החטא האמיתי של ״חוטאים״ הוא הבחירה להיות סרט אימה
- עידו שייביץ
- 27 באפר׳
- זמן קריאה 10 דקות
הטור מכיל ספוילרים לסרט ולמבנה שלו. מומלץ לצפות בו לפני הקריאה
אם יצא לכם לבקר בקולנוע בשבועיים האחרונים, לקרוא קצת חדשות בתחום הקולנוע בעולם, או אפילו לראות ביקורות של אנשים שונים ברשת, בטח שמעתם על הפרויקט הקולנועי החדש של הבמאי ראיין קוגלר, ״חוטאים״. מאז שהסרט עלה על המסכים ברחבי העולם, אנשים לא הפסיקו לשבח ולהלל אותו על כמה שהוא מעולה. הסרט, שהוא סרט דרמה-אימה-תקופתי, צבר כל כל הרבה עניין ברשתות החברתיות ובמעגלים של אוהבי קולנוע (וגם מחוץ להם), שהוא הצליח לשבור גם את קללת הסרטים המקוריים וגם את קללת סרטי האימה, ולהגיע לגבהי הכנסות וקבלה ציבורית יוצאי דופן. הוא הגיע לנתוני ביקורות מטורפים, כמו 98% ברוטן טומייטוז - שהוא הציון הגבוה ביותר לסרט אימה בעשור האחרון, וכמו ציון סינמה-סקור A, שהוא סרט האימה היחיד שקיבל את הדירוג הזה ב-35 השנים האחרונות.
לא רק זה, אחרי סופ״ש הפתיחה הראשון שבו הרוויח הסרט 48 מיליון דולר בקופות האמריקאיות, בסופ״ש ההקרנות השני שלו הרוויח הסרט באותן הקופות 45 מיליון דולר - נפילה של 6% בלבד, שהיא אחת הנפילות המזעריות ביותר בהיסטוריית הקולנוע המודרני. היה ברור לכלל שמסתתר בפרויקט הזה משהו מיוחד שלא ראינו מזמן, שהצליח באורח פלא לשבות את לב הקהל. וכתוצאה מכך ומספקנותי המובנית בי, הייתי חייב ללכת לבדוק מה באמת מסתתר מאחורי הארטים האדומים-כתומים של "פעמיים בי. ג׳ורדן". בעוד שזמני השחרור שלו לא אפשרו לי לכתוב לו ביקורת מסודרת, הצפייה בו עוררה בי את הרצון לשתף את המסקנה שהתקבלה בי אחרי החוויה כולה - אני ממש אהבתי את הסרט. עד הרגע שהוא בחר להיות סרט אימה.
אבל קודם, בואו נתחיל מהתחלה ונדבר על מה הסרט מציג לנו. הסרט מתרחש בשנת 1932, ומספר את סיפורם של האחים סמוק-סטאק, שניהם משוחקים על ידי השחקן מייקל בי. ג׳ורדן. השניים חוזרים משיקגו אל איזור המיסיסיפי דלתא, יחד עם ציוד וכסף רב שגנבו, במטרה להקים מועדון ג׳וק שבו הקהילה השחורה תוכל לנגן ולשיר בלוז ולרקוד עד אור הבוקר מבלי לחשוש מאלימות מאנשים לבנים. במקביל, אנחנו מכירים את דמותו של סאמי, המכונה ״פריצ׳רבוי״, המגולם על ידי השחקן העולה מיילס קאטון, שמאויים בידי אביו שאם יתמסר לנגינת בלוז על פני התמסרות לדת הנצרות, הוא יזמן את השטן וזה ישחית את נפשו.
