🎬תודה לפורום פילם ודיסני ישראל על ההזמנה להקרנת העיתונאים!
תקציר:לילו (מיה קלוהא) היא ילדה צעירה שחיה תחת השמירה החד-הורית של אחותה הגדולה, נאני (סידני אליזבת אגודונג), באי קוואי שב-הוואי. לילו מתקשה למצוא חברים ואף נדחית בידי בנות גילה, בעקבות תחומי העניין הלא סטנדרטיים שלה, מה שמתיר אותה בודדה. במקביל, נאני מתקשה להחזיק את משק הבית שלה ושל אחותה, כשהאיום כי משרד הרווחה עלול לקחת ממנה את לילו בגין הזנחה מרחף מעל ראשה. הקשיים הנפשיים והאישיים של השניים יערערו את הקשר שלהן - עד שלפתע, חייזר כחול, פרוותי ומופרע ינחת בכדור הארץ, אותו הן יאמצו כחיית מחמד. למרות שיקשה לא מעט על המצב הקיים, החייזר שיקבל את השם ״סטיץ׳״ יזכיר להן את המשמעות האמיתית של ״אוהנה״, אך יביא לא מעט בעיות נוספות בעקבותיו...
לאורך השנה האחרונה, דיסני הציגו בצורה די ברורה אסטרטגיה חדשה בכל הקשור להפקות באורך מלא שלהן - להעביר את רוב התכנים שיועדו לסטרימינג, בדגש על סרטי המשך, רימייקים וספין-אופים, לשחרור קולנועי מלא - מהסיבה הברורה שצעד שכזה יוביל לסכומי הכנסות גדולים, הרבה יותר מאשר פשוט לשחרר אותם לדיסני פלוס בציפייה לעלייה בכמות המנויים. אסטרטגיה נוספת והרבה יותר ״תאגידית״ שהם התחילו להוציא לפועל, היא המיקוד ביצירת תכנים חדשים של המותגים הרווחיים ביותר של החברה בתחומי המרצ׳נדייז. זאת מאחר וזו הדרך הבטוחה ביותר גם לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה שלנו, וגם לעודד יותר משפחות לשלם את המחיר המלא של מספר כרטיסים על מנת לצפות בהם בבתי הקולנוע.
הניסיון הגדול הראשון שלהם לשלם את שני האסטרטגיות האלו יצא לדרך עם שחרור הסרט ״מואנה 2״ בשנה שעברה, אשר כידוע הייתה סדרת סטרימינג שנערכה מחדש. בעוד שהצופים יכלו בבירור לראות את פגמי האיכות בתוצר הסופי, עצם ההתלהבות הציבורית הגדולה ממותג מואנה בעצמו הוביל קהלים רבים לרוץ במהרה לבתי הקולנוע ולהכניס לפרויקט מעל למיליארד דולר. אז בהתחשב בכך שהקהל ״לימד״ את דיסני שמדובר בצעד מאוד רווחי ומשתלם, זו לא הפתעה גדולה במיוחד שהם החליטו לעשות דבר דומה עם עיבוד הלייב-אקשן שתוכנן במקור לסטרימינג, של הסיפור הפופולרי שלהם, המוביל רישיון מרצ׳נדייז שמכניס 2 מיליארד דולר בשנה, המתמקד ב-״כלב״ חייזרי כחול אחד ושטותי.
עכשיו, בעוד שאני כן מאמין שהסרט הזה יהיה מבדר דיו למשפחות שיצפו בו, אפשר בבירור לראות שהסרט הזה פותח במטרה להציג את ההתנהגות הערמומית, הזדונית והאקראית של סטיץ׳, לצד פעולותיו הטיפשיות, מעל לכל דבר אחר - וזאת גם מעל לסיפור הרגשי המרכזי שהצית את המותג הזה מלכתחילה. דיסני יודעים שרוב הצופים שבאים לראות את הסרט הזה לא יכולים לחכות לראות אותו מביע טירוף וחמידות בו זמנית, כך שהסרט לא מבזבז זמן עם כך - ומציג את סטיץ׳ על המסך ממש כ-5 שניות לתוך הסרט, אפילו לפני שאנחנו רואים את ג׳ומבה במשפט שלו. הסרט חש בצורך עז לתפוס את תשומת הלב של הקהל באופן מיידי, ולא סומך עליכם שתישארו מפוקסים אפילו אם תהיה בו דקת סיפור אחת לפני כן.
וכמה שהם ממהרים להראות לכם את סטיץ׳ מהר ככל הניתן, הם גם ממהרים יתר על המידה את סיקוונס הפתיחה של הסרט. כל אותו סיקוונס שנועד להציג לנו את סטיץ׳, וכן את ג׳ומבה, פליקלי והמטרות של הפדרציה הגלקטית, שארך בסרט המקורי כ-10 דקות שלמות (מתוך 85 דקות), אורך כאן פחות מ-6 דקות (מתוך 108 דקות). התחושה שדיסני מעוניינים לסיים את אותו הסיקוונס מהר ככל הניתן פוגעת בתהליך בניית האקספוזיציה הבסיסית שגורמת לסטיץ׳ להיתפס כאיום, ומסירה כל רמת חיבה שהייתה לדמותו של ג׳ומבה, כאשר הוא לא עובר בתור גאון מרושע וציני, אלא יותר כמו בחור מגעיל ממוצע. אך אף יותר ברור לי כאן, שנדמה שהם רצו לחסוך בעלויות האפקטים הממוחשבים כמה שאפשר, ולפיכך מיהרו סצנות שהן ממוחשבות לגמרי אל סופן על מנת שיוכלו להגיע לסצנות הלייב-אקשן הזולות בהרבה. כמובן, עבודות אפקטים אינן זולות, אבל ניכר שדיסני ניסו במכוון לקצץ בתקציבים ולחסוך בעלויות ההפקה, אפילו אם זה בא במחיר של החלשת ההצגה הראשונית של דמויות מרכזיות וחשובות.
