בין גנב המתחבא בין קירות טויס אר אס, כוכב קולנוע שעומד להקריב עצמו להר געש ומשולש אהבה מהעולם הבא - אלו הם הביקורות שלנו על הסרטים שראינו ביום הרביעי של פסטיבל הסרטים טורונטו ה-50!
הוסף תגובה
גם היום הרביעי של הפסטיבל מאחורינו, עם עוד שלושה סרטים חדשים - שניסו להביא אל המסך מעט קומדיה בתוך סיפור אחר, בין אם סיפור פשע אמיתי, ביקורת חברתית על אג׳נדות ואקטיביזם, או דרמה רומנטית שגורמת לך להרגיש. את היום סיימנו בפרימיירה חגיגית שבה זכיתי לראות במציאות לראשונה את כוכבת המארוול האהובה עליי.
הנה הביקורות הראשוניות על שלושת הסרטים שראיתי ביום הרביעי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50! אם יש לכם שאלות נוספות בנוגע לסרטים, מוזמנים לשאול אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בערוץ הטלגרם שלנו, ונשמח לענות.
במאי: דרק סיינפרנס
דרמה קלילה ואופטימית המספרת את סיפורו של ג׳פרי מנצ׳סטר, יוצא צבא ואב למשפחה שמחליט לנצל את כישורי האבחנה המיוחדים שלו על מנת להשיג כסף למותרות עבור משפחתו בדרך לא קונבנציונלית - על ידי פריצה לסניפים של מקדונלד׳ס. למרות יחסו האדיב לעובדי הסניפים אליהם פרץ, הוא נתפס ונשלח לכלא ל-45 שנים על הפשע השיטתי שלו. בכלא, הוא מגלה שהוא מנושל על ידי משפחתו ומחליט לברוח משם - ולהתחבא בתוך סניף של טויס אר אס. ג׳ף ינסה במהלך היום להתחבא בין הקירות ובמהלך הלילה לחגוג בסניף, אך חייו ישתנו כאשר ילמד להכיר מקרוב את אחת העובדות, שתיתן לו הזדמנות חדשה לקחת חלק במשפחה.
למרות שהפרויקט הזה נשמע ביזארי עוד משלבי הפיתוח המוקדמים שלו, והליהוקים שצוותו לו נשמעו כמו משהו שיכול להיות מאוד חביב אם מוסיפים לו אלמנטים של דרמטיזציה, התוצר הסופי מעיד על כך שמדובר בסרט ברמת ה-״סבבה״ או ״מתקבל על הדעת״ ולצערי לא יותר מזה. מרבית העלילה המבססת את הקונספט שמוצג בתקציר ובשם הסרט מוצגת במהלך המערכה הראשונה של הסרט, ובשעה העוקבת פשוט הולך סחור סחור בפורמט של דרמת ״משפחה אלטרנטיבית״ ממוצעת וגנרית - אפילו עם דימיון לסוגת סרטי ״הולמארק״. הולכים איתנו על החבל הדק של ״דברים שקורים כאשר דמויות לא יודעות פרט עלילתי שהקהל כן יודע״, ולמרות שאתה מצפה לראות מתי יהיה הגילוי המצופה ואיזה קונפליקט זה ייצור, הדבר לא מגיע כמעט ובכלל עד הדקות האחרונות של הסרט. כמעט כל המתרחש באותו חלק שני של הסרט מתקדם בצורה חלקה וחיובית מידי עבור ג׳ף, שגורמת לתחושה שאין סיכונים העומדים על הפרק ועל כן לשעמם את הצופה.
על אף שהסרט מנסה לשווק את עצמו בטריילרים כקומדיה להמונים, הלוקחת את הסיטואציה האמיתית ומגחיכה אותה, בפועל הרגעים הקומיים שיש בו הם מעטים. אפילו הייתי אומר שמרבית החלקים הקומיים שלו מופיעים בטריילרים. הסרט עצמו בפועל הוא דרמה, הלוקחת את עצמה יותר ברצינות מהמצופה, ולדעתי לא בהכרח מצליחה להיות מרגשת כמו שהסרט חושב שהוא. אני חושב שאם הסרט היה הרבה יותר קליל וקומי כפי שהוא הראה שהוא מסוגל לעשות בחלקים, הסרט הזה היה יורד הרבה יותר חלק בגרון.