עד כה, ולאורך ה-40 דקות הראשונות של הסרט, זה הסיפור שמוצג בפנינו. אנחנו רואים את האחים מתמקחים את דרכם עם סוחרים, נגנים ומכרים שונים על מנת לגייס את כולם לקראת הפתיחה המיידית של המועדון שלהם כבר באותו היום, עם פיתוח האישיות השונה בתכלית בין סמוק לבין סטאק והפגישות השונות שלהם עם אנשים מעברם, במקביל לכך שאנחנו רואים את סאמי לאט לאט נפתח להחצנת יכולות השירה והנגינה המיוחדות שלו ככל שהוא מבלה את זמנו בין אנשים שמשבחים אותה. במהלך הזמן הזה, הייתי מאוד מסוקרן ומושקע בעלילה המתקדמת ובדמויות השונות שכוללות אותה. הרגשתי מעין טעמים של מערבון מהסוג הקלאסי, משולבים עם עדות תקופתית לחיי האדם השחור בתקופה בה עבודה במטעים ופחד מהקלאן היו חלק מהשגרה, עם נגיעות במקום מסוים של ״קוקו״ (בכל זאת, משפחה שחוסמת ילד מלהפתח למוזיקה). הדמויות הצבעוניות שהתווספו אט אט לאנסמבל היו חביבות ומעניינות כאחד, גם אם הדיאלוגים שלהם דיברו על דברים רציניים וקודרים, ושמחתי לראות אותם ״נהנים מהחיים״ או אפילו מדברים את שעל ליבם בדרמתיות.
כל החוויה הזאת מאוד סיקרנה אותי לראות איפה הסרט הזה יעמיק את הקונפליקט שלו. איפה הוא יקח את אותם סיפורי התקופה והדמויות השונות שכלולים בה, ואומנם יקשה עליהם להשיג את מה שהם רוצים - אך יתמקד בשאיפתם הבלתי מתפשרת להחצנה, לחגיגה, לבלוז ולכסף שמגלגלים את עולמם בשם הביטוי העצמי שלהם. רציתי לראות את הדמויות דווקא עומדות אל מול חומות שמוצבות להם, שמעמידות את אותו החופש בסכנה - אפילו על בסיס גזענות, אם כבר ביססתם את זה כאלמנט בסיפור. עם זאת, אחרי שהסרט גורם לי להרגיש כל כך בנוח, מגיע שוט של בקתה באמצע שום מקום, ואליו נופל אדם מלא כוויות. ופה, העניינים מתחילים לסטות מהמסלול.
החל מאותו הרגע, הסרט מתחיל להציג בפנינו את הצד היותר אימתי, פראנורמלי ומסתורי שלו. הוא מתחיל לפתח מעין סיפור צד שישתלב לבסוף עם הסיפור הראשי, בו למעשה האיומים של אביו של סאמי באים לכדי מציאות, ולמעשה השטן מגיע בדמות של ערפד לרדוף את סאמי ואת כל מועדון הג׳וק על כך שניגן ״מוזיקת בלוז כה טהורה״. בחצי הזה של הסרט, אנחנו רואים את הדמויות מתמודדות עם האיום שמגיע מצד הערפדים, כאשר יותר ויותר מהם ננשכים בדרך כזאת או אחרת והופכים להיות גם הם ערפדים - שהם למעשה חלק ממוח כוורת של השטן בפני עצמו. במקום להתמקד באופי של הדמויות השונות, הסיפור הופך לתוכנית הישרדות עבור אלו שנותרו. ואני שואל את עצמי - למה? בשביל מה זה היה טוב? למה באמת היינו צריכים לקחת את הבסיס הסיפורי הזה, שהוא התחלה מאוד מעניינת של חקר דמויות ותקופתיות, ולהפוך אותו לסרט אימה עם אפקטים ודמויות צללים?
אני אודה בכנות שאני לא חובב כל כך של סרטי אימה, אבל אני כן שם לב למגמה עולה בשנים האחרונות של פרויקטים שמנסים לחדש בז׳אנר הזה ולא לגמרי ליפול לתוך בורות הסלופ שעטפו את הז׳אנר במשך תקופה ארוכה. רק בשנה שעברה זכינו לראות למשל את ״יופי מסוכן״ (כלומר, The Substance), שאומנם הוא לא סרט הפחדות קלאסי, אבל הוא סרט אימת-גוף שעשוי לעילא, והוא האהוב עליי מבין כל המועמדים לפרס ״הסרט הטוב ביותר״ באוסקר האחרון (שזה כשלעצמו הישג מטורף לסרט אימה). גם קיבלנו בשנה שעברה את הסרט ״פחד אלוהים״ (כלומר, Heretic), שלאחר המלצות רבות הלכתי לראות והתרשמתי בצורה מיוחדת מתסריט המותחן-הפסיכולוגי שלו, שהצליח לשגע גם אותי מחשבתית ולהעלות נושאים של בחירות אישיות למוקד של ספק עצמי רב, גם מחוץ לגבולות המסך (עד המערכה השלישית שלו שקצת איבדה כיוון בצורה מאוד דומה ל-״חוטאים״). יוצרים בתחום הזה מנסים ליצור תכנים שבאמת מעוררים עניין ומורכבים יותר מקונספט בנאלי שקופץ עליך עם קול חריקת כינור צורם באוזניים, וזה באופן כללי מוערך.
