ביקורת ComicON: ״מרטי סופרים״ - שאלאמה מרים לאוסקר הנחתה של פעם בדור
- עידו שייביץ
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 10 דקות
לאחר שפורסמה תחילה כהקרנה סודית בהפתעה מוחלטת ברגע האחרון ואף דרשה מאיתנו להמתין שעות ברחובות על מנת לשריין כרטיס - זכינו לצפות בהקרנה הראשונה בכל העולם של הסרט החדש של A24, ״מרטי סופרים״, בבימויו של ג׳וש ספדי ובכיכובו של טימותי שאלאמה, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF) בתחילת אוקטובר. עכשיו כשאמברגו הביקורות העולמי סוף סוף הוסר, בואו לשמוע מה חשבנו על אחד הסרטים המסקרנים ביותר בעונת הפרסים השנה!
תקציר: דרמה כאוטית המתרחשת בניו יורק בשנת 1952. מרטי מאוזר הוא בחור צעיר בלי הרבה כסף, המוצף חלומות גדולים להפוך לאגדה בליגת הפינג-פונג העולמית. הוא כל כך משוכנע שהוא יכול להשיג את המטרה הזאת וחדור בנפשו להגיע לשם, שהוא מאמין שיוכל להשיג את כל מבוקשו מכל אדם אם יפעל בביטחון עצמי מוחלט ובלתי ניתן לשבירה. ואכן, הגאוותנות הזו של מרטי מביאה אותו רחוק. אך כאשר אותו ביטחון מעורער בעקבות פגיעה גדולה באגו שלו והדברים לא הולכים בצורה מושלמת כפי שהאמין, הופך מרטי לנחוש יותר מאי פעם להוכיח לעולם שהוא לא מוכן להכיר בתבוסה. משם, יצא מרטי בראש מורם למסע נואש להשיג את האמצעים להביא את עצמו מחדש לפסגה, תוך כדי שהוא ממשיך לשחק את המשחק ולהימלט פעם אחר פעם, מאותה האחריות שהוא צריך לשלם על מילותיו היפות אשר אין להן כיסוי.
לכל אחד יש חלום, כך נהגו לומר בסרט ״פלונטר״, ובאמת כל אחד יכול להזדהות עם מטרה גדולה שהוא היה מוכן לשאוף אליה. הקונספט הזה הוא מה שמניע את הסרט החדש של ג׳וש ספדי, שמחליט להטמיע את הרעיון הזה בפרויקט דרמה-אקשן מטלטל ומפתיע כאחד. למרות שעל פניו מבחוץ הוא נשמע כמו עוד סיפור קריירת ספורט, ועוד על ספורט לא כל כך פופולרי כמו טניס שולחן, הסרט הזה דווקא חוקר חווית גאוותנות שיכולה לעורר מקום של הזדהות אצל כל אחד - ואולי אפילו לספר את סיפורה של אומה שלמה, במיוחד כזאת שנמצאת באופוריה שנים בודדות לאחר סיומה של מלחמה (הסרט כן מתייחס, בצורה עדינה ביותר, ליריבות האגואיסטית בין ארה״ב ליפן, לצלקות מלחמת העולם השנייה וכן לתחושת האופוריה שאחריה - יהודית ואמריקאית כאחת). ספדי מצליח להציג על המסך דמות מסקרנת ואנרגטית, כזו שהקהל מעוניין לראות את הדרך שהיא עוברת, למרות שכל מי שמסתכל עליה מצד שלישי יחשוב שהיא פוצית לחלוטין. בדיוק כמו מרטי, המנסה להתמקד יותר בעתיד הזוהר שהוא יבנה לעצמו כי הוא בטוח שהוא מסוגל, מאשר להתמקד בהווה הלא פחות בעייתי, הסרט מתמקד באנרגיות של מרטי להתקדם ואילו את הרקע על מצבו קשה היום או על בעיותיו הוא משאיר בין השורות בלבד. זאת כמובן עד לשלב שהדמות עצמה כבר לא יכולה להתכחש אליהן. ומי מאיתנו לא האמין בעצמו פעם מעבר לכל ספק סביר?
