אם עקבתם אחרי הסיקור המתגלגל שלנו בעמוד (או שאתם מכירים אותי באופן אישי), אתם בטח כבר יודעים מה אני חושב על העונה השנייה של ״ארקיין״ ועל הסדרה כולה. כתבתי על הסדרה הזו בכלל, ועל העונה הזו בפרט, עשרות אלפי מילים, וראיתי את כל הפרקים לפחות פעמיים (אם לא שלוש). הדעה שלי עליה מאוד מאוד ברורה ומובהקת. אבל עדיין החלטתי לכתוב את הביקורת הזו, כמעין סיכום לכל הכתבות שעלו פה, בה אנסה להסביר ולסכם בפשטות וללא ספוילרים את כל האלמנטים שדיברתי עליהם פה בעמוד בפירוט רב, ולהסביר פעם אחת אחרונה מה הופך את הסדרה הזו ליצירת מופת של העת המודרנית.
מתוך העונה השנייה של הסדרה ״ארקיין״ באדיבות נטפליקס
האלמנט הראשון שאני רוצה לפתוח איתו הוא התסריט והכתיבה של הסדרה, שהיו רמה מעל כל מה שראיתי בשנים האחרונות. כל אות ואות בתסריט נבחרו בקפידה ומחשבה עצומה בכדי להעביר במדויק את התחושות והמחשבות של הדמויות השונות, ולכל משפט ולצורה שבה הוא נאמר יש משמעות רבה ומלאה ברפרנסים לסיטואציות או משפטים קודמים. ההשקעה הזאת הופכת את הסיפור של העונה הזו לאנושי והאמיתי ביותר שחוויתי מזה תקופה, וזאת אף על פי שהוא מתעסק בעולם עם אלמנטים של פנטזיה וקסם. את כל אלו הסדרה יוצקת אל תוך דמויות שבקלות ניתן לטעון שהן מהמורכבות והעגולות ביותר שידעה ההיסטוריה של הטלוויזיה ויוצרת תהליכים וסיפורים אישיים, המגיעים לשיאים אפיים ורגשיים של ממש בפרקי הסיום של הסדרה, שגרמו לי לא פעם ולא פעמיים להזיל כמה דמעות. השיאים האלה עובדים מכיוון שהדרך אותה אנחנו עוברים עד שאנחנו מגיעים אליהם היא משמעותית וחכמה ביותר. הכותבים והיוצרים של הסדרה בשום שלב לא לקחו את הדרך הקלה והפשוטה, ובחרו פעם אחר פעם להתמודד עם הסיטואציות והדילמות המוסריות השונות שכל אחת מהדמויות וקווי העלילה מציגות בצורה הנכונה והאמיתית ביותר שאפשר, גם אם זה כולל החלטות מאוד קשות וכואבות. הבחירה הזאת יוצרת רמת חיבור והזדהות מהגבוהות ביותר שחשתי אי פעם לגבי סדרה ודמויות. אף על פי שהסדרה עושה את זה עם כל אחת ואחת מהדמויות שלה, וכל אחת מהן מקבלת את הסוף והמסע שהיא ראויה לו, יש דמות אחת שהכתיבה והסיפור שלה יוצאת מן הכלל (גם ביחס לסדרה הזו), והיא כמובן דמותה של ג'ינקס. המסע והפיק הסיפורי והרגשי אליו היא מגיעה בעונה הזו הוא השיא של השיא בעלילה והכתיבה של הסדרה. במהלך המסע שלה העונה (שניתחתי פה ארוכות), נעשה שילוב של כל האלמנטים שהזכרתי פה בצורה פורצת דרך ומבריקה ביותר, על מנת ליצור את אחד הסיפורים הכי טובים ומרגשים שחוויתי עד היום, הכולל בתוכו אלמנטים מורבים ביותר של התמודדות עם מוות, אובדן, הקרבה והזדמנות שנייה. הוא מסופר בצורה שהצליחה להזיז אצלי חלקים שלא ידעתי שבכלל קיימים, ובמקומות מסוימים הצליח להתעלות רגשית וסיפורית על העונה הראשונה, דבר שלא חשבתי שאפשרי.
