אחרי שנה של הפסקה סדרת הדרמה המסתורית ״פרדייז״ חוזרת לעונה שנייה. העונה שאמורה להיות גדולה יותר ואפית יותר, מנסה למנף את הטוויסטים והתגליות של סוף העונה הקודמת לטובתה, אבל בגלל שאפתנות יתר נופלת בכל המקומות שהיא הצליחה להתחמק מהם בחינניות בעונה הקודמת.
הוסף תגובה
“After everything that's happened, could my wife have survived" - Xavier Paradise Season 2”
מכל הסדרות שהיו מועמדות לאמי בשנה שעברה, ״פרדייז״ היא הסדרה שהכי הפתיעה אותי. העונה הראשונה של הסדרה אמנם הציגה סיפור יחסית פשוט וגנרי שכבר סופר בעבר, אבל בעזרת כמה טוויסטים וגישות חדשות ומרעננות, הסדרה הצליחה להפוך למשהו הרבה יותר מיוחד ושונה בנוף, ובכך לרתק אותי מתחילתה ועד סופה. השילוב של דמויות מורכבות עם עלילה מאוד אפופת מסתורין ומלאה במשחקי מוחות, יצרה מעין תחושת מתח תמידית לקראת סוף העונה. ברגעי השיא שלה, היא גרמה לי לשבת על קצה הספה, דרוך מתמיד, על מנת לראות איך ולאן העלילה עומדת להתפתח. אחרי עונה כל כך מותחת, שנגמרה בטוויסט נוסף ששינה את חוקי המשחק, ציפיתי שהעונה השנייה של הסדרה תשמור על הרף הזה ותציג עלילה מסקרנת ומרתקת לא פחות. ציפיתי שהעונה החדשה תצליח למנף את אותו הטוויסט ולבנות ולהרחיב את העולם בדרכים חדשות ומגוונות. אבל לצערי, אחרי צפייה ב-7 הפרקים הראשונים של העונה החדשה של ״פרדייז״, אני יכול להעיד שדווקא הניסיון הזה להרחיב את העולם ולמנף את הטוויסטים והתגליות של סוף העונה הקודמת, הוא זה שפגע בסדרה. למרבה האכזבה, הוא הפך את העונה השנייה שלה להרבה פחות טובה ומעניינת.
כדי להבין למה דווקא הדבר שהכי ציפיתי לו במהלך העונה הוא זה שהרס את החוויה, צריך לדבר על הדברים שכן עובדים בעונה הזו. בראש אותה רשימת דברים עומדת העובדה שלמרות הכל, העלילה עדיין ממשיכה להיות מיוחדת ומעניינת בבסיסה. בדומה לעונה הראשונה, גם הפעם מוצגים לנו לא פעם סיפורים או פרקים ״רגילים״ שכבר ראינו בלא מעט סרטים וסדרות אחרות. אבל, גם במהלך העונה הזו, אותם ארועים מקבלים תפנית או טוויסט כלשהו, שגורם להם להרגיש הרבה יותר מיוחדים. זה לא שהכותבים השונים של ״פרדייז״ המציאו את הגלגל מחדש לגמרי וסיפקו לנו דבר שלא נראה כמותו מעולם. אבל הם כן הצליחו לשמור על אותה תחושת עמימות ואי וודאות שעטפה את העונה הראשונה, והפכה לסימן ההיכר של הסדרה גם הפעם. את אותה תחושת מסתורין ומתח שעוטפת את הסיפור הכללי של העונה הצליחו הכותבים למנף ולשלב יחד עם הבנייה הנהדרת של כל מה שקדם לה, בכדי לפתח את העולם לכיוונים וזוויות חדשות לגמרי. אותן הזוויות השתלבו נהדר בסיפור הקיים ובהמשך שלו. הן סיפקו לא מעט פרספקטיבות חדשות ומעניינות אודות הסדרה והעולם בו היא מתרחשת, תוך כדי שהיא שמה בפרונט אלמנטים וקווי עלילה שלא ניתן היה לעסוק בהם קודם לכן, שכן מרבית מאותם קווי עלילה הגיעו דרך המסע של אקסייביר בשממה בזמן שהוא מנסה למצוא את אשתו הנעדרת. המסע הזה והאנשים שאקסייביר נתקל בהם בדרך והסיפורים השונים שלהם, הקנו לעונה גם מעט תחושת רעננות נחוצה, שגרמה לי להרגיש שיש לה משהו חדש להוסיף ולא רק חוזרת על אותו הדבר.
