ביקורת ComicON: ״המנט״ - כל העולם במה וגם עליו יש לי ביקורת
- עידו שייביץ
- Jan 19
- 12 min read
זכינו לראות בהקרנה מיוחדת את הסרט החדש של היוצרת זוכת האוסקר, קלואי ז׳או, ״המנט״, בכיכובם של ג׳סי באקלי ופול מסקל, כחלק מהבכורה העולמית שלו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50 (TIFF) באמצע ספטמבר 2025 - שם זכה בפרס הגדול ביותר של בחירת הקהל. בנוסף לכך, תודה לטוליפ אנטרטיינמנט שהזמינו אותנו לצפות בסרט פעם נוספת בהקרנת הבכורה הישראלית. עכשיו, כשהסרט מגיע למסכים בישראל ועתיד להיות מועמד למספר קטגוריות בטקס האוסקר הקרוב, בואו לשמוע מה חשבנו עליו!
תקציר: אגנס (ג׳סי באקלי), אישה צעירה הנחשבת למוקצית מוזרה, נישאת למורה השפות וויליאם שייקספיר (פול מסקל), למורת רוחם של משפחותיהם. על אף שאגנס נכנסת להריון, נאלץ וויליאם לעבוד במשך פרקי זמן ארוכים בלונדון, הרחק מהמשפחה. הקשר הקרוב והרחוק של השניים עם ילדיהם יהפוך למסע כואב דרך עיבוד הרגשות שמוחשות כחלק מהחוויה ההורית, גם באירועים הקשים מכל. הסרט מגולל עלילה פיקטיבית השואפת לספר את הסיפור מאחורי בת זוגתו של המחזאי הדגול שייקספיר, וכן את התחושות הנמצאות מאחורי יצירת הטרגדיה הבימתית ״המלט״.
למרות תאריה הרבים שעטפו את יצירותיה האחרונות, אני לא מחובביה של היוצרת הקולנועית קלואי ז׳או. גם סרטה הידוע, ״ארץ נוודים״, אשר לא רק זיכה אותה בפרס האוסקר לבמאית הטובה ביותר, אלא בפרס הסרט הטוב ביותר - נחשב בעיניי סרט משמים ללא כל שביב של עניין ובעיקר איכזב אותי ככותר הראשון המעניין שעלה במסכי הקולנוע בארץ לאחר סגרי הקורונה. לא מוסיפה על כך העובדה שז׳או אחראית לסרט ״נצחיים״, הכישלון המסחרי והציבורי הראשון והצורם ביותר של היקום הקולנועי של מארוול. אני חושב שהבעיה העיקרית הטמונה בפרויקטים האלו, היא שהם שמים הרבה יותר דגש על צילום ועל סטייל מאשר על התסריט הסיפורי. כמובן שדברים רבים בפרויקטים האלו נראים לא רע בעדשת המצלמה, אך העלילה שהדמויות שלנו עוברות ואף הבסיס למאפיינים שלהם שבור בשני הסרטים שציינתי לעיל. על כן, ניגשתי לסרט החדש בהססנות רבה. הפרויקט דובר ברשתות חודשים לפני שמישהו ראה ממנו אפילו פריים אחד, כך שהיה ניכר שהוא הולך להיות חלק מהשיחה של עונת הפרסים, גם אם אני לא מצפה לו טובות. לאחר הצפייה בו בפעם הראשונה בפסטיבל, אני יכול להבין למה כאן ספציפית מדובר בעוף טיפה שונה. אפילו יותר ברור מכך, יכולתי בקלות להבין למה קהלים רבים יתחברו אליו, דווקא במקום שאני פחות אמצא בו את ההזדהות העצמית.