אני אפילו אגיד שבעיניי, בהסתכלות על הפורמט הזה, ״חוטאים״ דווקא נמצא במקום די גבוה ביחס לז׳אנר בהתמודדות עם שמירת העניין במקביל להצגת סצנות האימה עצמן. אבל בעיניי, כל זה פשוט היה מיותר, וגרם לסרט מקורי וכנה, שהיה יכול להיות ממש מרתק ומעניין ולחקור נושאים לעומק, לאבד את הקסם שלו בשם הפופקורן הקולנועי.
הנטייה של אותם סרטים, שמשום מה רוצים להיות אימה למרות שיש להם בסיס ממש טוב לסרט דרמה או מתח רגילים לחלוטין, היא להוביל למערכה שלישית (או לפחות לשליש סרט) שחייב להיות מעורבת בו דמות CGI מרושעת, על טבעית, מושחתת ואפלה. ואז גיבורי הסרט, לא משנה איפה הם היו קודם, חייבים להילחם בהם בידיים חשופות תוך כדי שחושפים עליהם שיניים או ציפורניים, או לחלופין, להשתמש באיזה כישוף וודו או תרופת אלילים על מנת לגרש אותם כי כך כתוב בספר הקדוש, שלעיתים קרובות הוא כתבי דת. הדבר הזה כל כך חוזר על עצמו, שהוא נהיה כבר חיוור וחסר ייחודיות בסקופ הקולנועי, או היצירתי בכלל.
למעשה, מדובר ב-״טרופ״ שחוק לא מאוד שונה מהנטייה של סרטי הקומיקס בעבר לסיים כל סרט בקרב עם נבל CGI גדול ועם קרן לייזר ענקית שיוצאת לשמיים. וברגע שסרט בוחר להטות את הכיוון שלו לשם, הוא מאבד אותי. זאת מאחר ואני מרגיש שתסריטאי שעושה זאת החליט לוותר על להשלים את הסרט שהוא התחיל לבנות עם התרה שבאמת תרגיש כמו סגירה נורמלית של הסיפור, ובמקום זה למלא את החורים עם הבחירות הבסיסיות והגנריות ביותר לז׳אנר.
הרי שאם בניתם את העלילה שלכם כל כך יפה במשך זמן ריצה כל כך ארוך, ואני כצופה יושב על קצה הכיסא שלי בציפייה לראות לאן הדמויות יתקדמו, ואף הרחקתם לכת וצילמתם סיקוונסים סופר יצירתיים ומיוחדים שרק מחזקים את הרעיון של כמה טוב ומיוחד החיבור של הדמות למוזיקה, לצד סאונדטראק וסקור באמת יוצאים מן הכלל שיכניסו כל צופה וצופה לאווירה באופן מיידי - למה שבשארית הזמן שנשאר לכם, תעמידו לי גזר על חוט מול העיניים? למה שתמקדו את מרכז היחס וה-״אקשן״ שלכם על יישות אמורפית ״שמיימית״, חסרת כל אישיות או בנייה, בשביל שתהיה תחושה פושרת של פחד?
במקרה של ״חוטאים״, זה אומנם לא הופך את הסרט לגמרי ללא מעניין, אבל זה בהחלט הוריד מרמת ההתלהבות שלי. בעיקר כי הצגתם קונספט מעניין, של איך המוזיקה יכולה לגשר בין דורות, אבל גם להשחית אותך. אבל ההשחתה הזאת לא חייבת לבוא לידי ביטוי בעיניים אדומות ובניבים וציפורניים חדות. לדוגמה, הצגתם יפה מאוד איך הדמויות של סמוק וסטאק לא רק הונו אנשים על מנת להשיג את המטרות שלהם, אלא גם פגעו לא פעם בנשים שהיו הכי קרובות אליהם, בחבריהם הקרובים וגם אחד בשני בדרך הנכלולית שלהם.