מבחינת העבודה הטכנית על הסרט הזה - בפן של הצילום אין כאן שום דבר מיוחד או יוצא דופן. מדובר בסרט שמצולם בצורה הכי רגילה שאפשר לבקש מסרט קולנוע. ניכר שבעניין הסקור, ניסו ליצור מנגינות שיהיו מרגשות ונוגות סטייל Married Life של ״למעלה״ (או לפחות זה מה שהסקור הזכיר לי), אך שום דבר לא הצליח לפרוט על מיתרי הרגש בצפייה עצמה. הדבר היחיד שכן יש לציין בהתרשמות יותר מהרגיל הוא עיצוב הסטים והפרופס של החנויות השונות בעיצוב הרטרו הרלוונטי לשנות ה-90 בהם הסיפור מתרחש. אותן חנויות כבר לא קיימות כיום באותה הצורה או עם אותם אביזרי מיתוג, ככה שניכר שנעשה מחשבה בנוגע לאיך אנחנו מציגים את אותם המותגים בהתאם לסיפור. זו עבודה לא פשוטה ואני מעריך את הדיוק הזה. הסרט גם יודע להתאים את עצמו לטרנדים של אותה תקופה, כמו למשל משחקי לג׳נדס אוף זלדה על הנינטנדו גיימקיוב. לצערי, מאחר ועיצוב ההפקה בשאר הדברים לא באמת בונה תחושת ניינטיז אותנטית, כל רגע שבו כן יש שימוש באלמנט מלפני שלושה עשורים מרגיש מעט כמו ג׳אמפסקר, או זיכרון מאוחר. ״אה, כן! אנחנו בשנות התשעים!״.
צ׳יינינג טייטום ממשיך להציג משחק חביב וחמוד, והרצון שלו להציג את לב הזהב והחיפוש אחר החמלה של דמותו בשם ג׳ף (כן כן, מצחיק מאוד) מצליח לשרת את התפקיד באופן סביר פלוס. למרות זאת, הוא לא מצליח באף שלב להביא את הדמות הזאת לרמה שתרגש את הקהל ולחדירה לליבם, ועל כן לא חשתי שיש פה הופעת משחק יוצאת דופן מהצד שלו. קירסטן דאנסט שלצידו עוד פחות מכך, כאשר למרות שהיא עושה עבודה סבירה גם היא, מרגישה כמו הדמות הנשית שהיה צריך בשביל למלא את הצד הזה של הסיפור. היא משמשת בתור לאב-אינטרסט וכמעט בכל שלב זורמת ונמשכת בקלילות לדמותו של טייטום, ללא התנגדות, ללא מחשבות ודעות אישיות וללא עומק רב לדמותה (חוץ מזה שהיא לוקחת חלק בכנסייה השכונתית). היא יותר משרתת אלמנט טכני בעלילה מאשר אורגניזם חי ודינמי בו. השחקנים הילדים איכזבו בהופעות שלהם, ובעיקר לא היה לי נוח עם הילדה המקורית של ג׳ף ששיחקה מאוד מוזר. למעשה, השחקן שכן נהניתי לראות משחק את דמותו על המסך היה פיטר דינקלג׳, שהיה מנהל חנות ציני ועוקצני. הייתי שמח לראות הרבה יותר ממנו בתפקיד הזה, אבל לצערי זמן המסך שלו די מועט.