הסרט מאוד בונה את עצמו מתחילתו כסרט דרמה תקופתי, המתאים מאוד למי שמתחבר לקולנוע איטי ודרמטי. למעשה, הוא לא שונה מאוד מהאופן בו טרגדיות תיאטרליות, כמו אלו של שייקספיר, היו מוצגות על במה לאורך השנים. כוונתי בכך היא שמרבית ה-״עוצמות״ שהסרט מנסה להקרין על הקהל לא נגזרות בהכרח מסיפור חוצה להבות או סיבוכיות הגורמת לתחושה של קונפליקט מסקרן להרהר בו, אלא בהבעות פנים ותחושות תסכול של הדמויות השונות. הציפייה המרכזית של הסרט מהצופה היא שהוא יחווה את החוויה המוצגת דרך היכולת להזדהות עם הדמויות ולמקם את עצמם במקום הזה. לצערי, כשאותה ציפייה עושה את ה-״האבי ליפטינג״ בלי כל ניסיון משמעותי להוביל מחשבתית את הקהל להנעת רגש דרך פיתוח החיבור שלו אליהם, הפרויקט מאבד חלק לא קטן פוטנציאלי מהקהל שהוא יכול לפנות אליו.
הכוונה בכך מתפצלת לשני אלמנטים: הראשונה היא התמסרות לוויב והסתמכות על סבלנות וזרימת הצופה. כמו שניתן לשמוע טראק של סקור מוזיקלי ולגזור ממנו תחושות ורגשות, כך גם הסרט מכוון לכך שהצופה יחוש את האווירה העוטפת וכתוצאה מכך יכנס לדיכאון או ליגון של הדמויות המרכזיות. התחושה הזאת, הנגררת באיטיות העלילה ובהתמקדות המצלמה על הבעות הפנים של הדמויות השונות, לא מצליחה להטמע בצופה באותו האופן כאשר אין לו מחשבה סיפורית להיעגן בה. אם כבר השתמשתי בדימוי השיר, הסרט למעשה מצפה ״שתקשיבו למוזיקה בלי לנסות לפרש את המילים״. וזה, בעיניי, נתפס כמו ניסיון יותר לטאטא מתחת לשטיח את הצורך של הסרט לפתח לעומק את הסיפור, מאשר ניסיון להביא איזו שהיא יצירתיות יוצאת דופן. יתרה מכך, שימת הדגש על התחושות המצופות מהקהל לאורך זמן מרגישה כמו ניסיון אינטנסיבי של הבמאית להכריח את הקהל הצופה לדמוע. כשעל המסך כולו נפרשת אמא הדואגת לילדיה בשיא דמעותיה, או אב החש חרטה וכאב על בחירותיו בחיים, הסרט כאילו צועק עליי בקול - ״אתה הולך לבכות עכשיו״. אישית, אני לא כל כך אוהב סרטים שאומרים לי בכוח איך להרגיש. גם אם אני מנסה להשוות את זה רעיונית לנוסחא של פיקסאר, שבהרבה מקרים מכניסה עצב ודמעות כחלק אינהרנטי מהאופן שבו הם בונים סרטים, אצלם לפחות זה לרוב מוסלל בסיפור בשביל שהשיא הרגשי הזה ירגיש מורווח. כאן, בעיניי, זה יותר מואבס על הצופה. סרט שמנסה ללחוץ עליך בכוח על מנת לגרום לך לבכות, מבלי שזה ירגיש אורגני ואותנטי, בעיקר משדר שהוא רוצה פרסים. זה לא רחוק ממה ש-״מסע גדול, אמיץ ויפה״ ניסה לעשות מוקדם יותר השנה ונכשל.
