קריאה מחודשת של סדרת ספרי ״הארי פוטר״ גרמה לי להבין מה ואיך הסדרה החדשה צריכה לעשות כדי להיות עיבוד הוליווד טוב יותר ונאמן יותר של המותג
למרות שסיימתי את הריצה השנייה שלי על ספרי ״הארי פוטר״ כבר לפני מספר שבועות, מצאתי את עצמי חושב עליהם לא מעט גם בימים האחרונים. חלק מאותן מחשבות נעו בין העובדה שלא האמנתי כמה דברים פספסתי כשקראתי את סדרת הספרים הזו בפעם הראשונה לפני מעל לעשור, ובין העובדה שאם קוראים את כל הספרים ברצף אחד ארוך ממש, ניתן לראות איך ג׳יי קיי רולינג מתפתחת כסופרת ועד כמה נהנתי לקרוא את דרך הכתיבה שלה. אבל החלק הכי גדול מאותן מחשבות התעסק דווקא בהבדלים שבין הסרטים לספרים.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את הספרים והסרטים כאחד, ואני באמת ובתמים חושב שהפקת הסרטים נעשתה עם אהבה מאוד גדולה והבנה די טובה של חומר המקור ברוב הזמן. אבל אי אפשר להתעלם מהעבודה שבינם לבין הספרים יש המון, אבל המון הבדלים. למעשה, יש כל כך הרבה הבדלים ושינויים, לטובה ולרעה, שאפשר לטעון שמלבד הבסיס המשותף, מדובר בכמעט שתי גרסאות שונות לחלוטין לאותו הסיפור (מה שבאופן מצחיק מקנה ליקום של הארי פוטר את התחושה של אגדה אורבנית ועוזר לו באיזשהו מקום). ההבדלים האלו אמנם היו לב ליבם של הבעיות שהיו לרוב המעריצים עם סדרת הסרטים, אך מצד שני, אותם הבדלים אפשרו את המעבר בין המדיומים השונים. למרות זאת, במיוחד כאשר אנחנו נמצאים בפתחו של דור חדש למותג עם הסדרה החדשה של ״הארי פוטר״, יצא לי בעקבות כל אותן המחשבות לתהות ולהרהר - האם הסדרה תוכל לתקן חלק מהטעויות של הסרטים, ואולי אף להתעלות עליהם? אחרי לא מעט מחשבה, הגעתי למסקנה שיש דבר אחד שהסדרה יכולה לעשות (או יותר נכון, לנצל לטובתה) ושהסרטים לא יכלו לנצל. הדבר הזה הוא זמן.
בניגוד לסרטים, לסדרה יהיה הרבה, אבל הרבה יותר זמן מסך, בכדי לספר את הסיפור של הארי פוטר שמשתרע על גבי כ-3500 עמודים (בחישוב גס). רק כדי לסבר את האוזן, עם זמן הריצה הכולל של כל הסרטים היה בערך 20 שעות מקצה לקצה, זמן המסך של שתי העונות הראשונות בלבד צפוי לנוע בין 14-16 שעות, שיוקדשו אך ורק לשני הספרים הראשונים בסדרה. אם נניח שכמות הפרקים בכל עונה לא תשתנה יותר מידי וששום דבר לא ישתבש בדרך, ניתן על פי אותו החישוב להניח שזמן המסך הכולל של הסדרה בשלמותה ינוע בין 60-80 שעות, שזה בין פי 3 ל-4 מכמות זמן המסך של סדרת הסרטים. כפי שאתם ודאי מבינים, זה המון זמן מסך נוסף שהסדרה תצטרך לנצל, ואם הכותבים והיוצרים שלה יהיו מספיק חכמים, הם יצליחו למנף את הזמן הזה כדי לפתור את כל הבעיות של סדרת הסרטים. ועוד ישאר להם קצת עודף.