העלילה והתסריט של הסרט הזה משאירים את הצופה עם עיניים פקוחות ומהופנטות למסך לכל אורך הריצה שלו, וזה כי הסרט כמעט ולא עוצר עבור רגע דרמטי - שוב בהתאם מאוד לאנרגיה של הדמות הראשית שלו. מרטי פועל במעין ״קרוז קונטרול״ הלוקחים אותו מנקודה אחת לאחרת, משותף אחד למרדף לאחר, והוא לא בדיוק עוצר כשהוא נתקל במכשול, קושי או סיטואציה קטלנית בדרך. הסרט נע כך בין חלקים שונים של העלילה באופן כל כך טבעי, שאומנם הקהל זוכר באותו הרגע את ההשלכות שרודפות אחרי הדמויות, ואילו אלו מנסות אך ורק לשעוט קדימה. כתיבה כזו שבונה על עצמה מסצנה לסצנה תוך כדי שמירת הרגל על הגז, אבל גם על חיבור ישיר למציאות, היא משימה לא קלה ומראה על יכולות תסריטאות משובחות (וסוג של כתיבה שציפיתי לראות הצלחה יותר גדולה איתה דווקא ב-״קרב רודף קרב״ או ב-״בלדה לשחקן קטן״ והתאכזבתי). למעשה, אפשר לומר שהרגעים הכי ״רגועים״ שלו הם הרגעים של משחקי הטניס שולחן.
כמות האירועים שאנחנו מתמודדים איתם וההתמכרות של הקהל למתרחש בכל רגע עלולים לגרום לסרט להרגיש שאורכו 3 שעות למרות שבפועל הוא שעתיים וחצי, אך זו לגמרי אמירה חיובית הפעם - הסרט נותן תחושה שיש בו הרבה יותר בשר משאי פעם חשבנו שאפשר להכניס במסגרת הזמן הזאת (כמו אדם שמאמין שהוא יותר גדול משהוא באמת). מעבר לעובדה שהכתיבה מציגה שיקוף אפקטיבי של מאפייני הדמות, כל אחד מהאירועים האלו הוא גם מורכב, גם מסקרן ומעניין לצפייה מהמחשבה של ״איך הוא הולך לצאת מזה הפעם״, וגם מלהיב בזכות הרמות הגבוהות של הסכנות שהדמויות מוצבות בהן ככל שהסרט מתקדם. אני לא אספיילר את העניין הזה, אבל אני כן אגיד שני דברים חשובים שתזכרו: אתם אולי יודעים איפה הסרט מתחיל, אבל אתם לא יודעים לאן הוא יקח אתכם - ואין ספק שהוא הולך להיות מדורג R.
הפרויקט הזה מובא אל המסך בעבודה טכנית יוצאת דופן, אשר עוטפת את החוויה באנרגיות כל כך איכותיות וכיפיות שמזכירות לך למה אתה אוהב את החוויה הקולנועית מלכתחילה, ובכנות מעמידה פרויקטים אחרים שראיתי בימי הפסטיבלים בסוג של עמדת נחיתות. הצילום מבוצע בצורה גאונית המשקפת את התחושה של סרט תקופתי, אך גם נעה בצורה חיה כאשר הסצנה דורשת זאת. מרבית השוטים אינם נופים גרנדיוזיים, אך זה לא נדרש כאשר אנחנו רואים את ההתעמתויות המאוד קרובות בין הדמויות בכל סצנה, באופן שדואג למקד את פניהם בחזית המצלמה ולחתוך מאחד לשני, ממש כמו עימות פינג-פונג - אך לא בצורה מתנשאת-קולנועית כמו שקיבלנו ב-״מתחרים״ או ב-״האמת מאחורי הרדיפה״.
