אחרי 7 שנים, דרדוויל ווילסון פיסק חוזרים אל המסך ב-״דרדוויל נולד מחדש״, והתוצאה היא טלוויזיה מרהיבה.
דרדוויל: נולד מחדשסדרת טלוויזיההוסף תגובה
בכתיבת הביקורת לקח חלק יובל פרידמן, מנהל העמוד Marvel4u.
הראיון שלנו עם שחקני ויוצרי הסדרה זמין כאן
“It׳s not entirely unpleasant seeing you again" - ווילסון פיסק”
זה סוף סוף קורה, אחרי שבע שנים מאז סיומה של הסדרה ״דרדוויל״ בנטפליקס ומספר לא מבוטל של קמיאוז ביקום הקולנועי של מארוול, דרדוויל חוזר אל המסך הקטן ובגדול, עם סדרה משלו (שהיא למעשה עונה רביעית לסדרת הנטפליקס, אבל נגיע לזה אחר כך). זו לא הייתה חזרה פשוטה כלל וכלל. הסדרה שהוכרזה במצגת המפורסמת של מארוול בסן דייגו קומיקון 2022 והוצגה בהתחלה כסדרה בעלת 18 פרקים לעונה, הייתה אמורה לצאת באביב 2024 במקור, אך בפועל עברה לא מעט תהפוכות בדרך. החל מהשינויים הכללים שנעשו במארוול בעקבות התוצאות המעורבות של הסדרות והסרטים האחרונים, דרך שביתות התסריטאים והשחקנים בשנת 2023, השינוי היצירתי המאסיבי בסדרה (ואף פיצולה מעונה אחת ארוכה לשתי עונות קצרות) ועד העובדה שהסדרה עברה בית מנטפליקס לדיסני - מה שמצד אחד חיבר אותה אל היקום הקולנועי הרחב של מארוול, אבל מצד שני, הוביל לחשש משמעותי מצד המעריצים שהסדרה לא תהיה מספיק אלימה ובוגרת כפי שהייתה. השינויים האלו הפכו את סיפור ההפקה שלה לאחד המעניינים והמסובכים בהיסטוריה של מארוול, שמצד אחד הפיח בנו הרבה תקוות, אבל מצד שני גם הרבה חששות. עכשיו, אחרי שצפינו בכל 9 פרקי העונה הראשונה, אנחנו יכולים להגיד בפה מלא שאף על פי שהיא לא מושלמת, הסדרה הזו מחזירה את דרדוויל אל המסך בצורה הכי טובה שאפשר.
הסיבה המרכזית לחזרה המוצלחת הזו של דרדוויל אל המסך הקטן, היא העובדה שהסדרה שומרת באופן מרשים ביותר על האופי של הסדרה המקורית מנטפליקס. החל מסצנות האקשן המטורפות והאלימות, דרך האווירה האפלה והקודרת שבאה לידי ביטוי בעיר ניו יורק המשמשת דמות משנה של ממש, וכלה ברגעי הדרמה המרגשים והמרהיבים שגרמו לכולנו לשמוט לסתות בתדהמה. הכל מרגיש כל כך מדויק ונכון, ואין ספק שנעשתה עבודה קשה במארוול על מנת להבין מה איך ולמה הקהל אהב את הסדרה הקודמת, במאמץ לנסות לשחזר את התחושה הזו, והם אכן מצליחים במשימה. ההכרות המצוינת עם חומר המקור והרצון לספק בשנית את האושר שהוא יצר אצל המעריצים נמצאת אפילו בפרטים הקטנים שהמעריצים אהבו. העובדה שהבית של מאט חשוך כשהוא לבד, או העובדה שהמעניש קורא לו ״רד״ כמו בסדרה המקורית, הן רק שתי דוגמאות לרפרנסים והפרטים הקטנים שהסדרה מציגה בדיוק רב בכל פרק ופרק. זה לא רק מעיד על היכרות עמוקה ורצינית של הכותבים עם חומר המקור, אלא גם מביעה יראת כבוד עבור המעריצים ומשדרת להם שמארוול ודיסני מכירים אותם, ושהסדרה הזו היא אחרי הכל ולפני הכל - בשבילם. למעשה, הנסיון לשמור בעדינות על האופי של הסדרה המקורית נעשה כל כך טוב, שאף על פי שהסדרה מוגדרת כסדרה חדשה, בפועל היא עונה רביעית של סדרת הנטפליקס. זו בחירה מאוד לא מובנת מאליה מצד דיסני ומארוול, אבל פה נראה ש(בסופו של דבר) הם הבינו שהקהל אוהב את מה שיש והחליטו שהם מחבקים את זה בכל הכוח, וזה עובד להם מושלם. אף על פי זאת, חשוב לנו לציין שהכותבים של הסדרה עשו מספיק בשכל כדי לאפשר פתח כניסה עבור אנשים שלא ראו את הסדרה המקורית. הוא אמנם פתח קטן ומאוד מאוד מזערי, אבל הוא קיים. ואף על פי שממש לא היינו ממליצים על זה, גם אם תצפו בסדרה מבלי לראות את הסדרה המקורית, אתם עדיין תוכלו להנות ממנה בצורה כלשהי.