עוד שינוי משמעותי לרעה הוא ההורדה המשמעותית במשלב הכתיבה של העלילה, הדיאלוגים והבדיחות. הסרט מטמטם את הטקסט הנאמר במספר סצנות מפתח של הסיפור המקורי, ככל הנראה על מנת להקל על יכולת ההבנה שלהם בידי קהלים צעירים, או לפחות על מנת להוציא מהם צחקוקים בכוח בדרכים די זולות, על אף שאין בכך בכלל צורך, ובכנות די מדובר בזלזול בתסריט המקורי המדהים. הוא הופך רגעים של קומדיה ורגש אמיתיים לרגעי חריקת-תקליט מוזרים, או לחלופין, לקטעי סלפסטיק או גועל שמרגישים לא במקום.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
ברור שהומור כזה נפוץ מאוד בתכני ילדים כיום, במיוחד עם קיומם של המיניונים. אבל בעיניי, הבחירה הזאת הורסת את ״קסם הדיסני״ שהסרט המקורי הצליח להטמיע בעצמו ולהציג לקהל. דיסני כחברת תוכן לא צריכה לשאוף להיות מושווית לאילומיניישן, גם אם אילומיניישן עושה ארגזים. דיסני בעבר היו יוצרים תסריטים גאוניים שהיו שובים את ליבנו בזכות הדרך הסיפורית המיוחדת שלהם. הם צריכים לדבוק בדרך הזו. במקום זאת, כפי שציינתי, הם שמים פחות חשיבות על כנות ואמינות הדיאלוג, ובמקום זאת דוחפים יותר ״אקראיות״ מאשר פיתוח העומק הרגשי של הדמויות. הם בטח מאמינים שדור הטיקטוק לא יצליח להישאר מפוקס על סיפור מפורט שמתקדם בקצב סביר, ושהם חייבים לצחוק בקול ולהתלהב ממשהו כל כמה דקות על מנת להישאר מחוברים.
אותה הורדה באיכות התסריט נתפסת גם בצורך הניכר והעז שלו להסביר ולפשט את עצמו יותר מידי עבור הילדים בקהל, במקום לתת להם להבין את המשמעות של הדברים באמצעות סאבטקסט או מודעות סביבתית סבירה של הסצנה. הוא לא יכול לתת לך להבין בדיחות או שיחות בכך שתחבר את הנקודות בראש בעצמך. הוא חייב לדחוף בכוח שורות לדמויות שיסבירו בפניך את המובן מאליו. שורות שיעלימו את האפקטיביות של הכתיבה המחוכמת המקורית, המלאה בשפה מדעית או בהבנות הזויות שנוצרו במוחה של לילו, שנהגת לקבל בסרט המקורי כתוצאה ישירה של גילה הצעיר.
הסרט אפילו דוחף בכוח סיבה פיזית לכך שלילו תבחר לקרוא לחיית המחמד שלה ״סטיץ׳״, באופן מאוד זול ולא משמעותי. הסרט המקורי לא נתן לכך אף תירוץ, ויכולת להבין שהשם הגיע מכיוון המחשבה הייחודי של לילו - אולי אף עם השראה מהשם של ״סקראמפ״. המקורי אפילו מציג את דמויות המבוגרים מנסים להסתיר את העובדה שמדובר בשם לא קונבנציונלי, למרות חיוכים נבוכים על פניהם. זה היה מספיק ואף אחד לא התלונן, אז אני לא בטוח למה הם היו צריכים להצדיק את הנקודה העלילתית הזאת - וזו רק דוגמה אחת של שינוי מעליב שכזה.
אם דיסני רוצים ליצור עיבודי לייב-אקשן של הקלאסיקות המצוירות שלהם, שזה בעיקרון תירוץ על מנת לשחרר אותם מחדש בבתי הקולנוע ולסחוט כסף בהתבסס על נוסטלגיה, ההפקות האלו לא יכולות להרוויח נקודות זכות משימוש חוזר באלמנטים שעבדו טוב בסרט המקורי. עם זאת, הסרט יודע שאתם מצפים שכמה סיטואציות ושורות מרכזיות יופיעו על המסך, ולכן הם עובדים בצורה מאוד שיטתית ועוברים אחד אחד על מנת לסמן וי על כל אותם הרפרנסים והרגעים. אותם סימוני וי מרגישים לא באמת כנים, כאילו הם בעיקר נוצרו על מנת להוביל את הקהל להצביע על המסך כמו המימ של דיקפריו, במחשבה של ״היי, אני מכיר את זה!״.
חלק מאותם שחזורים אפילו לא כאלו חשובים לסיפור ופשוט נזרקים פנימה לצורך הרפרנס בלבד, בעוד שדמויות אחרות בקושי שמות לב שהם בכלל קרו. לצד זאת, ניכר שהסרט רוצה לקחת קצת חופש יצירתי ולשנות כמות הפוקוס והפירוט שאספקטים מסוימים בעלילה יקבלו, כאשר חלקם יורחבו מעבר למה שהוצג במקור. אבל השינויים האלו לא באמת תומכים בקצב התקדמות העלילה, או בהיטמעות שלה בקהל הצופים, ואף במספר מקרים - פוגעים בה משמעותית. כך, ההתנגשות בין החזון של הבמאי, הדרישות התאגידיות של דיסני והנוסחה של התסריט המקורי, יוצרים שילוב לא הומוגני של ניסיון להישאר נאמנים לחומר המקור ובו בזמן לסטות ממנו. זה גורם לשתי הכוונות לחבל אחת בשנייה, ובסופו של דבר, גם בסרט כולו.
