לרוב כשאנחנו כותבים על תכנים במסגרת הכתבות והדיווחים שלנו, מדובר בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים הוליוודיים וענקיים (ולפעמים גם על משחקי מחשב באותו סדר גודל), שנחשבים לדבר הכי חם כרגע בתרבות העולמית, ואין כמעט אדם ברחבי הגלובוס שלא מכיר או שמע עליהם. אך למרות זאת, יש עוד סוג תוכן שגם אני וגם עידו צורכים לא מעט אם כי אנחנו כמעט לא כותבים עליו, והתוכן הזה הוא כמובן מחזות זמר.
אבל למרות שאנחנו לא אוהבים ומרבים לכתוב על מחזות זמר משלל סיבות, פעם בכמה זמן מגיע מן מחזה שכזה, שמכיל בתוכו איזה רגע כל כך מרגש ומיוחד, שאני לא יכול להשאר אליו אדיש, ואני חייב לחלוק אותו עם כל מי שאני מכיר. מן רגע שכזה שמוציא ממני בכוח תמהיל מיוחד של מבקר תרבות ומעריץ נלהב, שכותב טקסט ארוך במיוחד (אותו אתם קוראים כעת), ולשמחתי הרבה אחרי שהרבה מאוד זמן לא חוויתי רגע שכזה, מוקדם יותר השבוע הוא סוף סוף הגיע כאשר צפיתי בעיבוד של הקאמרי למחזמר ״מלצרית״, או ליתר דיוק, בהופעה המרהיבה של משי קליינשטיין במהלכה.
כשהאורות כבו וההצגה התחילה לא דמיינתי לעצמי שאכתוב את הכתבה הזו. ההצגה אמנם נראתה מרשימה מאוד, והכילה בתוכה נאמברים מבריקים, תפאורה מעולה ורקדנים ותזמורת מרהיבים, אבל זה כבר אירוע סטנדרטי, כשמדובר בהפקות של התאטרות הגדולים בארץ בכלל, ושל הקאמרי בפרט. אבל ככל שהזמן עבר והמחזה התקדם, שמתי לב לשני דברים. הראשון מבניהם היה שב-99% מהזמן קליינשטיין נמצאת על הבמה ולוקחת חלק פעיל בעלילה, והשני הוא שבמשך כל הזמן הזה התמקדתי (כמעט) אך ורק בה.
פתאום שמתי לב, איך למרות שמדובר בהצגה עם קאסט גדוש במיוחד שמכיל בתוכו אייקונים תרבותיים עצומים כמו טלי אורן או אלי גורנשטיין, מי שהתבלטה ובפעם עצום מעל כולם הייתה קליינשטיין, ולא רק בגלל העובדה שהיא הייתה השחקנית הראשית במחזה. זו כמובן לא הייתה ההצגה הראשונה בה ראיתי את קליינשטיין (ואהבתי אותה מאוד במחזות כמו ״אפס ביחסי אנוש״ המעולה של בית לסין), אבל מעולם לא תפסתי ממנה שחקנית שיכולה לסחוב על גבה מחזה שכזה. עד השבוע.
אין לי איך להגדיר את הופעת המשחק שלה ב״מלצרית״ בשום מילה מלבד פנומנלית. היא הייתה מלאת רגש והומור וידעה איך לדלוור באופן מושלם גם את הבדיחות והרגעים המבדרים בצורה קורעת מצחוק, אבל בו זמנית להעביר את הרגעים הדרמטיים והקשים מנשוא בצורה כזו, שהרטיטה את הלבבות של כל מי שהיה בקהל. היא הצליחה מצד אחד להיות הכוכבת הגדולה של הערב הזה בפער עצום מול כל היתר, אבל מצד שני גם לא להיות שתלטנית ולתת מקום וכבוד לחבריה לקאסט ועזרה להם לזרוח כל אחד בדרכו שלו. במקום ליצור תחושה של הצגת יחיד, התקבלה תחושה של מנצחת מבריקה, שמנצחת על תזמורת מבריקה לא פחות. אבל מה שהכי הפתיע אותי בהופעת המשחק של קליינשטיין, היה שבמקום שכל שהזמן יעבור ככה המשחק שלה ״ידרדר״ והיא תראה שחוקה ועייפה יותר (בכל זאת מעל שעתיים על הבמה זה לא דבר פשוט בכלל), קרה בדיוק ההפך, וככל שהזמן עבר היא איכשהו הרגישה רעננה, מושחזת וחדה יותר, וממש כמו יין ישן כך גם תצוגת המשחק שלה השתבחה עם ככל שהזמן עבר.