יחד עם זאת שהיא בהחלט מרגישה כמו עונה רביעית של סדרת הנטפליקס, הסדרה גם מצליחה לחדש לא מעט, והיא עושה את זה בצורה שהצליחה להפתיע אותנו לטובה. קווי העלילה שלה מאוד אמיצים, והם הצליחו לתפוס אותנו כבר מהשנייה הראשונה. תוך עשר דקות הלסת שלנו כבר נשמטה לרצפה מהטוויסט הראשון. קווי העלילה האלו מהווים בקלות כמה מקווי העלילה הברוטאליים והאכזריים ביותר של הסדרה מאז ומעולם, וכיף לראות שכמו שדיסני ומארוול הבטיחו, הם בהחלט הצליחו לדחוף את דרדוויל לקיצון. בין כל קווי העלילה האלו, היו שניים שבלטו מעל כולם, גם ברמה שהם הפתיעו אותנו וגם בביצוע האיכותי שלהם. הראשון שבהם הוא מערכת היחסים של פיסק (וינסנט דנפריו) ו-ונסה (איילת זורר), שהיוו חלק מרכזי מאוד מהמוטיבציה של פיסק במשרד ראש העיר ומחוצה לו. מערכת היחסים של הזוג פיסק עוברת תהפוכות וטלטלות מעניינות ביותר, בנסיון להתמודד עם אירועי העונה השלישית והדברים שקרו בינה לבין הסדרה החדשה. הדבר לא רק משפיע ומשנה את מערכת היחסים הזו (הזוגית והעסקית כאחד), אלא גם חושף צדדים חדשים ומאוד מעניינים בדמויות של ונסה ו-ווילסון, שמחזקים את החיבור והעניין שלנו בדמויות, והפכו כל סצנה שלהם ביחד (וגם לחוד) לחוויה איכותית וכיפית לצפייה.
קו העלילה השני שבלט בעינינו מגיע מצידו השני של הסיפור - מהכיוון של דרדוויל, או יותר נכון, מהכיוון של מאט מורדוק. מאט בצורתו האנושית וה-״רגילה״ מקבל את הספוטלייט הגדול ביותר עד כה, ולמעשה הוא הדמות שמופיעה הכי הרבה על המסך העונה - לא דרדוויל ולא ווילסון פיסק. זו בחירה מאוד אמיצה (במיוחד בהתחשב בעובדה שהסדרה ידועה באלימות והברוטאליות שלה שלרוב מזוהות יותר עם דרדוויל), וכזו שלא ממש התחברנו אליה בהתחלה. אבל ככל שעבר הזמן, ככה התחברנו אליה יותר משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא העובדה שהיא מציגה ומפתחת צד חדש אצל מאט שפחות יצא לנו לראות ולהכיר עד כה, גם מהצד האישיותי וגם מהצד המקצועי. זו העונה שמכילה בתוכה הכי הרבה סצנות בית משפט (שלא יורדות ברמתן מסדרות דרמה משפטיות אחרות). במקביל אליהן, אנחנו מקבלים גם המון סצנות ורגעים שמראים איך מאט מתמודד עם טראומה ואבל, גם מהזווית האנושית והאישית יותר, ופחות מהזווית של המושיע הגדול בה הוא נמצא רוב חייו. השילוב הזה יוצר מעין תמהיל מיוחד, שבהתחלה מעלה כמה שאלות, אבל ככל שהסדרה ממשיכה, הוא מתבהר והופך להרבה יותר מעניין וייחודי. הוא מצליח להמשיך ולפתח את מאט בצורה מרתקת ביותר.