נקודה מעניינת נוספת היא שבמהלך הקרדיטים ולאורך כמה דקות, מציגים לנו מגוון שידורי חדשות אמיתיים שתיעדו את מעשיו של ג׳פרי מנצ׳סטר במציאות, ואף מראים לנו ראיונות שעשו אחד על אחד עם האנשים האמיתיים שלקחו חלק בסיפור ומוצגים בסרט על ידי שחקנים. אני חייב לומר שהמספר דקות האלו, שבנויות כמו סרט דוקומנטרי, גרמו לי הרבה יותר להתעניין בסיטואציה המסופרת ולהבין מה היה המוטיב מאחורי מעשיו ואיך אנשים תפשו אותו. אני חושב שהסיפור הזה לא היה צריך להתפרש על גבי שעתיים, כאמור הסרט לא ממש יודע מה לעשות עם הזמן הזה ולא מחזיק את השטיק שלו מספיק זמן, והיה רצוי שיהיה סרט דוקומנטרי קצר של בין 40 ל-70 דקות. כך ממש היה אפשר לעטוף את הרצון לספר את הסיפור הזה בפורמט מאוד דומה לפודקאסטי פשע אמיתי, ולעורר הרבה יותר עניין בצופים.
בסופו של דבר, הוא אולי גונב על הגג כי הוא היה רוצה להיות רוטשילד, אבל אם רק אומרים לנו שהוא עושה את זה והעלילה לא מתרכזת שיטת הפשע המסקרנת הזאת, אלא בנסיונו לקבל חיבה ואהבה ממישהו חדש - אז קצת מוכרים לנו חתול בשק. אם זה היה מסע מרגש ומהפכני שמאתגר אמונות מוראליות, אז כמובן, אבל זה לא המצב. בעיקר מרגישים שאין לסרט כל כך הרבה מה לומר, אך הוא ממש מנסה בכל זאת. אין דחף לראות את הסרט הזה בבתי הקולנוע, ואפשר לחכות לראות אותו גם בבית.
נ.ב. קיבלנו בסרט הזה את גאמביט בבגדי ספיידרמן לפני סיקרט וורס!
ציון שלנו:
בסדר
פסק הדין
קיבלנו בסרט הזה את גאמביט בבגדי ספיידרמן לפני סיקרט וורס!
במאי: רומיין גראווס
דרמה המתרחשת סביב דמותו של מייק טלר, כוכב קולנוע שנמאס לו להיות מוכר אך ורק בזכות הדמות ששיחק ורוצה שיעריכו אותו כטאלנט בתעשייה. הוא לוקח חלק בועידת אקלים יוקרתית ומתנשאת המתרחשת ביוון, במטרה להראות סולידריות עם המתרחש ובכך להרוויח נקודות זכות. אך התוכניות שלו לא הולכות כראוי, כאשר כת המאמינה בחיבור לכדור הארץ ובהגשמת הצרכים האקולוגים של האדמה, בהובלתה של אקטביסטית בשם ג׳ואון, מתפרצת למסיבה ולוקחת את המשתתפים כבני ערובה. מתוך אותה קבוצה יצטרכו הכת לבחור שלושה אנשים, אותם יאלצו להקריב עצמם להר געש על מנת שלא יתפרץ וישמיד חלק גדול מהאוכלוסייה.
למרות שהיה ניכר לי בהתחלה מה הכיוון שהסרט הזה לוקח, האמת שהוא הצליח להפתיע אותי עם הסקופ שהוא באמת מגיע אליו ככל שהוא מתקדם. הוא מתחיל עם עלילה יחסית פשוטה וסיטואציה מודרנית שלא תהיה זרה יותר מידי לאנשים שעוקבים אחרי חדשות בידור, אך לאט לאט הוא מתרחב ומגדיל את הסיכונים שלו בצורה משמעותית. אומנם בסיטואציה הזאת אני חלוק לגבי האם זה דבר חיובי, מאחר ומצד אחד זה גורם לסרט להיות בלתי צפוי ולהרשים הרבה יותר, ואילו מצד שני גורם לסרט מעט לאבד את האנשים שנמשכו אליו בזכות הפרמיס שהוצג לו בהתחלה.
