פרק 8 בעונה 2 של ניתוק מראה לנו את העולם דרך העינים של קובל, שעוברת מסע שחרור מהכת שמעיד ומסביר לנו איך ולמה לומון הם כת גם בעולם החיצוני
ניתוק · עונה 2 · פרק 8סדרת טלוויזיהכן כן, גם לסדרות מצויינות כמו ״ניתוק״ יש פרקים חלשים יותר ואיטיים יותר (אם כי לא גרועים או רעים), ואחרי שבמשך 7 שבועות קיבלנו פרקים מרהיבים, הגיע הרגע שבו ״ניתוק״ הורידה הילוך וגרמה לי בפעם הראשונה מאז תחילת העונה (ואני מניח שגם לצופים רבים) לעקם קצת את האף. יש לכך הרבה סיבות כמובן, החל מהעבודה, שמדובר בפרק יחסית מנותק (סטגדיש!) מהסיפור הראשי שמרגיש כמו סוג של פילר (אם כי לא בדיוק, אבל עוד על כך אחר כך), שמגיע דווקא בסמוך לסיום העונה ואחרי אחד מרגעי השיא שלה, האומנותיות והביזאריות של הפרק הזה שהרגישו לעיתים קצת יותר מידי, והאורך והמבנה שלו שאיכשהו גורמים לו להרגיש בו זמנית גם ארוך מדי וגם קצר מדי. אבל אני לא פה כדי לבקר אותו אני פה כדי לנתח אותו, כי למרות כל אותם חסרונות הוא לא פרק רע, והוא מצליח לשפוך אור על אחד האספקטים החשובים והפחות מדוברים בסדרה עד כה. הוא מצליח להראות לנו איך ולמה לומון מתנהלת ככת גם בעולם החיצוני, וכיצד זה משפיע על האנשים בהם היא משתמשת.
כבר בסצנות הראשונות של הפרק, עוד הרבה לפני שאנחנו רואים ונוגעים בלמה או באיך שלומון מתנהגת ככת, אנחנו רואים את ההשפעות שלה על אותם נפגעי הכת וזו השפעה קשה ומכוערת. כאשר הרמוני קובל (פטרישה ארקט) מגיעה אל עיירת הילדות Salts Neck (צוואר המלח אם תרצו), אנחנו רואים מקום שניתן לתאר אותו רק בתור חור. מקום שבור ועלוב, שלא נותר בו דבר וכל מה שיש בו זה אנשים שהם במקרה הטוב מסכנים וחולים, ובמקרה הרע פנאטיים דתיים. זה מקום שלא נותר בו דבר, וגם את המעט שהיה לו לומון לקחו. הסדרה טורחת להדגיש לנו עד כמה המקום הזה עזוב ברגע חשוב במיוחד, כאשר המפטון ( בעל הבר והחבר הטוב של הרמוני קובל, מחליט לצאת לעזור לה, ומשאיר את הבר (שנראה כמו הדבר היחיד שעוד קיים) בידיה של רוז, הזקנה והגוססת. הוא הרי יודע שהעיירה הזו כל כך עלובה ועצובה, שאין סיכוי שמישהו יכנס ויגנוב או יפגע לו בבית הקפה, (וגם אם כן מה הוא כבר יפסיד), שהוא פשוט מחליט להפקיד אותו בידיה של רוז, שבשלב הזה כבר חצי מתפקדת, מה שמזקק את תחושת השיממון והנטישה בצורה מושלמת. אותה אווירת עיר רפאים ששולטת בעיר וגורמת לה להיראות כמו המקום הכי נידח ובזוי על כדור הארץ, מעידה באופן מדויק על הדבר הכי טוב שלומון יודעים לעשות. ניצול. אחרי הכל, אם יש משהו שהסדרה הזו מלמדת אותנו על לומון, היא שלפני שהיא חברת תרופות או טכנולוגיה, היא קודם כל חברה שמתמחה בניצול מיטבי ואכזרי ביותר של כל המשאבים שעומדים לרשותה. רק בפרק הקודם ראינו איך לומון מנצלים לטובתם את הטראומה של ג׳מה ושל מערכת היחסים שלה עם מארק בצורה הנוראית ביותר שאפשר. במהלך שתי העונות עד כה אנחנו רואים איך הם מנצלים את כל מי שבקומת המנותקים, פנימיים וחיצוניים כאחד, לטובת עבודתם המסתורית והחשובה, ועכשיו בפעם הראשונה אנחנו עדים לכך שתרבות הניצול והנטישה של לומון זולגת גם מעבר לקומת הניתוק ופוגעת במשפחות שלמות ובאנשים, שלא קשורים אל לומון ואל קומת המנותקים, רק כי הם רוצים ויכולים.
