"האחרונים מבינינו" עונה 2 פרק 2: הקהל הטלוויזיוני לא יודע מה הוא הפסיד
- רז משאט
- 27 באפר׳
- זמן קריאה 9 דקות
הכתבה מכילה ספוילרים לפרק השני בעונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״
הכתבה נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון
״There is no other version of this story. There just isn’t”. כך טוען טרוי בייקר, המדבב האייקוני של ג’ואל מילר, בגרסת הקומנטרי של The Last of Us Part II, בדיוק כשאבי מנחיתה את חבטת הגולף האחרונה והאכזרית ביותר שלה. המשפט היפהפה והמדויק הזה מתאר באופן מושלם את הבעיה המרכזית שלנו עם הפרק השני והמדובר כל כך בעונה החדשה של “האחרונים מבינינו”. הגרסה הזו, לטעמנו, פשוט לא מספיק טובה כמו המקור. זה לא הופך אותה לגרועה, חלילה. כפי שציינו גם בביקורת הראשונית שלנו, מדובר בפרק טלוויזיוני מרשים. כזה שמצליח לרגש, לזעזע ואף להיחקק בזיכרון. אולי זו הייתה הגרסה הטובה ביותר שהיה ניתן ליצור עבור המסך הקטן. אבל גם אם זה המצב, היא עדיין נופלת, ובאופן מהותי, מהגרסה של המשחק.
אם אתם מכירים את הסיפור אך ורק מהסדרה ולא נחשפתם לאף ספוילר, אולי אתם חושבים שאנחנו מגזימים. אולי אתם מאמינים שקיבלתם את הגרסה האולטימטיבית. אבל האמת? ככל שחשבנו על זה, הצלחנו לזקק את ההבדל בין הגרסאות לארבעה מרכיבים ברורים. בכתבה הזו נצלול פנימה, נשווה בין הסצנה כפי שהופיעה במשחק לבין זו שראינו על המסך, וננסה להסביר, למי מכם שטרם חווה את גרסת המשחק, מה בדיוק הלך לאיבוד, ואולי, אבל רק אולי אפילו נצליח לשכנע אתכם לחוות את הסיפור בצורתו המקורית. בכדי לעשות את זה כמו שצריך, נידרש לדון בספוילרים משמעותיים. אך אל דאגה, נדבר רק על פרטי עלילה שהתרחשו עד כה גם בסדרה וגם במשחק. לא נחשוף אירועים מהמשחק שטרם התרחשו על המסך. אם ראיתם עד הפרק השני בעונה השנייה, אתם מכירים כאן את הכל. אם לא, רוצו לצפות וחזרו אלינו.
סינגולריות
אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אנחנו עומדים לדבר על אחת הסצנות האייקוניות, השנויות במחלוקת והטעונות ביותר בתרבות הגיימינג המודרנית: מותו של ג’ואל מילר. אבל רגע לפני שנצלול לאופן בו כל גרסה ביצעה את הרגע הקשה הזה, בחרנו להתחיל דווקא באספקט עקיף אך חשוב לא פחות. הסינגולריות של המוות הזה. במשחק, מותו של ג’ואל איננו עוד רגע טראגי או שיא רגשי רגיל. זהו אירוע שאין שני לו, והוא מרגיש כמו סדק בזמן. נקודת פיתול שממנה אין חזרה. כדי להצליח ולייצר את התחושה המופלאה הזו אצל קהל השחקנים, המשחק כתוב בצורה כזו כך שכל המערכה הראשונה שלו (למרות שחלק יטענו שמדובר בפרולוג בכלל) עוטפת את הרגע הזה ומובילה אליו. החל מהרגע בו אנחנו עוזבים את הסירה במסך הפתיחה ועד הרגע בו אבי מנחיתה את חבטת הגולף האחרונה שלה על גולגלתו של ג'ואל, הכל, אבל הכל, מוביל או קשור לרגע הזה באופן ישיר או עקיף. אין מתקפה על ג'קסון, אין מלחמות עם נגועים (מלבד הבריחה של אבי) ואין שום אירוע מרכזי אחר שמתרחש במקביל אליו.