הסיבה השנייה היא שהבחירה לעקוב בעיקר אחרי הדמות של מאט מקנה לו מעין חספוס מסויים, שעד כה לא ראינו ממנו. הוא הרבה יותר ערמומי העונה, והוא משתמש בכל מיני כלים שעומדים לרשותו, כמו הידע שלו בעריכת דין או בעיוורון שלו לטובתו, וזה מאוד חכם. אותו חספוס גורם לכך שסצנות (או אפילו פרקים שלמים) שהיו נפתרות בדרך כלל בהתפרצות של דרדוויל ובקרב עצבני ביותר, יפתרו בדרך אחרת. דרך שקטה יותר וחכמה יותר. מה שלא רק יוצר גיוון בסדרה, אלא גם מוכיח כמה מאט אדם חכם וערמומי.
אבל יחד עם כל השבחים על העלילה והסיפור של הסדרה, אי אפשר שלא לדבר על הבעיות שלה. הבעיה הגדולה והמורגשת מכולן היא הקצב והמבנה שלה, במיוחד במערכה השנייה שלה, כלומר חמשת פרקי האמצע שלה. אחרי שהסדרה נפתחת עם שני פרקי פתיחה מצויינים שנפתחים ב-200 קמ״ש ושאבו אותנו מיד לעלילה, ולפני שאנחנו מקבלים בשני פרקי הסיום של העונה את השיא הכולל והמצויין שלה, אנחנו נשארים עם מערכה שנייה (ודי ארוכה) שפשוט לא מעניינת או מסקרנת מספיק כמו שתי המערכות האחרות. זה לא שהיא מערכה רעה, כמובן. אנחנו בהחלט מבינים את הצורך שלה. היא בונה את הדמויות בצורה לא רעה בכלל, ואנחנו כמובן לא חושבים שקיים אף פרק בעונה שאנחנו יכולים לומר עליו שהוא רע או משעמם. אבל אותה מערכה פשוט לא תפסה אותנו מספיק כמו תחילת וסיום הסדרה, וזה קצת חבל, במיוחד כשאנחנו עדים למה הסדרה מסוגלת לספק כשהיא במיטבה. התיאור הכי טוב שאנחנו יכולים להעביר לכך הוא לתאר את איכות הסדרה למעין פרבולה. היא מתחילה גבוה מאוד, אבל אז יורדת עד לנקודת המינימום שלה באמצע העונה (שכאמור לא נמוכה בכלל), ואז ממריאה למעלה בחזרה.
הדבר יוצר שתי נקודות מקסימום גבוהות במיוחד, אבל מאוד רחוקות אחת מהשנייה, וזה דבר שקצת פגע בהנאה שלנו מהסדרה. ואם לצטט את קרמבו מ-״מבצע סבתא״, אנחנו בהחלט היינו מעדיפים שהסדרה תתחיל הכי חזק שלה ולאט לאט תגביר. בנוסף, הקצב והמבנה המוזר הזה גורם לכך שמאוד קל לזהות אילו חלקים צולמו לפני השינוי היצירתי במהלך שביתות התסריטאים, ואילו חלקים צולמו אחריו. למעשה, מרגיש לנו שכל הבעיה הזאת נובעת מאותו שינוי יצירתי שניסה לשנות את הסדרה ממה שהיה אמור להיות על פי השמועות והדיווחים אסון גדול. הכותבים החדשים של הסדרה נאלצו להתמודד ו(הצליחו) להוציא את המיטב מחלקים שלמים של הסדרה, שצולמו לפני אותו השינוי ולא היה ניתן לצלם מחדש. לכן, אנחנו יותר סלחניים כלפי הבעיה הזו, ואנחנו מאמינים שבעונה השנייה שהתחילה את צילומיה ממש עכשיו (כאשר יש ליוצרים החדשים שליטה מוחלטת על החומרים), הבעיה הזו לא תשוב.
