הוסף תגובה
“I’m waiting for you on the beach” - אמילי”
טריילר החשיפה של Death Stranding הוא אחד הטריילרים שאני זוכר הכי טוב. הטריילר, שהגיע במהלך המצגת של סוני ב-E3 של שנת 2016, הציג חזון משונה ודיסטופי במיוחד (לא שזה מפתיע בהתחשב בקוג׳ימה). הוא הציג את נורמן רידוס ערום כביום היוולדו, מחבק תינוק ומביט אל השמיים, שם נמצאות חמש דמויות שחורות ומשונות, על גבי ים מלא בגוויות של לוויתנים. הקונספט הזה היה די והותר כדי לסקרן אותי בזמנו, אבל ככל שעבר הזמן והשקת המשחק התקרבה, כך הוא נדמה פחות ופחות כמו המשחק המסקרן שהטריילר ההשקה רמז עליו, ויותר כמו סימולציה של שליח וולט. שלא תבינו אותי לא נכון, הקונספט והמוזרות של הסיפור משכו אותי מאוד, אבל הפידבק ששמעתי מרוב חברי שתיארו אותו כמשחק של הליכה בלבד ותו לא, גרמו לי קצת להיות סקפטי. התחושה הזאת הובילה אותי לכך שבתור בן נוער די חסר אמצעים בחרתי לזנוח אותו באותה התקופה. אבל השנים עברו, התבגרתי והשגתי אמצעים, שיחד עם ההכרזה והקרבה שלנו להשקת המשחק השני בסדרה (אותו אני עתיד לסקר) והמלצות וכמעט תחנונים מפי חברים וקולגות חדשים שצברתי במרוצות השנים, שטענו שאני אהנה מהמשחק הזה מאוד, גרמו לי להכנע לדחף והסקרנות שעוד קיננה בי מאותו היום ב-2016, ולשחק במשחק. ואני בהחלט שמח שזה קרה, כי גיליתי את אחד המשחקים המיוחדים ביותר ששיחקתי בשנים האחרונות (ואולי אף בכלל).
אני חושב שראוי לפתוח את הביקורת הזו עם התייחסות לעובדה שהמשחק הזה הוא ממש, אבל ממש, לא לכל אחד. זה משחק שדורש מהשחקן שלו להתאמץ ולנסות לאהוב אותו, והוא לא קל או פשוט - לפחות במובן הקונספטואלי שלו. זה אמנם לא חדש כשזה מגיע להידאו קוג׳ימה (היוצר הראשי של המשחק וראש אולפני קוג׳ימה), שרק לאחרונה סופר שהחליט לשנות את המשחק השני בסדרת המשחקים אחרי שקיבל תגובות חיוביות מידי, בטענה שהמשמעות היא שהמשחק לא מספיק מקטב ומאתגר את השחקן. אבל אני כן חושב שזה ראוי לציון, לא רק כי זה אחד המקרים הקיצוניים ביותר שלו, אלא גם כי בעייני לפחות, זו הסיבה שמרבית השחקנים לא התחברו אל המשחק הזה מלכתחילה. המשחק סירב לספר את הסיפור בצורה רגילה ולספק אקשן או נקודות מתפס סטנדרטיות אחרות, ולמעשה ביקש מהשחקנים לסמוך עליו ולבצע סוג של נפילת אמון שכזו, וחלק מאותם השחקנים לא היו מסוגלים לתת אותה. ותכל׳ס? זה בסדר גמור. השורה התחתונה היא שאם אתם שחקנים שלא מתחברים למשחקים איטיים, כאלו שדורשים מכם לסמוך עליהם, ומחפשים משהו קליל יותר שיתפוס אתכם על המקום, המשחק הזה הוא לא בשבילכם.