הבחירה הזאת לא רק הופכת את ג'ואל, או יותר נכון את המוות שלו, לאירוע המרכזי והחשוב ביותר בחלק הזה של המשחק (ואולי אף בכולו), אלא גם לאירוע מיוחד. המוות של ג'ואל לא חולק את הספוטלייט עם אף אירוע אחר. אף אחד לא מת במקביל אליו, אין שום אסון מרכזי אחר, ולמעשה הוא האדם הראשון מזה תקופה שנרצח באכזריות שכזו בג'קסון (לפחות על פי מה שאנחנו יודעים), מה שהופך את הרצח האכזרי של ג'ואל לנקודה סינגולרית ויחידה במינה בזמן ובעולם של העלילה. האירוע הזה מעלה את מפלס הזעם והכעס שאלי והשחקנים חשים כאחד, כי מכל מיליוני האנשים שקיימים בעולם ואלפי האנשים שקיימים בג'קסון, זה קרה דווקא להם ורק להם.
לצערנו, הסדרה בחרה לנטוש את הקונספט של הסינגולריות לחלוטין. היא אמנם בהחלט מציגה את המוות בצורה מרגשת ומזעזעת ביותר, אבל הוא עדיין חלק מתוך שרשרת של אירועים כואבים לא פחות. ג'ואל הוא אמנם הדמות החשובה ביותר שמתה (והיחידה שאנחנו מכירים באמת) אבל מלבדו, יש בג'קסון מאות אם לא אלפי הרוגים, שגם אם אנחנו לא מכירים אותם באופן אישי, אלי, טומי, דינה ושאר הדמויות במשחק אמורות להכיר אותן במידה מספקת כלשהי ולכאוב גם מהמוות שלהם. האובדן של הקהילה בג'קסון אמנם משתלב נהדר עם התחושה של האובדן של ג'ואל, והאקשן שהוא מספק בפרק אכן היה נהדר ומשמש כסוג של הסחת דעת טובה. אבל בסופו של דבר, הוא פוגע בייחודיות ובעצומתיות של הרצח האכזרי של ג'ואל, כי הוא כבר לא מיוחד. הוא עוד אחד ממאות או אלפי מתים נוספים.
אפלה וחשכה
גם במשחק, מותו של ג'ואל אכן מתרחש באותה אחוזה נטושה על ההר המושלג בקרבת ג'קסון. אבל להבדיל מהסדרה, בה הסצנה מתרחשת בחדר מואר, גדול, מרווח וכמעט סטרילי, במשחק כל הסצנה מתרחשת בתוך חדר קטן, חשוך וצפוף. האווירה הזאת משדרת את התחושה כאילו המציאות עצמה מנסה להצטמצם לתוך קופסה חונקת, שמציגה את העוצמה והכאב של המתרחש בצורה ויוזאלית מושלמת. למעשה, זה הופך את הסצנה לכל כך אפלה, פיזית ומטאפורית, עד כדי כך ששום אור או תקווה לא מצליחים לחדור אל אותו הרגע. אין אוויר ואין הסברים, וכל מה שאנחנו רואים, מכה אחר מכה, הוא איך העולם נהיה קודר יותר מרגע לרגע. איך החדר הקטן, המחניק והכמעט קלסטרופובי ההוא, לא רק שלא מאפשר לאלי לברוח מהמתרחש ולהסיט את המבט, אלא גם מקרב את האסון והמעשה הנורא היישר אליה, ומכריח אותה להיות עדה בצורה הכי אכזרת וחסרת תקווה למעשה, בלי שום דבר מנטלי או פיזי להיאחז בו.
מעבר לעובדה שזה מאוד משרת ומעצים את הסיפור והחוויה הנוראית של דמותה של אלי, אותה האפלה והקלסטרופוביות של הסיטואציה מצליחים לעורר את רגשות הזעם גם אצל המשחקים במשחק. העובדה שמדובר בחדר כל כך חשוך וקטן גורמת לשחקן להרגיש שהוא חווה את אותה הסיטואציה יחד עם אלי, טומי וג'ואל. החושך והרוע ששולטים בסצנה הזו והמועקה הרגשית העמוקה של הדמויות באותן דקות מזעזעות עד פחד (ובמיוחד של אלי), מצליחות לעבור מאותן הדמויות דרך השלט אל השחקן באותה הצורה, בזכות האלמנט החשוב הזה.
