הן מבחינת בימוי והן מבחינת משחק. ולמרות כל המגרעות שלו, הוא עדיין טוב יותר ובהרבה מרוב תוכניות הטלוויזיה הממוצעות היום. אך יחד עם זאת, אנחנו לא יכולים להתעלם מאותה תחושת החמצה קשה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. הריצה המהירה על קווי העלילה, וההתמקדות הכמעט אובססיבית במערכת היחסים של אלי ודינה פגעו אנושות בסיפור המופתי שעליו מבוססת העונה החדשה, וכל אותן טעויות וחוסרים שהזהרנו מפניהם, מתחילות להתנקז לכדי בעיה אחת גדולה, שלא רק פוגעת ברגעים המופתיים והאייקונים מחומר המקור, אלא גם הופכת את התהליך והשינוי שעוברת אלי במהלך מסע הנקמה שלה (שכאמור מהווה את לב ליבו של הסיפור), למאולץ ופתאומי. אלו לא המילים שדמיינו שנכתוב על העונה הזו לפני חמישה שבועות, ואנחנו בטוחים שמי מכם שקורא את זה ולא שיחק במשחקים לא מתחבר לדעתנו עד הסוף (כי הוא לא יודע מה הוא מפסיד), אבל לצערנו, על פי מה שנראה כרגע, עונה 2 של ״האחרונים מבינינו״ עומדת להפוך עבורנו לאכזבת השנה.
ציון סופי ל-״האחרונים מבינינו״ עונה 2 פרק 5 - 7.5/10: דרוקמן, היחיד שיכול להציל את זה בשלב הזה זה אתה.
״האחרונים מבינינו״ זמינה לצפייה בהוט, סלקום ויס.
Kommentare