קליינשטיין בנתה את דמותה של המלצרית המיואשת ג’נה בצורה איטית אך מדויקת לאורך כל המחזה, ולאט לאט ככל שהזמן עבר העומק והעצומה שבתצוגת המשחק הפנומנלית הזו נבנו עד שלקראת סוף המחזה הוא מגיע לשיאו בנאמבר הסולו המרהיב של קליינשטיין ובו היא מתרוממת על הבמה בצורה ששמטה לי את הלסת באופן מילולי. על פניו בנאמר הזה אין משהו מיוחד מדי, מדובר בסך הכל בקליינשטיין עומדת על הבמה הדי ריקה לבדה, בלי אף שחקן או רקדן לידה ושרה את השיר שמתאר את שפל המדרגה אליו דמותה של ג’נה הגיעה באותה הנקודה. זה בקלות היה יכול להיות נאמבר שקט ואיטי שנבלע ברקע של הנאמברים הגרינזידונים והססגוניים יותר של המחזה, אבל בזכות אותה הופעה אייקונית לא רק שהוא מתעלה עליהם, אלא גם הופך לנקודת השיא של הסיפור והמחזה כולו. כל בניית הדמות והרגשות המורכבים שעוטפים אותה והוצגו לנו בקצת פחות משעתיים שקדמו לנאמבר הזה, מתרכזים לכדי נאמבר שקט ופואטי מצד אחד אבל בו זמני יפיפה ועוצמתי מצד שני, מה שיוצר תמהיל מיוחד ומרשים שממש יוצר פאי של רגשות ותחושות אותו מגישה קליינשטיין בצורה הכי טובה שהיינו יכולים לבקש. קליינשטיין לא רק שרה את המילים ואת הכאב של ג’נה אלא גם ממש משחקת, זועקת ואפילו בוכה אותם יחד עם הדמות, מה שיוצר מחזה יחודי ומרשים שלא רואים כל יום. למעשה, הביצוע של קליינשטיין עבור אותו הנאמבר היה כל כך מרהיב ועוצר נשימה, עד כדי כך שבפעם הראשונה בחיי ראיתי שהקהל קם מכסאו ומריע לקליינשטיין במחיאות כפיים סוערות כבר ברגע הסיום של אותו השיר וכרבע שעה לפני שההצגה באמת נגמרה, שכן הוא לא יכל יותר לעצור את ההתרגשות שהשחקנית המוכשרת הזו עוררה בו (ולכל מי שתוהה גם אני הייתי חלק מאותו הקהל הנלהב).
רבע שעה לאחר אותו נאמבר מופתי כשההצגה הגיעה לצערי לסיומה והקהל קם ומחא כפיים הכי חזק שרק היה אפשר, מצאתי את עצמי עדיין קצת חסר נשימה מהמחזה הבאמת מצויין הזה, שהוביל אותי למסקנה אחת ברורה. משי קליינשטיין היא שחקנית התאטרון הגדולה ביותר של דורנו. לא רק שאני לא יכול לחשוב על שחקנית אחרת שהייתה יכולה לספק תצוגת משחק שהייתה מצליחה להגיע ולו לשליש מהעוצמות שקלינשטיין הגיעה אליהן במהלך ההצגה (שלא נדבר על יכול לעמוד במשך שעתיים פלוס ברצף על במה ולשחק נון סטופ), אלא גם שלא מצאתי ולו פגם אחד וקטן ביותר בהופעה הפנומנלית שלה בערב הזה. אני באמת לא רגיל לראות תצוגת משחק כל כך איכותית וטובה, בטח ובטח שלא בארץ, ואני באמת מאמין שאחרי המחזה הזה קליינשטיין עיצבה את עצמה כאחת מגדולות השחקניות בהיסטוריה של מדינת ישראל, וככזו שעוד 30 או 40 שנה תוזכר בשורה אחת ידך עם ליה קניג או גילה אלמגור (אם לא תעקוף אותן).
אני לא יודע מה העתיד צופן למשי קליינשטיין אחרי שהמחזה ״מלצרית״ ירד השבוע מהבמות, אבל אני בטוח שזו רק ההתחלה עבורה. לא משנה באיזו הצגה או מחזה היא הולכת להשתתף בעתיד, אני בטח שהיא עומדת להיות הכוכבת הגדולה ביותר שלו, ואני גם אהיה הראשון בתור לקנות את הכרטיסים לכל פרוייקט בו היא תקח חלק.
הוסף תגובה
עונת הפרסים הארוכה במיוחד סוף סוף נמצאת מאחורינו, כאשר היוצרים, האמנים, השחקנים והשחקניות זכו לרגע התהילה שלהם כשקיבלו את הפרסים הנחשקים ביותר בתעשייה על יצירותיהם הקולנועיות שיצאו בשנת 2025. בואו לראות האם הסרט שאהבתם זכה להטביע את חותמו ההיסטורי עם גביע זהוב חדש!
הסרט הבריטי החדש בכיכובם של הארי מלינג ואלכסנדר סקארסגרד לוקח את הקהל למסע ייחודי ומעורר חוסר-נוחות רצויה, כאשר בחור צעיר לומד להכיר על בשרו את גבולותיו האישיים המועדפים במערכת יחסים רומנטית-מינית. בתחום שנחשב יחסית טאבו ובסוגה קולנועית שלרוב משומשת כאמצעי זול לחוצפה, הפרויקט הזה דווקא מצליח להדגיש מסרים של פיתוח אישיותי חשוב דווקא דרך הרגעים שגורמים לנו לראות אושר של אחד כסבל של אחר.
סרטו החדש של הבמאי הדרום-קוריאני פארק צ׳אן-ווק מעביר את הגיבור שלו דרך חוויה מתסכלת ביותר: פיטורים ממשרה בכירה לאחר קריירה ענפה. מה יכול לעשות האדם שהתרגל לחיות במעמד סוציו-אקונומי כה גבוה, שהקרובים אליו רואים בתעסוקתו מדד לאיכותו כבן אדם? בשוק התחרותי של היום, ניכר שאין בעיניו ברירה אחרת, אלא לאתר את כל המתחרים - ולעקור אותם מהשורש. האם גם אנחנו הצטרפנו לממליציה של הקומדיה הבינלאומית המובילה של עונת הפרסים?
