אקורד סיום העונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ מוכיח באופן חד משמעי שלמרות הצדדים החיובים של העונה, השינויים והזלזול בחומר המקור, לא רק פוגעים בסדרה כאדפטציה נאמנה, אלא גם כטלוויזיה איכותית בפני עצמה
הוסף תגובה
“I let you live and you wasted it!" - אבי”
הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3 פרק 4 פרק 5 פרק 6
זה הרגע, הנה באה השעה! הגענו לפרק סיום העונה של ״האחרונים מבינינו״. אם עקבתם אחרי הביקורות הקודמות שלנו לששת הפרקים הקודמים של העונה הזו, אתם יודעים שלא היינו מרוצים ממנה בלשון המעטה. מי שהתחילה כאחת הסדרות המצופות ביותר שלנו לשנת 2025 והמשיכה עם שני פרקי פתיחה מצויינים, הסתיימה בהתרסקות וצלילה כל כך חדים ועמוקים שלא רק גרמו לה לאבד מהערך שלה, אלא גם הפכו אותה לאכזבה הגדולה ביותר שלנו השנה עד כה (אם כי אנחנו בספק שיהיה משהו שיצליח לאכזב אותנו יותר השנה). למרות שמפרק לפרק המצב רק הדרדר, שכנענו את עצמנו כל פעם מחדש שמדובר במעידה חד פעמית (בטח בהתחשב בעובדה שהצד הטכני של הסדרה היה כמעט מושלם), ושבפרק הבא הדברים בטוח ישתפרו. אבל אחרי הפרק הקודם, שהיה אמור להיות השיא הרגשי של העונה ובמקום זאת הפך להיות הפרק המאכזב ביותר שלה, נשברנו. נשברנו כמעריצים של המשחק המופתי עליו הוא מבוסס, נשברנו כמעריצים הגדולים ביותר של העונה הראשונה ונשברנו בעיקר כשני אנשים שאוהבים מאוד טלוויזיה איכותית. כאלו שחיכו לעונה הזו בכליון עיניים, רק כדי לגלות ש-HBO וקרייג מייזן זלזלו בהם ובחומר המקור שהם אוהבים. התחושה הזו גרמה לנו להגיע אל פרק הסיום של העונה, שהיה אמור להביא את הסיפורי לכדי רגע השיא האפי שלו, בחוסר חשק. במקום לספור את השניות עד שנוכל להיות עדים לסוף המסע של אלי בעונה הזו, מצאנו את עצמנו ממשיכים ומפעילים את הפרק מכוח האינרציה ועם אפס ציפיות, רק כדי לסיים את העונה הזו ולהשלים באופן סופי עם האכזבה המרה שחווינו. זו גם כנראה הסיבה שפרק הסיום של הסדרה נתפס אצלנו בצורה פושרת בסך הכל, זאת כאשר מצד אחד הוא לא היה פרק נורא והצליח להכיל בתוכו מספר רגעים ואלמנטים די מוצלחים (בטח ביחס לשאר העונה), אבל מצד שני, הוא עדיין המשיך עם אותן הבעיות והפעם הצליח להוכיח שהן זולגות מעבר לסקשן של הנאמנות לחומר המקור, ופוגמות בחוויה הטלוויזיונית של העונה כמכלול.