כדי להצליח לעשות את זה, הם יצטרכו להשקיע את זמן המסך הנוסף שברשותם בעיקר בשלושה אלמנטים שונים. הראשון מבניהם הוא קווי העלילה מהספרים שנזנחו והושמטו בסרטים. אותה קריאה מחודשת של הספרים גרמה לי להבין (או יותר נכון להזכר) שבמעבר בין המדיום הספרותי למדיום הקולנועי נזנחו והושמטו המון קווי עלילה, שגם אם הם לא היו לב ליבם של הסיפור, היו מספיק חשובים או מיוחדים, עד לכך שהעובדה שהם לא קיימים בסרטים תורגש ותאכזב מעריצים רבים. השטויות של פיבס המפחידן במסדרונות, הפוליטיקות והתככים בהוגוורטס בספרים המאוחרים יותר (ובספר החמישי בפרט) והזכרונות השונים של וולדמורט, הם רק חלק קטן מאותם קווי עלילה אייקונים שנשארו על רצפת חדר העריכה והתסריטאים מפאת מגבלת הזמן. ולמרות שברוב המקרים הבחירה להשאיר אותם בחוץ הייתה הגיונית בהתחשב בנסיבות, אין ספק שהם פגעו בסרטים והפכו אותם לגרסה אחרת ונחותה יותר של הסיפור. אבל בניגוד לסרטים, לסדרה החדשה כפי שהוכחנו אין את בעיית הזמן הזו. זמן, או ליתר דיוק מחסור שלו, הוא הבעיה האחרונה של הסדרה (שמתמודדת עם לא מעט בעיות משלה מהכיוון הציבורי כבר עכשיו), ולכן אין סיבה שהם לא יוכלו להכניס את אותם קווי עלילה אל הסיפור כבר מתחילתו. הם כמובן יצטרכו לשים לב שקווי העלילה האלו לא תופסים את מרבית הפוקוס של הסדרה, ושהיא לא תהפוך להיות סוג של פיצוי יתר על האובדן של אותם אלמנטים עלילתיים בסדרת הסרטים. אבל לעניות דעתי, זו משימה די קלה (בטח כאשר ג׳יי קיי רולינג בכבודה ובעצמה מעורבת בסדרה), וכל עוד הם יצליחו לשזור את אותם הקווים בעולם הקסום שלהם בצורה כזו אחרת, אני בטוח שהמעריצים האדוקים יתלהבו מאוד.
האלמנט השני הוא העמקת קווי העלילה שכן הוצגו בסרטים בפועל, והעמקת הקשרים ומערכות היחסים בין הדמויות בפרט. יש שיגידו שהקסם של ״הארי פוטר״ טמון בעולם המורכב והמסועף שבנתה רולינג במרוצות השנים, ואחרים יגידו שהקסם האמיתי בכלל נוצר מכך שהספרים התבגרו עם השנים ממש כמו הקוראים המקוריים שלה. אבל אני? אני בכלל טוען שהקסם האמיתי של ״הארי פוטר״ נמצא בדמויות שלו. סיפורים על קסמים, קוסמים ואפילו על בית ספר מכושף היו קיימים הרבה לפני ״הארי פוטר״, ויהיו קיימים גם הרבה אחריו. אבל הסיבה האמיתית שאני לפחות התאהבתי בפרנצ׳ייז הזה לראשונה הייתה כתיבת הדמויות ומערכות היחסים שלהם. בין אם מדובר בקשרים השונים בין תלמידי הוגוורטס השונים (ובפרט של הארי, רון והרמיוני), או במשחקי הכוח והעקיצות בין המורים השונים, ואפילו באפיון והכתיבה המדויקת והמבריקה של הנבלים, עם וולדמורט בראשם, רולינג הפכה את העולם של הארי פוטר לכזה שלא רק מלא בקסם, אלא בדמויות קסומות אפילו יותר. הסרטים, כמובן, הצליחו להעביר את הקסם הזה אל המסך בצורה כזו או אחרת (והרבה מזה בזכות הופעת משחק אייקונית והיסטורית של לא מעט שחקנים שרובם כבר לא בחיים היום), אבל בגלל אותה מגבלת זמן וגבולות הפורמט, גם הפן הזה הרגיש לעיתים מעט מזורז מידי ופחות אפוי. הדבר גם פגע במידה מסוימת ברגעי השיא של הסיפור וגרם להם להיות פחות עוצמתיים ומרגשים.