הסקור המוזיקלי פשוט נהדר ועושה שימוש עוצמתי ביותר בכלים המפיקים צלילים נמוכים על מנת להטביע את הצופה בתחושת המתח העוטפת את מרטי ככל שהסרט מתקדם, גם הוא מנסה לשחק אותה קול. בחירות הסאונדטראק הלייסנסד כאן מעולות גם הן וכוללות שירים מוכרים למדי שבמרבית הסיטואציות האחרות אולי היו נתפסות כקלישאות, אך כאן דווקא יש התאמה מושלמת בין המילים שלהן לבין המסר המרכזי של הסרט - כך שגם כיף לך לשמוע אותם, אבל אתה גם מבין מה הן מסמלות. הבחירה של הסרט לכלול מוזיקה הרבה יותר מודרנית מהתקופה שעליה הוא מדבר, ולמעשה לתת תחושה יותר של שנות ה-80 מאשר שנות ה-50, מעבירה בעיניי תחושה דומה למה שג׳יימס גאן עשה עם ה-Awesome Mix בסרטי ״שומרי הגלקסיה״. אתה יכול ללמוד דברים חדשים ולהעביר מסרים עוצמתית גם באמצעות קלאסיקות מוזיקליות אהובות, וזה לגמרי משפר את החוויה.
לסרט יש כמה רגעים של אפקטים ממוחשבים - גם מעבר לכדור הפינג-פונג במשחקים שאני מאמין שברובו ממוחשב (ואם כן אז זה נראה נהדר, למרות שזה בטוח לא היה קל) - אך גם אלו הופכים את החוויה לריאליסטית יותר ומשומשים בטוב טעם, לצד איפור פרקטי שהוא פשוט ברמה גבוהה ואף מצמררת. עבודת עיצוב השיער והתלבושות בפרויקט הזה היא בכלל נהדרת, ועל אף שעל פניה היא נראית מאוד עדינה, היא לוכדת את האווירה והאופנה של ה-״פיפטיז״ בצורה מושלמת. כל אלו מסתכמים לכדי עריכה אפקטיבית שמצליחה לשמור על קצב מדהים בתוך כאוס, להחליף בין נקודות מבט הכרחיות בדיוק כפי שצריך אותן ואפילו שימור חומר התיעוד המקורי שצולם בפילם עם כל הארטיפקטים שאנחנו רגילים לראות, מבלי לנסות להחליק אותו, מוסיף לאותנטיות. ספדי ציין שהוא עבד שעות נוספות בעריכת הסרט על מנת להצליח להביא אותו לפסטיבל, ואף סיים לחלוטין את הסרט בשעה 2 לפנות בוקר של יום ההקרנה - כ-19 שעות לפני שהתחיל. הוא אמר שהוא עשה בדיקות לקובץ הסופי ממש באותו היום באולם שבו צפינו, בשביל לבדוק שהסאונד תקין.
אני כן רוצה לציין לגבי הסאונד שישנן סצנות מסוימות במהלך הסרט בהן דמויות מדברות במקביל לכך שיש רעשי רקע משמעותיים, של קהל מריע או של מוזיקה, ובסצנות האלו ללא כתוביות אנגלית היה מעט קשה להבין את הנאמר. אני חושד שאולי מדובר במהלך מכוון, שכן הסרט נשמע טוב בחלקים אחרים ואני יכול להבין את המחשבה הבימויית בכך שמשקפת מסר של ״ששש אל תביע חששות הכל יהיה בסדר״ או ״שתוק, אני מדבר חזק יותר״ (גם נושא שחוזר בעלילה), אך יכול להיות שיש כמה שורות דיאלוג שיעברו יותר טוב בהקרנות מתומללות ואולי יובלטו יותר בעריכה עד היציאה הציבורית.