הסרט מנסה להתמקד בשאלה של מה נחשב אמיתי ומה נחשב מזויף, תוך כדי ההכרה כי ההגדרות האלה הינן סובייקטיביות ועלולות להתפס שונה בין אדם לאדם. הכוונה בכך היא יותר מהפן התיאורטי-אידיאלוגי, כלומר על אילו עקרונות ומטרות חשוב להילחם ואילו הן מטרות סרק שאנחנו תרים אליהם מתוך טיפשות. מה באמת יכול לעשות שינוי משמעותי ומה נחשב סיפוק מכאני בשביל לרצות את עצמנו. זה אולי נשמע כמו הטפה בסגנון ״טבע טוב, טכנולוגיה רע״, אבל למעשה הסרט מתחמק מלהציג רק צד אחד של זה באופן מאוד חכם, ומעמיד על מוקד הפקפוק העצמי גם את האנשים המקדמים אג׳נדות סביבתיות - באופן שגורם להם לתהות האם האקטיביזם שלהם באמת עושה טוב לעולם, או רק נועד לחזק את התפישה שלהם בנוגע לעצמם.
הסרט מצולם בצורה ממש מרשימה, יש שיגידו קצת כמו דוקומנטרי טבע או כמו הסרטונים האלה ביוטיוב שבוחנים איתם טלוויזיות המציגים נופים ב-4K. אחרי צפייה במספר רב של סרטים לאורך הימים האחרונים, אני לגמרי זוקף לזכותו של הסרט את היכולת להיות מצולם גם באופן מרשים וגם להציג לוקיישנים מרשימים, בין אם צולמו באופן פרקטי או נערכו במידה מה דיגיטלית (העובדה שלא יכולתי לקבוע בוודאות מעידה על תוצאה טובה מאוד). כל המבנים והמקומות המוצגים בסרט הם מאוד גדולים ורחבים ביחס לדמויות השונות, ומרגישים מאוד טבעיים ואמיתיים, כך שקיימת רמה של יצירתיות בעיצוב שלהם כך או כך. בסרט יש גם סיקוונס שמנסה לקחת את הרעיון של מציאות ופיקטיביות למקום הרבה יותר יצירתי ומגוון, ואהבתי את הבחירות שנעשו בו על מנת לשחק עם מה שמוצג לצופים תוך כדי תעתוע הדמויות.
למרות שהמערכה הראשונה שלו וחלק מהשנייה כן מצליחים להחזיק עלילה לצד המסר באופן עקבי, אני חושב שהמערכה השלישית שלו קצת יותר מידי נטמעת באלמנטים הגרנדיוזים שהוא מבסס ודוחק הצידה את המסר האנושי והביקורתי שהוא מנסה להעביר. בשלב הזה, לסרט יותר חשוב להראות שהוא סרט אקשן עם סצנות הירואיות שבהן הדמויות עושות ״הקרבות״ משמעותיות שחורגות מגבולות האמונה שלהם בשביל ״לעשות את מה שנכון לעשות״, אבל הרגיש לי שהיה פה ניסיון יותר לסיים עם שואו מאשר לעטוף את המסר באופן מובן ומובחן.
עם זאת, כאמור המערכות הראשונות כן מצליחות לאתגר את הרעיון הזה מכל הכיוונים, דבר שמאוד מפתיע אותי, שכן מהוליווד ציפיתי בדרך כלל להיות מטיפה לכיוון אחד בלבד ואפילו לעיתים לא לראות את הדבשת של עצמה. מסר מובהק מועבר, והוא שחומריות וזיוף יכולים להגיע מכל המקומות. גם אצל אצלו שעושים דברים בשביל כסף סטטוס ושליטה, גם אלו שעושים זאת בשביל לפתח את הדמיון והחזות שלהם מבחינה אומנותית, וגם כאלו שדובקים באמונות תפלות מבלי לראות בעיניים.