אותה תאווה לעושר ולסיפוק, שבאה על חשבון הגינות ועל חשבון מימוש מטרת המקום המקורית, שהיא לאפשר לקהילה השחורה להרגיש חופשיה ומשחוררת - היא השחיתות שהייתם צריכים להציג. השטן לא חייב להיות דמות פיזית בסיפור שלכם. לא חייבים לכלול נשיכות ברוטאליות וזרמי דם ארוכים, ובטח שלא צריך לראות דמות מעוותת נשרפת לכדי עמוד עשן באפקטים ממוחשבים. הנטייה של האדם לטוב ולרע, שאפשר לספר באמצעות חיבור כנה למי שהוא ולמה שהוא רוצה לעשות - לעיתים לא ממניעים טהורים - היא מספקת בשביל לייצג איך אדם הופך לשטן. בדיוק כמו שהג׳וק יכול להיות גן עדן עבורם, הוא גם יכול להיות גיהנום. מטאפורית. מטאפורית היא מילת המפתח.
אני גם חושב שההטייה הזאת, שמגיעה באופן קצת חד, גורמת לכמה פרטים שמוצגים בסרט כסוג של בסיס עבורו, להיעלם ולהישכח ככל שבעיית הערפדים מתגברת. לדוגמה, דמותה של מרי, המשוחקת על ידי השחקנית היילי סטיינפלד (שעושה עבודה מעולה בעיניי, בעיקר במבטא, ויתכן שתבלוט למועמדות שחקנית משנה בעונת הפרסים הבאה), מוצגת לנו כזוגתו לשעבר של סטאק, ובין לבין נזרקים לנו רמזים על איך שאימה טיפלה באחים כאילו היו בניה - מה שלצד היותה של אביה חצי שחור, גרם לה לפתח זהות ואישיות הרבה יותר תואמת לתרבות השחורה מאשר ללבנה, למרות שעורה לבן. היא חוזרת ומתבטאת על כך שהיא לא רצתה להישאר מאחור ולהיות עם בעל לבן ועשיר, אלא רצתה להישאר חלק מהתרבות שגדלה בה, שקוראים לה בתוכה חלק ממשפחה. יש פה דמות מסקרנת ביותר, שהיא אלמנט חי ונושם לניתוק שנוצר בין האדם הלבן והאדם השחור באותה התקופה, שאינו מגיע בהכרח מהכיוון הצפוי.
יש פה סיפור רומנטי ועבר בין הדמויות שנפתח לנו ומחזק את הקשר האישי בניהן, ומעיד לנו על כמה אפשר להתחבר לאותה ״תרבות זרה״ גם אם אתה לא נראה כשייך. מעין אנלוגיה שכמו שהבלוז יכול לחבר בין דורות, העבר והעתיד, הוא יכול גם לחבר בין תרבויות ואנשים. וההפרדה שנוצרת כאן בכוח, מגיעה ממקום של בושה, או ממקום של אמונות תפלות וגזענות מודחקת. את כל זה היה אפשר בכיף לחקור לעומק, לראות מה הוביל בכלל את התאומים למצבם המתנשא והערמומי, ולראות איך אותה הפרדה גזעית שבאופן מובן ערערה אותם, גרמה להם גם לפגוע באחרים. אך למרות כל הבנייה הזאת, מהנקודה המסוימת שהיא חשה את הנואשות הכלכלית של האחים ונשלחת לבחון האם ניתן לבטוח בלבנים המסתוריים שרצו לחגוג אצלם, היא הופכת להיות כלי - בעיקר מיני - לפתות את האחים אל פולחן השטן. ברגע שהיא ננשכת, היא למעשה מפסיקה להיות דמות עמוקה ומלאת רבדים שמכילה בתוכה את מסרי הסיפור, והיא הופכת להיות עוד יישות אמורפית כמו כל השאר.