יחד עם זאת, חשוב לציין שיש לכתיבה בעונה הזאת בעיה אחת, שניכרת במיוחד בפרקי הסיום שלה, והיא הקצב שלה. הסדרה הזו תוכננה להיות סדרה בעלת חמש עונות, אבל בסוף קוצרה לשתי עונות בודדות. הדבר אילץ את הכותבים והיוצרים להכניס המון המון קווי עלילה וסיפורים שונים ולסגור אותם תוך עונה אחת, מה שגורם לחלק (קטן אבל חלק) מקווי העלילה להרגיש מעט מנותקים. יאמר לזכותם של הכותבים שהם הצליחו להתמודד עם הקיצור הזה בגבורה, והצליחו לשנות את הסיפור כך שהעניין לא יפגע בעונה בצורה כוללת (ולכן אני לא מוריד על זה ציון גם), אבל זה כן מרגיש ש(אף על פי שקשה להאמין בזה) יש פה פוטנציאל מבוזבז ואילו לסדרה היה עוד פרק או שניים (שלא נדבר על עוד עונה שלמה), היא הייתה יכולה להיות אפילו יותר מוצלחת ומושלמת.
מתוך העונה השנייה של הסדרה ״ארקיין״ באדיבות נטפליקס
את הסיפור המופלא הזה מלווה קאסט מרשים ביותר, שמצליח להעביר את כל המסרים והמשמעות העמוקה שבעלילה בצורה מעוררת השתאות. זו משימה קשה במיוחד, בטח בהינתן העובדה שמדובר במשחק קול בלבד, אבל איכשהו, בעזרת שילוב של משחקי טונציה והבנה וחיבור עמוקים מאוד אל הדמויות והסיפור, הקאסט המרשים של הסדרה הזו מצליח לבצע את מה שלדעתי אפשר להחשיב כאחת מעבודות הדיבוב הטובות ביותר בכל הזמנים. הם מספקים הופעה כל כך אייקונית ובלתי נשכחת, שאני לא מסוגל להסתכל על הדמויות השונות (כמו וי למשל) מבלי שאחשוב ואשמע את הקול של המדבבים שלהם בראש (היילי סטיינפלד האגדית במקרה). יחד עם זאת, אני רוצה לציין לחיוב את אלה פורנל, השחקנית והמדבבת של ג'ינקס, שהצליחה גם בפעם השנייה להפיח חיים באחת הדמויות המורכבות ביותר, בצורה הכי טובה שאפשר. יתרה מכך, היא מצליחה להתעלות על המשחק שלה בעונה הראשונה. היא מצליחה להציג את הסיפור הקשה-עוד-יותר ומורכב שלה בעזרת ניואנסים וטונציות מאוד מיוחדות, שמצליחות לקלוע בצורה מדויקת להלך הרוח והאופי של הדמות הזו, מה שיוצר הופעת משחק ודיבוב שהיא הקרם דה לה קרם של המשחק בעונה הזו.
אבל לא הסיפור ולא המשחק הם האספקטים הטובים והמרשימים ביותר בסדרה (אף על פי שכאמור הם מצויינים). את התואר הזה קוטפים האנימציה הבימוי והוויזואליות של העונה, שהיו הדבר הכי מרהיב שראיתי בחיי. איכשהו, פורטיש (סטודיו האנימציה שעבד על הסדרה) הצליחו להתעלות על עצמם וליצור אנימציה שלא רק מצליחה להתעלות על העונה הראשונה (שבין כה וכה הכילה כמה מקטעי האנימציה הטובים ביותר שיצא לי לחוות), אלא גם להתעלות על כל סדרת או סרט אנימציה שצפיתי בו אי פעם (כן כן גם על סרטי ״ממד העכביש״ של סוני), ולהפוך ליצירה התרבותית המרהיבה והיפה ביותר שהייתי עד אליה עד כה. יש מספר לא מועט של קטעי אנימציה ששמטו לי את הלסת (מילולית), וגרמו לי לשבת בפה פעור מול הטלוויזיה בהלם ולא להאמין למה שעייני רואות. כל פריים ופריים שמופיע בסדרה הזו הרגיש לי כמו יצירת אומנות שצריכה להיות במוזיאון. אבל לא די בכך שהאנימציה עצמה איכותית ומרהיבה ומכילה סגנונות שונים של סגנונות ואומנויות (כמו שימוש בצבעי מים לסצנות של זכרונות, או ציור של סצנות שלמות באופן ידני בעזרת פחם כדי להמחיש אבל), כל סצנה ופריים בסדרה בנוים בצורה מלאת מחשבה שמכילה עשרות (אם לא מאות) רפרנסים והקבלות שונות למקרים אחרים בסדרה, שהופכים את הבימוי והויזואליות של הסדרה לחלק אינטגרלי מהסיפור הכולל שלה. למעשה, במקביל לסיפור שמסופר על ידי הדיאלוגים השונים בין הדמויות, מסופר רובד נוסף שמועבר באופן ויזואלי בלבד, שמוסיף המון עומק ורגש לדיאלוגים, ומצליח לשפר את הסדרה בעשרות מונים. הוא מגדיר מחדש מה ניתן לעשות בעזרת המדיום הויזואלי.
