פסטיבל TIFF יום 3: ״הברית של אן לי״, ״תפוחים רקובים״, ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״, ״מזל משמיים״
החל ממסע עלייתה של דת חדשה ותזזיתית במיוחד, דרך שיטת חינוך לא קובנציונלית, הזדמנות משמיים לחיות חיי עושר וסיפור רצח כתוב היטב במיוחד - בואו לקרוא על הסרטים שראינו ביום השלישי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50!
פסטיבל TIFF יום 5: ״בלדה לשחקן קטן״, ״בוגרים״, ״קול של נפיל ה״, ״ארנב אבק״
פסטיבל TIFF יום 4: ״גנב על הגג״, ״קורבן״, ״נצח״
פסטיבל TIFF יום 2: ״סטיב״, ״מתלמדים בחלל״
ביקורת ComicON: ״פיסמייקר״ עונה 2 פרק 3 - זמיר טריקים
פסטיבל TIFF יום #1: ״אילו היו לי רגליים״, ״סיראט״, ״הסוכן החשאי״, ״נירוונה הלהקה הסדרה הסרט״
התעוררו, חובבי הקולנוע: כל הסרטים שנסקר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50!
ביקורת ComicON: ״פיסמייקר״ עונה 2 פרק 2 - אם אין אני לי איגלי
ביקורת ״הספר של ביל״: המציאות היא אשליה! היקום הוא הולוגרמה! תקנו ת׳ספר! ביי!
ספינה טובעת: הנטישה של האחים דאפר היא דגל שחור עבור נטפליקס
''איננה'' היא בכלל לא סדרה בכיכובה של נועה קירל כמו ששיווקו, אבל זה אפילו לא הדבר הכי גרוע בה
ביקורת ComiON: ״פיסמייקר ״ עונה 2 פרק 1 - יקום חדש פתיח חדש
ביקורת ComicON: ״מסייה אזנבור״ - טאהר רחים בביצוע כריזמתי ואמין שמפיח חיים בסרט
חוזרים לצוד פרפרים: מסקנות מצפייה חוזרת בעונה הראשונה של ״פיסמייקר״
ביקורת ComicON: ״אפלטוני״ עונה 2 - הכי (לא) משלנו
אייס קיוב אומר, ״תקנו עוד מאמאזון״: ״מלחמת העולמות״ (2025) פשוט לא מחובר למציאות
מחולל הזמן: מה הסדרה החדשה של ״הארי פוטר״ יכולה לעשות כדי להתעלות על הסרטים
משיח לא בא, הוא נד על קורים: מארוול נואשת להצלתו של ספיידרמן
המשלחת הישראלית לקומיקון 2025: קריטיקל רול מגיעים לקומיקון סן דייגו עם עדכונים על ״אגדת ווקס מכינה״ ו-״תשעת האמיצים״
ביקורת קומיקאון: Death Stranding 2 On The Beach - ים של דמעות בשתי עיניי
המחזמר ״מלצרית״ הוכיח באופן חד משמעי שמשי קליינשטיין היא הדבר הבא בתרבות הישראלית
בכניסתנו ליום הרביעי של הפסטיבל, הגיע הזמן לסכם לכם את כל הסרטים שראינו במהלך היום השלישי - שכלל כמה סרטים שהצליחו להפתיע ולהמם אותנו באיכותם הקולנועית ובתוצר המרשים שהם מביאים למסך הגדול, פרימיירות עולמיות עם כוכבים גדולים במיוחד שהציגו לקהל ציבורי את סרטיהם המצופים בפעם הראשונה אי פעם, ואפילו תעלומת רצח משונה למדי, אך לבטח, כתובה היטב!
הנה הביקורות הראשוניות על ארבעת הסרטים שראינו ביום השלישי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50. אם יש לכם שאלות נוספות בנוגע לסרטים, מוזמנים לשאול אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בערוץ הטלגרם שלנו, ונשמח לענות.
הברית של אן לי / The Testament of Ann Lee
במאית: מונה פאסטוולד
There's a place for everything, and everything in its place.
דרמה אפית היסטורית מוזיקלית מאת התסריטאים של ״הברוטליסט״ ובבימויה של שותפתו של בריאן קוברט, מונה פאסטוולד, הגוללת את עלייתה של אן לי והשפעתה בתור האם הקדושה של תנועת השייקרים, הנתפסת בתור ביאתו השנייה של המשיח אחרי ישו. התנועה מאמינה כי ניתן לפרוק צער וחטא אל האל באמצעות שירה וריקוד מוחצנים ביותר, וכן כי הדבר היחיד שמפריד בין האדם לאל הוא יחסי מין המבזים את תאוות עשיית הטוב בתאוות חטא. הקהילה המתפתחת תעמוד בפני אתגרים רבים, ובראשם המחשבה שהאדם העומד בראשה של תנועה דתית יכולה להיות אישה.