אבל אם אתם כן מתחברים למשחקים שכאלו ואפילו מעדיפים משחקים שמאתגרים אתכם קונספטואלית ומחשבתית, אתם תהנו ממנו ברמות. הסיבה העיקרית לכך היא העלילה והסיפור שלו, שהיו מוזרים, פרועים ומטורפים הרבה מעבר למה שציפיתי מאז שצפיתי באותו הטריילר ב-2016. הרבה מזה אכן בזכות אותה דרישה לאמון עיוור מהקהל, שבסופו של יום הופכת למשתלמת בהחלט. נכון, יש לי גם קצת ביקורת על העלילה, בעיקר על זה שיש חלקים עיקריים ממנה שבסופו של דבר הרגישו לי קצת צפויים מידי ועל זה שחסר טיפ טיפה סאבטקסט בחלק מן המקרים, אבל למרות זאת, אני חושב שמדובר בסיפור מופלא שמסופר בדרך לא קונבנציונלית בכלל, ואני מאוד מעריך את זה. הסיפור שמנצל את העולם הפוסט-אפוקליפטי המאוד מיוחד שקוג׳ימה יצר, מצליח להבנות לאט לאט. במשך 30 שעות ובעזרת כתיבת דמויות עגולות ומרתקות שנכנסות לך עמוק ללב, קוג׳ימה מצליח לספק חוויה פנומנלית ומלאת רגש, כך שמצאתי את עצמי חושב ומהרהר על מה שקרה בה גם ימים אחרי שסיימתי אותה. אולי לוקח לה קצת זמן להתניע, אבל ככל שהעלילה מתחילה יותר ויותר להתקדם, כך מצאתי את עצמי יותר ויותר חושב על המשחק ומחכה לשוב ולשחק בו. את כל האקט השלישי והאחרון של הסיפור סיימתי בריצה אחת רצופה של כמעט 6 שעות, וזה השד מאוד מאוד מרשים.
עוד אלמנט שחיזק את החיבור שלי לסיפור הכללי ולחוויה כולה הוא המשחקיות שלו, והאמת היא שזו אולי ההפתעה הכי גדולה של המשחק הזה. כאמור, כל אינסטינקט טבעי שהיה קיים אצלי לגבי המשחק הזה, שידר לי שהגיימפלי שמכיל בתוכו בעיקר שעות ארוכות של הליכה (שנראתה בהתחלה חסרת תכלית) תהווה את הבעיה הגדולה ביותר שלי עם המשחק. אבל בפועל, ככל שהזמן עבר, ככה מצאתי את עצמי יותר ויותר מתחבר לסגנון הגיימפלי הזה, ולמה שקוג׳ימה ניסה להעביר דרכו. נתחיל בכך שהגרפיקה של אמריקה הפוסט-אפוקליפטית ונגועת הצרות והמוות היא גרפיקה מהממת. תוואי השטח השונים שמוצגים במשחק בנוים בצורה ייחודית ומהפנטת מהבחינה הויזואלית, מה שלא רק מוסיף לאתגר את המשחק (שממש תכף נגיע אליו), אלא גם יוצר חוויה מגוונת ומרהיבה שכיף לצפות בה, ללא תלות במשימה או במשלוח אותם אנחנו מבצעים בתור סאם.