בדומה לרוב הביקורות הקודמות שלנו, גם הפעם נתחיל מהצדדים החיוביים של הפרק, ולשמחתנו, היו לא מעט מהם. בראש אותם דברים נמצא הבימוי והצילום של הפרק, שהיו מעולים. נינה לופז קוראדו (״מניפיסט״), שלקחה על עצמה את מושכות הבימוי בפרק הזה, מצליחה להציג את הסצנות השונות בצורה מסקרנת ומדויקת ויזואלית, ובכך להוסיף להם נופח חשוב ביותר (במיוחד ברגעים הדרמטיים) שמצליח לשדרג את הסצנות ואף לעיתים לפצות על הדיאלוג שלוקה בחסר (שעוד נגיע אליו מאוחר יותר). השילוב בין בימוי ובניית שוטים טובה לבין צילום איכותי שידע איך לתפוס את הרגעים הקריטיים של הפרק, נכח במהלך כל הפרק, אבל בלט במיוחד בסצנת הסיום. סצנה שאנחנו מחשיבים, לפחות מבחינה טכנית, בתור אחת הסצנות המרשימות ביותר של העונה וכזו שמדגימה באופן מושלם איך ״האחרונים מבינינו״ נראית כאשר היא נמצאת במיטבה. הפן הזה של הפרק השתלב מצויין גם עם הקצב של הפרק, שהצליח להישאר יציב, קצבי ומהיר לכל אורכו. זה אמנם נכון שהפרק הרגיש לעיתים מהיר מידי, וזאת ככל הנראה בשל אורכו הקצר יחסית והכתיבה הכללית שליוותה אותו (גם על זה נרחיב מאוחר יותר). אבל בכל זאת, התחושה הכללית היא של פרק שהיה מעט יותר מהודק וקוהרנטי מקודמיו, והכיל בתוכו את הטון האפל שהיה חסר לנו מאוד במהלך העונה עד כה. בסופו של דבר, השילוב של כל האלמנטים הוויזואליים הללו שליוו את הפרק לכל אורכו, הפכו אותו לפרק מדויק יותר, שהצליח לייצר את האווירה שהעונה ניסתה להשרות ללא הצלחה עד כה בצורה הטובה ביותר מכל הפרקים (גם אם הוא לא תמיד הצליח בכך).
עוד אספקט טכני טוב שהיה נוכח בפרק היה הפסקול שלו, שהשתלב בצורה מושלמת עם הטון הקודר של הפרק. הפסקול שהיה מורכב ברובו ממנגינות כבדות ומותחות (ובמיוחד מאחת ספציפית) שהופיעו בשלבים כאלו ואחרים במהלך המשחק, סיפק עוד אלמנט איכותי נוסף לפרק, שעל פניו ובמבט ראשון לא היה מאוד מורגש, אבל בסופו של דבר, שדרג את החוויה בצורה משמעותית ביותר. הוא הוסיף לפרק אלמנט חשוב ביותר של זעם וכאב, שבשילוב עם הבימוי המופתי והטון האפל, יצרו אצלנו הצופים את תחושת המתח שהייתה אספקט חשוב והכרחי הפרק, והצליחה בסופו של דבר להשאיר אותנו במהלך חלקים לא קטנים מהפרק (ובמיוחד בסצנת הסיום שלו) על קצה הספה. כל זאת למרות שאנחנו כבר יודעים מה יקרה ולאן הדברים עומדים ללכת, וללא אותו פסקול ייחודי והשימוש החכם והמדויק בו במהלך הפרק, אנחנו לא בטוחים שהתחושת המתח הזו הייתה נוצרת אצלנו. וגם אם כן, אז בטח שלא באותה רמת אינטנסיביות.
באשר לגזרת המשחק, אנחנו חייבים פעם נוספת לציין לחיוב גם את הופעות המשחק של בלה ראמזי ואיזבלה מרסד בתור אלי ודינה (בהתאמה). הכימיה ביניהן עובדת, ויש להן סצנה אחת שמבוססת על רגע אייקוני נוסף מהמשחק, שמבוצעת בצורה מוצלחת במיוחד בעיקר בזכות תצוגת המשחק המדויק של שתיהן - מה שמוכיח באופן חד משמעי שהבעיות של הסדרה מעולם לא היו קשורות לקאסט השחקנים שלהם, ובמיוחד לא לראמזי ומרסד. הסצנה הזו מייצגת גם את אחת הפעמים הבודדות העונה שבהן הרגשנו חיבור רגשי אמיתי לדמויות של אלי ודינה בו זמנית, שהפכה את הקשר בניהן להרבה יותר אמין ולכזה שהרבה יותר קל לנו להזדהות איתו. זו בהחלט נקודת אור שראויה לציון, רק חבל שהיא מגיעה מעט מאוחר מידי. במקביל לתצוגת המשחק המרהיבה של ראמזי ומרסד בפרק הזה, שמחנו לקבל גם עוד קצת מגבריאל לונה, שמגלם את טומי וחוזר בפרק