אם כותבי ויוצרי הסדרה החדשה ישחקו עם הקלפים שלהם נכון, הם בקלות יוכלו לפתור את הבעיה הזאת. כל עוד הם יחלקו את הזמן כמו שצריך וישקיעו כמות מספקת ממנו גם בהעמקת ופיתוח קווי העלילה שכבר ראינו, אני בטוח שהחוויה הנרטיבית תשודרג ותהיה טובה יותר עבור צופים ותיקים וחדשים כאחד. דמיינו איך נרגיש לקראת סוף העונה האחרונה של הסדרה, בנשיקה הראשונה של רון והרמיוני, אחרי שמערכת היחסים בניהם נבנתה בעדינות ובפירוט לאורך עשור של טלוויזיה. איך נכאב את לכתו של סדריק דיגורי אחרי שסוף סוף יציגו לנו אותו כמו שצריך ואת התהליך שהוא והארי עוברים מאויבים לחברים במלואו ובקצב הנכון. או אפילו איך נצהל ונשמח כאשר נראה את הארי סוף סוף זוכה בגביע הבתים של הקווידיץ׳, אחרי שנים של נסיונות ואימונים מפרכים. אלו כמובן רק חלק מהרשימה של הרגעים האייקונים ב-״הארי פוטר״, שלא נחקרו מספיק לעומק בסדרת הסרטים או הוצגו במהירות במהלך הגלגול ההוליוודי הקודם של הסיפור. אבל עכשיו יש להם הזדמנות לתקן את העוול שאלו חוו, ואם הם יעשו זאת ויעשו זאת טוב, הם עוד עלולים ליצור רגעים וסצנות שיהפכו לקלאסיקות מיידיות.
אבל תכל׳ס, האספקט השלישי והחשוב ביותר שהסדרה יכולה וצריכה להשקיע בו את זמן המסך הרב שהיא עומדת לקבל, הוא חידוש והרחבה של חומר המקור. בין אם תרצו להודות בזה או שלא, ולמרות שההתלהבות סביב הסדרה החדשה של ״הארי פוטר״ רק הולכת וגוברת מיום ליום, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהפרנצ׳ייז של ״הארי פוטר״ הוא אחד הפרנצ׳ייזים הכי מוכרים וטחונים בתרבות של ימינו. אחרי 8 סרטים, 7 ספרים פופולאריים ביותר, מאות מליוני תגובות, פוסטים וציוצים סביב הנושא, מרצ׳נדייז שמגלגל כמעט מילארד דולר בשנה (לא כולל מכירות הספרים והפארקים השונים) ואפילו מחזה אחד (וארוך במיוחד), ניתן כמעט בוודאות לקבוע כי אין כמעט אדם על כדור הארץ שלא שמע או מכיר את הסיפור בדרך כזו או אחרת (גם אם לא במלואו). בעקבות כך, ניתן להגיד שבמצב הנוכחי שלה, הסדרה הופכת להיות סדרה יחסית צפויה עבור כמעט כל בני האנוש. כולם ידעו איפה היא מתחילה, כולם ידעו איפה היא מסתיימת וכולם ידעו מה היא הדרך שהארי עומד לעבוד בשבע שנותיו בהוגוורטס בראשי פרקים. לכן, ולמרות שנוסטלגיה והמחזה של הרגעים המוכרים והאהובים על המסך בצורה נאמנה למקור היא דבר חשוב ומרכזי ביותר, הרחבת הסיפורים לאופקים חדשים ולא מוכרים היא משימה חשובה ומרכזית אף יותר.