אין דבר לומר מלבד התרשמות אדירה מהופעת המשחק המטורפת של טימותי שאלאמה, שנותן לדמות שלו את כל כל כל כולו. מעבר לעובדה שנדרשה ממנו יכולת ברבור אינסופית, היכולת לשקף ביטחון עצמי באופן שאתה שואל את עצמך לאורך הצפייה האם הוא דובר אמת כנה או מחרטט גם את הקרובים ביותר אליו, היא באמת הישג משמעותי. מתחת לאיפור, לשפם ולמשקפיים, נטמע טימותי אל תוך הדמות ומצליח להרגיש כמו מישהו אחר לגמרי, למרות שפניו כמעט ולא מכוסות. הוא מציג את היהירות שלו באופן שמרגיש כל כך אותנטי, כאשר זו דרישה שאפשר בקלות ליפול בה אל מחוזות הקלישאה בסגנון ״מין גירלס״. זאת לצד תצוגות רגש הפורצות בדיוק ברגע המתאים בשביל לחוש את המצוקה שהוא מנסה להביע ועדיין, כמו שאר הדמויות, להטיל ספק באמירותיו - בדיוק כמו ״הילד שקרא זאב״. זה תפקיד שהוא לא רק האמין בו, אלא ספדי ציין שהוא נכתב במיוחד בשבילו, והסרט לגמרי משקף איך הוא לקח אותו בשתי הידיים. היכולת שלו להוביל את האנרגיה בכל סצנה שהוא נמצא בה (וזה רוב הסרט) הופכת אותו באמת לכוכב מוכשר ומרשים ביותר, באופן הרבה יותר נרחב בעיניי מהופעותיו בסרטי ״חולית״. המועמדות שלו לפרס השחקן הטוב ביותר באוסקר מובטחת, אתם יכולים לשים על זה כסף. זו לא שאלה, וזו לא רק אמירה של ביטחון מזויף.
גם הקאסט העוטף את המסע של שאלאמה עושה עבודה לא רעה בכלל, וגם הם נראים מחויבים למטרה. הבולט מבניהם בעיניי באופן מפתיע הוא דווקא קווין או׳לירי, ״מיסטר וונדרפול״ מתוכנית ״הכרישים״ האמריקאית, שאומנם מופיע על המסך לזמן די מוגבל, אך מגלם באופן נהדר את הטייקון המסחרי שמכניס קצת מציאות במרטי החולמני. או׳לירי מכה במרטי את המציאות הקשוחה ואת האופן שבו לעיתים הוא לא יוכל לקבל הזדמנות שנייה ויצטרך להתמודד עם כישלון, והוא עושה זאת בצורה המדויקת כפי שהוא מביע את קשיחותו הציורית לפיצ׳ים השונים שמגיעים אליו ב-״כרישים״. זה מרגיש ממש כאילו מרטי מגיע אליו כיזם שמחפש השקעה (ובאופן מסוים הוא לגמרי כן). בכך, הליהוק של או׳לירי מוכיח את עצמו אפקטיבי ביותר לתפקיד הזה בעלילה שכן הוא מחבר את הצופה לפרסונה מציאותית, באופן מאוד דומה לבחירת הליהוק של ג׳ורג׳ קלוני ב-״ג׳יי קלי״. ההקבלה המקומית שאוכל לתת לכך היא שתחשבו שהיו מלהקים לתפקיד את דובי פרנסס או זוהר לבקוביץ. אני חושב שבשנים אחרות, שבהן קטגוריית שחקן המשנה לא הייתה עמוסה כל כך בטאלנטים עצומים, היה אפשר לזרוק את שמו בדיון. יתכן שהוא גם יהיה הקלף שלהם למועמדות בקטגוריית הליהוק.
גווינת׳ פאלטרו משחקת דמות שהיא אומנם אלמנט די מרכזי בסיפור של מרטי, אם כי היא יותר מסמלת רעיון מאשר אדם פיזי. הדמות שלה היא שחקנית שפרשה וחוזרת, הממומנת על ידי הדמות של קווין או׳לירי, ושמרטי מתקרב אליה בניסיון להונות אותה ולהשיג לעצמו יוקרה שאין לו. האלמנט שלה כשחקנית נועד לשקף את העובדה שלמרטי יש קשר קרוב עם הצורך ״לשחק״, ״להרשים״, להרים הצגה ו-״פאסאד״ על מנת שיקחו אותו ברצינות כמו שהוא רוצה שיקחו אותו. הסצנות שהוא חולק איתה יותר נועדות לשקף באופן פיזי את הרעיון של זיוף בשביל להגיע אל המטרה, המחשבה מה אמין יותר ומה אמין פחות (כלומר איפה הסדקים שבהם הוא עלול ליפול), ולמעשה כמה הוא מוכן לערער את הביטחון האינטימי שהוא מקבל מאחרים בשביל לזכות בממון ותהילה. על כן, אני לא יכול להגיד שפאלטרו היא אישיות שהמשחק שלה ראוי לשבח גדול - היא סבבה ומתקבלת על הדעת, שזה יותר ממה שציפיתי - אבל היא יותר כמו כלי עלילתי להרמת שאלאמה מאשר דמות מלאה (שזה לא דבר רע בעיניי, פשוט לא משהו שיקנה לה פרס).
