תודה לדיסני פלוס על הגישה המוקדמת לסרט!

תקציר: מייק (ג׳יימס מארסדן) הוא מתנקש לשעבר בארגון פשע בעולם התחתון, המגיע לחגוג בערב השחרור מהכלא של בנו של מנהל הארגון (קית׳ דיוויד), ג׳ימי בוי (ג׳ימי טאטרוֹ). בדרכו לדלג על מסיבות האפטר-פארטי ולהעביר ערב שקט עם בת זוגתו אליס (אייזה גונזלס), הוא זוכה לביקורו של שותפו לשעבר בעסקי הפשע - ניק (וינס ווהן). הוא מגלה עד מהרה כי אדם אנונימי הלשין בזדון ובשקר מוחלט לראש הארגון כי הוא המשת״פ שגרם לעצירת בנו, וכי ניק הוא למעשה נוסע בזמן מהעתיד - שחזר על מנת למנוע את ההתנקשות הנוקמת והמתקרבת בחייו של מייק.

סרטים שבהם שחקן אחד משחק שתי דמויות שונות בעלילה הם לא קונספט כל כך חדשני בימינו. רק בשנה שעברה יצא לנו לראות את זה קורה עם ״מיקי 17״ בכיכובו של רוברט פטינסון, ואף לאחרונה זכה מייקל בי. ג׳ורדן באוסקר על משחקו הכפול ב-״חוטאים״. הצורך של שחקן להביא כמה זהויות נפרדות במסגרת אותו הפרויקט ולעיתים אף לקחת בחשבון כיצד היה מגיב לעצמו באותה הסצנה, הוא אומנם לא משהו מהפכני, אך כן משימה שלרוב נחשבת לא קלה. יש יוצרי קולנוע שמוציאים אותה לפועל טוב, ויש כאלה שפחות מצליחים איתה (אני מסתכל עליך, ״ג׳ק וג׳יל״). גם סיפורי מסע בזמן הם לא דבר פורץ דרך בקולנוע, שכן אירועים תחת לחץ של ״אנחנו חייבים למנוע מהאסון לקרות״ נבחנו כמה וכמה פעמים על המסך - אפילו ממש לפני כחודש עם ״בהצלחה, תהנו אל תמותו״. ועם זאת, האלמנטים האלו כן שיחקו תפקיד מרכזי בסיבה שרציתי לבדוק את הסרט הזה. זאת מאחר והתקציר שפורסם ממנו והטריילר שיצא, שהשאירו את העלילה די מעומעמת במכוון, נראו כמו טייק די שטותי ומהנה לאלמנטים האלו. הכיוון למסך הקטן דווקא ניכר מטיב לפרויקט, שכן הוא מאפשר לקחת את העניינים הרבה יותר בקלילות ולהשתטות עם הרעיון מבלי הצורך להגזים הפקתית. הבחירה של אולפני המאה ה-20 אף להקרין את הסרט הזה בפסטיבל SXSW סימנה לי שיש להם לפחות מעט אמונה בו. נכון, השיטה הזאת לא הוכיחה את עצמה כשאותם האולפנים הציגו את ״אנמאצ׳ד״ ב-TIFF (שהפך לימים להיות השנוא עליי מכל הפסטיבל), אבל הפעם ניכר שקיים יותר פוטנציאל. התסריטאי-במאי עבד על הסדרה המעולה של ״סקוט פילגרים הולך על זה״, יש פה שחקנים שאני יותר מכיר ובכללי הסיפור נשמע יותר מהנה. על כן, יצאתי אל האיזור המסוכן שהוא סרטי סטרימינג על מנת לבדוק מה מתחבא מאחורי הכותרת הארוכה ומלאת האמפרסנדים.

התחושה הראשית בצפייה בסרט היא שהוא יושב על גבו של קונספט ראשוני לא רע בכלל, במיוחד לא עבור סרט אקשן טלוויזיוני. למרות שלקח לי כמה רגעים להבין מי הגורמים השונים בסיפור, מה רמת ההיכרות שלהם ומי בצד של מי, אני כן חושב שהסרט מצליח לבסס ״עולם״ ומקבץ דמויות שיהיה כיפי ״לשחק״ עלילתית איתן. כשלא מדובר עכשיו בדרמת פשע כבדה ברומו של עולם, אלא סרט שמראש מתוכנן להיות ערב רגוע על הספה, לא צריך יותר מכמה אנשים ״פשוטים״ בתוך סביבה ״מאיימת״ כדי לספק בידור קליל. הוספת האלמנטים המד״ביים אף נשמעים כמו דרך טובה להוריד עוד יותר מהרצינות, לכדי כך שנחוש ביזאריות המעוררת גיחוך חיובי. התסריט של הסרט אף בנוי כך שאירועיו מתרחשים לאורכו של ערב אחד בלבד, כאשר אנחנו מתקדמים בטיימליין שלו על בסיס אירועי האפטר-פארטי של המסיבה המרכזית בו. עוברים מהמסיבה, לאפטר-פארטי, לאפטר-אפטר-פארטי וכן הלאה. גם אם זה מעיד על כך שלסרט יש חציצה מובחנת וקשיחה כביכול במערכותיו, אני חושב שזה בסיס מהנה לראות כמה יכול להשתבש ככל שהלילה מתקדם, בציפייה שהדברים יגזימו ויסובכו יותר ויותר בכל שלב. אך למרות כל הפוטנציאל הזה, המגיע ככל הנראה משורות הפיץ׳ הראשוני שהתחילו בכלל את תהליך ההפקה שלו, לצערי הוא מוצא את עצמו מבוזבז לחלוטין בסך האירועים והשתלשלות העניינים. על כן, התחושה שמצטברת אצלי היא לא בהכרח שהסרט הוא ״סרט רע״, אבל הוא בהחלט מאכזב ביחס למה שהוא יכל להיות.