אניה טיילור-ג׳וי היא השחקנית הבולטת כאן באיכות המשחק שלה, והיא מוכרת את עצמה לגמרי בתור ראשת כת חסרת רחמים וחדורת מוטיבציה, המחוברת לטבע באופן שלא משאיר מקום לספק. היא מעומק ליבה עוקבת באדיקות אחר האמונות והאג׳נדות שלה, ויהיה קשה מאוד להסיט אותה מדרכה. למעשה, היא מוכנה לדבוק בעקרונות גם אם מדובר בהקרבה אישית מצידה.
לעומת זאת, העלילה דווקא מציבה את כריס אוונס בתור הדמות הראשית של הסיפור, והוא אכן מביא את החן, הקלילות והקומיות שלו לתפקיד, כפי שהיה ניתן לראות בתפקידיו הקולנועיים האחרונים. לצערי, הוא לא תמיד מצליח לפצח את רובד הרגש בכל סצנה שנדרשת, כך שהוא נשאר על תקן החתיך המצחיק והקצת חדל אישים - שכיף לראות, אבל לא בהכרח קל להזדהות איתו או עם המסע שהוא עובר. אני כן רוצה לציין באופן ספציפי את סלמה הייק, שמאוד מוצלחת ומעניינת לצפייה בזמן המסך שיש לה. אני לא יודע איך יכלו להוסיף עוד ממנה לעלילה, אבל היא מופיעה מאוד מעט וחבל, כי הדמות שלה כאן עובדת עבורה טוב מאוד.
אני מעריך מאוד את הגישה של הסרט לנסות לעמת אנשים מכלל צדדי המתרס להעריך מחדש מה בחייהם, במחשבותיהם ובאמונתם הוא חשוב, הכרחי ומשנה, ומהו מזויף, מלאכותי וחסר כל ערך ממשי בפועל מלבד תחושה שקרית טובה. מה באמת אמיתי, ומה הוא סתם הצגה בשביל להוכיח משהו לעולם. מה חקוק באבן ואי אפשר לסטות ממנו, ומה צריך דווקא לפקפק בו ולכופף אותו. בכל אלו מצליח הסרט להתעסק מבלי ליפול לקלישאות ומבלי להטיף לאף אחד לכיוון מסוים.
אני חושב שאם הפרויקט היה מרסן קצת את האקשן הגרנדיוזי במערכה השלישית ומתעסק קצת יותר בפיתוח התקשורת הבין-אישית של הדמויות על העקרונות האישיים שלהם וכך לאתגר את הדינמיקה שלהם תוך כדי הבלטת הנקודות הללו, המסר היה מתקבל אצל הקהל בצורה הרבה יותר חזקה ואפקטיבית. עדיין, אי אפשר להכחיש שמדובר בפרויקט מורכב, מושקע טכנית ועם לפחות מעט ערך מאחוריו - על אחת כמה וכמה כאשר יכל בקלות להיות בנוי כפרויקט מרצה עבור קהל מסוים שרוצים את הכסף שלו, עם קצת הטפה אידיאולוגית ותסריט הרבה יותר בנאלי ונדוש.
ציון שלנו:
טוב
הטוב
פסק הדין
עדיין, אי אפשר להכחיש שמדובר בפרויקט מורכב, מושקע טכנית ועם לפחות מעט ערך מאחוריו - על אחת כמה וכמה כאשר יכל בקלות להיות בנוי כפרויקט מרצה עבור קהל מסוים שרוצים את הכסף שלו, עם קצת הטפה אידיאולוגית ותסריט הרבה יותר בנאלי ונדוש
במאי: דיוויד פריין
דרמה קומית המתעסקת במשמעות האמיתית של אושר. ג׳ואון ולארי הם זוג אנשים מבוגרים, אשר הולכים לעולמם ממקרים מצערים בסמיכות אחד לשני. הם מגיעים למסוף הביניים - תחנת מעבר המאפשרת לאנשים מתים לבחור היכן ירצו לבלות את הנצח שלהם, מתוך שלל אפשרויות אידיליות ואוטופיות. אך באותו מסוף, מתברר כי בעלה הראשון של ג׳ואון, לוק, אשר נהרג במלחמה בשנות צעירותו - המתין במשך 67 שנים על מנת להתאחד איתה. כעת ג׳ואון צריכה לעמוד בפני הבחירה הקשה, מי בן הזוג שאיתו תרצה לבלות לעולמי עד. ואין מצב שהגברים הולכים לעשות חיים קלים (או מוות קל?) עד שתיפול הבחירה.