אותו שינוי יצירתי שהסדרה חוותה בעל כורחה ויצר את המבנה המוזר המשונה הזה מוביל אותנו לנקודה הבאה, והיא העובדה שקיימת בעיית איזון ומעבר בין כל קווי העלילה השונים. מלבד שני קווי העלילה שהזכרנו קודם לכן והיו פנומנלים, יש עוד המון קווי עלילה משניים, ולפעמים נוצרת התחושה שהם מעמיסים מידי על הסדרה. זה לא שהם נוראיים כמובן, אבל כאשר עוברים פרקים שלמים בלי שאנחנו מקבלים התייחסות לאחד מהם או פוגשים דמות מסוימת, זה מוביל לכך שאותו קו עלילה או דמות נדחקים הצידה והופך אותם במקרה הטוב לקצת משעממים, ובמקרה הרע לפשוט נשכחים. זו לא בעיה מהותית במיוחד, כי הלב של הסדרה (שמבוצע באופן מושלם) נמצא במאט מורדוק, ווילסון פיסק והיריבות ביניהם, ולכן זה מה שתופס את רוב זמן המסך. אבל אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שכל הרגעים בסדרה עניינו אותנו באותה המידה, והיו כמה סצנות שלחלוטין היינו מוותרים עליהן בשביל עוד קצת זמן מסך של קינגפין ודרדוויל.
אם כבר עסקינן באותם קווי עלילה משניים, אנחנו צריכים לדבר על הדמויות המשניות המרכיבות אותן. מבלי להכנס לספוילרים, רק נציין שמצטרפות המון דמויות משניות חדשות לסדרה, כאשר רובן המוחלט נהיה חלק (גדול או קטן) מהחיים של מאט או של ווילסון פיסק, והן מקבלות הרבה יותר זמן מסך מהדמויות המקוריות. לצערנו, אותן דמויות חדשות מרגישות כמו סוג של תחליף זול לדמויות המשניות מהסדרה הקודמת. כמעט כל פעם שאחת מהן הופיעה על המסך, ישר קיטלגנו אותה כאלטרנטיבה של אחת הדמויות הישנות, ובכל המקרים שעשינו את זה, הגענו למסקנה שמדובר באלטרנטיבה הרבה פחות טובה מהמקור. תוסיפו על כך את העובדה שדמויות משנה כמו המעניש בגילומו של ג'ון ברנטל, או קארן פייג' בגילומה של דברה אן וול, מופיעות בכמה וכמה סצנות במהלך הסדרה וגונבות את ההצגה כל פעם מחדש. מכך, תחושת החיקוי הזול שלא עומד ברמת המקור רק מתחזקת. יחד עם זאת, גם באספקט הזה חשוב לנו לציין שלא מדובר בדמויות גרועות או משעממות ברובן, אלא בדמויות שפשוט נכנסו לנעליים שהיו גדולות עליהן. ואילולא היינו יודעים איך הסדרה הייתה יכולה לראות עם הדמויות המשניות המקוריות, כנראה שלא היינו כותבים את הנקודה הזאת. זו למעשה אולי הנקודה היחידה בה מארוול לא ניסו לחדש יותר מידי, אלא רק למצוא תחליף איכותי כמו המקור. אנחנו לא באמת מצליחים להבין למה, במיוחד בהתחשב בעובדה המשעשעת שדמויות המשנה החדשות שהכי בלטו לנו העונה היו הבודדות שניתן היה להגדיר כמקוריות.