אלוהים אדירים (כן, פאן אינטנדד). הסרט הזה הוא פשוט, בלי הגזמה, אבסולוט סינמה. בדרך כלל אני לא אחד שמתחבר לסרטים שמתעסקים בהיסטוריה של מאות שנים אחורה, שלא לדבר על סרטים שמתעמקים בדיוני דת, אבל פשוט הופתעתי בטירוף מכמה שהצלחתי להתחבר אליו. הסרט כולל בתוכו כתיבה מעולה, המצליחה לחבר גם את הצופה הלא מעורה בפרטים אל המתרחש, בין אם באמצעות רגש או באמצעות רגעים מעט משעשעים, אבל כל הרגעים תמיד תמיד מרגישים כנים.
גם חשוב לומר שבעבור סרט שמתמקד מאוד בדת שחושבת בדרך אחת ולא מוכנה לסטות מדרכה, היא בהחלט מבקרת ברגעים מסוימים דברים המבזים את האדם באמונות אחרות. הם שמים את האדם כאדם מעל לכל, ובעוד שב אמונות אחרות מענישים את החוטאים, כאן הם יכולים לעזוב וללכת לדרכם אם הם לא מוכנים לקחת חלק ולהיות מחוברים. זו גישה מעניינת לעבוד איתה.
הסרט מצולם בצורה פשוט מרהיבה! הוא מכיל מגוון רחב מאוד של שוטים מאוד מוקפדים, מאוד יפים, מאוד פואטיים, שפשוט נותנים תחושה של הרפתקה קולנועית איכותית למדי. השימוש בזוויות מיוחדות וצבעים מגוונים, עם סידור חכם של השחקנים בתוך השוט, הופך את אותם השוטים ליצירת אומנות. הסרט לא חוסך בכאלו, והם מגיעים באופן פרוש לכל אורכו הארוך של שעתיים ורבע, והם תמיד מפתיעים, משמחים וגורמים לעיניים לפעור לרחבה. עבודה מטורפת של סינכרון בין מצלמה, בימוי ועיצוב הפקה.
ההפקה המוזיקלית של הסרט עובדת בצורה מופלאה ומוסיפה המון המון המון לחוויה. השירה מצליחה לגרום לשיערות לסמור ולצופה להצטמרר, וזה משולב עם כוריאוגרפיית ריקוד שאולי בהתחלה יכולה להיראות כמו תנועות אקראיות, אך למעשה מדובר בכוריאוגרפיה מאוד מדויקת ומורכבת. הסרט מצליח לסדר בשוט מספר רב של אנשים המתפרצים בתנועותיהם לכל עבר, והם זזים ביחד בכזו הרמוניה ואחדות, שאתה נפעם בכל פעם שזה קורה על המסך.
הסרט גם מלווה בארט מיוחד ויזואלי של הכותרות המופיעות בו, שבהתחלה קצת מוזרות אך מהר מאוד אתה מתחבר לעיצוב שלהן. זה לא דבר שאמור להפתיע אחרי ״הברוטליסט״, אבל כן, גם פה זה דבר.
המשחק של אמנדה סייפירד הוא פשוט מעולה. היא מצליחה לבנות את הדמות מהמקום הפגיע והמבולבל אל המקום היציב והמוביל שהיא מגיעה אליו, והיא מביאה את הדרמה לכל חלק וחלק שלה. הדמות שלה עוברת לא מעט במהלך הפרויקט הזה, ורואים את הפאשן וההתמסרות המלאה שלה לתפקיד בכל שוט. היא לא מתעייפת, היא לא מעגלת פינות, גם כשהסרט ממש מוציא ממנה את כל האנרגיות הנדרשות. מדובר בתפקיד שאני בטוח ללא ספק שהולך להיות מועמד לפרס האוסקר לשחקנית ראשית ברגע שהסר ט הזה יופץ באופן רשמי - יתכן לא בעונה הנוכחית אלא בעונה הבאה, אך עדיין משהו שמובטח להתבלט מאוד.
לצידה נמצאים קאסט שחקנים שמחזקים מאוד את האווירה ההיסטורית, אבל באף שלב לא מרגישים מתנשאים ברמת תכני טלויזיה בריטיים, אלא הולמים אותם ברצינות המתבקשת. לואיס פולמן (כן כן, סנטרי) מקבל מקום מאוד מרכזי ומצליח להרשים גם בתפקידו, גם בשירה וגם בדרמה, ויש מצב שעוד נראה אותו במועמדות שחקן משנה, למרות שאני קצת פחות בטוח בזה. השחקן כריסטופר אבוט גם הוא מצליח להתבלט כחלק מהעלילה ולהיות השמוק שהוא אמור להיות, אבל פחות בצורה שמעוררת השתאות. השחקן טים בלייק נלסון מופיע בחלק מאוד קטן בסרט, וההופעה שלו באופן אינדיבידואלי לא כל כך משמעותית.