מתוך העונה השנייה של הסדרה ״ארקיין״ באדיבות נטפליקס
אספקט נוסף ששווה לדבר עליו הוא הפסקול של העונה, שמצליח להמציא מחדש את המשמעות של אלמנט המוזיקה והשירים בסדרות. הפעם הפסקול מכיל כ-20 שירים חדשים ומקוריים (לעומת פסקול העונה הקודם שהכיל פחות מחצי מכמות השירים), מהזמרים והלהקות המוכרים ביותר בעולם (ובראשם Twenty One Pilots אהובי ליבי), וכל אחד ואחד מהם הוא חלק בלתי נפרד מהעונה, שמצליח להוסיף לה רבדים נוספים. לא מדובר בסתם מוזיקה שמתאימה לסצנה, אלא ממש בחלק משמעותי והכרחי ממנה, שבמידה ונוריד אותו, הסצנה לא תעבוד באותה הצורה. הפסקול והשירים שנכתבו בשיתוף הזמרים והלהקות לאותן הסצנות הוא מלאכת מחשבת של ממש, והעובדה שהיא נעשתה במיוחד בשביל אותם רגעים ספצפיים בסיפור שנבחרו בקפידה היא דבר מרהיב ויפהפה, שמצליח להפוך גם את הפסקול לחלק קריטי ואיכותי ביותר לסדרה כולה.
העונה השנייה של ״ארקיין״ היא לא סתם עוד עונה או סדרה, היא חוויה מיסטית של ממש. השילוב של כתיבה וסיפור עמוקים וחכמים, עם דיבוב שמבין את הדמויות והניואנסים לעומק, יחד עם אנימציה, בימוי ופסקול שהגדירו מחדש איך אפשר לספר בעזרתם סיפור, גרמו לשלושת השבועות האחרונים שלי (שלוו גם בלא מעט ניתוחים שכתבתי וקראתי בזמן שחיכיתי לפרקים הבאים) להיות הרפתקה מרגשת ומסעירה במיוחד, שהזכירה לי למה התאהבתי בסדרות וסרטים מלכתחילה. קיבלנו פה יצירת מופת על-זמנית (שאין לי ספק שגם בעוד 50 שנה תעמוד במבחן הזמן), שמצליחה להתברג כאחת הסדרות והעונות הטובות בהיסטוריה. היא מצליחה להתבלט בנוף הטלוויזיוני של ימינו, שבדיוק כמו הלכלוך מתחת לציפורניים שלי, עומדת להשאר איתי בראש ובלב עוד הרבה הרבה זמן.
ציון שלנו:
מצוין👍🏼
פסק הדין
כל פרקי הסדרה ״ארקיין״ זמינים לצפייה בנטפליקס.
10מתוך 10
כל פרקי הסדרה ״ארקיין״ זמינים לצפייה בנטפליקס.
מתוך העונה השנייה של הסדרה ״ארקיין״ באדיבות נטפליקס
תגובות
הוסף תגובה
עוד בקטגוריה
סרטים
ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
18 ביוני 2026
עידו שייביץ
סרטים
ביקורת ComicON: ״קופה ראשית: הסרט״ - זן נדיר של קולנוע ישראלי
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
16 ביוני 2026
עומר בר-חי
סרטים
ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
סרט המתח החדש של סטיבן ספילברג, בכיכובם של אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור, שואף לעלות שאלה מסקרנת: אם העולם היה נחשף להוכחות חד משמעיות על קיומם של חייזרים, איך זה היה משפיע עלינו, על האמונות שלנו ועל היחס שלנו אחד לשני. האם פרויקט שמחזיר את ספילברג לז׳אנר המדע הבדיוני, בו יצר קלאסיקות רבות בעבר, מצליח להוכיח שהבמאי האייקוני עדיין מסוגל להמם, להפתיע ולהניע את הרגש של הקהל המודרני?
עידו שייביץ