אחרי שאנחנו פותחים את הפרק עם מה שאפשר לכנות השלב הסופי בניצול וההשפעה של לומון על העולם החיצון, אנחנו עוברים לשלבים ההתחלתיים בניצול, כאשר לאט לאט, ככל שהפרק מתקדם, אנחנו מתחילים לראות ולהבין מדוע, איך ומה לומון עושים כדי להשתמש בכל המשאבים שיש להם עד היסוד (ואף ליצור משאבים חדשים). אנחנו למדים על הסיבות השונות וראיית העולם של לומון מהעיניים של הרמוני קובל, מנהלת קומת המנותקים לשעבר, כאשר להפתעתנו הגמורה היא ממש עוברת תהליך של התפכחות ויציאה מכת. בתחילת הפרק, באותן סצנות שאנחנו רואים לראשונה את עיירת הולדתה של קובל, שכאמור נראית כמו המקום הנטוש בעולם, אנחנו רואים שלא ממש אכפת לה. היא די אדישה לסבל, העוני והעולב של המקום אליו היא הגיעה, והיא מתעלמת לחלוטין ממה שהוא ככל הנראה הומלס שיושב בקור ועושה סמים (בצורה מוזרה מאוד יש לציין), כשהוא קופא מקור בשלג. בשלב הזה, ואף על פי שזרעים ראשוניים של תהליך ההתנתקות שלה (סטגדיש שוב!) מלומון נזרעו עוד בתחילת העונה (ולמעשה כבר בסוף העונה שעברה), קובל היא עדיין עוד תוצר וחיילת שלהם, ובדיוק כמו מי שגידל וטיפח אותה, גם היא נצלנית, ולא ממש אכפת לה מהנזקים שהיא יצרה או חווה. יש לה משימה מול העיניים והיא תצליח למלא אותה, גם אם זה אומר שהיא תנצל כל מה שאפשר לטובתה.
אבל הכל מתחיל להשתנות כאשר היא פוגשת את המפטון, חבר הילדות שלה ובעל בית הקפה המקומי, שמשמש כנקודת העניין והשמחה היחידה (אם בכלל אפשר לקרוא לה ככה) בעיירה השוממת הזו. למעשה, המפטון הוא אלגוריה מושלמת של הפנימיים בראי עיניינו הצופים. מעבר לכך שהוא שונא שנאת מוות את לומון, בדומה לאותם פנימיים שאנחנו פוגשים במהלך הסדרה, גם הוא נקלע לסיטואציה הזו במקרה, ואף אחד לא שאל את דעתו - לא כאשר לומון השמידו כל חלקת אדמה טובה שהייתה לו בחיים, ולא כאשר קובל התפרצה לחיים שלו משום מקום אחרי שנים של נתק, וביקשה ממנו לעזור לה. בנוסף, גם הוא עושה דברים שהוא לא ממש מבין למה הוא עושה אותם (קובל הרי לא מסבירה לו למה היא צריכה שהוא יעזור לה), ובדיוק כמו אותם פנימיים אחרי עבודת שכנוע קלה, הוא עושה את מה שמבקשים ממנו בהתחלה בזעף, אבל ככל שעובר הזמן הוא מתרכך יותר, ועוזר לקובל בחפץ לב. הנוכחות של המפטון עבור קובל משמעותית ביותר משתי סיבות עיקריות. ראשית, הקשר האישי שלו ושלה גורם לקובל להתנהג בפעם הראשונה מאז תחילת הסדרה כאדם אמיתי. היא כבר לא ראש מחלקת המנותקים, והיא כבר לא אותה אישה תמהונית והזהויה שיש לה בבית מקדש לקיר איגן, אלא היא אדם נורמטיבי עם חברים, שנקלעה לצרה וצריכה עזרה, ולראשונה מאז שהחלה הסדרה, הופך אותה לדמות אנושית שאפשר להבין. שנית, היא גורמת לכך שקובל בפעם הראשונה מבינה את ההשלכות של לומון על החיים של אנשים. עד כה, קובל במקרה הטוב הייתה אדישה לסבל שאחרים חוו מלומון, ובמקרה הרע (כמו עם העובדים בקומת המנותקים למשל) היא הייתה אחראית להרבה ממנו, אבל עכשיו לראשונה, בעקבות הקרבה שלה אל המקום ואל האדם שנפגע, כאשר היא נפגשת עם המפטון ליד המפעל הישן, שלמעשה משמש כסמל ההשתלטות והנטישה של לומון את העיירה, היא