איזה כיף שאנחנו זוכים לקבל סרטים כאלה. מדובר בפרויקט מקסים ביותר ומלא ברגש עמוק ובחימום הלב, אך גם בהרבה הומור, קלילות וציניות. הסרט מציג דרך סיטואציה היפותטית ופשוטה את המורכבות שיש בחיים מלאים ובאהבה שנכללת בהם, לא רק בין אנשים אלא גם בינם לבין עצמם. הוא מעמת את הדמויות שלו עם המחשבה מה מגדיר רגע אושר אמיתי בחייו של אדם, ואיפה עובר הגבול בין כמיהה לבין אהבה אמיתית. באופן מעניין לפרמיס הציורי שלו, הוא גם מציג את הלבטים הפנימיים של האדם בכל הנוגע לספקות אישיות והחמצות לאורכם של החיים, אל מול הסיפוק האישי והנחמתי בטוב שאכן היה בסופו של דבר על אף האכזבה והצער. העלילה גם דואגת לנתח את התחושות הפנימיות של כל אחת מהדמויות מנקודת מבטה האישית, כך שאנחנו מגלים את העולם המלא של כל אחד ואחד במסע הזה.
הסרט מאוד מצחיק ושומר על רמת ההומור הזאת, שהיא מהירה, פשוטה ומלאת חיבה, לכל אורכו של הסרט. הצלחתו של ההומור מתקבלת בעיקר מעבודת המשחק, ההגשה והטיימינג המעולים של קאסט השחקנים, והחופשיות של הכתיבה שמרשה לעצמה להשתעשע עם הקונספט שברשותה כמעט ללא גבולות (לפעמים אפילו יותר מהמצופה, בקטע טוב מאוד שמעיד על רוח שטות והנאה). גם כאשר אנחנו רואים דמויות מתווכחות אחת עם השנייה בצורה אמוציונלית או ממש מדברות על המוות שלהן והדברים שגרמו לכך, הביזאריות הכללית של הסיטואציה הופכת את אותן השיחות לקלילות ועם ווייבים חיוביים. כל זה מגיע כמובן גם לצד תצוגת רגש אמיתית מצד הדמויות השונות, כאשר אנחנו זוכים גם לראות אותן כאובות ושבורות, והסרט נותן להם את המקום הזה מבלי לגמרי להגחיך אותם במצבם זה. הן מביעות תחושות אהבה עמוקות שורשית, אך גם תחושת כאב ואכזבה כאשר הם חשים את הכישלון בהשגת דרכם. על אף שלא ראיתי את הסדרה, ממה ששמעתי אני מתאר לעצמי שהסרט לוקח השראה ומציג וויב מאוד דומה ל-״המקום הטוב״.
עיצוב ההפקה של הסרט פשוט מהמם והופך את הסרט הזה לממתק ויזואלי צבעוני וחמוד ביותר, מהסוג שכבר לא רואים היום יותר מידי בקולנוע בלייב אקשן. הסרט ברובו מתרחש במעין מרכז כנסים ומלון, בו אנשים שונים מנסים למכור לך את עולם חיי הנצח השונה והמיוחד שלהם. הדבר לא רק מאפשר חופש יצירתי וגיוון בקביעת השפה העיצובית והשיווקית של כל אחד מאותם העולמות, גם אם הם מופיעים לשניות בודדות על המסך, אלא גם סט המלון והועידה כולם מעוצבים באופן ויטנג׳י אפשר לומר, דבר המשרה תחושה מאוד מנחמת. הייתי אומר משהו באמצע בין הסגנונות הויזואליים של ״לוקי״ ושל ״וונדה-ויז׳ן״. בנוסף, מאחר ומדובר באיזור שנמצא מעבר לרובד החיים, היום והלילה מיוצגים שם לא באמצעות שמש וירח קלאסיים, אלא למעשה כל האיזור נעטף ברקע עשוי בד הצבוע בצבעי פסטל ומוחלף אקטיבית מספר פעמים ביום. כך אפשר לראות איך רקע של בוקר בהיר או שקיעה אדמונית נפרשים על גבי הלוקיישן, דבר מהמם בפשטותו בעיניי.