הדינמיקה הרגשית בין הדמויות של נאני ולילו, שהייתה אחד האספקטים הטובים ביותר של הסרט המקורי, כן מקבלת כאן פוקוס מסוים, אך בפועל נדחקת הצידה בצל הנחישות של הסרט להציג על המסך את ״מקבץ הקטעים המצחיקים של סטיץ׳״ - מה שפוגע באספקט החשוב מאוד הזה של הסיפור והסיבה המרכזית שהוא עובד כל כך טוב. הסרט לא משקיע מספיק זמן ומאמץ להציג אינטראקציות חברתיות שימצבו את לילו בתור הילדה הדחויה והשונה שחשה בדידות וחוסר בחברים, ואינו מציג הצדקה מספקת לכך שיהיה לה רצון כל כך עז לחבר קרוב שיבין אותה באמת. למעשה, הוא לא מציג אותה בתור ״ילדה מוזרה״ כמעט בכלל.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
ממש כמו התלונות שנאמרו על רימייק הלייב-אקשן של ״מלך האריות״ משנת 2019, הסרט רץ קדימה בסיפור מבלי לכלול פרטים הכרחיים או לתת לשחקנים הכוונה מדויקת מספיק, מתוך האמונה שרוב האנשים בקהל כבר מכירים את הסיפור המקורי ויוכלו לגשר על הפערים בראשם, מאחר והם מכירים את הדמויות האלו בצורה טובה. הבחירה הזאת מונעת מהקהל את היכולת להתחבר רגשית ללילו ולחוש הזדהות עם תחושותיה - עד לרמה שישבתי אמביוולנטי אל מול המסך, בעוד שהסרט המקורי גרם לי לדמוע בסצנות הראשונות שלה.
מאידך, נאני דווקא כן מקבלת הרחבה גדולה (ואולי גדולה מידי) לדמות שלה, בניסיון של הסרט להציג בפנינו יותר צדדים באישיות שלה, בעבר שלה ובדברים שנאלצה להקריב על מנת לשמור על לילו ולשמש לה כאפטרופוסית טובה. הבעיה עם החלק הזה היא שאנחנו מקבלים הרבה מאוד מידע נוסף שמעמיק את נאני בפני עצמה, עם דגש על החוזקות והקשיים שלה בכל הקשור לאובדן ההורים שלהן, שבא על חשבון ההתעמקות בקשר בין האחיות - שהוא הרבה יותר הכרחי להצלחת הסיפור הזה.
לדוגמה, אחד מהשינויים הבולטים ביותר הוא שנאני היא לא זו שהולכת מיוזמתה עם לילו לאמץ כלב, מתוך מחשבה אכפתית על דרך למלא את המחסור שלה בחברים. הפעם לילו דווקא משיגה את סטיץ׳ כחיית מחמד דרך עידודה של השכנה המבוגרת שלה, מה שתופס את נאני בהפתעה וגורם לה לכעס ולשנאת הרעיון. למה שתוותרו על ההזדמנות להראות שלנאני באמת אכפת מהבריאות הנפשית של לילו, מעבר לרצון לשמור אותה קרוב? למה שלא תרצו שהסיפור הזה יציג מחווה פשוטה של אהבת אחיות? כשאתם מורידים את החיבורים המוקדמים האלה מהעלילה, ואפילו מראים מספר פעמים בהם נאני מתעלמת אקטיבית מלילו, אתם הופכים את האינטראקציות הרגשיות שלהם במערכה השלישית ללא אמינות וללא מוצדקות. העומק היחיד שקיים בין הגרסאות החדשות האלו של הדמויות קיים בדיאלוגים שנלקחו היישר מהתסריט המקורי, ולא מוצג או מרווח דרך ההתנהגות שלהם, איכות המשחק או התפתחות הסיפור. הם אפילו מוציאים את הרגש מחלק מהסצנות המשוחזרות על מנת להכניס בדיחות, מה שפוגע באופן יזום ברגעים עלילתיים שכבר הוגשו להם מושלמים ומוכנים על מגש של כסף.
בעוד שסטיץ׳ מקבל זמן משלו לזרוח וליצור מהומה, הסרט גם מפשל בקשת התפתחות הדמות שלו. הוא לא נותן מספיק זמן על מנת להציג כיצד נופלת על סטיץ׳ ההבנה של הבדידות שלו, ובמקום זאת, קופץ ישירות למסקנה שאין לו משפחה - מבלי להראות איך הוא מתחבר אט אט לרעיון דרך השיחות שלו עם לילו והסיטואציות החיוביות והשליליות שהם עוברים יחד. כל האלמנט של השימוש בסיפור של ״הברווזון המכוער״ על מנת לתת גם ללילו וגם לסטיץ׳ את הפרספקטיבה של הרצון להיות חלק מ-״משפחה שהם מוצאים ושתמצא אותם״, וגם על מנת לפתח את קונספט הבדידות בראשו של סטיץ׳ למצב שהוא מאמין שהיא מגיעה ממטרת יצירתו היחידה לגרום הרס - אינו קיים בפרויקט הזה.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
האמת שבכללי, לא הרגשתי שהכוח של ה-״אוהנה״ והפרשנות האישית של המילה בעיני הדמויות שולבו בסרט הזה מספיק טוב. בטח שלא ברמה המעולה שהסרט המקורי הגיע אליה. הרעיון הזה מחזיק בצורה רופפת את החיבור של נאני אל לילו, אבל לא באמת מרגישים שהוא מחבר בין לילו וסטיץ׳, או אפילו את לילו לנאני בחזרה. כשאתם נמנעים מלהציג את ההקבלות בין לילו וסטיץ׳ דרך התחושות והכאבים הפנימיים שלהם, אתם לא משתמשים בדמויות האלו בצורה המיטבית, ואתם לגמרי מפספסים את הנקודה לפיה הם אופיינו כפי שאופיינו במקור. אתם לא גורמים לקהל לחוש את אותן התחושות בעצם, מאחר והורדתם חלקים קריטיים ליצירת הזדהות. זה מקרה נוסף של הסתמכות על הקהל להתעלם מהפגמים האלו מאחר והם כבר מכירים את הדמויות, וזה לא משהו שאנחנו צריכים לעודד כחברה.