אבל לצערי, ולמרות שכאמור ההרחבות האלו בבסיסן מאוד טובות ומעניינות, יש הרבה, אבל הרבה יותר מידי מהן. במקום להתמקד בשתיים או שלוש הרחבות שכאלו ולנסות לקשר אותם לקווי העלילה המרכזיים שעוד נותרו מהעונה הקודמת, בכל פרק מחדש הסדרה מוסיפה לפחות עוד קו עלילה אחד חדש. בסופו של דבר, בפרקים המתקדמים יותר של העונה, הדבר הופך את הסדרה להרבה יותר מידי עמוסה ודחוסה. הדרך המרכזית שבה אותם קווי עלילה מתווספים אל העונה היא בעזרת סיפורי רקע, כאשר לאורכה אנחנו מקבלים הצצות ופלאשבקים לרקע של כמעט כל אחת ואחת מהדמויות החדשות שמופיעות בה, עם דגש עיקרי על האנשים מחוץ לבונקר בקולורדו ששרדו את שלוש השנים שעברו מאז אותו אסון טבע נוראי. כן כן, גם כאלו שמופיעות לפרק אחד או שניים בלבד, קיבלו סיפור רקע שכזה. הרעיון הזה אמנם נחמד על הנייר, והוא באמת ממשיך את הקו המנחה של הסדרה, שמנסה להפוך את כל הדמויות שלה למורכבות ועגולות יותר. אבל בסופו של דבר, הוא גורם לסדרה להתפזר הרבה יותר מידי ושלא לצורך, עד כדי כך שיש קווי עלילה מרכזיים שלא מופיעים בכלל במשך פרקים שלמים. הפיזור וחוסר האיזון הזה לא רק יוצרים עונה שהמילה המרכזית והמתאימה ביותר לתאר אותה היא פילר, אלא גם יוצרים מצב שבו העלילה לא מתקדמת בקצב אחיד או ברור. הבחירה הזו מאוד הקשתה עליי לעקוב אחרי כל המתרחש במהלך העונה, ובפרקים המתקדמים יותר בפרט. ואם לי, בתור צופה שצפה ב-7 הפרקים הראשונים פחות או יותר ברצף, היה קשה לשמור על ריכוז לאורך כל העונה - אני לא רוצה לדמיין איך ירגישו הצופים שיצפו בסדרה עם פרק אחד בשבוע.
מעבר לכך, ההתפזרות של העונה וחוסר האיזון בין העלילות והקצב שלהן גורם לכך שיש לא מעט חוסר היגיון במהלך העונה. אם את העונה הקודמת של ״פרדייז״ יכולתי לתאר כסוג של משחק מוחות מורכב בין הכוחות השונים, שלא ברור מי מנצח את מי, הפעם המצב הוא הפוך לחלוטין. הפעם, למרות הרצון (וההצלחה החלקית) להפוך את כל הדמויות למורכבות ומיוחדות, ריבוי קווי העלילה והקצב הלא אחיד בהתקדמות הסיפור הכללית, הובילו למצב שבו לא מעט מאותן הדמויות התנהגו בצורה חסרת הגיון לחלוטין ושאירועים כאלו ואחרים התרחשו ללא שום סיבה ניכרת לעין. מעבר לכך שחוסר ההגיון הזה תרם עוד יותר לתחושת הבלבול והקושי שלי לעקוב אחרי המתרחש בעונה, הוא גם אכזב אותי במיוחד. במקרים המועטים בהם הסדרה כן סיפקה סיפורים וקווי עלילה הגיוניים ומסודרים, הם היו מצוינים והצליחו להביא את הסדרה לכדי שיאים עלילתיים ורגשיים כאחד. עצם העובדה שרגעים שכאלו הבליחו מידי פעם במהלך העונה, רק העידו בפניי שהבעיה מעולם לא הייתה ביכולת של הכותבים השונים, אלא ב(חוסר ה) מיקוד שלהם. ניכר כי היה ברצונם להכניס כמה שיותר קווי עלילה אל תוך העונה, בסוג של ניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, שכמובן לא צלח. מעבר לכך, חשתי מהזניחה הזו אכזבה גדולה יותר מאחר ואלו בדיוק האלמנטים שהפכו את העונה הראשונה של הסדרה לכל כך מיוחדת ובולטת בנוף. הפעם, נראה שהיוצרים התאהבו יותר מידי בעולם שהם יצרו ובפוטנציאל הרב שהוא מכיל בתוכו. אבל, טוב ככל שהוא יהיה, הוא עדיין לא מצדיק זניחה של כל הגיון עלילתי בריא בחלק ניכר מאותם קווי עלילה.
יחד עם זאת, חשוב לי לציין שעדיין לא צפיתי בפרק סיום העונה, ולכן אני בוחר לתת ליוצרים של הסדרה להנות מעט מחמת הספק. אני אמנם מאמין שהבעיות של העונה עמוקות ושורשיות מידי, ושאין סיכוי שהם יצליחו לתקן את הבלאגן וחוסר האיזון הזה בפרק אחד בודד. אבל, אם לשפוט על פי סוף הפרק השביעי, ניכר שהפעם סוף סוף העלילה עומדת להיות מהודקת יותר. אמנם הדרך בה צעדנו עד שהגענו אל אותו פרק סיום נחשק הייתה מלאה במהמורות ובבעיות, אבל הדקות האחרונות של הפרק השביעי גרמו לי להאמין שהפרק השמיני והאחרון של העונה (והאמת? יכול להיות גם של הסדרה כולה) עלול להיות מסוגל להחזיר עטרה ליושנה. ביכולתו לזנוח את הניסיון להרחיב את העולם שיצא מכלל שליטה ולאגד את כל קווי העלילה המרכזיים לכדי שיא אחד ויחיד, שיחזיר עטרה ליושנה ויספק עוד פרק איכותי, בסדרה שכבר סיפקה לא מעט פרקים ורגעים שכאלו. אני מאמין שבמובנים רבים, העונה כולה יכולה לקום וליפול על הפרק הזה. אני באמת ובתמים מקווה שלמרות שהיו לעונה המון בעיות באמצע שלה, את הסוף היא תצליח (ותצטרך) לספק כמו שצריך.