השנייה והיותר בולטת בעיניי, היא רכיבה על העיקרון של הורות והאמפתיה הגנטית והטבעית שבין הורה לילד שלו. ברור לי שכאב של אמא או אבא לילדיהם המסכנים את חייהם הוא קשה מנשוא. רק לאחרונה יצא לי לראות סרטים שעסקו בנושא הזה והצליחו להעביר אותם בצורה מאוד מעניינת, בין אם מדובר ב-״קרב רודף קרב״ המצליח, ב-״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ המותח, או בסרטים הישראליים ״חמצן״ ו-״ברנינג מן״. העניין הוא שעל מנת להצליח להעביר את התחושה הזאת לקהל רחב ככל הניתן, רצוי להראות את הדינמיקה הנבנית בין ההורים והילדים על מנת שהקשר ביניהם יוצג לכל עין כמשהו מוחשי. שהדאגה תעורר בנו הזדהות ופגיעות, כזו שגם אם אנחנו לא יכולים להקביל על עצמנו, אנחנו יכולים לראות את הדימיון שלהם על מערכות יחסים שאנחנו כן מעריכים - כמו עם ההורים שלנו, אחים ואחיות שלנו, ואולי אף חברים ובני/בנות זוג. הסרט הזה לא עושה זאת. למעשה, הוא משקיע מעט מאוד זמן מסך מכלל החוויה שלו בשביל להראות לנו את החיבור של הדמויות המרכזיות לילדיהן באופן עמוק. הוא מסתמך מאוד על כך שאם אתה בא לראות את הסרט, אתה כבר יודע איך זה לגדל ילד. צר לי לומר שאני, בחור צעיר (סוג-של) בן 26 שעדיין לא הקים משפחה בארץ ישראל, לא מכיר את התחושה הזאת באופן אינסטנקטיבי. לא מובנת לי מאליה ברמה הרגשית העמוקה התלות התהומית של הורה בילדיו והמכאוב שזה יכול להביא, ואיתי כנראה לא מעט קהלים שהם צעירים, אל-הוריים או חווי מצוקות בתא המשפחתי. אני מצפה מתוצר סיפורי להצליח לשים אותי בנקודת מבט שאני לא מכיר, ולגרום לי לספוג את התחושות שלו גם אם לא חוויתי אותן במציאות עד כה. אם ״למעלה״ הצליח לגרום לי בגיל 12 להזדהות עם התחושה של לחיות חיים מלאים ולהזדקן עד מוות בטרם עת, עם סצנה מוניומנטלית בתחום הקולנוע שלא מכילה ולו שורה של דיאלוג, אז גם הסרט הזה היה יכול מעט להתאמץ בנושא.
אני יודע מה אתם חושבים, ואכן שקלתי אם מדובר בנכות רגשית שלי. אבל, אכן שמתי לב בצפייה החוזרת שהרבה אנשים החולקים איתי את אותם מאפיינים יצאו בתחושה מאוד דומה. אני גם חייב להודות שאני לא אדם שקשה לרגש אותו בקולנוע. מספיק כאב של התרחקות או אובדן הבנויים בצורה טובה בשביל לגרום לי לדמוע או לפחות להיות מונע רגשית, דברים שקרו לאורך הפסטיבל - כולל עם ״רגשות להשכרה״ ו-״ליידי בירד״ שצפיתי בהם ממש באותו היום של הסרט הזה. אני כן מאמין ש-״אני הבעיה״, אם כי הסרט צריך לצפות מקרים כאלה מראש ולדעת להתמודד איתם. עובדתית, הוא גרם ללא מעט אנשים לבכות בפועל - הרי נשמעות אין ספור משיכות אף ויבבות מרחבי אולם ה-Royal Alexandra (קרוב ל-1,250 מושבים) בו הוקרן במהלך סצנות השיא. אני פשוט נוטה להאמין שרוב מי שהצליח להתחבר לתחושות של הסרט הגיע עם תחושות של הורות מבית. על כן, הוא בהחלט סרט שיימצא מרגש ואף אולי מטלטל במידה מה עבור אימהות ואבות. אני באמת מאמין שקונספטואלית, בעצם חוסר הביסוס המספק לדינמיקה בין הדמויות וההסתמכות על הקהל לבצע את הקישורים הרגשיים בעצמו, הוא הופך לסרט שהרבה יותר מכוון לקהל של הדור שלפניי. סוג של כותר ״שלישי בשלייקס״, אבל דור אחר מתחת לבני הגיל השלישי. ״בני הגיל השני״, אם תרצו. אז אם אתם חובבי קולנוע בגילאי ה-16-30, כנראה שהאלמנט הזה פחות יפגע בכם בצורה אפקטיבית - אבל אמא שלכם תעוף על זה. עבורי זה חיסרון, אבל זה לא מונע מהסרט לקבל את מקומו בשיחת היום. כנראה שפשוט בתעשייה יש הרבה אנשים שהם הורים.
