אחד האלמנטים שהכי הכעיסו את הקהל ב-"ג׳וקר: טירוף בשניים" (שאגן עליו כמעט לבדי עד יום מותי), היה הרגע בו בבירור הסרט מצביע על הקהל כאשם בכך שהעז לתמוך ולהריע למעשיו של הדמות הנפשעת בסרט הראשון. מעין נזיפה ואמירת "נו נו נו" קולנועית.  

גם בעונתה החמישית והאחרונה של הדרמה "את", שעלתה בנטפליקס בשבוע האחרון, בוחרים היוצרים לומר לנו ברגעי הסיום - "היי, תראו את מי הערצתם פה למשך 5 עונות, מה יש לכם?". אך בעוד שהגרסה של הג׳וקר הרגישה יותר מטיפה וטרחנית כלפי הקהל, זו של "את" עוברת בצורה יותר טבעית. למה? 

התשובה היא שבמהלך כל העונה האחרונה, הסדרה עבדה בכדי לגרום לנו להפסיק להריע בשביל ג׳ו גולדברג, מה שאומנם עבד, אך גרם לה להיות העונה הכי פחות מוצלחת של הסדרה. מה שהפך את העונה הראשונה ללהיט כה גדול ואת הדמות של רוצח מבחיל כמו גולדברג לאהובה כל כך, היה שבעזרת הקריינות המבריקה ופיצולי העלילה המסובכים, תמיד היה לנו תירוץ לסיבה לפיה הוא עושה את מעשיו. תמיד היינו שותפים והבנו מדוע הוא חייב לעשות את המעשה הנורא הבא. ועמוק בלב, רצינו שהוא יחמוק מעונש על מעשיו כל פעם מחדש.

אך בעונה 5, ג׳ו כבר לא מסתיר את הכמיהה שלו לרצח ודם. הוא פשוט מחליט לחסל את כל מי שנקלע בדרכו כמעט, ללא שום הסבר רציונלי מספק (בכללי רמת המשכל של ג׳ו ירדה משמעותית באורך פלא בעונה הזו). הבחירה הזו פוררה לאט לאט כל שארית הזדהות שהייתה לנו איתו. זו אולי בחירה מובנת מבחינה מוסרית, אך קצת פחדנית בסופו של דבר. היא הפכה את העונה האחרונה להרבה פחות מורכבת ועמוקה, המגיעה למסקנה שג׳ו הוא איש רע שצריך להיענש וזהו.