הסאונדטראק המוזיקלי פשוט נהדר. השירים אומנם לרוב מתבססים על מנגינות אמיתיות של תנועת השייקרים, והמילים שלהם אומנ ם יחסית פשוטות ורפטטיביות, אך הן מעבירות מסר הרבה יותר מעצים כאשר שרים אותם בקול ובקבוצה, שהולכת עם האמונה שלה בטוב ובשקט עבור מי שרוצה להאמין בכך. אך גם השירים השקטים יותר עוברים מסך בצורה עוצמתית, ומשתלבים נהדר עם הרגש שמוצג מצד הדמויות. אני יכול לראות חלק מהשירים מועמדים גם לאוסקר בקטגוריית שיר מקורי (אם זה נחשב), הם יותר מוצדקים כשירים המשולבים באווירת הסרט מאשר הרבה שירים שנכתבים רק לקרדיטים.
הדבר היחיד שיש לי לומר קצת לבעייתו של הסרט הוא עניין העריכה, שלדעתי לא לגמרי הדוקה עד הסוף ויש לפעמים סצנות קצרות מידי או קאטים קצת חדים מידי. זה לא הורס את החוויה הכוללת, אבל זה כן בולט ומרגיש קצת צורם כשזה קורה. אך מאחר ואלו רגעים בודדים לאורך כל ריצת הסרט, אפשר לגמרי לסלוח לזה ולשים את זה יחסית בצד.
מדובר בסרט שאני מאמין ללא ספק שהוא מו עמד מבטיח לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. מדובר בשחקנית מובילה מפעימה שאין ספק שתועמד לשחקנית ראשית. מדובר בסרט שממש מרשים לראות אותו מוקרן בפילם 70 ממ (כל עוד הוקרן כך - באמצע ההקרנה הסליל נדפק והחליפו לפורמט דיגיטלי), ואפילו יוסיף לו אם יהיה לו עותק IMAX שימלא את המסך הריבועי כולו. זה יהפוך את החוויה לאפילו עוד יותר אימרסיבית, ואני לגמרי בעד, כי החוויה המוצגת היא לחלוטין קולנוע במיטבו.
לכו לראות אותו על המסך הגדול, מתי שיצא. אם אתם אוהבים קולנוע אומנותי וקצת מוזיקה בו, אתם לא תתאכזבו.
אני מדרג את הסרט הזה 9.5 מתוך 10, הפתעת הפסטיבל עד כה בעיניי! 💃
תפוחים רקובים / Bad Apples
במאי: ג׳ונתן אצלר
This is for Danny.
קומדיה שחורה מודרנית המציגה את מריה, מורה צעירה בבית ספר יסודי, שמנסה לגרום לכיתה שלה להצליח ולהעשיר את עצמה, אך לא מצליחה לעשות זאת בגלל פעולותיו הבוטות והאלימות של תלמיד אחד, דני. בכל סיטואציה חברתית הוא מפריע משמעותית, מקלל ואפילו תוקף את חבריו לכיתה. כשמפקח אמור להגיע לבדוק את הכיתה, מריה רוצה לדאוג להשעייתו ולכך שלא יהיה נוכח. כשכל ניסיון ליצור קשר עם אביו של הילד לא מוכח כאפקטיבי, מריה מחליטה לקחת את העניין צעד אחד קדימה - ולכלוא את דני בביתה. היא מרגישה אשמה על מה שעשתה, אך מגלה בפועל שדווקא המעשה הזה הביא תוצאה חיובית יותר משציפתה.
זהו סרט קומי שמנסה להיות חוויה קולנועית כיפית, תוך כדי שהוא מנסה לכלול בתוכו קצת השקעה קולנועית, למרות שהוא לא מתעמק עלילתית בקונספטים יותר מידי מורכבים. מצד אחד, ניכר שהדמות הראשית מכניסה את עצמה לבור יותר עמוק ככל שעובר הזמן והיא ממשיכה את הבחירה הרגעית והתמוהה שלה, אך למעשה לאורך הסרט מתגלה ברקע הדברים משמעות הרבה יותר עמוקה לכך - דבר שגרם לי להעריך את הפרויקט הזה יותר משציפיתי, על אף שברובו הוא עדיין מוכר את עצמו בתור סרט שנועד להיות מהנה יותר מיצירה קולנועית מהפכנית.
אומנם לסרט קיימת פואנטה, משהו בין השורות של ״אין ילד רע, יש ילד שרע לו״ ו-״רוע לא תמיד מגיע מהמקום הכי צפוי לו״, אבל אני אטען שהנושא לא נחקר לעומק מספיק כמו שיתכן והיה צריך לחקור או להבליט. הוא כן מוצג, בצורה די עדינה ובין אירועי העלילה ההזויה במתכוון, אבל היה רצוי לגמרי להתמקד בנקודה הזאת על מנת שיהיה אפשר להוביל להתרה הרבה יותר הירואית. במקום זה, הסרט מעדיף להמשיך להביא את הדמויות שלו לקצה בכל הקשור למתח וללחץ עם ההתמודדות שלהם עם הסיטואציה, וזו בחירה לגיטימית - אם כי היא מוזילה במעט את התוצר בסופו של דבר ממשהו סופר מיוחד לקומדיה חביבה ותו לא.