אבל תכל׳ס? האתגריות שהמשחק מספק היא הדבר שהכי בולט בו לחיוב. זה קצת מוזר לכתוב את זה על משחקיות שהיא רובה מבוססת על הליכות למרחקים ארוכים, אבל השילוב של תוואי שטח שונים ומכניקה של חישוב משאבים, עייפות ורעב שמכריחות את השחקן להיות יצירתי ומחושב בבחירת הדרך שלו, סיפקו חוויה משחקית לא רעה בכלל, שיתרה מכך גם מצליחה לתמוך בסיפור בצורה פנומנלית. העובדה שבמהלך המשחק אנחנו חוצים את אמריקה כולה ממזרח למערב ברגל, היא לא דבר של מה בכך והיא מצליחה להעביר בצורה מדויקת את ההשלכות ההרסניות של האפוקליפסה, ועד כמה משמעותי הוא תפקיד השליח. היא מצליחה להעיד עד כמה העולם שלנו שברירי ונפיץ, ועד כמה דברים בסיסיים כמו תחבורה, אינטרנט ומשלוחים, שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, יכולים להעלם בין רגע. ואם תוסיפו על זה גם את הדרך המיוחדת בה אלמנט האקטיביות של המסעות האלו בידי השחקן מחזק את הקשר שלו אל סם ואל BB כאחד (מה שממש כחלק עיקרי בשיא הרגשי של הסיפור), אתם תקבלו חווית משחקיות שהייתה בקלות יכולה להיות משעממת ומעצבנת, אבל בפועל הופכת להיות משהו מיוחד במינו, שמייצר חוויה שהיא כמעט תרפית במובן מסוים.
יחד עם זאת, אני כן צריך להלין על משהו אחד קטן בהקשרי המשחקיות, והוא העובדה שהקרבות מול האויבים האנושיים (ה-MULES) היו לא מספיק טובים. התגמול שלהם לא היה מספיק שווה את המאמץ, הם הרגישו די גנרים אחרי קרב או שניים, ואם היית בטעות הורג אחד, היית מקבל עונש כבד שהיה דורש ממך להשקיע במקרה הטוב עוד שעה וחצי של משחק לפחות. תוסיפו על זה את העובדה שחלקם בסיפור לא היה משמעותי בכלל, ותקבלו אויבים שהפתרון הפשוט ביותר להתמודדות איתם הוא פשוט להתחמק מהם, וזה די מבאס. אני לא יודע אם זה היה אמור ללמד אותי משהו או שזו בחירה שלא חשבו עליה עד הסוף, ואין לי ספק שהיא מתגמדת לחלוטין לעומת כל הצדדים החיובים של המשחקיות באופן כללי. אבל זה היה די מבאס, כי במקום לספק עוד אלמנט נחוץ של אקשן בעזרתם, הפכו אותם לדי מיותרים ומציקים.
מי שמלווה את הנוף הפסטורלי והסיפור המיוחד הזה הוא קאסט עצום בגודלו של כוכבים מן השורה הראשונה בהוליווד. נורמן רידוס הוא כמובן הפנים הראשיות של המשחק, ומשמש בתור הכוכב הגדול שלו בתור סם פורטר ברידג׳ס, האיש שמקשר את אמריקה. אבל גם שחקנים נוספים כמו לאה סדו (פרג׳ייל), מרגרט קוואלי (מאמא) ואפילו גיירמו דל טורו (דד-מן), שמספקים הופעת משחק מושלמת, שיחד עם העובדה שהדמויות עוצבו בדמותם, מקנה לו עוד אספקט ורובד קולנועי של ממש. יחד עם זאת, יש שני שחקנים שהייתי רוצה לציין לחיוב במיוחד. הראשון מבניהם הוא לא אחר מאשר מאדס מיקלסן, שמשחק את קליפורד אונגר (שלא אפרט עליו יותר כדי לא לספיילר למי שלא שיחק), בצורה מעוררת השתאות. השילוב של הכתיבה הנפלאה של דמותו של אונגר, שממש מרגישה כאילו נכתבה במיוחד בשביל מיקלסן, יחד עם יכולות המשחק הפנומנליות שלו, יוצרות דמות מורכבת ומיוחדת במינה, שמועברת לשחקן בצורה מבריקה. כל פעם שהסתיימה סצנה בהשתתפותו של אונגר, כבר התחלתי לספור את השניות עד הפעם הבאה שאראה אותו שוב. אבל אין ספק שהכוכב הכי גדול של המשחק הזה הוא אהוב ליבי טרוי בייקר, שמגלם את הטרוריסט המטורף היגס. בייקר, שמוכר לרבים מתפקידו כג׳ואל בסדרת המשחקים ״האחרונים מבינינו״, משחק הפעם תפקיד שונה ב-180 מעלות, וגם אותו הוא מצליח להעביר בצורה הטובה ביותר שאפשר. הטירוף, הזעם, השגעון וההרס של היגס נוטפים מבייקר בצורה מעוררת חלחלה (בקטע טוב כמובן), והוא מצליח לשחק את אותו נבל משוגע וחסר מעצורים באותה איכות וצורה שהוא מצליח לשחק אבא חם ואוהב. במשחק הזה הוא בעיקר ביסס את עצמו באופן סופי בעיניי כאחד מהמדבבים הגדולים ביותר בכל הזמנים, עם טווח משחק שלא מביש זוכי אוסקר (בטח בהתחשב בעובדה שהוא משחק רוב הזמן בחדר לבן וריק) ולכזה שכפי שחבר טוב אמר לי, ״כל דבר שהוא נוגע בו הופך ליצירת אומנות״.