מצליחה בפעם הראשונה להבין את הנזק שלומון עושים. כך, בגלל ההקבלה המאוד טובה שאפשר לעשות בין המפטון לבין הפנימיים, קובל מבינה גם לראשונה את הסבל של הפנימיים. היא מתחילה להבין את ההשפעה המטורפת של לומון עליהם, ובעקבות אותו הדמיון לראשונה אי פעם היא גם מתחילה להסתכל עליהם כבני אדם ולא רק ככוח עבודה או מוצר של החברה, ולמעשה היא רואה את הפנימיים (ואת המפטון) בדיוק כפי שאנחנו רואים ומבינים אותם במהלך הסדרה. זהו השלב המשמעותי הראשון שמערער את קובל ואת תפיסת עולמה, והוא הצעד הראשון שלה אל עבר היציאה מהכת המוזרה והביזארית של לומון שתגיע בסוף הפרק הזה…
בדיוק כמו (כמעט) כל פרק של ניתוק, אם יש דמות או אירוע שמייצג את הצד הטוב או החיובי של הסיפור חייבת להיות דמות או ארוע שמייצג את הצד הרע של הסיפור, ובדיוק בשביל זה יש לנו את סיסי קובל (ג'יין אלכסנדר). סיסי היא ספק דודתה ספק אחותה הגדולה של הרמוני קובל, והיא עדיין מתגוררת בבית משפחת קובל הישן, היכן שהרמוני גדלה. אם ציינו שהמפטון מייצג עבור קובל את מה שהפנימיים מייצגים עבורנו, אז סיסי מייצגת עבור הרמוני את איך שהיא נתפסת בפני הצופים, ובפני עובדיה המנותקים. אף על פי שסיסי והרמוני קרובות משפחה (ועל פי חילופי הדברים ביניהן משתמע שהיה להן גם קשר קרוב), סיסי מתייחסת אל הרמוני בצורה דוחה ומוזרה, ואף מעליבה אותה ומכיאבה לה עם התגלית האכזרית על כך שאמה של הרמוני, החליטה להרוג את עצמה. בדיוק כמו הרמוני בעונה הראשונה, גם סיסי מצטטת את קיר ולומון (גם כאשר ממש לא צריך) מפצירה בה חזור ושוב לחזור אל לומון ולבקש סליחה ממשפחת איגן (שכמובן מבטיחה לתת אותה), ושמה בראש העדיפויות שלה את נאמנותה המוחלטת אל קיר ולומון מאשר את טובתה של הרמוני, שהיא ממש בשר מבשרה. אנחנו גם עדים ורואים את התככים והמזימות שלומון עושים על ודרך סיסי כלפי הרמוני, מה שמספק עוד הצצה לשיטות הפעולה שלהם ככת, שבשילוב העובדה שאנחנו מגלים כי הרמוני גדלה, עבדה והתחנכה בלומון מגיל אפס, מספקים הסבר ודוגמאות מעניינות ביותר על איך לומון שוטפים את המוחות של האנשים גם מחוץ לקומת המנותקים. לסיסי אמנם אין את הכוח הרב שהיה להרמוני על הפנימיים בקומת המנותקים, וכל מה שהיא יכולה לעשות (וגם עושה) זה התקשר למר דראמנד ולומון ולהלשין על הרמוני, אבל בסופו של דבר בזכות אותם חילופי דברים ביזאריים ושיטות ההשפלה השונות (בהן גם קובל השתמשה לא מעט בעונה הראשונה), סיסי עדיין מצליחה לגרום להרמוני להרגיש את אותה תחושת השפלה והקטנה שהרמוני גרמה לפנימיים להרגיש. כך לא רק שהרמוני רואה את התוצאות ההרסניות של לומון על הפנימיים דרך העיינים של המפטון, אלא היא חווה על בשרה את הצד השני ורואה איך היא נתפסת בעיני האנשים שעבדו תחתיה. היא חווה על בשרה את הרפש והטירוף שלומון גורמים לחברי הכת שלהם להוציא ולהפגין כלפי כל מי שיוצא נגדה, וגם היא לא אומרת את זה במילים המשחק המצוין של ארקט, מצליח להעביר במהלך הפרק את תחושת הגועל והסלידה שמתחילה להתעצם אצל קובל עקב ההתנהגות של סיסי, שבסופו של דבר היא סלידה וחלחלה מההתנהגות הישנה שלה עצמה.