בפן הויזואלי, מצד אחד הסרט כן משקיע בצילומים אומנותיים כאלה ואחרים שהוא חותך אליהם מידי פעם על מנת להעביר את המטאפורה שלו לגבי תפוחים רקובים וההשפעה שלהם על החברה. אלו היו מיוחדים ואני שמח שהם נכללו בסרט, כי הם מראים על איזה שהוא ניסיון של הפרויקט להתבלט ובטח שלא לעשות רק את המובן מאליו. מצד שני, הרבה מהשוטים העלילתיים של הסרט מצולמים במצלמה עם עדשה רחבה, גם כאשר מדובר בשוט עם דמות אחת בפריים או שוט של תקריב עליהם. זו בהחלט בחירה, ולפעמים זה הרגיש כמו הניסיון להמיר עלילה וסטים שהיו יכולים להתפרש כהפקת סיטקום אל המסך הגדול. אני לא יכול להגיד ששנאתי את זה, אבל לפעמים זה בלט בצורה מוזרה. כאילו, כיתות לימודים הן בדרך כלל לא כאלה ענקיות כפי שרואים בסרט.
השחקנית סרשה רונאן חביבה למדי ומעבירה את התחושה של מורה צעירה המרגישה חוסר אונים בפני תלמידים בעייתיים בצורה איכותית. אפשר לראות את הפחד בעיניים שלה כאילו הייתה באמת מבועתת, והחיוך שלה שמסתיר מאחורי צעדים קיצוניים עובד גם הוא. חשוב לי לציין בצורה בולטת גם את שני השחקנים הילדים שמשחקים לצידה. אדי וולר, שמשחק את דני, עושה עבודה טובה בתנועה והתגמשות בין ילד בוטה ופרוע לבין אדם שאפשר ממש לדבר איתו בגובה העיניים. הוא עושה את המעבר הזה בצורה טבעית וללא רבב, וזה באמת הישג מעולה עבור שחקן ילד. גם השחקנית הילדה ניה בראון מקבלת מקום די מרכזי, והיא עושה עבודה סבירה, אם כי לא מושלמת. מעבר אליהם, שאר הדמויות המבוגרות לגמרי מרגישות נשכחות ואני לא זוכר את שמן או את תפקידן. גם אם יש תפקיד של מורה חוזר במוסד הלימודי, הוא אינו בעל יותר מידי חשיבות למתרחש בסך הדברים.
מבחינת התקדמות העלילה, אני די נהניתי ממה שראיתי במהלך שתי המערכות הראשונות, שאיזנו בין המתח להסתיר את הדברים על מנת שהכל יקרה כרגיל, לבין הניסיון לפתח את הקשר הבין-אישי שבין מריה לדני. עם זאת, כשמגיעים למערכה השלישית, הסיפור לוקח תפנית מסוימת שאומנם לא מורידה אותו מהפסים, אבל כן מסיטה אותו מהכיוון שהיה לו אל כיוון שמיועד להיות יותר ״מצחיק״ מאשר משלים את הסיפור. אני לא לגמרי שנאתי אותו, אבל אני יכול להבין למה הוא גורם לאנשים פחות לאהוב את הסרט מהנקודה הזאת. הסרט הוא הכי חזק כשיש לו מסר עם לב מאחוריו להציג, ואם הוא מוותר על כך, זה בעיקר הפסד שלו.
בסך הדברים, מהפן הקומי הסרט הזה יצחיק ויבדר אתכם, והוא בהחלט מציג סיטואציה ביזארית למדי.
מהפן הסיפורי, הייתה לו כוונה מסוימת להעביר, אבל היא בעיקר נשארת ברקע ובין השורות ואף פעם לא מקבלת מספיק זמן בקדמת המסך.מהפן הקולנועי, הסרט מנסה להיות קצת יותר מהבסיס המצופה ממנו, ועל זה אני מעריך אותו - למרות שחשוב לזכור שהוא לא פורץ דרך בכיוון הזה. אני בהחלט ממליץ לאנשים ללכת לראות אותו בקולנוע או בבית כאשר יופץ באופן ציבורי, לבוא בגישה חיובית ולהנות מהדרך, כי גם סרטים שעושים כיף הם משהו שצריך לצפות בו מידי פעם.
עם זאת, קצת מפתיע שזה רק היום השלישי של הפסטיבל וכבר ראיתי 3 סרטים על ילדים בעייתיים ואיך הם מוציאים מבוגרים מדעתם. כנראה שצריך לשלם יותר למחנכים, מי היה מאמין.