הסרט לוקח כיוון עיצובי שגורם לו להרגיש ממש כמו הצגה בימתית קלאסית קומית-רומנטית על זוג אוהב משנות ה-60, ואני חושב שמדובר באלמנט מרכזי לסיבה שהסרט עושה כל כך טוב על הנשמה. הוא מתכתב טוב גם עם העובדה שהדמויות שלנו אמורות להיות מבוגרות וזקנות, למרות שהן משוחקות על ידי שחקנים צעירים, וכן מוסיף לפנטסטיות של האווירה. לא מפתיע אותי שהדבר שהכי בלט בעיניי בסרט הוא עיצוב ההפקה, זאת מאחר וב-Q&A שהיה לאחר הסרט, הבמאי סיפר שהתחיל דרכו בלימודי עיצוב הפקה.
קאסט השחקנים של הסרט פשוט מצוין, מקסים ומופלא לכל רוחבו. כל אחד ואחד מהם מצליח להביא את הטיימינג הקומי שלו, לצד רגעים מרגשים ואנושיים ביותר, וכולם מקדמים את הסרט באותן האנרגיות, באותה האיכות, ומרימים אותו למעלה. זה כולל את דמויות הצד של דיווין ג׳וי רנדולף (שמשום מה לבושה כמו בובספוג בסרט הזה) וג׳ון ארלי, שמשמשים כמעין אתנחתאות קומיות המלוות את הדמויות הראשיות ומסבירות להם ולקהל את האופן שבו הדברים עובדים בסיטואציה הזאת. הם מהווים תוספת נהדרת לעלילה, בכך שהם שומרים על ציניות, חן ובמקום מסוים החצנה קווירית.
אך שבחי המשחק הגדולים ביותר הולכים לשני השחקנים הראשיים של הפרויקט, מיילס טלר ואליזבת אולסן, שבאמת הפעימו אותי בהופעות המשחק שלהם, על אף שזה לא הפעם הראשונה שאני רואה אותם בחומר מתוסרט. שני השחקנים לא רק שומרים על אווירת הקלילות וההומור באופן משכנע למדי ועם זרימה מתמדת, אלא הם גם מצליחים באופן מרשים למדי להטמיע עצמם לתוך דמויות שאמורות להיות במהותן אנשי הגיל השלישי. דרך הדיבור, ההתנהגות, המחשבה והפעולה של כל אחד מהם מתאימה בדיוק למאפיינים שנכללים בזהות של אנשים מבוגרים ומנוסים, ובחלקם גם מעט מותשים ונרגנים, למרות שבמציאות וגם ויזואלית בסרט הם צעירים בהרבה. זה דיוק שהסרט לא צועק בצורה בולטת בעינך, אבל מורגש בכל פעם שהשחקנים האלו מופיעים על המסך.
התלונה היחידה הקטנה שיש לי על הסרט, היא שבאופן אירוני יש לו כמה וכמה רגעים שמרגישים כאילו הם הסוף של הסרט. נקודה אחת באופן ספציפי מרגישה כמו סוף סופי בהחלט. עם זאת, הסרט ממשיך לרוץ לעוד חצי שעה נוספת אחרי הנקודה הזאת. זה אומנם גרם לי להרגיש שהייתי מעריך את הסרט גם אם הוא היה מסתיים קודם, ובהחלט הפתיע אותי, אבל ה-30 דקות הנוספות היו ברמה זהה למה שהגיע קודם לכן, כך שאני לא חושב שזה פגם בחוויה.