כמו בקווי העלילה, גם במשחק יש הבדל ניכר בין הרמה של השחקנים הראשיים ובין זו של (רוב) השחקנים המשניים. בתור שחקנים ראשיים, אנחנו מקבלים בחזרה את וינסנט דונפריו שמגלם את ווילסון פיסק/קינגפין, ואת צ׳ארלי קוקס שמגלם את דרדוויל/מאט מורדוק, והם פשוט יוצאים מן הכלל. דונפריו ממשיך בתצוגת משחק פנטססטית של נבל שקט אך מאוד מאוד מאיים, ותוך כדי מוסיף לו רבדים חדשים של שחקן פוליטי ממולח ובעל דואג ותומך (בדרכו המעוות) לונסה, ומגלם את חלקו בפיתוח מערכת היחסים של שניהם בצורה מופלאה. יש סצנה בסוף הפרק התשיעי, שרמת האיום והברוטליות שלו מגיעה כל כך גבוה, שבאמת ובתמים קצת פחדנו ממנו.
קוקס חוזר לנעליו של דרדוויל, השטן המיוסר מהלס קיצ'ן, בצורה מדהימה, והזעם הניכר בעיניו בכל פעם שהוא לובש את החליפה הפעים אותנו כל פעם מחדש. אלא שהפעם, מטבע הדברים, הוא נמצא הרבה יותר בחליפת עורכי הדין שלו מאשר חליפת השטן שלו. וגם את החלק הזה - הוא מצליח לגלם בצורה מושלמת. הוא מצליח להעביר את הרגשות והקושי של מאט המיוסר בצורה מבריקה, והוא מוכיח שהוא יודע לגלם עורך דין (ממש טוב) מבריק בצורה נהדרת, בדיוק כמו שהוא יודע לגלם פורע חוק עצבני וכועס. למעשה, הרבה מהסיבה לכך שקו העלילה של מאט מורדוק עובד הוא תצוגת המשחק שלו, והוא באמת ובתמים מתעלה על עצמו.
אבל תכל׳ס, שיא השיאים מגיע כמובן כאשר דונפריו וקוקס נפגשים יחדיו על המסך. הדינמיקה של השניים פשוט מתפוצצת פה. יש בפרק השמיני מונטאז' יפהפה שמכיל שתי סצנות שמתרחשות במקביל, אחת של פיסק ואחת של מאט, שצפינו בו עם עיינים פקוחות לרווחה בעקבות תצוגת המשחק שלהם. הם גורמים לנו מיד לשכוח שעברו 7 שנים מאז שראינו אותם לאחרונה ביחד על המסך, ולהרגיש כאילו רק אתמול ראינו אותם בפעם האחרונה.
אבל לצערנו, בעוד שהמשחק שלהם באמת מרשים, המשחק של רוב שחקני המשנה די סטנדרטי. אולי זה כי המשחק של דונפריו וקוקס כל כך טוב עד שהם נבלעים בתוכו, או אולי כי קווי העלילה והסיפורים שלהם לא היו מספיק מעניינים. אבל בפועל, זה לא משנה. רובם פשוט מרגישים מאוד אפורים ורגילים. יחד עם זאת, כן חשוב לנו לציין לחיוב את ג׳ון ברנטל, שמגלם את המעניש/פרנק קאסל והיה מבריק בתפקידו כרגיל, את דבורה אן וול, שמגלמת את קארן פייג' ופשוט הוכיחה שוב כמה היא וקוקס עובדים טוב אחד עם השני, את מייקל גנדולפיני שמשחק את העוזר הפרלמנטרי הצעיר והנלהב של פיסק בצורה מפתיעה מאוד, שקלעה במדויק לצעירים שנכנסים אל הפוליטיקה, וכמובן שמעל כולם מתבלטת איילת זורר, שחוזרת לתפקידה האייקוני בתור ונסה פיסק. היא הצליחה להתעלות על עצמה ולספק הופעת משחק אייקונית ומרשימה במיוחד, שמצליחה לתפוס ולהציג את הלך הרוח של ונסה ולהעביר אותה בתהליך שלה בצורה מושלמת. רמת הופעת המשחק שלה הייתה שנייה רק לזו של קוקס ודונפריו, והיא לגמרי הפתעת העונה מבחינתנו.