אני מדרג את הסרט הזה 7.5 גבוה מתוך 10! 🍎
רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת / Wake Up Dead Man: A Knives Out Mystery
במאי: ראיין ג׳ונסון
סיפור דרמת מסתורין חדש של דמות הבלש האהובה של דניאל קרייג וראיין ג׳ונסון, בנואה בלאנק. כומר צעיר בשם ג׳אד, שהיה בעברו מתאגרף, נשלח לעיירה קטנה במטרה לסייע לכנסייה האיזורית לצבור יותר עוקבים מעבר לרשימת הקבועים החוזרת על עצמה. כשהוא מגיע לשם, הוא מכיר מקרוב את הכומר הראשי שלה - מונסיניור וויקס - שהוא לומד לשנוא מעומק ליבו והוא לא מסתיר זאת. אך הדבר יסתבר להיות טעות פטאלית, כאשר וויקס נרצח, ומעבר לעובדה שהאדם היחיד שהיה בקרבתו היה ג׳אד - אופן הרצח ניכר כלא הגיוני שיתקיים במציאות.
חיכינו כל כך הרבה וסוף סוף זכינו לראות את הפרויקט הגדול הזה, לכן אני שמח לומר באופן חגיגי שהסדרה המצליחה והאהובה זוכה לעוד סרט מצוין! מדובר בפרויקט ״רצח כתוב היטב״ שמצד אחד שומר על סממני המסתורין שאתם מצפים מהסדרה הזאת בצורה אפקטיבית, ומצד שני מצליח בצורה מאוד מפתיעה להמציא את עצמו מחדש ולפתח זהות משל עצמו. הפרויקט כולל אווירה שונה לחלוטין משני הסרטים הקודמים, גם מבחינת הסביבה שבו הוא מתרחש, אך גם באופן שבו הוא כתוב, מצולם וערוך.
הסרט הזה לוקח את הפורמט למקומות יותר כבדים, אפלים ואמורפיים, כאשר הוא באמת מתעסק לעומק ברעיון של דת ואיך אדם יכול לפרש אותה או את יכולותיה ותכליתיה, ואף בשלבים מסוימים מרגיש ממש כאילו הוא מנסה להיות סרט אימה של ממש. הסרט מעלה רמה באופל שלו ככל שהוא מתקדם, ומציב את בנואה בלאנק והדמויות סביב בתעלומת רצח שמושכת את הפרויקט לכיוון הרבה יותר דרמטי ורציני ממה שהופיע בסרטים הקודמים - למרות שעדיין הסרט הנוכחי מלא ברגעים קומיים שהצחיקו את הקהל כולו. תחושת האופל עוברת לא רק במתרחש בעלילה, אלא גם בפלטת הצבעים המשמשת את הסרט בחלקים האלו ובדרך שבה הדברים מצולמים או נתפסים בעיניי הדמויות.
אם כבר דיברנו על צילום, בסרט יש מגוון רחב של שוטים המצולמים בצורה יצירתית, עם תנועת מצלמה לא מובנת מאליה וזוויות מיוחדות שמדגישות את הטונים הנדרשים בגישתם של הדמויות השונות. השימוש בצילום ובעריכה על מנת ליצור שינוי שכזה מכפר על העובדה שרוב הסרט מתרחש באותם הסטים. זאת מבלי להוריד מערכם של הסטים המרשימים מאוד שנמצאים בסרט הזה, ובכלל הסט של הכנסייה המרכזית שהוא באמת בנוי מהמם, משמש את העלילה בצורה אפקטיבית במיוחד בחלק פיזי מסוים בו, וגם פוגע בול באווירה הנדרשת. עבודת עיצוב ההפקה עשה עבודה ממש טובה בבנייה ובסידור של אותם הסטים, שמדייקים את תחושת ההתיישנות או תחושת האדיקות בדת, המלווה במבני שיש, באנדרטאות ובפרופס שונים בצורת צלב.
קאסט השחקנים המשתתף פשוט נפלא ומצליח להטמיע את עצמו בדמויות ובסביבה שלהן בצורה מעולה, כך שנהניתי לצפות כמעט בכל אחד ואחד מהם. הבולטים מכל חברי הקאסט הם במקרה שני השחקנים שקוראים להם ג׳וש - או׳קונור וברולין - שפשוט גונבים את ההצגה עם הופעות עוצמתיות בטירוף ודמויות בעלות רבדים רבים, דבר שרק מראה כמה הם מבינים לעומק את מי שהם אמורים להיות. אפילו הייתי אומר שג׳וש אוקונור תופס כאן את התפקיד הראשי ומנווט את כל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו שמתרחש בעיקר סביבו, ואילו בנואה בלאנק משמש יותר כתפקיד משני, שאכן נוכח אבל פחות. דניאל קרייג גם חוזר לתפקידו הקלאסי ומצליח לשמור על החן והקלילות שהיו לדמות שלו בסרטים הקודמים, כך שכיף לראות עוד ממנו. אני כן חושב שמעט ריסנו את רמת ההומור שלו מהסרט השני על מנת שיוכל יותר להתאים לסיטואציה הנוכחית - ואם כן זו בחירה תסריטאית לגיטימית לגמרי - אבל הוא עדיין דמות מבדרת ללא כל ספק, והוא עדיין מלווה את התעלומה הזאת עם הטאצ׳ האישי של אותה הדמות.