בשורה התחתונה, מדובר בסרט מצחיק, מרגש, צבעוני, קליל ובעל קסם, שבוודאות יגרום להם להרגיש חם בלב, לחוש נחת, אולי להתרגש מעט, ולהסתכל על האנשים בחייכם שהובילו אתכם לרגעים המאושרים ביותר שחוויתם עד כה. המלצה חמה במיוחד לראות בקולנוע מתי שאפשר, אין לי ספק שקהלים רבים בארץ שאוהבים סרטים קסומים שכאלה הולכים להתאהב בו.
ציון שלנו:
טוב מאוד
הטוב
פסק הדין
המלצה חמה במיוחד לראות בקולנוע מתי שאפשר, אין לי ספק שקהלים רבים בארץ שאוהבים סרטים קסומים שכאלה הולכים להתאהב בו
הקרנת הסרט הייתה הקרנת הבכורה העולמית שלו, בה נכחו מגוון חברי הקאסט - מיילס טלר, אליזבת אולסן, קאלום טרנר, דיווין ג׳וי רנדוף וג׳ון ארלי - לצד הבמאי דיוויד פריין. בעוד שדיוויד ומיילס בעיקר צחקו ונהנו מהסיטואצה, שאר חברי הקאסט היו קצת בהלם מהאירוע והיו מעט יותר שקטים במהלך הראיון. בכל אופן, שמחנו לראות על הבמה במציאות את מכשפת השני האייקונית שלנו וכן את מיסטר פנטסטיק (כן, נגיד זאת גם שוב).
ואלו הם כל הסרטים שראיתי ביום הרביעי של הפסטיבל! נמשיך בקרוב עם סיכום הסרטים שראיתי ביום החמישי של הפסטיבל, שכולל קצת מקולין פארל, קצת ממאדס מיקלסן, וקצת מ... ג׳וש גאד?
עונת הפרסים הארוכה במיוחד סוף סוף נמצאת מאחורינו, כאשר היוצרים, האמנים, השחקנים והשחקניות זכו לרגע התהילה שלהם כשקיבלו את הפרסים הנחשקים ביותר בתעשייה על יצירותיהם הקולנועיות שיצאו בשנת 2025. בואו לראות האם הסרט שאהבתם זכה להטביע את חותמו ההיסטורי עם גביע זהוב חדש!
הסרט הבריטי החדש בכיכובם של הארי מלינג ואלכסנדר סקארסגרד לוקח את הקהל למסע ייחודי ומעורר חוסר-נוחות רצויה, כאשר בחור צעיר לומד להכיר על בשרו את גבולותיו האישיים המועדפים במערכת יחסים רומנטית-מינית. בתחום שנחשב יחסית טאבו ובסוגה קולנועית שלרוב משומשת כאמצעי זול לחוצפה, הפרויקט הזה דווקא מצליח להדגיש מסרים של פיתוח אישיותי חשוב דווקא דרך הרגעים שגורמים לנו לראות אושר של אחד כסבל של אחר.
סרטו החדש של הבמאי הדרום-קוריאני פארק צ׳אן-ווק מעביר את הגיבור שלו דרך חוויה מתסכלת ביותר: פיטורים ממשרה בכירה לאחר קריירה ענפה. מה יכול לעשות האדם שהתרגל לחיות במעמד סוציו-אקונומי כה גבוה, שהקרובים אליו רואים בתעסוקתו מדד לאיכותו כבן אדם? בשוק התחרותי של היום, ניכר שאין בעיניו ברירה אחרת, אלא לאתר את כל המתחרים - ולעקור אותם מהשורש. האם גם אנחנו הצטרפנו לממליציה של הקומדיה הבינלאומית המובילה של עונת הפרסים?