אי אפשר לדבר על הסדרה הזאת מבלי להזכיר את הבימוי והויזואליות שלה, שהיו מאוד מיוחדים. גם כאן מארוול בחרו בחוכמה רבה להמשיך את הקו הויזואלי של הסדרה מנטפליקס, ולכל אורך הסדרה אנחנו מקבלים שוטים קודרים, רציניים ואפלים, ולעיתים אפילו סצנות שניתן להגדיר בהחלט כטיפה מפחידות (אם כי במינון הנכון). סכמת הצבעים וזוויות הצילום השונות מדויקות לטון של הסדרה, והאקשן, שכל כך חשוב בסדרה כזו, מבוים נהדר. בהחלט ניכר שכוריאוגרפיית הקרבות הייתה חשובה מאוד לבימאים, כי כל אגרוף, ירייה או מכה, מרגישים אמינים ונכונים. אבל לא די בכך, כי גם בסצנות השקטות והרגועות יותר, הבימוי מבריק. למעשה, אחד הדברים שהכי אהבנו בעונה הזו הוא הדרך הויזואלית בה הכוחות (במיוחד כוחות השמיעה) של מאט מוצגים, שהתעלתה על כל דבר שהסדרה בנטפליקס עשתה בנושא.
אף על פי שהבימוי מצויין לכל אורך הסדרה, הוא בולט במיוחד בשני פרקי הפתיחה (1-2) ושלושת פרקי הסיום שלה (9-7), שמכילים בתוכם מגוון רחב של סצנות שהיינו מוכנים לשלם כדי לראות על המסך הגדול. נקודה מעניינת נוספת בהקשר לבימוי של הסדרה שאי אפשר שלא לדבר עליה, היא המעברים שלה, שנעשו בקפידה רבה. הם לא היו עוד סתם מעברים וקאטים רגילים, והמחשבה הרבה מאחוריהן ומאחורי הגישור בין הסצנות השונות בהחלט מורגשת. כל אלו יוצרים סדרה מאוד אסתטית, שניכר שכל דבר שנמצא על המסך נמצא שם מסיבה מסוימת. לא משנה כמה פרקים כל אחד מהיוצרים ביים או ביימה, בהחלט ניכר שלכל הבימאים השונים שעבדו על הסדרה היה אכפת מאוד מהתוצאה. כולם ניסו ליצור את החוויה הויזואלית הכי מרשימה שהם יכולים, והם הצליחו בגדול.
אז נכון, ל-״דרדוויל: נולד מחדש״ יש קצת בעיות. המבנה שלה קצת מוזר, רוב שחקני ודמויות המשנה קצת אפרוריים, ואין ספק שהיא קצת עמוסה מידי בקווי עלילה. אבל אלו חסרונות קטנים וזניחים מאוד לעומת הצלחותיה העצומות. השילוב של השמירה על האופי והאלמנטים המקוריים של הסדרה המקורית, יחד עם בנייה ופיתוח מפתיעים ואמיצים של דרדוויל ופיסק, יוצר סיפור מרתק ומעניין שמחזיר את הצופים ברגע אל הדמויות האהובות. ברגע שזורקים לתוך כל זה את הופעות המשחק המרהיבות של וינסנט דונפריו, צ'ארלי קוקס ואיילת זורר, יחד עם בימוי ו-ויזואליות נהדרים שהופכים אותה לממתק ויזואלי, אנחנו מקבלים תוצאה שהיא טלוויזיה איכותית - לא רק בסקייל של מארוול, אלא בכלל, שלבטח תגרום למעריציו של השטן מהלס קיצ'ן להתמוגג מאושר. ״דרדוויל: נולד מחדש״ אולי (ודי בצדק לצערנו) לא תככב באמי הקרוב, אבל היא עושה משהו לא פחות חשוב. היא תגרום לכם להבין שהקמפיין עבד, ודרדוויל אכן ניצל.
ציון שלנו:
טוב מאוד
הטוב
הרע
שני פרקי הבכורה של הסדרה ״דרדוויל: נולד מחדש״ זמינים לצפייה בדיסני פלוס, ופרק חדש יגיע בכל יום רביעי.
הראיון שלנו עם שחקני ויוצרי הסדרה זמין כאן
פסק הדין
אם זה מה שקורה בחלק ״הרגוע״ יותר של הסדרה, רק אלוהים (ופייגי ובראד) יודעים מה יקרה בחלק השני והעצבני יותר
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