העלילה מאוד מעניינת ומצליחה להתפתל הרבה יותר ממה שהתרגלנו לקבל בסרטים הקודמים, לפחות לפי ראות עיניי ולפי ההפתעות שהיא הצליחה להציב בפניי. הדמויות המופיעות כחלק מהעלילה מרגישות באמת כמו בני אדם בעלי נפש מורכבת משל עצמם - לכולם יש אמונות, כוונות ופעולות שהם מוציאים לפועל על בסיס מי שהם ומה שהם, ואתה משתכנע שכך המצב מהסיפור המסופר ומהזווית שהם מביאים, שזה לא דבר קל להשיג בסרט אנסמבל. הסרט מאפיין את הדמויות שלו על בסיס נקודה חוזרת של תפישת הדת על ידי האדם, שלא בהכרח אחת היא גם בקהילה קטנה שכזו. עוד בנוגע לעלילה, הסרט הזה בעיניי מביע הרבה יותר סאטירה וביקורת כלפי המצב הפוליטי והחברתי שיש כיום בארה״ב מאשר הסרטים הקודמים (שגם להם יש), במשמעויות שהן אולי ״נסתרות לעין״, אבל מובנות בקלות מהקשר ועובדות בצורה די איכותית. אני התרשמתי מכך מאוד.
אני כן אגיד שיש חלק מהדמויות והליהוקים, שלמרות שהם קיימים בסיפור וחלקם אפילו משתלבים בו בנקודות חשובות, הם מרגישים הרבה פחות משמעותיים בסך הדברים וההיכרות איתם כבני אדם לא מרגישה משתלמת בסופו של דבר. אני לא אפרט בדיוק מי כי זה ספוילר כשמדובר בסרט חקירות, ואני מאמין שזה מה שקורה כשיש לך יותר מידי דמויות ושחקנים ואתה צריך שכולם יהיו חשודים - אתה לא יכול פשוט ללהק מפורסמים רק לחשודים העיקריים. אני מאמין שהפרויקט גם לא רצה להעמיס על הסצנות יותר מידי דמויות על מנת ליצור עומס מיותר ולשמור על קוהרנטיות, וזה מוערך במידה מסוימת. אם זה יצליח להטעות את הקהל במידה מה, זה רק דבר טוב.
אחרי שעתיים וחצי של חוויה שהשאירה אותי על קצה הכיסא בסקרנות לראות לאן היא תתקדם, אני חושב שמדובר בסרט הרבה יותר מאוזן מבחינת המסתורין מאשר ״תעלומה יוונית״, ואני חושב שזה גם סרט שנותן לך הרבה יותר בשר להנות ממנו מאשר הסרט הראשון. הוא מכוון יותר גבוה, ועל כן מצליח להגיע ליעד יותר גבוה. הוא זוכר שאתה רוצה לראות חוויה כוללת ולנוע בעולם שמתגלה בפניך מספיק זמן לפני שהוא מתיר לך את כל השאלות. הסרט הזה לגמרי מספק חוויה מלאה, מאוזנת ואף מסקרנת במוזרותה ובאמורפיותה. הישג מרשים במיוחד.
אני בהחלט מאמין שתהנו ממנו ברגע שתוכלו, אבל אני חושב שהסרט הזה לגמרי צריך לקבל גם הפצה קולנועית בארץ. גם אם לא מדובר באפוס קולנועי עם צילומי נוף מרהיבים ושוטים של כוריאוגרפיה מוגזמת ואפקטים כבדים, עדיין מדובר בחוויה קולנועית סיפורית איכותית, המעבירה את הצופה הרפתקה מושקעת שצריכה להיות מוערכת כחגיגת קולנוע לכל דבר.
אני מדרג את הסרט הזה 8.5 גבוה מתוך 10, אמן. ✝️
ההקרנה של הסרט הייתה הפרימיירה העולמית שלו, כלומר ההקרנה הראשונה בכל העולם שהסרט הוקרן לציבור הרחב. בהקרנה נכחו כמעט כל חברי הקאסט של הסרט, וכן הבמאי והתסריטאי ראיין ג׳ונסון. בפאנל שלאחר הסרט, סיפרו חברי הקאסט כי זו גם הפעם הראשונה שהם צופים בעותק הסופי של הסרט, בעצתו של ג׳ונסון לחוות את הסרט יחד עם הקהל כולו.
