הטור מכיל ספוילרים לסרט ולמבנה שלו. מומלץ לצפות בו לפני הקריאה

אם יצא לכם לבקר בקולנוע בשבועיים האחרונים, לקרוא קצת חדשות בתחום הקולנוע בעולם, או אפילו לראות ביקורות של אנשים שונים ברשת, בטח שמעתם על הפרויקט הקולנועי החדש של הבמאי ראיין קוגלר, ״חוטאים״. מאז שהסרט עלה על המסכים ברחבי העולם, אנשים לא הפסיקו לשבח ולהלל אותו על כמה שהוא מעולה. הסרט, שהוא סרט דרמה-אימה-תקופתי, צבר כל כל הרבה עניין ברשתות החברתיות ובמעגלים של אוהבי קולנוע (וגם מחוץ להם), שהוא הצליח לשבור גם את קללת הסרטים המקוריים וגם את קללת סרטי האימה, ולהגיע לגבהי הכנסות וקבלה ציבורית יוצאי דופן. הוא הגיע לנתוני ביקורות מטורפים, כמו 98% ברוטן טומייטוז - שהוא הציון הגבוה ביותר לסרט אימה בעשור האחרון, וכמו ציון סינמה-סקור A, שהוא סרט האימה היחיד שקיבל את הדירוג הזה ב-35 השנים האחרונות.

לא רק זה, אחרי סופ״ש הפתיחה הראשון שבו הרוויח הסרט 48 מיליון דולר בקופות האמריקאיות, בסופ״ש ההקרנות השני שלו הרוויח הסרט באותן הקופות 45 מיליון דולר - נפילה של 6% בלבד, שהיא אחת הנפילות המזעריות ביותר בהיסטוריית הקולנוע המודרני. היה ברור לכלל שמסתתר בפרויקט הזה משהו מיוחד שלא ראינו מזמן, שהצליח באורח פלא לשבות את לב הקהל. וכתוצאה מכך ומספקנותי המובנית בי, הייתי חייב ללכת לבדוק מה באמת מסתתר מאחורי הארטים האדומים-כתומים של "פעמיים בי. ג׳ורדן". בעוד שזמני השחרור שלו לא אפשרו לי לכתוב לו ביקורת מסודרת, הצפייה בו עוררה בי את הרצון לשתף את המסקנה שהתקבלה בי אחרי החוויה כולה - אני ממש אהבתי את הסרט. עד הרגע שהוא בחר להיות סרט אימה.

אבל קודם, בואו נתחיל מהתחלה ונדבר על מה הסרט מציג לנו. הסרט מתרחש בשנת 1932, ומספר את סיפורם של האחים סמוק-סטאק, שניהם משוחקים על ידי השחקן מייקל בי. ג׳ורדן. השניים חוזרים משיקגו אל איזור המיסיסיפי דלתא, יחד עם ציוד וכסף רב שגנבו, במטרה להקים מועדון ג׳וק שבו הקהילה השחורה תוכל לנגן ולשיר בלוז ולרקוד עד אור הבוקר מבלי לחשוש מאלימות מאנשים לבנים. במקביל, אנחנו מכירים את דמותו של סאמי, המכונה ״פריצ׳רבוי״, המגולם על ידי השחקן העולה מיילס קאטון, שמאויים בידי אביו שאם יתמסר לנגינת בלוז על פני התמסרות לדת הנצרות, הוא יזמן את השטן וזה ישחית את נפשו. 

עד כה, ולאורך ה-40 דקות הראשונות של הסרט, זה הסיפור שמוצג בפנינו. אנחנו רואים את האחים מתמקחים את דרכם עם סוחרים, נגנים ומכרים שונים על מנת לגייס את כולם לקראת הפתיחה המיידית של המועדון שלהם כבר באותו היום, עם פיתוח האישיות השונה בתכלית בין סמוק לבין סטאק והפגישות השונות שלהם עם אנשים מעברם, במקביל לכך שאנחנו רואים את סאמי לאט לאט נפתח להחצנת יכולות השירה והנגינה המיוחדות שלו ככל שהוא מבלה את זמנו בין אנשים שמשבחים אותה. במהלך הזמן הזה, הייתי מאוד מסוקרן ומושקע בעלילה המתקדמת ובדמויות השונות שכוללות אותה. הרגשתי מעין טעמים של מערבון מהסוג הקלאסי, משולבים עם עדות תקופתית לחיי האדם השחור בתקופה בה עבודה במטעים ופחד מהקלאן היו חלק מהשגרה, עם נגיעות במקום מסוים של ״קוקו״ (בכל זאת, משפחה שחוסמת ילד מלהפתח למוזיקה). הדמויות הצבעוניות שהתווספו אט אט לאנסמבל היו חביבות ומעניינות כאחד, גם אם הדיאלוגים שלהם דיברו על דברים רציניים וקודרים, ושמחתי לראות אותם ״נהנים מהחיים״ או אפילו מדברים את שעל ליבם בדרמתיות.