הזה לאחר העדרות ממושכת מהמסך, שהפכה אותו לדמות שולית ביותר. לצערנו, גם הפעם כמעט ולא נשאר זכר מהדמות העמוקה והמורכבת שפגשנו בעונה הראשונה ובמשחק. אבל, לונה מצליח להוציא את המיטב מהחומר המאוד מצומצם שניתן לו, ומגיש הופעה ראויה למרות הכל. מצד אחד, זה גרם לנו להנות מאוד מהחלקים שלו בפרק, אבל מצד שני, גם להתבאס שלא קיבלנו יותר ממנו במהלך העונה. גם יאנג מאזינו, שמגלם את ג׳סי, חוזר לתפקיד די משמעותי בפרק הזה. ולמרות שההופעה שלו מרגישה שטחית לעיתים ותחושת הפספוס סביב הדמות ניכרת (אפילו ניתן לטעון שהיא הופכת את דמותו למיותרת), אי אפשר להתעלם מהכימיה הטבעית שיש לו עם בלה ראמזי, איתה הוא חולק את מרבית הסצנות. הדינמיקה בין השניים מצויינת, והיא זו שמצליחה ברוב המקרים להחזיק את הסצנות המשותפות שלהם. גם אם כאמור אנחנו לא מאוד מתחברים או אוהבים את הכיוון שמערכת היחסים ביניהם לקחה בסדרה הזו, אין ספק שמאזינו וראמזי עושים כל מה שביכולתם על מנת להעביר את הדינמיקה המורכבת בין שני החברים, שעתידים להפוך לסוג של משפחה גדולה ומאתגרת ביחד, ואין ספק שהם מצליחים במשימה. אבל מבין כל חברי הקאסט המרשימים, מי שסיפקה את תצוגת המשחק הכי מרשימה במהלך הפרק היא לא אחרת מאשר קייטלין דיוור בתור אבי. נכון, היא הופיעה למספר דקות בודדות על המסך, ואין ספק שהיא אחת הדמויות היותר שוליות במהלך הפרק. אבל אלוהים אדירים, כמה שהיא שחקנית נהדרת. כל הברה והברה שיצאו לה מהפה, כל טונציה וכל מימיקה או הבעת פנים שהיא הציגה, היו פשוט מושלמים והתאימו בצורה הכי טובה שאפשר להלך הרוח של אבי ושל הסצנה בה היא מופיעה. למרות שמדובר בתצוגה קצרה הרבה יותר מהתצוגה אותה סיפקה דיוור בפרק השני, היא לא פחות מרשימה ומיוחדת ממנה. ואחרי הפרק הזה, אין לנו ספק שמדובר בליהוק הטוב ביותר לאבי שהיה ניתן להשיג. אנחנו כבר לא יכולים לראות איך ומה יקרה איתה כאשר נפגוש אותה בעונה הבאה, שם צפוי להיות לה חלק הרבה, אבל הרבה יותר משמעותי.
אבל לצערנו, כל אלו לא מספיקים כדי לכסות על העובדה שגם הפרק הזה (ובדומה לכמעט כל הפרקים האחרים בעונה הזו) פישל שוב ושוב ושוב בנקודה הקריטית והחשובה ביותר שלו - בעלילה ובכתיבה שלו. אבל שנייה לפני שאתם סוגרים את הביקורת שלנו תוך כדי גלגול עיניים ומלמול עצבני של משהו כמו ״עוד פעם אלו טוענים שהסדרה לא דומה למשחק???״ או ״די! כמה אפשר כבר להשוות!״, הרשו לנו לעצור אתכם. הפעם הביקורת העלילתית שלנו לא הולכת להתמקד בהשוואה של המשחק לסדרה. שלא תבינו אותנו לא נכון, כפי שאמרנו לא מעט פעמים בלא מעט דרכים, אנחנו עדיין חושבים שאם כל הבעיות של העונה הזאת היא העובדה ש-HBO וקרייג מייזן לא הבינו את המהות האמיתית של הסיפור המקורי. אבל כפי שכבר הסברנו מספר פעמים בעבר, הבעיה הזו הרבה יותר גדולה מחוסר נאמנות בלבד. היא מתעלמת מאירועים הכרחיים, מחלישה רגעים קריטיים שהיו משמעותיים כל כך בחומר המקור ומציגה ארקים חלשים מאוד ואף חסרי פואנטה של מספר דמויות מרכזיות, כולל כאלו שקשורים בדמות של אלי. אבל הכי גרוע? כשכל הבעיות האלו מתרכזות לכדי צרה אחת גדולה, כמו (לצערנו) בפרק הזה, הן פוגעות בסדרה לא רק כאדפטציה של סיפור מופתי, אלא גם כסדרת טלוויזיה עצמאית. כזו שהופכת את מה שהייתה אחת הסדרות המיוחדות והמרשימות ביותר של העשור האחרון לעוד סדרת זומבים גנרית במקרה הטוב, ולעוד סדרת זומבים גרועה במקרה הרע.