לעומת זאת, בגרסה הטלוויזיונית, האפלה הזו נעלמת לחלוטין. התאורה הטבעית והחלל הפתוח שנוכחים בחדר בו מתרחש הרצח בגרסא הטלוויזיונית משדרים משהו אחר לחלוטין ממה ששידרה הגרסא של המשחק. אנחנו מקבלים תחושה נגישה יותר, בסביבה הרבה פחות חונקת וקשה שמלאה באור ומרחב שמשמשת כסוג של קונטרסט ופיצוי על הביקורת שהופנתה כלפי HBO על הצילום החשוך בעונה האחרונה של ״משחקי הכס״ (ואולי זו גם הסיבה לשינוי), מה שבשילוב עם עוד כמה אלמנטים נוספים, הופך את החוויה לפחות קודרת ולכזו שקצת יותר קל לעכל ברגע הצפייה.
אנחנו אמנם בהחלט מבינים למה בחרו לשנות את האספקט החשוב הזה ברגע הפיבוטי ומה ניסו לעשות בעזרת השינוי הזה במיוחד בהתחשב בעובדה שבניגוד למשחק, הסדרה מראה לנו את אבי מראש, ומספרת לנו מי הם אותם הרוצחים, מה המניעים שלהם ואפילו מציגה פרספקטיבה רגשית שלהם (עוד על כך בהמשך). אבל אנחנו עדיין חושבים שמדובר בניסיון שלא צלח. כי במקום אפלה של כאוס, אנחנו מקבלים אור של הבנה. אבל ברגע הזה, דווקא האור הוא זה שמסנוור, מכיוון שהוא פוגע באפקט הרגשי והאפלולי שהיה אמור לטלטל אותנו עד העצמות.
הפתעה
אחת מהנקודות החזקות ביותר במותו של ג’ואל במשחק היא הפתאומיות שלו, והשוק הטוטאלי שהוא מעביר בשחקנים שרוצים לזרוק את השלט על הטלוויזיה בזמן שהם חווים אותו לראשונה. ההפתעה הזו בגרסת המשחק באה בשתי צורות שונות. הראשונה מביניהן היא שהמשחק לא מכין אותך לרגע הזה בשום צורה או דרך. הוא לא מהסס ולא מרמז שום דבר על אבי ועל המוטיבים שלה, ואפילו טורח להציג אותה כעוברת אורח יחסית תמימה שמשתפת פעולה עם ג'ואל סביב מטרה משותפת. זאת במטרה שברגע שהיא תסתובב אליו עם השוטגאן שלה ותירה לו בברכיים, הדבר ירגיש לשחקנים כאילו הוא מונחת עליהם כמו רעידת אדמה ביום בהיר.
הצעד הזה משאיר אותם כמו הדמויות, חסרי מילים וחסרי נשימה, בבלבול ובכאוס מוחלט. הצורה השנייה בה ההפתעה, או יותר נכון המסתורין, נשמר, הוא שבזמן כל האקט והרצח הברוטלי והמזעזע שג'ואל חווה בידי אבי, לא ברור לנו מה המניעים שלה ומדוע היא בכלל רצחה אותו מלכתחילה מה שעוד יותר מחזק את תחושת הבלבול וההפתעה שהשחקנים חווים. כי לא רק שהם לא ציפו לדבר הזה ולא ראו אותו מגיע, הם גם לא מצליחים להעלות בדעתם או להבין מדוע זה קורה. עצם החקירה של הרגע של אבי תוך כדי המשחק והגילוי של סיפור הרקע שלה שלב אחר שלב בשלבים המתקדמים יותר של המשחק, רק מחזקת את התחושה והמסר המאוד מורכב וקשה שהעלילה מנסה להעביר.