אפילו המערכה האחרונה של הסרט נראית די אבודה, או אולי פועלת במכוון באופן זדוני, כשהיא פשוט גוררת את עצמה למשך יותר מידי זמן בדרכים מאוד מלאכותיות, בניסיון לסחוט את הלימון כמה שאפשר מכל סצנה וסצנה, כשהן בקלות יכלו להיות קצרות יותר. הם רוקחים רגעים דרמטיים למדי שבהם הדמויות זזות באיטיות או מתקשות בדרכן יותר מהרגיל במכוון, רק כדי שאותן הדמויות יגלו שהמאמץ היה לשווא וחסר פואנטה כשיגיעו ליעדן. הדמויות גם מגיבות בצורה מוגזמת לאירועים המתרחשים שהצופים יודעים שאינם דרמטיים כפי שהם מוצגים, לרמה שמצאתי את עצמי מגלגל עיניים בהמתנה שיסיימו עם זה. הם מנסים לנפח את זמן הריצה של הסרט, והם נותנים על כך תירוצים חיוורים.
גם בסרט המקורי יש מערכה שלישית שנגררת מעט, אבל עצם היצירתיות המצוירת הייתה מספקת על מנת שהיא לפחות תהיה מהנה לצפייה. הפעם, זה מרגיש כאילו ההפקה הונחתה לדאוג שהסרט הזה יהיה ארוך יותר מהמקורי, ומכך נאלצה לביים את התוכן להאט פעולות על מנת לעמוד ביעד הזה. ואם אתם מפלסים את דרככם למטרה הזאת באמצעות קלישאות קיטשיות או הארכות מלאכותיות של סצנות, אתם לא הופכים את הזמן הנוסף הזה למהנה - אלא דווקא למעט בלתי נסבל.
בכל הנוגע למשחק, הילדה השחקנית של לילו, מיה קילוהא, עושה עבודה ״סבירה מינוס״ במשחק הדמות שלה. מן הסתם, אני יודע שהיא בת 8 (הייתה בת 7 בצילומים), ואני לגמרי יכול להבין למה הצופה הממוצע יראה בה ״חמודה״ מספיק בשביל לקבל את הליהוק שלה (דבר שאני מאמין שדיסני מסתמכים עליו מאוד). אבל במהלך רוב אורכו של הסרט, היא בעיקר פשוט מדקלמת את השורות הספציפיות שהיא מונחית לומר, בשילוב הבעות פנים נורמליות, גנריות וחסרות כל רגש, ואינה מגיבה בצורה טבעית כלל לסיטואציות השונות כשהן מתרחשות. אפילו שמתי לב שלעיתים העורך חותך מלהראות אותה בזמן שהיא מדברת, בין אם דרך בחירה בשוט הממוקד על סטיץ׳ שנמוך ממנה, או בחירה בשוט הממוקד על נאני שגבוהה ממנה. סביר מאוד להניח שהצעד הזה מגיע מכך שההפקה נאלצה להקליט חלק מהשורות שלה מחדש בשלב הפוסט-פרודקשן.
ישנם גם מספר פעמים שהאירועים המתרחשים אמורים לגרום לה להראות מופתעת, לחוצה או חוששת, ועם זאת הפנים שלה לגמרי נינוחות וחסרות הבעה - בשוטים שאפילו אפשר לראות בטריילר של הסרט. היא פשוט לא יודעת איך לבטא רגש אמין במשחק, וניכר שהיא פשוט עושה מה שאומרים לה, לא פחות ולא יותר. אני יודע שילדה קטנה לא תהיה מקצועית כמו שחקנים ושחקניות בוגרים ומנוסים יותר, וגם לבמאי יש אשמה מסוימת בחוסר היכולת לביים אותה מספיק טוב לביצוע התפקיד. ובכל זאת, אני כן מאמין שיש ילדים הרבה יותר מנוסים ומוכשרים בגילה שיכלו להציג את השורות האלו בצורה יותר אמינה. אישית לא התלהבתי ממשחקה בתור לילו, בעוד שהדמות עבדה משמעותית יותר טוב באנימציה עם המדבבת הילדה המקורית, שהייתה בת 11 בהקלטות ועשתה את עבודת הדיבוב בצורה מצוינת.