על הכותבים והיוצרים של הסדרה (יחד עם רולינג כמובן) יהיה למצוא את המקומות שבהם הדברים נתונים לפרשנות או להרחבה, ולהציג אותם כך בהתאם במהלך הסדרה. רוצים להציג לנו פרק שלם על המסע של וולדמורט למצוא את הארי התינוק ואיך נראה ליל הרצח מנקודת המבט שלו? או אולי פרק בעונה השלישית שמתמקד בסיריוס ובבריחה המוצלחת שלו מאזקבאן? אולי בכלל נקבל הצצה לאיך נראה יום לימודים בבתי הספר בובאטון או דורמשטרנג שמשתתפים בטורניר הקוסמים המשולש? כל אלו אופציות מעולות שאני (והאינטרנט) חשבנו עליהם בימים האחרונים, וכל אופציה בסגנון יכולה להיות אפשרות מעולה שתרחיב את העולם של הארי פוטר ותתן סיבה נוספת וקריטית ביותר לצפות בסדרה. ההרחבות האלו הם לא דבר חדש, לא ל-HBO שהציגו דברים דומים בעונה הראשונה של ״האחרונים מבינינו״ (וספציפית בפרק 3), ולא לסדרת סרטי ״הארי פוטר״, שכן במהלך הסרטים נשזרו לא מעט סצנות וחלקים נוספים שהרגישו כל כך טבעיים, עד שהופתעתי לגלות בקריאה השנייה של הספרים שהם לא חלק מהסיפור המקורי. אני בטוח שהשילוב בין עולם התוכן לגוף ההפקה הזה (לצד שפע של זמן) יוביל את עניין ההרחבות למקומות חדשים ומעניינים במיוחד. עם זאת, יהיה עליהם לשים לב שהם לא חוצים את הגבול או מפרים את האיזון בין הדברים, כי אם הם יתחילו כל כך להתאהב בהרחבות עד שהם ישכחו את המהות והלב של הסיפור המקורי, הדבר עלול להוביל לאסון (״האחרונים מבינינו״ עונה 2 אני מסתכל עליך…).
על אף כל זאת, ועם כמה שהזמן הרב שהפקת הסדרה עומדת לקבל יכול להוות יתרון עצום עבורם, עליהם להיזהר, כי אותו יתרון יכול להפוך בקלות לחסרון שעלול להרוס את הסדרה כולה. אם תמצית הביקורת על הסרטים הייתה שהם קצרים מידי ולא מספיק מעמיקים, פה יכול להיווצר מצב הפוך ב-180 מעלות. אם אותם כותבים לא יזהרו, הסדרה עלולה להתפס כסדרה לא מפוקסת, או חלילה נמרחת ומשעממת. קל מאוד לאבד את עצמך כשנותנים לך זמן מסך של עשרות שעות ושנים קדימה, ובקלות ניתן לראות מצב בו כותבי הסדרה יתאהבו יותר מידי באיזה רעיון מסוים, או ינסו לבנות קו עלילה אחר במשך שנים וללא הצלחה. הם יכולים להדרדר מכך לתסבוכת שקשה לצאת ממנה. אני כמובן לא טוען שזה המצב כבר עכשיו, ואני מאמין שהמעורבות של רולינג בהפקת הסדרה היא סימן חיובי מאוד שמעיד שהסיכוי שסטייה מוגזמת מידי כזו תקרה הוא נמוך ביותר. אבל זו עדיין נורת אזהרה, שעם כמה שזמן מסך זה דבר חשוב וחיוני לסיפור, הוא יכול להיות הרסני באותה המידה.
למעשה, את כל סוגיית זמן המסך של הסדרה החדשה אפשר בקלות להשוות למחולל הזמן שמופיע ב-״הארי פוטר והאסיר מאזקבאן״. אם ניתן אותו לקוסמת חכמה שמבינה את ההשלכות והמשמעות של הדבר (כמו הרמיוני למשל), אנחנו נוכל לקבל גרסה הוליוודיות משודרגת של חומר המקור, שמציגה עיבוד מעמיק ושלם יותר של הסיפור הקסום הזה ואף מרחיבה אותו. אבל אם ניתן אותו לקוסמת אפלה שלא תשכיל להבין את המשמעות שלו ותתפתה לכוח הרב שהוא עלול לתת לה (כמו בלטריקס לסטריינג׳ למשל), אנחנו עוד עלולים לקבל כשלון מפואר ומאכזב במיוחד, שעוד עלול להכתים את שמם של כל הנוגעים בדבר.
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