יחד עם זאת, אותה הדרך בה אנחנו מגלים את סיפור הרקע של אבי במשחק לא יכולה לעבוד באותה צורה גם בסדרה (במיוחד בהתחשב בפיצול לעונות) ולכן, הסדרה נאלצת לבחור בדרך אחרת. אבל הבחירה הזו הייתה רחוקה יותר מידי מחומר המקור. המפגש עם אבי הוא הסצנה הפותחת של העונה, וכבר תוך כדי אותו המפגש הראשוני, אנחנו מבינים לאן פניה של אבי מועדות - היא מתכננת לנסות ולרצוח את ג'ואל. הבחירה הזאת מיד מבטלת את אלמנט ההפתעה, שמתחלף בציפייה לאותו המפגש, מה שבהחלט מחליש את עוצמתו, כי המוות כבר לא מרגיש כהפתעה, אלא כתוצאה צפויה. יש הבדל עצום בין צופה שמרוסן על ידי חוסר אונים לבין צופה שמוכן נפשית. ובעוד שבמשחק הסצנה היא סכין בגב, בסדרה היא כמו אגרוף כואב בבטן, אבל כזה שראינו בא.
בנוסף, עצם חשיפת המוטיבציה המלאה של אבי וסיפור הרקע שלה באותו מונולוג נבל קלאסי בפני ג'ואל, ממשיך להרוס את המסתורין ופוגע בזעם שלנו על דמותה של אבי. אנחנו אמנם בשלב הזה עדיין יותר מחוברים בשלב הזה לדמותו של ג'ואל, אבל אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו מתחילים לנסות ולהבין אותה. בסופו של דבר, זה עוד יותר מחליש את הזעזוע האבסולוטי שהרגשנו כשחווינו לראשונה את גרסת המשחק, ואת יצר הסקרנות לגלות את הסיבות למעשה ואת הדחף לצאת אל מסע הנקמה הזה, וחבל.
עוצמה וזעם
שלוש הנקודות שדיברנו עליהן עד עכשיו מובילות לנקודה הרביעית, שהיא גם הנקודה המשמעותית והחשובה ביותר בסצנת המוות האכזרית של ג'ואל. אנחנו מדברים כמובן על רגשות הזעם הגולמיים שהסצנה הזו מעוררת. מותו של ג’ואל במשחק לא רק שובר את הלב, הוא מפורר אותו. הוא מציף אותך בזעם, בעוול ובכאב, שלא מבקש להבין - רק להרגיש. כשאנחנו עדים לרגע הזה במשחק, התחושה היא שאנחנו צופים ברגע חסר רחמים, מלא ברוע טהור וזעם קדמוני וגולמי, בצורה הכי דוחה ואלימה שאפשר. ג’ואל נהרג כמו חיה פצועה, מול עיניה של אלי שהייתה לו כמו לבת, ואנחנו בדיוק כמו אלי צופים בו, כשחקנים חסרי אונים שמחזיקים את השלט ביד ולא יכולים לשנות את הלך האירועים, לא משנה על איזה כפתורים נלחץ. הרגע הזה לא עובר דרך פילטרים של חמלה וניסיון לעורר הזדהות עם הדמות של אבי. אין הכנה רגשית. אין מבט לעבר. יש רק אלימות. טהורה. כואבת. בלתי נתפסת.
האלימות והזעם האלו גם באות לידי ביטוי לא רק ברגשות שהדבר מעורר אצל אלי והשחקנים, ובבימוי ובבנייה של הסצנה שהיו מחושבים להפליא (שצולמו בשני וואן-שוטים שונים שחוברו יחדיו), אלא גם באקט הרצח עצמו. אבי לא רק יורה בג'ואל והורגת אותו, אלא ממש מכה בגופו הפצוע עד שבקושי ניתן לזהות אותו, וכשבסופו של דבר היא נאלצת לסיים את החגיגה, היא הורגת את ג'ואל באופן סופי בצורה הכי כואבת וברוטלית שיש, כאשר היא חובטת בראשו בועצמתיות ובזעם רב שוב ושוב ושוב, עד שהמוח שלו נוזל על הרצפה. אותו המוח שמייצר תמונה כל כך גורית שלא הייתה מביישת את הסדרה ״הבנים״. התמונה המזעזעת הזו, יחד עם כל אותם אלמנטים שהזכרנו קודם לכן, הם הלב של רגשות הכעס והשנאה הללו. של אלי, של השחקנים ושל הסיפור כולו. הכל מתחיל ונגמר בביצוע הברוטאלי והזועם של הסצנה הזו.