ומהצד השני של ספקטרום האיכות, באופן די מפתיע, נמצאת השחקנית של נאני - סידני אליזבת אגודונג, המספקת הופעת משחק מרשימה וטובה ביותר, שעובדת ממש טוב לתפקיד הזה בגרסה הזאת. ניתן לראות באופן מובחן שהיא לקחה את התפקיד שלה ברצינות והצליחה להגדיר לעצמה בדיוק מירבי את האישיות הריאליסטית שלה, בהתבסס על נאני המצוירת המקורית. היא הבינה את החלק שלה בסיפור ומה היא צריכה להביא למסך במובנים של קשיחות, אכפתיות, ייאוש ואכזבה.
למרות שלא מדובר בהופעת משחק ברמת פרסי התעשייה הגדולים פר סה, עדיין מדובר בליהוק מאוד איכותי שהפתיע אותי כמה הוא הצליח להעצים את החוויה. הם הרחיבו את התפקיד של נאני בתסריט החדש, והיא סיפקה נקודת מבט נאמנה בהחלט לדמות של נאני בכל רגע של זמן מסך שקיבלה. היא הייתה הדמות הבולטת ביותר של הסרט, וכן השחקנית הכי איכותית בו בעיניי.
כפי שהזכרתי קודם, הדמות של סטיץ׳ לא זוכה לעבור דרך שלבים שונים של התפתחות, ובאף שלב לא רואים אותו מגיע להבנה שהוא צריך להפסיק להיות רע ולעשות קצת טוב אם הוא רוצה להשתייך ולהיות מוכל על ידי משפחה. הוא פשוט משנה את דעתו ברגע אחד בנקודה ספציפית בסרט, פשוט כי הסרט היה צריך להתקדם אל השלב הזה, וזה פוגע בחלק מהסיבות שבכלל התאהבנו בדמות הזאת מלכתחילה.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אני כן אגיד שהמדבב שלו, הבמאי-השותף של הסרט המקורי כריס סנדרס, עדיין עושה עבודה טובה בביצוע השורות בקול החייזרי האייקוני שלו. אבל השורות שלו בתסריט החדש היו מוגבלות ומעטות מידי, כך שרוב מה ששומעים ממנו הוא קולות ורעשים, ולא ניסיונות לדבר (ואין הוא אמור להיות ״כלב שיכול לדבר״?).
דמויות הצד שלנו, ג׳ומבה ופליקלי, היו חייבים להיות חלק מהסיפור. ובעקבות הציפייה הזאת, היוצרים החדשים ניסו להשתמש בהם בעיקר כאתנחתאות קומיות - זאת למרות שהם לא אינטגרליים לסיפור ברובו כפי שהיו במקור, ולמרות שהסצנות שלהם מרגישות כמו תוכן בונוס אופציונלי שפוזר מעל קו העלילה הראשי. בנוסף, נדמה שההפקה ו/או דיסני לא רצו להשקיע הרבה כסף בשביל שיופיעו בצורה החייזרית שלהם עם תחפושות קרוס-דרסינג בזמן שהם על כדור הארץ, ולכן הם יוצרים תירוץ לכך שישנו צורתם לגוף האנושי של השחקנים המדבבים שלהם - מה שקצת מוציא מהכיף המד״בי שאתה מצפה לו מהדמויות האלו.
עכשיו, בעוד שהשחקן בילי מגנוסן אכן מצליח ללכוד את הרוח השטותית והנלהבת של פליקלי גם בדיבוב וגם בצורתו האנושי, השחקן זאק גאליפנאקיס הוא פשוט ליהוק שגוי ונוראי לדמותו של ג׳ומבה. זה לא שהוא שחקן רע והוא אכן הופיע בתפקידים טובים בסרטים אחרים, אבל הקול האמריקאי הצורם שלו והמראה הדי צר שלו, לצד הופעת משחק די משמימה בלייב-אקשן, הם פשוט הכי רחוק שיכולתם ללכת מלהבין לעומק את איפיון הדמות של ג׳ומבה. הוא אמור להיות גדול, שמן במידה מה, נע על הגבול בין ציני בצורה משעשעת למאיים ביכולותיו בדיוק כמו שמצפים ממדען משוגע קרטוני, ומעל לכל - הוא צריך להחזיק במבטא רוסי. הם פשוט הסירו לגמרי את כל האישיות שהייתה באיפיון הדמות שלו, כך שהוא נראה כמו חיקוי זול של הדמות המקורית.
מסיבה מוזרה למדי, הסרט מחליט להרוס באופן מכוון את הדמות של קוברה באבלס, בכך שהוא מפצל את תפקידו המקורי לשתי דמויות שונות - קוברה, שכעת הוא סוכן CIA פעיל, ודמות נשית אחרת של עובדת סוציאלית, רק בכדי שיוכלו להכניס לתוך הסרט תפקיד עבור המדבבת המקורית של נאני. הצעד של להפוך את קוברה אך ורק לסוכן CIA הופך את הדמות שלו לחסרת כל תועלת לעלילה הכוללת, מאחר והוא כבר לא ממלא את המקום של האדם הכועס עם העבר המסתורי שאיומיו מרחפים מעל נאני, ומטיחים בפניה את הסיכוי שיאלץ לקחת את לילו ממנה אם לא תתאפס על חייה. התחושה המתקבלת היא שהוא כמו דמות שהוסיפו ברגע האחרון, פשוט כי הוא מקבל מעט מאוד זמן מסך, כמעט ולא מתקשר באופן ישיר עם העלילה המרכזית ובקושי משפיע על האופן שבו הסיפור מתקדם.
מעבר לכך, הליהוק של השחקן קורטני ב. וואנס הוא גם שגוי לתפקיד הזה, מאחר והוא הרבה יותר קטן במימדיו וחסר כל איום במשחקו או בהבעות פניו. קוברה הרי צריך להיות בחור שרירי וגדול עם קול עמוק, שיוצר אלמנט של מסתוריות וחשד בכל אחד שמבחין בו - סוג של ״ניק פיורי״ במידה מסוימת. הגרסה הזאת גרמה לו להראות הרבה יותר כמו סטיב הארווי.