מזל משמיים / Good Fortune
במאי: עזיז אנסרי
סרט קומדיה המהווה סרט הביכורים של עזיז אנסרי. גבריאל הוא מלאך המוקצה להציל ממוות אנשים שמסמסים בזמן שהם נוהגים, אך הוא מרגיש שהוא רוצה לעשות עבודה הרבה יותר משמעותית כמו המלאכים האחרים. הוא מחליט לנסות לעזור לנפש אבודה של בחור בשם ארג׳, שנמצא בשפל המדרגה, ומחליף את חייו עם החיים של מיליונר טכנולוגי בשם ג׳ף. גבריאל מאמין שהחלפת הגופות תלמד את ארג׳ להעריך את החיים שהיו לו ולרצות להמשיך להתמיד בהם - אך התוכנית לא הולכת כמתוכנן כשארג׳ מרוצה מהעושר שניתן לו ולא מעוניין להתחלף בחזרה.
עם כמה שבאתי לפרויקט הזה עם ראש פתוח ועם רצון אמיתי לתמוך בקומדיות מקוריות על המסך הגדול, הסרט הזה פשוט לא מספק את הסחורה ובעיקר מעיד על חוסר מקצועיות משמעותית. הפרויקט מרגיש כמו סרטי הקומדיה הבנאליים שהיו פופולריים בקולנועים ובספריות ה-DVD בתחילת שנות האלפיים, מהז׳אנר שהיה מזוהה מאוד עם אדם סנדלר, או בשלב מסוים, סת׳ רוגן בעצמו. למרות שיש לו רצון להביא טוויסט לטרופ קולנועי שנבחן כבר הרבה פעמים, כמו למשל ב-״שישי הפוך״ או ב-״רוחות חג המולד״, הוא לא מצליח ליצור מהרעיון הזה תסריט שיסתכם לעלילה אחידה או אפילו לכדי תהליך מעניין מספיק.
התסריט של הסרט הזה כתוב באמת בצורה זולה, כאשר הוא מורכב ברובו מבדיחות נורא פשוטות ולא מתוחכמות שכנראה יצא לכם לשמוע באיזה סטנדאפ נדוש, או לראות באיזה סיטקום טלוויזיוני כזה או אחר. לא פעם במהלך העלילה דברים קורים כי נוח שהם יקרו באותו הרגע, ולא מתוך התקדמות אמיתית או ריאלית של הסיפור. הוא גם כולל מספר רב של רגעים שנותנים תחושה כאילו נקודת הזמן של העלילה נמתחת, ובמהלך אותה מתיחה מכניסים פשוט דברים שיהיה מצחיק לשמוע את השחקנים האלו אומרים. אני אשקר אם אגיד שלא גיחכתי מידי פעם, אבל לא היה מדובר בבדיחות מתוחכמות, אלא דברים שכנראה מתאימים לפרק של סיינפלד עם צחוק ברקע.
התסריט גם שבור מאוד בכל הקשור לשטיק המרכזי שלו, בכך שהוא ממלא חורים איפה שאפשר ״בדיעבד״ עם משפטים שפותרים בעיות על הדרך מאשר לצפות את הבעיות האלה מראש, וכן מרגיש שהסרט לא בדיוק ידע איפה הוא רוצה להסתיים ולהוכיח שקיימת לו התרה מסודרת. כך נוצר מצב שהסרט פשוט ממשיך וממשיך, לאט לאט דועך, עד שהוא מגיע לנקודה שבה הוא מרשה לעצמו להסתיים.
ההפקה של הסרט הזה מרגישה מאוד דלת תקציב, כאילו כל הכסף הלך על מנת לשכור את קיאנו ריבס ולא נשאר כסף לשום דבר אחר. זה ניכר בעיקר במספר דמ ויות מצומצם מאוד, כנפיים פרקטיות מתחפושות האלווין שמודבקות על מעילים, שימוש חוזר באותם הסטים למשך סצנות דיבור ארוכות המצולמות בעיקר מזווית אחת לאורך זמן, חוסר היכולת להשתמש בכלל באפקטים על מנת לתת תחושה יותר אמינה ל-״קסם״ של המלאכים (שבמקומם משתמשים בעיקר בקאטים) ואף שוטים שהיה רצוי לכלול בסרט אבל פשוט מדלגים עליהם ומדברים עליהם אחר כך.
באופן מאוד אירוני לעלילה, קיאנו ריבס הוא הגורם המושיע היחיד שיש לסרט הזה, ולמרות שהדיאלוגים שניתנו לו בחלק לא קטן בסרט אפשר לומר שמבזים שחקן ברמתו (לתת לו לאכול שוקולד עם סמי הזיה או לגרום למישהי להגיד שבא לה לשבת עליו זה ביזיון), הוא עדיין עושה את המתבקש ממנו בחינניות ובקסם אישי הכובש כל צופה. נהניתי לצפות ממנו לאורך הריצה, לא בגלל איך שהתפקיד שלו היה בנוי, אלא מאחר והוא הראה מחויבות אמיתית וניסיון לעשות את התפקיד הזה נכון, וזה ניכר מאוד. למעשה, אני רואה שהוא מביא מעצמו את הרגש וההומור שהוא צריך להביא במסירת השורות שלו וזה עובד נהדר, אבל הוא לרוב עומד בצורה מאוד סטטית, וזאת מאחר ועזיז אנסרי לא מביים אותו טוב. גם סנדרה או, שמופיעה בסרט הזה לזמן קצר מאוד, מצליחה להביא הופעת משחק סבבה לגמרי בגדר ״קמיאו״.