אבל מסיבה שהפעם לא הצלחנו להבין בכלל, גם באספקט הזה, הסדרה בחרה לספר את הסיפור בצורה אחרת ולבצע סוג של ריכוך (פיזי ומנטלי כאחד) לכל האקט הזה. זה מתחיל בכך שכפי שציינו קודם לכן, אנחנו מכירים את אבי לפני ותוך כדי הרצח, ועוד בצורה כזו שאנחנו מצליחים להבין אותה ואולי אפילו לרחם עליה. הצעד הזה מוסיף לסצנה רובד אנושי ורחמני שלא היה קיים במקור, ובסופו של דבר פוגע ברגשות הזעם האבסולוטי שהוא אמור לייצר אצל הקהל. זה מסתיים בכך שהסצנה פשוט לא מרגישה מספיק ברוטאלית וזועמת בהשוואה למשחק.
החבטות הסופיות והאכזריות על ראשו ומוחו של ג'ואל, שהפכו לאחד מסימני ההיכר של הסצנה הזו, נעלמו כלא היו והתחלפו בדקירה קלה ופשוטה לצוואר (שבמידה מסוימת מעניקה לג'ואל מוות הרבה יותר רחמני ומהיר). אלי בכלל לא מדממת ובקושי זועקת וזועמת, אלא בעיקר בוכה ועצובה, ואילו הגופה של ג'ואל (ובמיוחד הפנים) לא נראים מספיק חבוטים ופצועים. כל אלו הופכים את הרגע הזה, שעיקרו הוא זעם ויצר הנקמנות שהוא אמור לעורר אצל הצופים ואצל אלי כאחד, לרגע הרבה יותר אנושי והרבה פחות חייתי, ששם את הדגש על האבל ועל העצב במקום על הכעס, הזעם והעוצמה. ובעוד שהגישה הזו לא לגמרי שגויה (במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא מסופרת במדיום הטלויזיוני), היא משנה את הטון האייקוני של הסצנה הזו לחלוטין. פחות זעם. יותר הבנה. פחות הרס מוחלט. יותר טרגדיה אנושית.
אז מה באמת הלך לאיבוד בין הגרסאות השונות? הגרסה הטלוויזיונית של מותו של ג’ואל אולי הייתה מדויקת נרטיבית, עשויה היטב והכילה תצוגת משחק מופלאה של כל המעורבים בה (ובמיוחד של בלה ראמזי וקייטלין דיוור), אבל היא איבדה את מה שהפך אותה לסצנה אגדית במשחק - את חוסר האפשרות להכיל אותה. הגרסה הטלוויזיונית של הסיפור לא מצליחה להעביר בצורה נאמנה את אותה התחושה שאנחנו, כמו אלי, נמצאים לבד, בחושך חסר שליטה ומוקפים באפלה עוצמה וזעם. שברגע אחד, בלי שום סימן אזהרה או הסבר שמספק את הדעת, דווקא אנחנו חווים את האובדן הברוטאלי הזה, שבדיוק כמו בחיים האמיתיים, מגיע בהפתעה מוחלטת.
אם לא שיחקתם במשחקים, אנחנו מקווים שעכשיו אתם מתחילים להבין מה אתם מפסידים, ואתם כבר בדרך אל המחשב או הפלייסטיישן הקרוב לביתכם. אבל אם איכשהו עדיין לא שכנענו אתכם, אנחנו באמת ממליצים לכם לצפות בשעתיים הראשונות של הגיימפלי ביוטיוב. כי אין סיכוי שתצליחו להישאר אדישים אחרי שתחוו את הרגע הזה בצורה הנעלה ביותר שלו.
הסדרה ״האחרונים מבנינו״ זמינה לצפייה בהוט סלקום ויס.
המשחק The Last Of Us Part II זמין לפלטפורמות ה-PS4, PS5 ו-PC.
コメント