אבל ההחלטה הכי מוזרה והרסנית של הפרויקט הזה הייתה דווקא הסרתו המכוונת של דמותו של קפטן גאנטו. מבלי להיכנס יותר מידי לספוילרים, הבחירה הזאת משפיעה על הסרט משמעותית - לא רק בחוסר הכללתו של דמות אנטיגוניסטית די חיונית לסיפור המקורי, אלא גם יוצרת חור גדול בתסריט, שממולא באופן שאני בטוח שירגיז מאוד את מעריצי הסרט המצויר (אני אישית התעצבנתי ממנו מאוד). המילוי הזה גם פוגע קשות בדינמיקה האישית של הדמויות שכולנו מכירים ואוהבים, אז למה שתחבלו בכך במודע? דיסני כנראה הבינו שהם יוכלו לחסוך קצת בתקציבי האפקטים אם הם לא יצטרכו למדל אותו בתלת מימד ולהציב אותו בסצנות, וכן יחסכו אם ימנעו מהצורך לצלם מזוויות גבוהות יותר. אבל כאשר הכיוון הזה מוביל אתכם לשינויים כל כך מאסיביים, שאף סותרים חלק מהחן של הפרויקט המקורי, הייתם צריכים לשלול אותו עוד בחדר הכותבים.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
ונקודה אחרונה בנוגע לדמויות הסרט - הוא מציג כמה דמויות חדשות ונוספות שלא היו בסרט המקורי ומנסה להשחיל אותם בין הסדקים הקיימים בעלילה - דבר שלדעתי לא היה כל כך הכרחי ולא תרם יותר מידי. ניכר שאלו הוצגו אך ורק לצורך המטרה של להרחיב את הסרט קצת יותר ולהגדיל מעט את קאסט השחקנים, כךשיתמלא ביותר דמויות אנושיות מאשר דמויות חייזרים שונות ומגוונות. אלו אכן מספקות מידע נוסף בסצנות שלא היו קיימות בסרט המקורי, אבל רוב הנוכחות שלהם דווקא שואבת תפקידים עלילתיים מדמויות אחרות. כתוצאה מכך, גם דמויות חדשות וגם דמויות ישנות מרגישות חצי-אפויות, וזה גורם לכך שאף אחת מהן לא מרגישה שהיא בעלת השפעה מספקת על הסיפור בפני עצמן על מנת להצדיק את הכללתן.
בעניין האספקטים הויזואליים של התוצר הקולנועי הזה, אני ממש לא אהבתי את העובדה שסכימת הצבעים והעיצוב הויזואלי של הפרויקט הזה הם כל כך כהים ואפרוריים. הסרט המצויר המקורי היה מדויק עם עיצוב הויז׳ואלס שלו, שבהקו בבהירות ובצבעים ״חיים״ בגווני כחול / כתום / ירוק שהיו ממתק לעיניים - כולם מעבירים את התחושה הטרופית של הוואי ואווירת הקיץ ברחבי החוף, הגלים והעצים. הסרט יודע שהוא ידרש לעבוד הרבה עם מודלים תלת מימדיים, ולכן אם ישמור על חזות כהה, אותן דמויות מצוירות יבלטו הרבה פחות בחומרי הצילום הלייב-אקשן. זאת כנראה הסיבה למה רוב השוטים האלו כהים מידי - צל כבד מוצג על הדמויות, החוף לא יפה כפי שיכל להיות ואפילו המים כהים למדי, שהקסם של המקום בו הסרט מתרחש פשוט נעלם.
המעבר מאנימציה ללייב-אקשן הוא לא תירוץ לכך, מאחר ושוטים של חוף טבעי ואמיתי יכולים להראות טובים ומרגיעים, כפי שניתן לראות בסרט הזוכה בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ״אני עדיין כאן״. אם הם היו שואפים לעשות את הסרט הרבה יותר מגוון בצבעים ממה שיש בו כעת, זה לגמרי היה מאמץ אפשרי. התחושה הקודרת גרמה לי להרגיש כאילו אני מסתכל על תיעודים של נופים קרים ומשמימים במציאות היומיומית, למרות שאחד הדברים שאני מעוניין בהם כשאני הולך לבילוי בקולנוע הוא לברוח מהמציאות ולמצוא את הקסם על המסך - אפילו בפרויקטי לייב-אקשן, ובעיקר בסרטים ממותג דיסני. פשוט לא ניכר שהחלק הזה היה בעדיפות גבוהה עבורם הפעם. הרי שאני בקלות יכול לחשוב על נופים אמיתיים לגמרי שראיתי בטיוליי בעולם, שנראו הרבה יותר צבעוניים מזה.
הזכרתי קודם את הקיצוצים בתקציבי האפקטים מספר פעמים, אבל אני חייב להודות שבכל הקשור לעבודת ה-CGI, המודל של סטיץ׳ מפורט למדי, מעוצב בצורה טובה מאוד ומשרת את עבודתו בצורה מרשימה. הוא מצליח לשמור על מראה חביב ומעלה חיוך, למרות הצורך להעביר אותו למחוזות הריאליזם. הם יכלו לפשל בכך בקלות אך לא נפלו בזאת, ומגיע להם קצת קרדיט על כך, על אף שאני די בטוח שדיסני ידעו שהפרויקט יצליח או יכשל על בסיס איכות התוצאה במודל של סטיץ׳. המודל של המושלת הגדולה גם הוא היה די טוב, והם הצליחו ליצור אותה באופן שנאמן לצורתה המקורית ובו בזמן יעבוד בתלת מימד.