אני אפילו אגיד שבעיניי, דמותו של סאמי, שניכר שאמורה להיות די ראשית לכל העלילה הזאת, מאוד נדחקת לצד כשהעל טבעי נכנס להילוך ראשי. הוא הרי אמור להיות המרכז, הקטליסט לכל העניין והתאווה שלו למוזיקה טהורה שמביאה עליהם את ״הקללה״. אבל מהרגע שאנחנו רואים אותו מנגן את השיר היפהפה שלו בסצנה שתזכר כאחת הסצנות הבולטות בקולנוע של שנת 2025 (ובאמת ייחלתי לעוד כאלו במהלך הסרט), ועד האפילוג של הסרט, הוא עומד בעיקר ברקע של הסצנה כשהדמויות הבוגרות יותר מתייחסות לדברים ביותר רצינות או בפחד ויגון מלא לחץ. אם המוזיקה שלו היא לב כל העניין והקונפליקט, אם הבחירה שלו האם להתמסר אליה או לא היא מה שמלהיב או מתסכל את השטן, ואם הקונפליקט האישי שלו האם להיות כנה לעצמו או להישבר ללחצי הדת של אביו הם משמעותיים להישרדותן של הדמויות השונות - למה הסרט לא מתעסק בזה בכלל? הדרך שבה הוא פועל, מנגן ועומד על שלו אמורה להיות הגורם המנווט של העלילה הזאת, כי הרי זה מה שהשטן בא לדרוש.
ובכלל, גם אם לא היינו מתייחסים לאלמנט האימה - אם אתם מציבים לנו דמות שמרגישה חופשיה כשהיא מצפצפת על חוקי הממסד העומד מעליה (במקרה הזה דמות אב, אך גם מדובר בכנסייה שכולה לבן) וזה גורם לה להרגיש אושר אמיתי, למה לא להעמיד את הלבטים בין הרצון האישי לבין הסיכון שעומד בכך במרכז? זו פשוט הזדמנות עלילתית שאני מרגיש שבוזבזה, כשהיא הייתה אמורה להיות כל הסיבה שהסרט עובד - במיוחד עם סצנת האפילוג, שהיא באמת נהדרת, אך הייתה סוגרת את הסיפור הרבה יותר טוב אם היה לה קצת יותר בשר ריגשי במהלך הסרט עצמו.
ולצד כל זה, יש לנו גם את הסיפור של הזוג האסייאתי שמוצג בסרט, גרייס ובו צ׳או, שמספקים מזון ושירותי ברמניות למועדון. במהלך הסרט, נזרק לנו ויזואלית כסוג של ״דרך אגב״, שיש להם בת צעירה. הבת הזאת, ליסה צ׳או, מוצגת לזמן מסך מאוד מינימלי וניכר שהגישה של הדמות שלה היא מאוד אפאתית. בסדר, יש גם אנשים כאלה. אבל מעבר לסיקוונס הקצר שהיא מופיעה בו בהתחלה, היא לא חוזרת בהמשך הסרט בנוכחותה הפיזית. אז למה הציגו לנו אותה? כדי שגרייס בשלב מאוחר של הסרט תתחיל להתחרפן ולהיכנס לסרטים מפחד מהערפדים, שהיא לא תבחל באמצעים. כשמגיעה העת הנכונה, התסריטאי מחליט ברגע לחשוף בפנינו את הסיבה האמיתית להכללת אותה בת - והיא על מנת שהערפדים יוכלו לאיים שהם יפגעו בה, וכתוצאה מכך, גרייס לא תעצור את עצמה ותעשה את המוב הקלאסי של סטאר לורד מ-״מלחמת האינסוף״, ותחבל אקטיבית בנסיונות של חבריה למגר את הרוע בכך שתתגרה בו פיזית וישירות.