למרות כל הטענות האלו, לא הכל בעייתי בכתיבה של הפרויקט הזה. באופן שיותר בלט בעיניי בצפייה שנייה, ניתן לראות איך הדיאלוגים שהסרט הזה כן מעביר והחוויות השונות שאנחנו נחשפים אליהם - גם אם הם נראים שגרתיים ושטותיים למדי - נועדו על מנת להכין אותו מראש אל הבאות. השיחות הקטנות בין האנשים מעלים רעיונות תמאטיים שמתכתבים באופן מאוד יפה עם נקודת התפנית המרכזית וכן עם ההתרה הכביכול-גרנדיוזית. לא תמיד יש בהם עומק מפעים, אבל כן הבעתי הערכה במחשבתי כשהבנתי איך הם מתקשרים הלאה. אני גם מעריך מאוד את האופן שבו המונולוג של ״להיות או לא להיות״, הצפוי להופיע בפרויקט שכזה, כן מתחבר תמאטית למסע הרגשי של הדמויות. הוא כן נותן להם תקווה להמשיך לחיות למרות הקושי והתלאות, כדי למצות את חווית החיים ושינוי העולם כנגד הפשטות בהשגת קץ מוקדם. הקושי של התסריט, כהבאה לכדי מסלול משחקי-תיאטרלי של תכנון סיפורי כולל, נופל בשני מישורים מרכזיים הקשורים למבנה שלו. הראשון הוא הרצון של הסרט להציג לנו את כלל התהליך לפרטי פרטיו, כלומר לבסס לנו את מערכת היחסים של אגנס ו-וויל מהפגישה הראשונה שלהם. הדבר מעט פוגע בסרט מבחינת הפואנטה המרכזית שהוא אמור להתמקד בה - מחד, מכך שהוא מותיר לעצמו לדלג על פרטים הכרחיים באופן שבו מערכת יחסים אמורה להתפתח. הוא קצת הופך את הדינמיקה ביניהם לקלה מידי עבור הדמויות, מתוך ההסתכלות שזה לא החלק הקריטי ששווה להתעכב עליו ושהוא לא מצפה שתזכור את החלק הזה לפרטים בסוף החוויה. ומאידך, אותו חלק לוקח נתח כל כך משמעותי בסרט, שהאירוע הקטליסטי שאנחנו מחכים שיקרה ויקח אותנו קדימה אל עבר החלק הבאמת מעניין בעלילה קורה פחות או יותר בנקודת האמצע שלו - שהיא שעה אל תוך הסרט. כל בניית האקספוזיציה הזאת הייתה אמורה להסתכם בלא יותר מרבע שעה עד 20 דקות. למשוך אותה לאורך שעה גורם לחצי מהסרט להרגיש פשוט מיותר בסך הדברים, ומסתכן בשעמום הצופה במהלך הזמן הזה, כשאין שמירה על התקדמות עלילתית משמעותית ואין תחושה של הגעה לפואנטה.
המישור השני הוא המוטיב של הסרט כביכול להיות בלתי צפוי, אלמנט שמופיע גם פנים עלילתית, ומטרתו לגרום לנו להבין שהחיים הם לא משהו שאנחנו יכולים ממש לתכנן מראש או לגלות לאן הם הולכים. שצריך לבטוח באומץ ליבם של קרובינו ולתת להם לשאת את הגורל שהם לוקחים על עצמם, כדרכם שלהם ולא כדרך הנגזרת מהוריהם. כל זה טוב ויפה, אך אותו מישור בא מכיוון המחשבה של התסריטאי כי האירועים שקורים בסרט הם מאוד ״חריגים״, הם מאוד ״פתאומיים״. אותן הפרכות אמונות וסטיות מהדרך המקובלת אולי מרגישות מטלטלות עבור הדמויות בעלילה, אך לצופים הדבר לא נתפס כטוויסט חד שלא ראינו בא. למעשה, כל מי שנכנס עם שנקל של ידע לסרט הזה, מבין פחות או יותר לאיפה הוא הולך. בחירת שם הסרט (והרומן), ״המנט״, שזהו שמו של בנם של הזוג שייקספיר, מעידה באופן די מובן מאליו על כך שהקהל אמור להגיע עם ציפייה שישחק תפקיד מרכזי בעלילת הסיפור. באופן דומה, ההיכרות של הקהל עם דמותו המוכרת של שייקספיר גוזרת הבנה ישירה שאכן תהיה כאן התעסקות בקריירה שלו כמחזאי. מסיבות אלו, הקהל מגיע לפרויקט כשהוא חכם יותר מהדמויות, ועל כן מה שמפתיע אותן לא בהכרח מפתיע אותו. הניסיון של התסריטאי להוליך את הצופה שולל ולהעביר לו את התחושה של חוסר הוודאיות אינה צולחת כאשר הסיפור מובל לנקודות שאנחנו יודעים לצפות להן.