את הבעיות האלו, שמגיעות לשיאן במהלך הפרק הנוכחי, אפשר לחלק לשלוש קטגוריות עיקריות. הראשונה מאותן הקטגוריות היא העובדה שהסדרה בכלל, והפרק הזה בפרט, לא מצליחים לייצר את התחושה של מסע ושל תהליך אצל הדמויות השונות. אל תטעו, לא ציפינו שהעונה הזו תספר את הסיפור של המשחק השני במלואו. כבר כאשר נודע שהעונה השנייה של הסדרה תכלול שבעה פרקים בלבד, היה ברור לנו שהסדרה עומדת לקבל עונה אחת נוספת (לפחות) בכדי לסיים לעבד את הסיום של המשחק כמו שצריך. ותכל׳ס? היינו בסדר גמור עם זה, כי היינו בטוחים שזה יתן לסיפור את הזמן שהוא צריך בכדי להתבשל ולהתפתח כמו שצריך במדיום הטלוויזיוני. אבל בפועל, זה לא קורה. בפועל, במקום להתמקד בתהליך של הדמויות השונות ולהציג איך מרגע לרגע הן משתנות ומתפתחות, העונה שמה את הדגש שלה במקומות הכי לא נכונים (כמו מערכת היחסים של דינה ואלי למשל). היא רצה ממקום למקום בצורה כל כך בוטה, מה שלא רק לא מצליח לספר את החלק הנוכחי של הסיפור בצורה מהימנה, אלא גם גורמת לכך שכל אותם רגעים גדולים ודרמטיים של הסדרה (ויש כאלו בכמעט כל הפרקים של העונה) יהפכו לרגעים חפוזים ושטחיים, שהגיעו ללא בנייה רגשית ובלי שבאמת ״הרווחנו אותם״.
כאמור, הבעיה הזו נוכחת בכל העונה הנוכחית, אבל בפרק הסיום היא בולטת במיוחד. הפרק, שמציג את אחד הימים המשמעותיים ביותר של אלי בסיאטל והיה אמור גם לשמש כנקודת מפנה דרמטית בהתפתחות שלה, מרגיש כל כך מזורז ומהיר. הוא אמנם מציג על המסך את כל הנקודות החשובות של הסיפור, אך הוא עושה זאת בצורה כל כך מהירה ומבולגנת, שהוא גורם לכל המשמעות הזו ללכת לאיבוד ופוגע בפיתוח הדמות ובמהות הסיפור. הנסיון לג׳נגל בין הרצון לכפות על טעויות העבר ולהצליח להביא את הדמויות השונות אל המקום שבו הן צריכות להיות בו בסוף העונה בלי שנבנה לכך הרגע המתאים, לבין הצגת האירועים של הפרק הנוכחי והניסיון להשתמש בהם כבנייה רגשית מזורזת של עונה שלמה בפרק של 50 דקות, פשוט לא עובד. הוא יוצר מעין מישמש מוזר כזה של תחושות וסצנות שלא מצליח לעמוד באף אחת מהמטרות שלו במלואן, ולמעשה רק מחריף ומחזק את הבעיה. כל אלו בסופו של דבר מתנקזים לעובדה שהפרק לא שם דגש ראוי על הסיבה שבגללה אלי בכלל הגיעה לסיאטל מוקדם יותר בעונה, ולמעשה מזדרז לדחוף אותה להבעת חרטה על מעשיה בשלב מוקדם מדי, עד כדי כך שנוצרת סצנה אבסורדית ובלתי אמינה באחד הרגעים המרכזיים בפרק. בסופו של יום, הדבר גם יוצר את התחושה שכל הההדרדרות של אלי אל עבר הנקמה והאפלה מתבטלים בצורה גסה ובוטה מאוד, מה שלמעשה מייצר את התחושה שכל מסע הנקמה הזה היה מיותר מלכתחילה.