בנוסף, בדיוק כמו אותם פנימיים שחיים בקומת המנותקים, גם הרמוני קובל מקבלת תזכורת לטראומה ולהרס שלומון הביאו אל החיים שלה. בסצנה מעולה שמדגישה עד כמה ארקט שחקנית טובה, אנחנו רואים את הרמוני שמתפרצת על סיסי שמסתירה ממנה את הציוד הישן שלה ואת המפתח לחדר של אמה המנוחה, הופכת את החדר של סיסי מקצה לקצה עד שהיא מוצאת את המפתח המיוחל ונכנסת אל החדר. בחדר, היא מגלה שלא נשאר כמעט דבר מלבד מיטה בלויה וצינור הנשימה (כמעט שלם) והישן של אימה, ובאקט שמוציא החוצה את כל האבל, היגון והכעס שהיא צברה במרוצות השנים כלפי לומון (שמסתבר שהם וסיסי אפילו מנעו מהרמוני להפרד מאמה הגוססת), כשהיא שכובה על מיטתה של אמה המנוחה, היא מוציאה את החלק החסר בצינור ההנשמה שלה אותו הביאה מביתה שבקיר, ומחברת אותו אל החלקים שנשארו מאוחר ובכך יוצרת לעצמה רגע של איחוד אינטימי עם אמה, ולמעשה לוקחת משהו שלומון גזלו ממנה ומנסה להשיב אותו לעצמה. מיד לאחר מכן, היא פורצת בבכי עז ונושפת אל אותו הצינור בצורה כזו שקולות הבכי והיגון שלה, מתערבבים עם הרוחות השורקות שבחוץ ויוצרים מן הקבלה מושלמת לטראומה שלה ולטראומה שהעולם והאנשים שהיא מכירה, חווים מלומון שמתערבבים לכדי עצבות אחת קולקטיבית וגדולה. אבל לא הכל נורא כי שוב, בדיוק כמו הפנימיים, גם הרמוני מצליחה למצוא את טיפת האור בקצה המנהרה החשוכה שלומון כולאת בתוכה את כל מי שמתנגד לה. קצת אחרי אותה סצנת הבכי היא נרדמת, והמפטון נכנס להעיר אותה מה שמאוד מרגיז את סיסי כי הוא מחלל והורס את הבית. כאשר הוא מעיר אותה, השניים חווים רגע אינטימי ומרגש ביחד, שמשמש מעין סוג של פריקה עבור קובל והמפטון וכמעין נקודת אור אחת בודדה שיש להם, ולומון עדיין לא הצליחה לשאוב. הסצנה הזו מאוד הזכירה לי כמה סצנות של מארק והלי, כי בדיוק כמוהם גם הרמוני והמפטון משתמשים אחד בשני כדי למצוא תקווה ואופטימיות למרות הסבל הגדול שהם חווים בו, ובדיוק כמו הזוגיות והרגעים המרגשים והחמימים בלב של מארק והלי, גם הסצנה הזו מוכיחה שלא משנה עד כמה לומון ינסו לנצל ולדכא את כולם, כשאנשים מספיק עקשנים, הם ימצאו אהבה ואופטימיות.
כאשר לקובל יוצא לחוות גם את נקודת המבט של הפנימיים כלפיה, וגם את נקודת המבט שלה כלפי הפנימיים על בשרה בפרק אחד ובתקופת זמן מאוד קצרה, הם יוצרים אצלה שילוב של רגשות ותחושות שהודפים אותה אל מחוץ לכת של לומון, ומציג לנו פעם נוספת את התוצאה היחידה שלומון לא שולטים בה בעקבות הניצול המאסיבי שלהם, והוא המרד והאחווה שמתעוררים בין הדמויות שמדוכאות על ידן. לומון, שחושבים שהדרך לטפל בדמויות המורדות היא להעמיק את השליטה הניצול והעונשים שהם נותנים להם, לא מצליחים להבין שככל שהמצב נהיה קשה יותר וככל שהדמויות נמצאות במצב קיצוני יותר, ככה הן יהיו מאוחדות יותר והרצון למרוד במערכת גדול יותר. ראינו את זה קורה בסוף העונה הראשונה, כאשר ארבעת הפנימיים הפעילו את פרוטוקול השעות הנוספות, המשכנו לראות את זה במהלך העונה סביב הסיפור של הלי והלנה (ואפילו בחלקים של הסיפור של ג'מה), ואנחנו רואים את זה פעם נוספת עכשיו כאשר קובל והמפטון מתאחדים כנגד לומון. השניים, שהחלו את הפרק, כאשר הם כועסים ושונאים אחד את השני, הבינו כל אחד בדרכו כי יש להם אויב משותף והחליטו שיהיה רצוי להילחם בו מאשר אחד בשני. האחדות, האחווה והמרד כלפי לומון שנוצרים אצל קובל והמפטון מוצגים דרך שתי הדמויות כאשר כל אחת מהן עושה מעשה גבורה אקטיבי כלשהו כנגד הכת שמיררה את חייהם. המפטון עוזר לקובל לברוח ומעכב את לומון בסוג של ״הקרבה עצמית״, ואילו קובל מחליטה לחזור אל דבון ומארק ובפעם הראשונה מאז תחילת הסדרה, למרוד בלומון ולחבור אליהם בנסיון להפיל את החברה באקט הירואי. זו תהפוכה של ממש בדמותה של קובל והתהליך שהיא עוברת בפרק הזה מוכיח מעל כל צל של ספק שלמרות שלומון טובים (אפילו מעולים) בשיטות שטיפת המוח שלהם, הם לא מושלמים ובסופו של דבר עם מספיק טעויות ומספיק סבל וניצול גם החיילת הכי שטופת מוח והכי נאמנה תמרוד.