מעבר אליהם, אנחנו מקבלים גם הופעת משחק חביבה למדי מ-״טיילר, דה קריאייטור״, שמצליח מעט להשתטות ולזרום עם האנרגיות שטימותי מביא לחלקים איתו. אודסה אציון מקבלת על עצמה תפקיד דרמטי ופגיע שעובד ברוב הסצנות בהן היא לוקחת חלק, וכשהיא מקבלת קצת פיקוד בשלבים מאוחרים יותר של העלילה, שם היא באמת בולטת בין הקאסט המשני והמעורבות שלה גדלה - אם כי עדיין לא במקום שהימם אותי לרמת התרשמות נפעמת (אני עדיין אעדיף מועמדות שלה על פני זו של פאלטרו). השחקן אבל פררה, המשחק דמות של זקן מרופט ומעופש עם כלב שקרוב אליו, דווקא נותן הופעה טובה בעיניי המלאה בנרגנות ובבוטות המתבקשת ממנו ככל שהזעם שלו נאגר. באשר לשחקנית פרן דרשר, היא בקושי מופיעה על המסך (פחות מ-5 דקות לכל אורכו) ואין לה הרבה שורות, לכן אי אפשר לומר על חלקה שהיא הופעה בכלל. אני מבין את הנקודה של הדמות שלה בסיפור, היא עוד רמז לחייו של מרטי מעבר לדמות שהוא מחצין, אבל גם היא יותר אלמנט עלילתי מאשר דמות מלאה, שלא לומר יותר כמו ״פרט רקע עדין״.
הסרט הזה דובר בציבור חודשים אחורה כאחד הכותרים המבטיחים ביותר בעונת הפרסים הקרובה, עוד לפני שמישהו בכלל ראה אותו, ואני אפילו זוכר שאנשים הציבו אותו בראש תחזיות המועמדים המוקדמות מאוד שנרקמו עוד לפני שהתחילה השנה. אחרי הצפייה בו, אין ספק בכך שהוא אחד הכותרים המשובחים ביותר שראינו לאורך כל שנת 2025. הוא מועמד מובטח ללא עוררין לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ואפילו אומר שיש לו סיכוי די גדול גם לזכות בו למרות התחרות המסקרנת השנה - הוא לחלוטין הפייבוריט שלי כרגע. כמו כן, האקדמיה יכולה להתחיל לחסוך זמן ולחרוט כבר את שמו של שאלאמה על הפסלון הזוכה בקטגוריית השחקן הראשי כבר מעכשיו. הרי שבהבטחה לא ראיתם ולא תראו הופעת משחק יותר מרשימה מזו בשנה החולפת, לא משנה מה הסרטים שאהבתם עד כה. הבחור הצעיר הזה שואף ללא הרף להגיע לגדולות והפרויקט הזה הוא באופן חד משמעי השיא המשמעותי ביותר בקריירה שלו. מעבר לקטגוריות אלו, אני סבור ובטוח שהוא יקטוף מועמדויות בשלל קטגוריות שונות - תסריט מקורי, עריכה, איפור ועיצוב שיער, עריכת סאונד וסקור מקורי, עם סיכוי ממשי גם בעיצוב תלבושות ובליהוק. זה אולי נשמע כאילו אני משבח את הסרט ומרים לו על מנת לגרום לכם לחשוב שהוא מוצלח יותר ממה שהוא באמת, אבל אני חותם על כך בשמי ובהגינות שלי - מדובר באחת ההפקות הקולנועיות המפתיעות והאיכותיות ביותר שראיתי בזמן האחרון, מעל לכל סרט פסטיבלים אחר, וניכר שאני ממש לא יחיד בדעתי זו. זו הולכת להיות קלאסיקה שאנשים הולכים לזכור לעוד הרבה זמן.