בשלב הזה, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לתהות איך ולמה הפקה טלוויזיונית כל כך גדולה ומושקעת בוחרת לעבד סיפור כל כך מורכב בצורה כל כך חפוזה ומגושמת. כזו שהופכת פרק כמו פרק 7, שהיה אמור להיות נקודת השיא העלילתית המרכזית של העונה, לפרק עם סיפור שטחי ורדוד שרק רץ מנקודה לנקודה במקום להנות מהדרך. במקום לעצור, להתבונן ולתת לדמויות ולעולם להתפתח כמו שצריך (כמו שעשתה העונה הראשונה), העונה הזו רצה קדימה מבלי לחשוב פעמיים. התוצאה היא לא רק עיבוד בעייתי של חומר מקור אהוב, אלא גם טלוויזיה גרועה בפני עצמה שפחות ופחות מצליחה לגעת בקהל ולרגש אותו, ולכן גם לא ממש מצליחה להשאיר חותם אמיתי.
הקטגוריה השנייה של אותן הבעיות היא לא רק אחת הבעיות המרכזיות של העונה בכלל, אלא גם הבעיה המרכזית והמשמעותית ביותר בפרק סיום העונה של הסדרה. אנחנו מדברים כמובן על הצורך של הסדרה להיות כל כך ברורה, עד כדי כך שהיא לא משתמשת בשום אלמנט של תחכום או סאבטקסט בכלל. אנחנו בהחלט מבינים את הרצון של HBO להעביר את הסיפור בצורה קוהרנטית וברורה שלא תבלבל את הקהל, אבל נראה שבאולפנים כל כך פחדו מהסיכון שהקהל יפרש את הסדרה בצורה שגויה, שהם החליטו להשאיר אפס מקום לפרשנות. במקום לבטוח בצופים ולהניח שהם יוכלו להבין את הרגשות המורכבים של הדמויות השונות, את המניעים השונים שלהן ואת הקונפליקטים והרמזים שנשתלים במהלך העונה בעזרתם של תצוגות המשחק והבימוי של הסדרה, התסריטאים בוחרים להאכיל אותנו בכפית ולמעשה מתייחסים אלינו כמו ילדים קטנים, שלא סומכים עליהם בשום צורה או דרך שיצליחו להבין את הסיפור עד הסוף בכוחות עצמם.
ההשפעה של הבחירה המאוד תמוהה הזו על הסדרה באה לידי ביטוי בפרק בשתי צורות שונות. הראשונה היא, שכדי לוודא באופן מוחלט ואבסולוטי שהמסרים של הסיפור יהיו מאוד ברורים ולא משתמעים לשתי פנים בשום צורה או דרך, ב-HBO בחרו לרדד את השיח ולהפוך את הדיאלוגים למאוד לממש שטוחים, מתישים ולפעמים אפילו ממש מביכים. כך יצא שאחת הסצנות הגדולות של הפרק, שמציגה לנו את המבט האחרון על אייזיק בעונה הנוכחית וככזו גם הייתה אמורה להיות טעונה ומשמעותית עבורו, וכן לנסות ולהרחיב את הרקע של ארגון ה־WLF ואת הקשר האישי בינו לבין אבי, הופכת לקלישאתית, צפויה וטיפשית. לא רק כי היא מסבירה לנו כל מחשבה, תנועה או מצמוץ שהשחקנים מבצעים במהלכה (מה קרה ל-Show ,Don’t Tell רק אלוהים יודע), אלא גם כי הדיאלוגים עצמם היו כתובים בצורה כל כך הזויה ומביכה, שנאלצנו להחזיר את הפרק כמה שניות אחורה רק כדי לוודא שאשכרה שמענו נכון את מה שנאמר במהלכו. הצורה השנייה שבה האספקט הזה משפיע על הסדרה, היא העובדה שמלבד הרידוד המאסיבי שחוות הדמויות השונות, הוא גם גורם לקהל להרגיש טיפש. נכון, אלו מילים קשות, אנחנו יודעים, אבל זו העובדה ואין