אני גם מאמין ששני המישורים האלו, המשפיעים על החוויה הכוללת הנתפסת מהתסריט, קצת מורידים את רמת האימפקט האמיתית של חלקים משמעותיים מהמסר המסכם של הסרט. אם אנחנו אמורים לראות באופן מסוים את המחזמר של ״המלט״ כדרך שמאפשרת לוויל ולאגנס לעבד את הרגשות והתחושות שלהם, באופן שגם יוכל להדהד סימפתיה דומה מקהל רחב, הרי שזה מסר שמוצג בצורה מאוד דלה וברגע האחרון. זה אפילו מצב די אירוני, בהתחשב שכמו שאמרתי קודם, המסר לא באמת מצליח להיטמע אצל כל הקהלים, אלא רק אצל פלח אוכלוסיה מסוים שבא לקולנוע עם חוויות מבעוד מועד. בעוד שאנחנו אמורים להסתכם לכוונה שאומנות מצליחה לחבר בין חוויות שונות של אנשים ולנסות להגדיר היגיון בתוך הקונספט הסבוך הזה שנקרא הרגש האנושי, הסרט בעצמו חוטא למטרה הזאת ולא מצליח לבטא אותה באופן אפקטיבי בפני עצמו.
מהפן הסינמטוגרפי, בעוד שהסרט לא שואף להראות תנועת מצלמה מיוחדת או סיקוונסים עוצרי נשימה שהופכים את החוויה על המסך הגדול לחובה, הוא כן עושה כמה וכמה בחירות קומפוזיציית שוטים ועומק שדה שמצליחים בצורה מאוד טובה להתכתב עם העולם והסיפור הנתונים. לדוגמה, במהלך מספר שוטים נבחרים לאורך הסרט, האלמנטים מסודרים כך שבאיזור ה-30% מהשוט בחלקו התחתון יש אלמנט גדול פרוש לכל רוחבו, לרבות שולחן. הפריימינג הזה גורם לכך שאותו חלק מרגיש כמו קצה של במה, בעוד שכל מה שקורה מעליו בשוט מרגיש כאילו הוא קטע משחק בתיאטרון. דוגמה נוספת, שבלטה לי בעיקר בצפייה השנייה, היא השימוש החוזר בשוטים בהם אנחנו רואים את אגנס ו-וויל נכנסים מתוך צוהרים - רובם קמורים בחלקם העליון - ולרוב מתוך החושך אל האור. אני אומנם לא אספיילר את הסיבה לכך, אבל השימוש החוזר באלמנט הזה משתלב בצורה יפה מאוד עם האירועים שמתרחשים בסצנת הסיום של הסרט, ואני ממליץ לכם לשים לב אליו. ומעל להכל, לא מעט דיאלוגים המתרחשים לאור יום בלוקיישנים חיצוניים (כמו מחוץ לביתם או אפילו ליד יער) מצולמים באופן הדואג לשטח לגמרי את הרקע שנמצא מאחורי הדמויות, זאת על מנת שנרגיש כאילו מדובר ברקעים שנצבעו על בד או קנבס כרקע של הצגה. אני מעריך מאוד את השילוב בין הצלם ומחלקת עיצוב ההפקה, שהצליחו להוציא גם מסצנות יותר פשוטות בהפקה הזאת מיצג ויזואלי עם קצת מחשבה מאחוריו - גם אם הוא לא בהכרח העתיק את נשמתי.