מעבר לעלילה המיוחדת שלה והטוויסטים השונים, מה שעוד אפיין את ״פרדייז״ הייתה תצוגת המשחק הנפלאה שלה. ב-3 מתוך 4 קטגוריות המשחק המשמעותיות של האמי האחרון, אחד מחברי הקאסט של הסדרה קיבל מועמדות, ולמרות שהם לא זכו באף אחת מאותן המועמדויות, הם בהחלט היו ראויים לכל מועמדות שקיבלו. לשמחתי ובניגוד לרף העלילתי של העונה, רמת המשחק ממשיכה להישאר גבוהה גם בעונה הזו, כאשר גם הפעם חברי הקאסט השונים מספקים תצוגת משחק נפלאה ואיכותית במיוחד. אם יש דבר טוב אחד שיצא מכל קווי העלילה הנוספים והמיותרים שקיבלנו במהלך העונה, הוא ההרחבה העצומה של קאסט השחקנים, שיותר מהכפיל את עצמו בגודל. בכל זאת, הצליח הקאסט הרחב להשאר מאוד איכותי ולספק את התחושה שמדובר באנסמבל שחקנים מוכשר במיוחד. בתוך כל זה, מי שבלטו לחיוב גם העונה היו סטרלינג קיי בראון (אקסייביר) וג'ולייט ניקולסון (סינטרה). השניים, שהיו חלק מאותם שלושה שחקנים שקיבלו מועמדות לאמי על תפקידם בעונה הקודמת, המשיכו לספק תצוגת משחק נפלאה, שהצליחה להעביר בצורה הטובה ביותר שאפשר את התסריט המורכב והמאתגר שניתן להם. אמנם הרבה יותר אהבתי ונהנתי מהמשחק שלהם בעונה הקודמת, אבל גם העונה הם הצליחו להתבלט לחיוב על אף הקשיים השונים, ולהפוך את החוויה להרבה יותר כיפית ומהנה.
בדומה למשחק, גם רמת הבימוי והויזואליה של הסדרה פחות או יותר נשמרה. גם הפעם העונה צולמה והוצגה בצורה ויוזאלית יחסית פשוטה וסטנדרטית, אם כי מאוד אהבתי את משחקי הצבעים השונים. ההבדלים בין הסביבות השונות והזמנים השונים הדגישו מאוד את המסרים ונקודות השוני בין האנשים והאווירות שהסדרה ניסתה ליצור. מעבר לכך (ובדומה לעונה הראשונה), גם הפעם מידי פעם הבליחה לה סצנה שהייתה מבוימת ומוצגת בצורה ויוזאלית פחות סטנדרטית והרבה יותר יצירתית. את הרגעים האלו לאורך העונה אמנם ניתן לספור על כף היד, אבל אלו עדיין היו כמה מהרגעים הבולטים והטובים ביותר שלה. היא הצליחה להשתלב בעלילה (ולעיתים אף לפצות עליה) ולהעביר חלק מהמסרים והרעיונות של הסדרה בצורה ויוזאלית בלבד ללא מילים, מה שבהחלט שדרג את אותן הסצנות.
העונה השנייה של ״פרדייז״ היא הדוגמא ההוליוודית המושלמת למה שקורה כשמנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. למרות בסיס עלילתי מאוד מעניין וקווי עלילה חדשים שהרחיבו את העולם בצורה יצירתית, הריבוי שלהם, חוסר האיזון בין סיפורי רקע לבין קידום עלילה ממשי וחוסר היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, לקחו את כל נקודות החוזק של הסדרה והפכו אותה לגורמים העיקריים בכישלון המשימה של העונה השנייה. זו עדיין לא טלוויזיה נוראית, ותצוגת המשחק של חברי הקאסט לצד הבימוי בהחלט מספקים חוויה לא רעה בכלל. אבל כשמשווים אותה לעונה הקודמת, אי אפשר שלא להרגיש שאנחנו מסתכלים על צל חיוור ועגום מאוד, של סדרה שנפלה לכל הקלישאות שהיא ניסתה לברוח מהם.
ציון שלנו:
בסדר
הרע
פסק הדין
כולי תקווה שפרק הסיום יחזיר את הסדרה אל המסלול שלה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