דרך יפה להגיד את זה. הצפייה בסדרה גרמה לנו להרגיש ש-HBO מזלזלים בנו וחושבים שאנחנו טיפשים. כשכל משפט שני שנאמר במהלך הפרק מלווה במשפט שלישי שמסביר למה הדמות הזו אמרה אותו, וכאשר הסצנות המועטות ביותר שעוד איכשהו כן מנסות לרמוז לנו משהו כתובות בצורה כל כך מגושמת וברורה, אי אפשר שלא להרגיש כאילו קרייג מייזן יושב על הספה לידנו ומעביר אותנו צפייה מודרכת, במקום לתת לנו רגע לנשום ולפתח טיפה של מחשבה עצמאית לגבי המסרים של הסדרה. זו תחושה מאוד מבאסת, כי במקום שנרגיש שמדובר בסדרה שבאה לבדר אותנו ולספק סיפור מעניין ומרתק מלא במחשבות ומשמעויות שונות המתגבשות לכדי מסר שחודר עמוק למוחו וליבו של השחקן, היא הופכת לסדרת שיעורי חינוך נוקשה שלא הייתה מביישת אף מורה זקנה וקשוחה. וכמו מרבית השיעורים האלו בבית ספר, גם הפעם אנחנו מקווים שבשיעור הבא יגיע המורה המחליף והכיפי יותר.
מי מכם שקרא את הביקורות הקודמות שלנו יודע עד כמה חיכינו לרגע שבו העונה השנייה תתחיל להרחיב את העולם של ״האחרונים מבינינו״. חיכינו לראות איך הסדרה תעניק עומק חדש לדמויות המשניות, תחשוף צדדים לא מוכרים בקבוצות השונות שמרכיבות את העולם ותאפשר לנו לצלול עוד יותר לעומקו של אותו העולם האפל, המורכב והמרתק של הסיפור. אבל לצערנו, חלק ניכר מאותן הרחבות, שימוש לוקה בחסר של קווי העלילה המרכזים ושזירה שגויה שלהם במהלך העונה, יצר תחושה שיש לא מעט רגעים וסצנות מאוד מנותקות, לא קשורות ודי מיותרות, ובכך גם להפוך לקטגוריית הבעיות הגדולה השלישית והאחרונה של העונה. לא רק שאנחנו נתקלים (שוב) בהרחבות וקווי עלילה שמרגישים מיותרים, לא אפוים ובמקרים מסוימים אפילו מזיקים, אלא גם כי הפרק סוגר את הסדרה במצב שמשאיר חלק ניכר מקווי עלילה ונקודות שנרמזו או פותחו במהלך העונה בלי התייחסות שמתאימה להן. הדוגמה הכי טובה שנוכחת במהלך הפרק היא הטיפול שמקבלת דמותו של ג׳סי. הדמות, שנחשבת לאחת הדמויות האהובות בסדרת המשחקים, לא רק מרגישה כאן כמו צל חיוור של מה שהיא אמורה להיות, אלא גם הופכת להיות רק עוד אחד מעשרות הכלים העלילתיים של הסדרה להעברת מסרים. בסופו של דבר, המשמעות שלו עבור הסיפור הכללי של הסדרה בכלל ועבור דמותה של אלי בפרט הופכת לזניחה עד לא קיימת. במקום לנסות ולבסס אותו לאורך כל העונה כדמות שמצד אחד מעניינת בפני עצמה, אבל מצד שני, מצליחה לערער ולאתגר את תהליך הנקמה של אלי בצורה מתוחכמת, ניכר שמסיבה לא ברורה התסריטאים בחרו להציג אותו שוב ושוב כדמות רדודה ושטוחה, שכל מטרתו בחיים היא לנזוף באלי. הוא בקלות היה יכול להפוך להיות אותו חבר קרוב שמספק לאלי עוגן רגשי ואנושי כמו במשחק (תוך כדי שהוא לא חוסך ממנה ביקורת כמובן). אבל בסדרה? הוא לא עושה כמעט שום דבר חוץ מלהטיף לה מוסר, ובכך הופך לדמות צפויה שלא מצליחה לגעת או לעורר אמפתיה.