עם זאת, אני כן חושב שעיצוב הדמויות גם של פליקלי וגם של ג׳ומבה בלייב-אקשן היה פשוט נוראי ומזעזע, שפשוט לא נעים להביט עליו. הם כן מדמים את העיצוב המקורי שלהם ברמה מסוימת, אבל התהליך שהאמנים של דיסני העבירו אותם על מנת להפוך את דמויות החייזרים האלו לריאליסטיות הפך אותן ללא חביבות ודי מעוררות דחייה - באופן מאוד דומה לעיצוב דמויות בעלי החיים בעיבוד הלייב-אקשן של ״בת הים הקטנה״. למרות שאהבתי מאוד את הדמויות המקוריות, כאן אין לי שום רצון להמשיך לראות אותן, כי העיצובים החדשים שלהם לא נותנים לי את אותה תחושה קרטונית שהתחברתי אליה.
וכל אותם הקיצוצים ממשיכים לתת אותותיהם, כאשר הבחנתי בכך שהתנועות של הדמויות המצוירות (עבודת הנפשת הריגינג, בגדול), בעיקר בסיקוונס הפתיחה, היו הרבה יותר מידי חלקים וקופצניים. הן נתנו את התחושה כאילו כל דמות הייתה עשויה מג׳לי בכל תנועה שביצעו, מה שגרם לשוטים האלו להרגיש אפילו פחות ריאליסטיים ממה שכיוונו אליו במקור. הם ככל הנראה נאלצו לחסוך בזמני עבודה לאנימטורים, ולכן לא השקיעו מספיק בעבודה על הפריימים האינדיבידואליים - מה שאומר שהם כנראה השתמשו באלגוריתמים אוטומטיים ליצירת נקודות תנועה ״חלקה״ כדי שהמודלים ישנו פוזיציה ממצב אחד למצב אחר.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
התוצאה הזאת שמתקבלת גורמת לסיקוונס להרגיש כאילו הוא אמור להיות חלק מסרט שכולו אנימציית תלת מימד, יותר מאשר מטרתו המקורית להרגיש כמו סיטואציה ״ריאליסטית״ שפשוט ״מסתבר״ שהייתה צריכה להיבנות באמצעות אפקטים. כשניסיתי לחשוב על פרויקטי אנימציה דומים על מנת לבטא במילים את הבעיה אליה שמתי לב, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא הקליפ המפורסם של ״קרייזי פרוג״, או תוכניות אנימציה חינוכיות וזולות לגיל הרך. אפילו סרטי אנימציה תלת-מימדית מלאים לא נושאים עימם את הפגם הזה, אפילו אם הם מופקים בתקציב נמוך יותר (כמו סרטי אילומיניישן), מאחר ואנימטורים יודעים טוב מאוד איך להציג קצב-פריימים נכון גם באנימציה. נדמה שדיסני שאפו לכך שהאנימציה של סטיץ׳ תהיה מושלמת ככל האפשר, לא משנה היכן הם יצטרכו לחסוך בשביל להשיג את המטרה הזאת.
אספקט אחד שאני למעשה רוצה לשבח הוא הסאונדטראק של ההפקה הזאת, שהאמת עושה עבודה אדירה ביצירה מחדש ומאפס של הסאונדטראק המקורי. בשונה מרימייקים מבזים של שירים אייקוניים בעיבודי לייב-אקשן אחרים של דיסני, הסאונדטראק הזה הצליח בצורה טובה מאוד להטמיע אותי באותה האווירה שהסרט המקורי יצר. מקהלת הילדים ששרה ברקע הזמרים לצד קולות הגיטרה נתנה לי את אותה התחוה הטרופית המדויקת - שאם לא הייתי יודע, הייתי משער שהם פשוט לא טרחו להקליט את השירים מחדש ופשוט לקחו את ההקלטות המקוריות.
אני הייתי מרוצה מאוד מהתוצאות שהצוות המוזיקלי הצליח להגיע אליהן, ושלפחות אספקט אחד הצליח לשמור על הטעם הטרופי המקורי. אני כן רוצה לציין לשלילה בחירה מאכזבת ומוזרה לכלול בסרט שיר פופ אמריקאי מוכר מאוד, שנתפס בעיניי כניסיון זול לתפוס את תשומת הלב של הקהל הצעיר. אבל במקרה הזה, עדיף שתחוו אותו בעצמכם ותגיעו למסקנות שלכם בנוגע לאותה הסצנה.