בעיניי, לא מדובר רק בבחירה מטומטמת של דמות לשמירה על ההישרדות האישית שלה ושל מי שנותר איתה, ולא מדובר רק בתירוץ די משמים להכללת הדמות של הבת שלהם מלכתחילה, אלא גם מדובר בבחירה די עצלנית של התסריטאי להוביל את הדמויות בכוח לקרב הגדול והסופי של הסרט בין בני האדם לערפדים. כלומר, הסרט ביסס לעצמו צד על טבעי, עם אלמנט שמאפשר להגביל את גישת הרוע אל השורדים. ואז, כאשר לא הצליח באמת לפתור בעצמו מה תהיה הדרך הנכונה לסגור את הקונפליקט הזה, בחר בבחירה מאולצת לשבור את אותה המגבלה כשהיה לו נוח. במקום שאותה משפחה אסייאתית, שמשתלבת בשם התאווה לכסף במעלליהם של האחים סמוק-סטאק, תהווה עוד נקודת מבט לקונפליקט הגזעי ואף נרגיש שיש הצדקה עלילתית אמיתית להכללה שלהם - חציו השני של הסרט בעיקר מסכם אותם להיות דמויות שנוח שהם שם בשביל לקדם את הסרט כשצריך. וכמובן, אמוציונליות במקרי קיצון כאלה היא טבעית וכל אחד היה מגיב בצורה דומה לו היה חווה אימה שכזו. אבל בשביל שאני כצופה אתחבר לאותה תחושת אמוציונליות, צריך להיות אכפת לי מהדמויות האלו ומהרגש שהן מביעות אחת כלפי השנייה. צריך להיות להן משמעות מעבר לקידום המכאני של העלילה. והדבר העצוב הוא, שהיו דמויות עמוקות כאלו בסיפור - אך הסרט בחר שלא לנצל אותן לשם כך.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שמדובר בסרט רע. אני גם לא חושב שמי שאהב אותו ולא ראה בו אף פגם אז דעתו שגויה. אני חושב שמדובר בהפקה מאוד מושקעת, בעיקר מאספקטים טכניים מרהיבים שמצליחים להעביר את התקופה בה היא מתרחשת בצורה מושלמת. השוטים הרחבים והגדולים על מסך האיימקס, לצד המוזיקה המצמררת בעדינותה ובקצבה של לודוויג גורנסון, בשילוב הופעות משחק רציניות של בי. ג׳ורדן לצד שחקנים שלא הכרתי ושיפרו את חוויתי פלאים כמו עומאר מילר ודלרוי לינדו, מרכיבים פרויקט שלחלוטין שווה את הצפייה שלכם על המסך הגדול ואת השבחים שהוא מקבל מהקהל אוהד הקולנוע. אני אפילו אגיד שזו הצלחה מבורכת שסרט מקורי מצליח לשבור תקרות זכוכית ולקבל את מעמד מיוחד כמו זה. זה חגיגה גדולה לעולם היצירה הקולנועית ובטח לסיפורים שלא חייבים להתמקד בהווה, בעתיד, בגיבורי על או בחלל, בשביל לתפוס את שיחת היום הציבורית ולסקרן דיו בשביל לשכנע אנשים לשים את כספם על הקופה. אפשר אפילו לומר שזה די תגובת הנגד של הטבע לתופעה של ״מיינקראפט״.
אבל אם אתם שואלים אותי, אני לא חושב שהסוד של ההצלחה המקורית הזאת טמון באספקט של האימה שחושף את עצמו בשלב מאוחר. אומנם הוא מוציא לעיתים רגעים מוזיקליים ו-ויזואליים זכירים, אבל אני בספק שצופה ממוצע של הסרט יגיד לכם שדווקא דמות השטן היא האהובה עליו מכלל הקאסט, ושהרגע האהוב עליו היה כשדמות אחת נושכת אחרת בפראיות. אני חושב שלסרט הזה היה המון פוטנציאל להיות סיפור מעמיק, רגשי, כואב ובעיקר ביקורתי כלפי תקופת עבר, בה השאיפה לביטוי עצמי הייתה חזקה, הדרך להשיג אותה לא הייתה פשוטה בכלל ולעיתים התאווה לקראתה הייתה יכולה להביא אדם לחטוא בשמה. אולי זו העדפה אישית שלי, יכול להיות. אבל אני נוטה להסכים עם דעתו של סאמי המבוגר מסופו של הסרט - ״עד הרגע שהשמש שקעה, זה היה היום הטוב ביותר בחיים שלי״.
״חוטאים״, בבימויו של ראיין קוגלר, זמין עכשיו בבתי הקולנוע וב-IMAX.
Comments