כאמור, הבעיה הזו לא מסתיימת רק בג׳סי, והיא נוגעת בלא מעט סצנות שונות שנוכחות בפרק הזה. דוגמה בולטת נוספת מגיעה לקראת סוף הפרק, ברגע שבו אלי מגיעה לעימות אישי וחזיתי ראשון עם קבוצת הסרפייטס. את הסצנה הזו, שמתרחשת באחד הלוקיישנים המשמעותיים ביותר במשחק ובסיפור כולו, אפשר היה לקחת לצומת דרכים עלילתית משמעותית שהיה יכול בקלות להפוך להיות גם רגע טעון דרמטית שמעמיק את הדמות של אלי ומציג את עולמם של הסרפייטס מזווית חדשה. אבל שום דבר מהדברים האלו לא קורה בפועל. מה שאנחנו מקבלים במקום זו סצנה של חמש דקות, שהיא אמנם מאוד מרשימה ברמה הטכנית ומציגה תצוגת משחק מצוינת של בלה ראמזי, אבל בפועל יש לה אפס משמעות או מטרה ברורה. זו בחירה מאוד מאוד מוזרה, לא רק כי מדובר בזמן יקר שהלך לאיבוד, או שהוא רומז וחושף את אחד מקווי העלילה המשמעותיים ביותר של העונה הבאה בכזו גסות ובוטות ולא משאיר אפילו טיפה אחת של מתח, אלא גם כי כאשר אחת מהבעיות הקשות ביותר של העונה היא הזירוז הבלתי פוסק של קווי העלילה המרכזיים, הקדשה של כחמש דקות שלמות (שמהוות בערך 10% מהאורך של הפרק) בקו עלילה חדש לחלוטין וחסר כל פואנטה היא בחירה כל כך ביזארית והזויה. היא מעידה עד כמה התסריטאים של העונה בכלל, ושל הפרק בפרט, היו מנותקים וחסרי הבנה בסיסית של המהות האמיתית של הסדרה.
תוסיפו לזה את העובדה שהפרק הזה סוגר את העונה מבלי לספק התייחסות משמעותית, מספקת או הגיונית ללא מעט מאותן הרחבות וקווי עלילה חדשים שהוצגו במהלכה, ותקבלו את התחושה שכמעט חצי ממה שהתרחש בה התרחש ללא תכלית או מטרה ברורה, והונח באקראיות לאורכה ולאורך הפרק ללא סיבה אמיתית. הם לא מפתחים את הסיפור, לא מעמיקים את העולם, לא נותנים לדמויות לנשום ובעיקר מבזבים זמן מסך מאוד, אבל מאוד יקר, שהיה יכול לשמש את קווי העלילה המרכזיים של הפרק בצורה הרבה יותר טובה ושהייתה משדרגת את החוויה הכללית של העונה מאוד. בסופו של דבר, מה שהתחיל בעונה הראשונה כההזדמנות עבור הסדרה להצגת פרשנויות מעניינות לחומר המקור הפך לרצף של רגעים שלא מצליחים להתחבר וליצור חוויה טלוויזיונית שלמה, ולחלקים שלמים בפרק שמרגישים כמו פילר לא נחוץ - כזה שלא ביקשנו לראות ולא הוסיף לנו כלום.