מבחינת הופעות המשחק, אני חושב שבסך הדברים, כולם התאמצו לתת את המיטב שלהם במסגרת הגבולות שהיוצרת כיוונה אליהם. המשחק שלהם אומנם בנוי מאוד על היכולת להחצין רגשות דרמטיים, כמו כאב, עצב, תסכול ופחד, בצורה עדינה לרוב ועל כן אין סצינה שהוציאה ממני תחושת ״וואו״, אבל הקאסט כולו נטמע לאווירה ויודע להכיל אותה בתוך מסגרת הדמות שלהם. השחקנית הראשית, ג׳סי באקלי, עושה עבודה לא רעה בכלל בתור אגנס. אפשר לראות איך התמימות והאושר שלה מתפיידים ככל שהיא חווה יותר כאבים וסתירות לאמונות האישיות שהגיע גדלה עליהן. מלבד שוט אחד של צעקת תסכול שלדעתי לא היה הטייק האולטימטיבי למה שכיוונו אליו, היא הצליחה להחזיק על כתפיה את ניווט התחושות של הפרויקט ולהיות דמות מעניינת מספיק על מנת שלפחות נרצה לעקוב אחרי ההתרחשויות שקורות לה.
גם שחקן המשנה, פול מסקל (שגם ב-״גלדיאטור 2״ הוכיח שביכולתו לשחק בצורה מחויבת), מצליח להחזיק את חלקו הדרמטי בסיפור ואף להחצין את השבירה הנפשית שעוברת עליו בעקבות הלחצים מאביו. אני חושב שאיכויותיו של פסקל מופיעות דווקא בחלקים המוקדמים של הסרט, בעוד שהחלקים המאוחרים יותר הרגישו לי פחות טבעיים לאופי שלו כשחקן ונעשים קצת יותר מתוך יציאת ידי חובה. באופן כללי, מלבד החיבור הממשי למחזמר של ״המלט״, מסקל לא הרגיש כמו איך שאני הייתי מתאר לעצמי את שייקספיר. יכול להיות שזו הייתה כוונת המשורר, שכן הסרט היה אמור להתייחס אליו באור הרבה יותר אנושי ואישי, ועם זאת אני מרגיש שקצת פסחנו על עולמו של מחזאי גדול - שלפחות אלמנטים מזה היו יכולים להיות מוטמעים לתוך אפיון הדמות.
אני כן רוצה להבליט לחיוב את השחקנים ג׳קובי ג׳ופ ואחיו הגדול, נואה ג׳ופ, המשחקים את המנט והמלט בהתאמה. למרות גילם הצעיר, הם מצליחים להתחקות אחד אחרי השני באופן שמעצים את שתי ההופעות. באופן מסוים, אפילו ניכר כי ג׳קובי (הילד) משחק בצורה הרבה יותר מורכבת מנואה (הבוגר), באופן שנותנת יותר הערכה לבחירותיו של המנט כדמות בפני עצמה, מעבר לאופן שבו הוא נתפס על ידי הוריו. זו הצלחה משחקית לא מובנת מאליה, במיוחד לא כשישנן דרישות גדולות המגיעות משחקן שבקושי עבר את גיל ההתבגרות.
המועמדות שלו לפרסים בעונת האוסקרים הקרובה אומנם תיחשף בעוד מספר ימים, אבל אין ספק באופן רחב בתעשייה שהוא הולך להתברג בקטגוריית ״הסרט הטוב ביותר״. אני יכול סוג-של להתחבר לרעיון הזה ולהבין למה הוא ניכר יצירה מורכבת מספיק על מנת להיכנס לשם, אם כי אני חושב שההתלהבות שלו בעיני כל הגילדות האמריקאיות הוא מעט מוגזם ואני לא חושב שיש לו באמת סיכוי ריאלי לזכות בו. הסרט הוא טוב וזה לא מובן מאליו, אבל בשום שלב לא הייתי שם אותו כשלישי אחרי ״קרב רודף קרב״ ו-״חוטאים״. למעשה, הזכייה שלו בגלובוס הזהב בפרס ״סרט הדרמה הטוב ביותר״ על גבי כותרים כמו ״חוטאים״ או ״זו הייתה רק תאונה״ מרגישה תמוהה למדי, כאשר הזכייה שלו כבחירת הקהל בפסטיבל טורונטו דווקא עושה שכל. כמו שתיארתי קודם, מדובר בסרט שמאוד בנוי על האם הצופה נמצא על אותו הגל וחולק את אותם הוויבים איתו, כך שאני יכול להבין את משיכת הקהל הרחב אליו מאשר חברי גילדות פרסים. אבל מסתבר שגם שם יש לו את מעריציו, מה שיכול להביא אותו רחוק יותר משכנראה מגיע לו, למורת רוחי.