״מרטי סופרים״ הוא התגלמות האיכות הקולנועית במיטבה. למרות שהייתי על 4 שעות שינה בלילה שקדם להקרנה, נסחפתי לחלוטין מכל מה שהיה לו להציע. הוא לוכד בתוכו את הצופה בסקרנות אין קץ משלב מוקדם מאוד, אוחז בידו ויוצא לנסיעה של 200 קמ״ש, כך שכמעט ואין רגע משעמם בכל התהליך. הוא בונה סביב דמותו של שאלאמה סיפור על הרצון הגדול של אדם לפרוץ מעבר לגבולות המציאות ולהאמין בעצמו גם כאשר זה נראה חסר סיכוי, אם כי ההתמדה העיוורת הזאת לא מגיעה ללא מחיר - קצת כמו גרסת פריקוול של דמותו של ״ג׳יי קלי״, כאשר שם חוקרים את ההתמודדות עם ההשלכות ואילו פה ניכרת הבריחה מהן. הבטחות בשמיים ו-״ציפורים על העץ״ לא תמיד יעברו חלק בלי אנשים שיפגעו בדרך, שהם לרוב דווקא האנשים שהכי האמינו בך, אלו שהיו הכי קרובים אליך. במשחק הגדול של ה-״תן וקח״ בחיים, אתה חושב שאם אתה ״תגיש את עצמך גבוה״, אתה תהיה זה שינצח. אבל לא משנה כמה גבוה תגיש, הכדור בסופו של דבר יחזור לשטח שלך. זהו הסרט המוצלח יותר מבין הסאפדיס, מדובר בסרט המוצלח יותר מבין סרטי הספורט (הוא דווקא לא סרט שמתמקד בספורט וזה דבר חיובי מאוד), ומדובר בסרט הכי מוצלח מכל עשרות הסרטים שראיתי בפסטיבלים של טורונטו וניו יורק. הוא ככל הנראה אפילו הסרט הטוב ביותר שראיתי כל השנה. תכינו את המחבטים, חברי האקדמיה. ג׳וש ספדי מרים לכיוונכם כדור כתום, בולט, בוהק וייחודי, מועמד מבטיח בכל החזיתות, שרמתו לא פוחתת מהתואר Supreme.
אני גאה לדרג את הסרט הזה 10 מתוך 10! 🏓
חוויה שהיה שווה לעמוד עבורה גם 13 שעות בתור אם הייתי צריך. תודה לכם, פסטיבל ניו יורק, A24 וג׳וש סאפדי, על הקרנת פסטיבל ראשונית, בלעדית ומטורפת.
״מרטי סופרים״ יעלה בבתי הקולנוע בישראל ב-25 בדצמבר.
הקרנת הבכורה העולמית של הסרט - הפעם הראשונה שהוא מוקרן לכל אדם מחוץ להפקה - התקיימה בפסטיבל ניו יורק ה-63. זאת כ-6 שנים לאחר שסרטם הקודם של האחים סאפדי, ״יהלום לא מלוטש״, קיבל את אותו הכבוד באותו הפסטיבל. במהלך הנאום שלו להצגת הסרט לפני ההקרנה, סיפר הבמאי ג׳וש סאפדי כי הוא ממש סיים את עריכת הסרט בשעה 02:00 לפנות בוקר ביום האירוע (6 באוקטובר). הוא אף ציין כי את בדיקות הסאונד האחרונות לעותק הסרט הוא ביצע ממש באולם שישבנו בו, ה-Alice Tully Hall, שעות מספר לפני כן. לאחר הסרט ולקול תשואות רבות, עלו לבמה שחקני הסרט ובניהם טימותי שאלאמה, גוונית׳ פאלטרו, אודסה אציון, טיילר דה קרייאטור ואבל פררה.
תגובות