בנוסף לכל הבעיות שכבר ציינו, אי אפשר להתעלם מהבחירה של יוצרי הסדרה להרחיב דווקא את קו העלילה הרומנטי בין אלי לדינה, ולהמשיך להתמקד בו שלא לצורך גם בפרק הזה. כפי שהזכרנו כבר בתחילת הביקורת, ההחלטה הזו הגיעה על חשבון הקו העלילתי המרכזי של סיפור הנקמה, שהוא הליבה של המשחק השני ושל שני פרקי הפתיחה של העונה ושהניחו תשתית עוצמתית ומלאת פוטנציאל רגשי לסיפור אפי ומטלטל. במקום להמשיך את אותו קו סוחף שעסק בשברון לב, באובדן ובצורך חסר שליטה לנקמה, היוצרים נטשו אותו כמעט לחלוטין כבר בסוף הפרק השלישי. מהרגע הזה, העונה החלה לשים את רוב המשקל הדרמטי שלה על מערכת היחסים בין אלי לדינה. לפני שאתם קוטלים אותנו בצעקות, תרשו לנו להסביר: אין לנו ספק שאכן מדובר בקשר חשוב גם במשחק שאנחנו שמחים מאוד שנחקר ופותח מעבר לחומר המקור, ואין ספק שהיו בו רגעים יפים ואנושיים שהוסיפו רובד רגשי לדמויות של אלי ודינה. אבל האופן שבו הקשר הזה תפס את קדמת הבמה, על חשבון העלילה הראשית, פגע קשות בקצב ובאיזון של הסיפור. במקום מערכת יחסים שמלווה את המסע ומעשירה אותו, קיבלנו קו עלילה שמרגיש לעיתים כאילו הסדרה מנסה בכוח להתמקד בו, גם כשהוא לא רלוונטי למה שקורה סביבו. הבעיה הזו בלטה במיוחד בפרק השביעי, מכיוון שכפי שציינו, כל ההחלטות העלילתיות שנעשו לאורך העונה בנוגע להרחבת הקשר הזה מתנקזות כאן לרגע אחד. אותה התמקדות מובילה היא גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שאין מספיק זמן בכדי להביא את הסיפור לנקודת הסיום המתבקשת. התחושה היא שנבנה משהו שנמתח יתר על המידה, ואז הוזנח בדיוק כשצריך היה להתחיל להתכנס לקראת שיא רגשי או נרטיבי. כל זה קרה למרות העובדה שבלה ראמזי ואיזבלה מרסד נתנו הופעות משחק מרשימות ומלאות רגש. לצערן, הכימיה ביניהן פשוט לא הצליחה להתבלט לאור כתיבה מבולבלת ולעיתים רדודה, שהתקשתה להחליט אם היא רוצה לספר סיפור אהבה או דרמת נקמה.
כל האלמנטים האלה מתכנסים לפרק סיום שהיה אמור להיות מופתי, מרגש ועוצר נשימה, אבל בפועל מייצר סיפור שלא מצליח להתרומם או להרגיש כמו פרק סיום אמיתי. במקום לספק רגעי שיא דרמטיים שיגרמו לנו לחכות בקוצר רוח לעונה הבאה, קיבלנו פרק שמסתיים בתחושת החמצה. למרות הופעות משחק מעולות העונה בכלל, ובפרק בפרט, של קאסט שחקנים אדיר שאותו הובילו בגאון איזבלה מרסד, קייטלין דיוור ובלה ראמזי, ולמרות הבימוי המופתי והויזואליה המרשימה שהצליחה להציג את העולם הפוסט אפוקליפטי הכואב, המפחיד, המסוכן אך גם המרגש ומלא התקווה בצורה מעוררת השתאות, החסרונות העלילתיים והסיפוריים מרכזיים וגדולים מדי - היעדר סאבטקסט, כתיבה שטחית והחלטות תסריטאיות תמוהות שנלקחו מוקדם יותר בעונה פגעו פגיעה מהותית בפרק הסיום, והופכות אותו למייאש במיוחד. בשורה התחתונה, העונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״, ובמיוחד פרק הסיום שלה, הוכיחו באופן חד משמעי שגם כאשר יש לכם בידיים סיפור אדיר עם פוטנציאל עצום, טיפול לקוי וחסר הבנה וכבוד בסיסי לחומר המקור יכול להפוך אותו למשהו רדוד, גנרי ולעיתים אפילו מגוחך, שלא רק איבד מהמשמעות ומהעוצמה המקורית שלו, אלא גם הופך את היצירה כולה למאכזבת ופושרת בפני עצמה.
ציון שלנו:
בסדר
הטוב
פסק הדין
נתראה ב-2027, והפעם בתקווה עם קצת יותר כבוד. גם עבור המעריצים וגם עבור חומר המקור
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