מעבר ל-״סרט הטוב ביותר״, אני חושב שמועמדות משחק ראשית לבאקלי מובטחת ודי בצדק, במיוחד לאור כל הזכיות הקודמות הרבות שלה (למרות שאני מעדיף יותר את זו של אמנדה סייפריד ב-״הברית של אן לי״). גם מועמדות משנה לפול מסקל נשמעת כמו בחירה הגיונית למדי, אם כי הקטגוריה הזאת די תחרותיות והוא לא נמצא בנקודה חזקה אל מול שון פן או ג׳ייקוב אלרודי. מעל לכל זה, אני חושב שלסרט סך הכל מגיעות גם מועמדויות לעיצוב הפקה ולעיצוב תלבושות, אם כי הוא מתנדנד על הסלוטים הנמוכים יותר של הקטגוריה - במיוחד אל מול פרויקטים מטורפים באספקטים האלו כמו ״פרנקנשטיין״, ״מרשעת: חלק 2״, ״חוטאים״ ו-״מרטי סופרים״. אני לא הייתי מעמיד אותו לפרס התסריט המעובד, כי כמו שציינתי, נסיונות התחכום פשוט לא מצליחים לעבוד על הקהל בצורה איכותית ופוגמים בסרט אל מול התחרות. כמו כן, למרות הביטחון של הקהל, אני לא חושב שהסרט ראוי למועמדות ״הבימוי הטוב ביותר״, שכן האילוצים שמורגשים מכיוונה של קלואי ז׳או מרגישים שהם יותר פוגעים בתוצר מאשר מוסיפים לו. בסוף של הערב המכובד, בעיניי הפרויקט הולך לצאת ריאלית רק עם זכייה לבאקלי. וגם זה לא מובטח.
״המנט״ הוא הסרט הראשון של קלואי ז׳או שהצלחתי לפחות לחבב. הוא שואף להשתמש במוטיבים של המחזה בימתית על מנת להעביר סיפור אנושי ודי אינטימי של קשר כואב ומגונן בין הורים לילדים, ובחלק מהרבדים הוא כן מצליח לעשות זאת במידה מספקת. הבעיה שלו ניכרת בחוסר ההתעמקות שלו בחיבור הקהל הצופה אל הדמויות השונות וביסוס הדינמיקות הרגשיות ביניהן לבין ילדיהן, באופן שיוכל להיות מוחשי ומובן גם לצופה שלא בא עם חוויה הורית מהבית. כמו כן, הוא משקיע מאמצים רבים בכל החזיתות היצירתיות שלו בשביל לנסות להכריח את הצופה לבכות ולהתרגש מהמתרחש על המסך, באופן שמרגיש מעט מופרז ואף מכביד מאוד על הצופה - דבר שרק גורם לו לפתח סלידה מלהגיב רגשית כך. השחקנים משקיעים מאוד בביצוע הדמויות שלהם בתוך המרחב הבימויי שניתן להם, וכן עבודת התכנון על כיצד האירועים יוצגו מבעד עדשת המצלמה מוכיחה כי היא הבינה את התמא היצירתי שהיא אמורה לשקף. למרות הניסיון לארוג את כל הדברים האלה לתוצר פואטי שמחלחל עמוק אל תוך הנשמה, התוצר מרגיש מאוד סקטוריאלי, שלא לומר גייט-קיפרי במהותו. בפראפרזה על מילותיו של מרטי מק׳פליי - אני מניח שאנחנו לא מוכנים לזה עדיין, אבל ההורים שלנו יעופו על זה.
אני מדרג את הסרט הזה - 8 נמוך מתוך 10! 🎭
האמת? יכול להיות שהוא היה עובד הרבה יותר טוב בתור מחזה בימתי.
״המנט״ יעלה בבתי הקולנוע בישראל החל מה-22 בינואר.
מה דעתכם? האם הביקורת הזאת גרמה לכם לרצות לצפות בסרט, או דווקא להימנע ממנו? ואם כבר צפיתם בסרט, מה חשבתם עליו? האם הצלחתם להתרגש כמו שהסרט כיוון? ספרו לנו בתגובות!
Comments