אחרי כל זה אנחנו נשארים עם שאלה אחת בלבד והיא למה? למה לעזאזל שחברת תרופות תקים כת שכזו? בעולם של הפנימיים הרעיון של כת די הגיוני, כי אחרי הכל כאשר הם חיים בעולם שמורכב מארבעה קירות בלבד אם לא ניתן להם משמעות או דת (גם אם הם שקריים לגמרי) הם לא ישרדו, ובטח ובטח שלא יעבדו בשמחה וברצון כמו שלומון רוצים. אבל למה שזה יקרה בעולם החיצוני? למה שלומון תשתלט על עיירות שלמות רק כדי להרוס כל חלקה טובה בהן? ובכן התשובה שהפרק הזה מספק היא שלומון עושה את זה מכיוון שהיא לא חברת תרופות. היא חברה של ידע וחיילים. אנחנו רואים את הסיבה לכך שלומון עושה את כל מה שהיא עושה גם בעולם החיצוני ברגע השיא של הפרק כאשר נחשף בפנינו שהרמוני קובל, המנהלת של קומת המנותקים היא לא פחות ולא יותר מאשר זו שהגתה ובנתה את הקונספט של הניתוק. זו תדהמה של ממש, שכן עד כה נטען שמי שהגה את הצ'יפ הוא המנכ״ל הנוכחי של לומון ג'ים איגן (ותכלס זה די הגיוני לא?), אבל ככל שאנחנו חושבים על זה יותר ויותר אנחנו מבינים שלמעשה העובדה שקובל עומדת מאחורי הניתוק הרבה יותר הגיונית. כל מה שהאיגנים בנו נבנה כדי לשרת אותם ובסופו של יום, כאשר הם הבינו מתישהו במרוצות הזמן כי הם לא יכולים להיות הכי טובים בהכל, הם הבינו שכדאי להם להתמקצע ממש בשליטה מנטלית ופיזית על אנשים. ככה, גם אם הם בעצמם לא יהיו הכי טובים בהכל הם ידעו למשוך בחוטים ולגעת באנשים הנכונים כדי למנף לעצמם כל דבר שירצו, והעובדה כי הרמוני קובל המציאה את תהליך הניתוק (שנחשב לאחת ההמצאות המדעיות פורצות הדרך של המאה ה-21) ונתנה אותו פחות או יותר במתנה למשפחת איגן היא דוגמא מעולה לכך. בסופו של דבר השליטה בחלקים נרחבים בעולם כסוג של כת מודרנית, כזו מאפשרת למשפחת איגן ולומון מונופול על הידע, וברגע שהם הצליחו להשיג כזה דבר, הם יכולים להשיג הכל. באשר לחיילים, זו מטרה משנית אך חשובה לא פחות, ואנחנו רואים אותה כאשר סיסי מנסה לקחת מהרמוני את ההוכחות על כך שהמציאה את הניתוק, ומנסה להשמיד אותם עבור משפחת איגן. נכון, זה לא חשוב ואקוטי כמו מונופול על הידע, אבל עם תשטוף מספיק מוחות ותשים אותם במקומות הנכונים יהיו לך עיניים וידיים בכל מקום, ותכלס, זה אף פעם לא מזיק.
אז כן, הפרק השמיני בעונה השנייה של ניתוק לא מושלם והוא לחלוטין הפרק הכי פחות טוב בעונה. אבל גם בנקודת השפל שלה ניתוק מצליחה לשפוך אור על אספקט חשוב ביותר, ולהסביר לנו למה מדוע ואיך לומון מתנהגת ככת גם בעולם החיצוני, והיא עושה את זה בחוכמה ובחינניות רבה.
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
