תודה לפלייסטיישן ישראל על העותק לביקורת!

הביקורת אינה מכילה ספוילרים למשחק Death Stranding 2 On The Beach

אם קראתם את הביקורת שלי למשחק Death Stranding, אתם יודעים שבהחלט ניתן להחשיב אותי כמעריץ גדול שלו. מה שנתפס בעיניי תחילה כלא יותר מסימולטור של שליח וולט, הפך אט אט למשחק עשיר ומרתק, מלא מסתורין עם גרפיקה מהממת ודיבוב ומשחק מהמרשימים שראיתי בחיי. עלילת המשחק השאירה אותי על קצה הספה (במיוחד לקראת סופה), וכשסיימתי אותה, מצאתי את עצמי חושב עליה לא פעם ולא פעמיים בימים שלאחר מכן. מלמלתי תודה על כך שאני לא צריך לחכות שנים למשחק הבא בסדרה (שכן סיימתי אותו רק ממש בשבועות האחרונים). לכן, אתם בטח יכולים להבין שהייתי מצוי בהתרגשות עמוקה לקראת Death Stranding 2: On The Beach. אבל יחד עם אותה ההתרגשות באו גם לא מעט חששות. חששות שהמשחק השני לא יצליח להגיע לאותם גבהים ושיאים רגשיים של המשחק הראשון, ושבסופו של יום, למרות שכל הטריילרים והדיווחים השונים הציגו את המשחק כמשהו אחר ומשודרג יותר, הוא בסופו של דבר יתברר כרפטטיבי ומשעמם, וכמשחק ללא הצדקה אמיתית. אבל עכשיו, אחרי שביליתי כמעט 50 שעות בעולם המטורף והמשונה של הידאו קוג'ימה, אני יכול לבשר שלא רק שמדובר במשחק מוצדק ביותר, אלא במשחק שמשתווה לקודמו כמעט מכל בחינה, ואף עוקף אותו בחלקן…

מסע משודרג אך עתיק יומין

רגע לפני שנגיע לכל השיפורים והשינויים ששידרגו את המשחק (וגם לכמה מהבעיות שהיו לו), חשוב לי לפתוח בהבהרה חשובה. בבסיסו, המשחק הזה הוא עדיין אותו משחק כמו הראשון, ואם לא אהבתם את המשחק הראשון, כנראה שגם לא תאהבו את המשחק הזה. כאמור, יש לו לא מעט שידרוגים, שינויים ושיפורים שמקנים לו תחושת רעננות מאוד נחוצה, אבל הסגנון הוא עדיין אותו סגנון. ברוב המשימות עדיין צריך להגיע מנקודה א לנקודה ב ולהעביר חבילה מסוג כזה או אחר, תוך כדי שאנחנו מתגברים על מכשולי הטבע והאויבים השונים. אם אתם מצפים לקבל פה משחק אחר בסגנון של התגנבות או אקשן מהיר ובלתי פוסק, אתם תמצאו את עצמכם מאוכזבים. לא בגלל המשחק, אלא בגלל שאתם מצפים ממנו לו להיות משהו שהוא לא, ולכן צריך לשפוט אותו אך ורק ביחס לאותו הסגנון. בעיניי, שמירת הנאמנות לז'אנר של המשחק המקורי עובדת מצוין, גם כי היא מתוקשרת לא רע לקהל שיודע בדיוק מה הוא עומד לקבל, אבל גם כי היא מצליחה ליצור את התחושה שמדובר בסיפור המשך שמתקשר באופן ישיר למשחק הקודם ולא רק בהמשכיות של הסיפור. הדבר מייצר חוויה נרטיבית רציפה ומתמשכת גם בסגנון החוויה, במיוחד אם משחקים את שני המשחקים אחד אחרי השני ברצף.

יחד עם זאת, אני חושב שלמרות שהבסיס של שני המשחקים משותף, שחקנים חדשים יצליחו להתחבר אל הקונספט והסגנון שלהם הרבה יותר בקלות דרך המשחק הזה. למרות שאני לא ממליץ להתחיל ממנו, הוא מהווה נקודת כניסה קלה יותר אל תוך העולם הזה - בעיקר בזכות השדרוגים שהגיימפלי עבר בין שני המשחקים. חמש שנות הפיתוח של המשחק לא הלכו רק על הנסיון לשפר ולמקסם את הגרפיקה של העולם הפוסט-אפוקליפטי ומרהיב של קוג'ימה (שעוד נגיע אליו בהמשך), אלא גם על אופטימיזציה ושדרוג הגיימפלי וחווית המשחק, מה שגורם לו להרגיש הפעם הרבה יותר כמו משחק ביחס למשחק הראשון שהרגיש לעיתים יותר כמו סרט. כמעט כל תלונה שהייתה לי לגבי הגיימפלי של המשחק הראשון תוקנה. המשחק מעניש את השחקן הרבה פחות, ועכשיו לא צריך לשרוף את הגופות של כל מי שהרגת בטעות. האויבים הרבה יותר מאתגרים וכיפיים, ויש הרבה יותר מפגשים איתם. יש עץ כשרונות ושדרוגים שאפשר להשתמש בו בכדי לפתוח יכולות חדשות, יש שדרוגים משמעותיים למכניקה וליעילות של כלי הרכב השונים (שגם זמינים משלב הרבה יותר מוקדם במשחק), והכי הכי חשוב, אפשר סוף סוף לתכנן מסלול שהוא לא רק קו ישר, אלא כזה שמכיל בתוכו הרבה פניות ועקיפות. אותם שפצורים ועדכונים למכניקות השונות לא רק הפכו את המשחק לחוויה הרבה יותר כיפית ומבדרת ומקנה לו תחושה שמדובר בשדרוג נחוץ, אלא גם שידרה את התחושה שקוג'ימה וסוני הקשיבו למעריצים שלהם בכנות וברצינות. הם בקלות יכלו לוותר על השידרוגים האלו בטענה שהקושי של המשחק וה-״אי נוחות״ שהוא ייצר בחלק מהמכניקות היו  חלק גדול מהמטרה של המשחק ושהוא נבנה ככה בכוונת תחילה, אבל במקום זאת עברו על הפידבק שהם צברו במשך שנים. הם היו חכמים מספיק כדי לבחור איזה ומה מאותן ביקורות על המשחק היו מוצדקות, ואלו לא, ובחרו להכניס לתוך המשחק השני את אותם השדרוגים והשיפורים שמצד אחד לא יהרסו את הסגנון הייחודי של המשחק, אבל מצד שני מצליחים לשדרג אותו ולהפוך אותו לחוויה הרבה יותר אימרסיבית ופעילה, מה שיוצר משחק מהנה וטוב יותר עבור שחקנים חדשים וישנים כאחד.