אך למרות כל מה שאמרתי, אני כן מאמין שאם משפחות עם ילדים נלהבות לצפות בסרט הזה, כאשר הציפייה המרכזית שלהם ממנו היא לצפות בסטיץ׳ חמוד ואנרגטי, לצד תחושת משפחתיות והומור שיבדר אותם למשך שעה ו-40, ועם טיפ-טיפה סיפור מסביב לזה - אלו דווקא יוכלו להנות ממנו ולקבל ממנו חוויה טובה של יציאה לקולנוע. אין בו בהכרח ביצוע עילאי של מסרים חינוכיים או הבנות אינטרוספקטיביות, אבל הוא כלל לא מזיק. בעבור המטרה של לצאת לצפייה קלילה מבלי לחשוב יותר מידי על בחירת הסרט או על עלילת הסרט - הוא בחירה סבירה לחלוטין, גם בקולנוע וגם בבית (למרות שאם אתם בבית, עדיף לכם כבר לראות את הסרט המצויר המקורי). אני בהחלט מאמין שאנשים שאוהבים את הדמות של סטיץ׳, עם דגש על ילדים אך לא רק, יהנו מהפרויקט הזה, גם אם לא תהיה לו השפעה ארוכת טווח על לבבותיהם של דור שלם כפי שהיה למקורי.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אני אשמח לציין שלמרות שהסרט הזה אכן עובד טוב יותר לאנשים שמחפשים חווית צפייה כיפית ומשעשעת, החלקים שהתווספו שמרחיבים על קו העלילה של נאני אכן מוסיפים מעט סיבוך לסיפור הכולל מעבר למה שהוצג בסיפור המקורי, באופן שילדים כנראה לא ממש יתעניינו בו. אבל במקביל לכך, הפרויקט כן נותן לסטיץ׳ מספיק פוקוס על מנת להתגבר על הבעיה הזאת, כך שאני מאמין שילדים יתעלמו וישכחו מהחלקים הפחות מעניינים עבורים, ואלו לא ישפיעו על דעתם וחוויתם כלל. אני אישית, המחפש להעריך את הסרט בצורה הרבה יותר ביקורתית, כן הרבה יותר מתעניין באותם החלקים הרציניים, ואלו היו תוספות חביבות - אך אלו עדיין לא היו טובות מספיק על מנת לתמוך ולחזק את מסרי הסיפור. בדיוק כפי שהזכרתי קודם, אני בעיקר הרגשתי התנגשות צורמת בין הרצון לשמור את הרפרנסים לעבר, לבין הרצון לספר סיפור חדש.
״לילו & סטיץ׳״ (2025) לוקח על עצמו את המטרה השאפתנית ליצור מחדש את אחד מהפרויקטים הקולנועיים האיקוניים ביותר של דיסני לדורותיה, על אף שמאוד ברור כי הצעד הזה מונע בידי נתוני מכירות מרצ׳נדייז וחסכונות כלכליים ניכרים, כאשר שניהם מצביעים על כך שההפקה הזאת נרקחה כמהלך עסקי - הרבה יותר מאשר תוצר יצירתי ואומנותי של קולנוע. בעוד שבאופן כללי הוא מצליח לספק תחושה חמודה, יצליח לקבל את אהדת הקהל יותר בזכות חוזקו של המותג מאשר ערכו האמיתי (בדיוק כמו ״מלך האריות״ מ-2019) וככל הנראה יגרוף הרים של כסף, הוא לא מצליח להתעלות או אפילו להשתוות לאיכותו של הסרט המקורי. אם אתם מבוגרים שמעוניינים לצפות בסיפור שמציג את הצד האישי של הדמויות לאורך החוויה כולה ואינו מתמקד רק בבלאגן - עדיף לכם פשוט לצפות בסרט המצויר המקורי משנת 2002.
אבל אם אתם הורים לילדים, ילדים בעצמכם או אפילו מבוגרים שאוהבים את סטיץ׳ בעיקר בגלל השטויות שהוא עושה, סביר להניח שלא תצאו מאוכזבים כמוני. אם אתם מתאימים להגדרות אלו, אני כן ממליץ לכם ללכת לצפות בו. הוא בהחלט עיבוד הלייב-אקשן הטוב ביותר שדיסני הוציאו עד היום, אבל הבר לא היה כל כך גבוה מלכתחילה. כך או כך, רוב איכותו של הסרט החדש נגזרת מנקודות שנלקחו ישירות מחומר המקור, עם כמה בחירות חדשות טובות פה ושם - אך בסך הדברים, הוא כושל באספקטים שהוא ניסה להמציא מחדש בעצמו, בעיקר כאלו שהוא מכפר עליהם בצורה מלאכותית. משפחות יהנו ממנו מאוד, פשוט אני, בתור מבקר קולנוע, לא הצלחתי למצוא מספיק איכות בחומרים שהוצגו לי - גם סיפורית וגם חזותית. אני חושב שאני פשוט אצטרך לחזור ולצפות פעם נוספת בקלאסיקות מצוירות בלתי-נשכחות שטומנות המון לב בתוכן, ולמזלי, יש אחד כזה בכל משפחה.
ציון שלנו:
בסדר😐
פסק הדין
🏄♀️ 🌊
6.7מתוך 10
🎥״לילו & סטיץ׳״ (2025) זמין בימים אלו בבתי הקולנוע בישראל.
מה דעתכם?האם נהניתם מעיבוד הלייב-אקשן החדש של ״לילו וסטיץ׳״, או שדווקא יצאתם מאוכזבים? ואיך הוא נתפס בעיניכם בהשוואה לסרט המקורי?
תגובות
הוסף תגובה
עוד בקטגוריה
סרטים
ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
18 ביוני 2026
עידו שייביץ
סרטים
ביקורת ComicON: ״קופה ראשית: הסרט״ - זן נדיר של קולנוע ישראלי
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
16 ביוני 2026
עומר בר-חי
סרטים
ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
סרט המתח החדש של סטיבן ספילברג, בכיכובם של אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור, שואף לעלות שאלה מסקרנת: אם העולם היה נחשף להוכחות חד משמעיות על קיומם של חייזרים, איך זה היה משפיע עלינו, על האמונות שלנו ועל היחס שלנו אחד לשני. האם פרויקט שמחזיר את ספילברג לז׳אנר המדע הבדיוני, בו יצר קלאסיקות רבות בעבר, מצליח להוכיח שהבמאי האייקוני עדיין מסוגל להמם, להפתיע ולהניע את הרגש של הקהל המודרני?
עידו שייביץ