לצערי, שאר השחקנים לא עושים פה עבודה טובה בכלל. מקיקי פאלמר לא ציפיתי להרבה, ומסת׳ רוגן היו לי ציפיות אחרי ״הסטודיו״, אבל כאן הוא לוקח צעד אחד אחורה לעשור הקודם ולקומדיות שבהם הוא בעיקר צועק או צוחק וזה אמור לרצות אותי. אבל לדעתי השחקן הכי פחות טוב בסרט הוא היוצר שלו, עזיז אנסרי, שפשוט אומר את השורות שלו בצורה הכי לא אמינה שיש. הוא חושב שהוא משחק במעין קטע מודע לעצמו, כאמור סטייל סיטקום, אבל בפועל זה מרגיש שהוא יותר מדקלם שורות בצורה רובוטית מאשר מבין מה הרגש שהדמות שלו חווה באותו רגע בשביל לשקף זאת בקולו. אני מבין כמה זה מורכב לעשות את כל החלקים האלה בעצמך, אבל אני לא חושב שהוא היה צריך לביים את עצמו בפרויקט הראשון שלו, מאחר וניכר באופן ברור שהוא לא מסוגל לכך. זה לא יוצא בתוצר הסופי כמו שהוא מדמיין בראש שלו, ומה שהוא מדמיין לגמרי לא מתאים לפורמט הקולנועי שהוא מכוון אליו.
אני לגמרי בעד קומדיות מקוריות, אבל אני חושב שסרטים שמגיעים לקולנוע ובעיקר לפסטיבלי סרטים צריכים לבוא עם משהו הרבה יותר חדשני ומקורי, שגם יצליח להצחיק את הקהל וגם להישאר איתו לאחר מכן כהמלצה חיובית. אין ספק שהקהל באולם צחק המון, הרבה יותר ממני, אבל אני בספק שהם יזכרו מה שקרה בסרט לפרטים ביום למחרת. כמובן שחשוב להשקיע ביצירה קולנועית, אבל גם חשוב להשקיע בהפקה שלה מלכתחילה. אחרת אתה מסתיים עם משהו שהוא בגדול הגרסה האמריקאית של ״לשחרר את שולי״ מבחינת רמת ההומור.
אנחנו כבר לא בתחילת שנות ה-2000, אבחנות כלליות על החיים בגישת ״well that just happened״ כבר לא נחשב לקומדיה איכותית. סמים זה לא תחליף לבדיחה. משפט מודע לעצמו על גזענות הוא לא פאנץ׳ ליין. ליהוק של קיאנו ריבס הוא לא מחילה מהצורך לכתוב טוב ולביים טוב. ולא, להגיד ״שילך לעזאזל ה-AI״ בחמש דקות האחרונות של הסרט לא יגרום לי לתת לכם נקודות זכות.
אני מדרג את הסרט הזה 5 מתוך 10, שאלוהים יעזור לי. 🪽
ההקרנה של הסרט הייתה הקרנת הבכורה העולמית שלו, כלומר הפעם הראשונה שהסרט הוקרן בפני קהל ציבורי. בהקרנה נכחו היוצר עזיז אנסרי והשחקן הבולט והאהוב קיאנו ריבס, שהציגו את הסרט והשתתפו בסשן שאלות ותשובות לאחריו. השחקן סת׳ רוגן נבצר מלהגיע. אנסרי דיבר רבות על החשיבות והסיכון ביצירת סרט קומדיה מקורי לקולנוע, ואילו קיאנו סיפר כמה הוא נהנה לקחת חלק בהפקה הזאת.
ואלו כל הסרטים שראיתי ביום השלישי של הפסטיבל! נתראה מחר עם ביקורות ראשוניות חדשות ל-3 סרטים נוספים, שבאופן מפתיע בכל אחד מהם נמצאים כוכבי מארוול בתפקידים הראשיים - כולל פרימיירה חגיגית עם כוכבת מכושפת במיוחד.
TIFF 50
כתבות נוספות מקטגוריית
פסטיבל TIFF יום 5: ״בלדה לשחקן קטן״, ״בוגרים״, ״קול של נפילה״, ״ארנב אבק״
פסטיבל TIFF יום 4: ״גנב על הגג״, ״קורבן״, ״נצח״
פסטיבל TIFF יום 2: ״סטיב״, ״מתלמדים בחלל״
עידו שייביץ