אספקט טכני אחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא המוזיקה של המשחק. כבר מאותו טריילר ראשון בשנת 2016 שחשף אותי לראשונה למוזיקה של Low Roar עם השיר I’ll keep coming, היה לי ברור שהמשחק הזה יהיה מלא במוזיקה טובה. אבל מי היה יכול לדמיין שהיא תהיה חלק כה חשוב, מרכזי, ואיכותי במשחק. המשחק מלא בשירים שקטים, דיסטופיים ומצויינים (בעיקר של Low Roar), והם משתלבים באופן מדויק במשחק ומשדרגים אותו בכמה וכמה רמות. למעשה, החלקים האהובים עליי במשחק כולו היו החלקים בהם, בלי התראה מוקדמת, המסך התחיל להתרחק, ותוך כדי שאני רץ באיזו שממה מושלגת או מטפס על איזה הר גבוה במיוחד, התחיל להתנגן שיר חדש ומפתיע שתפס את התחושות של הסצנה והסיפור בנקודת הזמן הנוכחית בצורה מושלמת (רק חבל שבחלק מהמקרים הגעתי ליעד לפני שהשיר נגמר, מה שגרם לו להחתך בגסות). אלו היו רגעים כל כך קסומים ומיוחדים, עד שמצאתי את עצמי מכניס די מהר את שירי הפסקול של המשחק לפלייליסט שלי, ובימים הראשונים אחרי שסיימתי את המשחק, מצאתי את עצמי שומע אותם בלופים (את חלקם אני שומע ממש בכתיבת שורות אלו).
כפי שבוודאי כבר הבנתם בשלב זה, Death Stranding הוא לא משחק לכולם. הוא מאוד איטי, אקספרימנטלי ודיסטופי, מה שדורש מהשחקנים לתת בו אמון מוחלט ומלא לפני שהוא הרוויח אותו, וזה סיכון שלא כולם מוכנים לקחת. אבל מי שכן מוכן עלול למצוא את עצמו נשאב למוחו הקודח וההוזה (במובן הכי חיובי של המילה) של קוג׳ימה, ולצאת יחד עם קאסט שחקנים שלא יביש את ההפקות הגדולות בהוליווד, גרפיקה פסטורלית, משחקיות מאתגרת ומוזיקה מעולה, למסע מרגש ומיוחד, שמנסה לאתגר את השחקן ולבחון מחדש את משמעות החיים והמוות. המשחק הזה הייתה אחת מחוויות הגיימינג המיוחדות ביותר שעברתי, ואני כבר לא יכול לחכות שנתראה פה (ממש בקרוב) עם הביקורת לחלק השני בסיפור המטורף הזה.
ציון שלנו:
טוב מאוד
הטוב
הרע
פסק הדין
לא יודע מה קוג'ימה לוקח, אבל אני רוצה כזה גם
המשחק Death Stranding זמין לפלטפורמות ה-PS4,PS5,PC ו-Mac
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
