הפרק השביעי של פלוריבוס מעמיד גם את קרול וגם את מנוסוס במרחק רב מכל תקשורת עם ה-״אחרים״, מצב ששניהם האמינו שהוא האידיאלי עבורם לאחר שכבר נכוו מתקשורת עם אנשים בעולמם שוב ושוב. אך שניהם עתידים לגלות שדווקא במעמד הבדידות המוחלטת הזאת, הכאב והסבל על המחסור בתמיכה עלולים לעקצץ מתחת (ומעל) לפני השטח. בניתוח הפרק נתעסק בהשלכות של השתקת הרגש לטובת ההיגיון ולהפך, בהסרת שכבות כאקט של ביטחון עצמי אמיתי, בהתמכרות מתעצמת לסיפוק כשכל המוכר כבר מוצה ובמציאת נקודת האור האישית דווקא כשהחושך עוטף מסביב.
לניתוחי הפרקים הקודמים: פרק 1, פרק 2, פרק 3, פרק 4, פרק 5, פרק 6
“It's the end of the world as we know it, and I feel...”
חזרנו! למרות שלאורך השבוע האחרון מערכת האתר עשתה לנו לא מעט בעיות והרחיקה אותנו ואת הניתוח השבועי שלנו מכם בסופ״ש האחרון בו שוחרר הפרק החדש, אנחנו לא מוותרים על ההזדמנות ומגיעים אליכם עם ניתוח של פרק נוסף בעלילה של ״פלוריבוס״ - שגם הוא, איך לא, מדבר על ריחוק. בפרק הקודם, עזבנו את קרול כאשר היא מקבלת גם חדשות רעות וגם חדשות טובות. החדשות הרעות הן שה-״אחרים״ משתמשים בחלבון המופק מגופות אדם על מנת להתקיים, וכן כי המנותקים האחרים לא רואים בכך בעיה - ולמעשה מדירים את קרול באופן אקטיבי ומודע מכל פעילות מחברת בניהם. החדשות הטובות היו כי לקרול נודע שעל מנת לגרום לה בפרט ולמנותקים ככלל להצטרף לתודעה המשותפת, על ה-״אחרים״ לדגום ממנה תאי גזע הדורשים תהליך פולשני וכואב שאינם יכולים לבצע ללא הסכמתה המפורשת - מה שמעיד כי הם לא יכולים להכריח אותה להפוך להיות אחת מ-״הם״. בחלקו האחרון של הפרק, זכינו גם לראות את מנוסוס מקבל את קלטת המסרים הראשונה של קרול ומחליט לצאת בצעד נועז ואמיץ כנגד כל אמונותיו האישיות, שמטרתו להגיע כל הדרך אל קרול באלבקרקי בכוחות עצמו. הוא משוכנע כי יחד עם האדם היחיד הנוסף שנמצא בדעתו כנגד ה-״אחרים״, המלא בכריזמטיות שהוצגה לו על המסך, יוכלו יחד להתגבר על הבעיה ולפתור אותה אחת ולתמיד.
הפרק השביעי נותן הן לקרול והן למנוסוס את הזמן לעכל את המרחק הגדול שנמצא מולם, פיזית או נפשית. קרול, שכעת מאמינה שאין שום דרך ממשית של ה-״אחרים״ לקחת לה את תחושת העצמאות ולהכריח אותה בכוח להיות חלק ממשהו שהיא לא מעוניינת להיות חלק ממנו, מתמלאת תחושת ביטחון ומנסה למצות את האושר הגדול שבכך. היא מנסה להנות מכך שהגיעה למטרה שכל כך עבדה עליה קשה במלחמה מול ה-״אחרים״, והיא שאף אחד לא יטריד אותה. היא מנסה להוכיח לעצמה שבניגוד לבדידות שהרגישה בפרק 5, היא אפילו לא צריכה לתקשר עם אף אחד מרחוק - היא רוצה להוכיח לעצמה שהשקט האישי שלא תלוי בדבר הוא השלווה שהיא חיפשה. מנוסוס, מאידך, עושה את מסע ההתאמצות שלו לחצות יבשות ויערות במטרה להגיע לקרול הנכספת בסופה של הדבר. למרות שהסכנות והסיוע של ה-״אחרים״ יוצע לצידו, הוא ילך קדימה חדור מטרה ויסכן את עצמו כשהוא מתמלא ביטחון באדם האחד שניכר שלא יאכזב אותו, כשהוא איבד תקווה כבר בכל אחד אחר. בטור של היום אנחנו נתעמק אל תוך הפרק השביעי ונבחן מקרוב את תפיסתם המקבילה אך השונה של הדמויות בכל הקשור לשאיפה לעצמאות אישית, נסתכל על האופן שבו ראיית עולם מוחלטת מגדרת ראייה של אדם אחד ונחווה את התחושה שגם להצבת מרחב אישי לזמן ממושך מידי יכולות להיות השלכות נפשיות ופיזיות - לא פחות מכליאה בתוך מצב חברתי בלתי רצוי.
הפרק שלנו מתחיל כשאנחנו רואים את קרול נוסעת בניידת המשטרה שלה, על הכביש חזרה מלאס וגאס. בנסיעתה, קרול מזמזמת לעצמה שיר שינעים את זמנה. היא לא מפעילה את הרדיו, כפי שראינו שה-״אחרים״ יכלו לעשות למענה בפרק 4 ואף תיקשרו דרכו איתה. על מנת שלא תצטרך לנסוע בשקט, שידגיש את הנסיעה הארוכה והבדידות שלה, היא ממלאת אותו בקול של שיר שבוקע ממנה. כפי שנראה לאורך הפרק, קרול משתמשת בשירה העצמית על מנת לוודא שהיא לא תצטרך לעמוד בפני הריק בעצמה וכן על מנת לתת לעצמה תחושה שהיא חשה גירוי חיצוני חיובי - למרות שאין עוד גורמים מסביבה. קרול עוצרת בצד הדרך בתחנת דלק וחנות נוחות המכונה ״אבנים אדומות״ ונכנסת פנימה, למרבה ההפתעה כי אין כמעט דברים על המדפים - מלבד סיגריות וכרטיסי גירוד. למרות העולם המואר שבחוץ, קרול מתהלכת בתוך החנות החשוכה והריקה, שכמו שביססנו עם האירועים בפרק 5 מדגישים את חוסר האינדיבידואלים מסביבה. חוסר ״נקודות האור״. היא מרימה את הטלפון ומתקשרת למוקד ה-״אחרים״, שם היא שומעת שוב את ההקלטה הרגילה על כך שהיא יכולה לבקש כל דבר ושהם זקוקים למרחב אישי משל עצמם. היא לא ממש מקשיבה להקלטה הזאת או מתייחסת אליה ברצינות, כשאנחנו רואים שהיא מתחילה לשחק עם המדפים הריקים. בסיומה, היא מורה עליהם להפעיל את משאבת הדלק ומנתקת ישר. רגע לאחר מכן, היא רואה שלא רק המשאבה מופעלת, אלא חנות הנוחות מתחילה לפעול משום מקום - האורות הצהובים בתקרה מתחילים לפעול עליה והמזגן עם קרעי נייר אדומים מתחיל להזרים אוויר. הופעתם של האורות הצהובים בתוך החנות ישר אחרי בקשתה, מפילים את ההבנה על קרול שה-״אחרים״ באמת יעמידו כל דבר שתבקש לשירותיה ולמידותיה. אומנם קרול ידעה את זה בעבר, הרי שהאחרים לא הפסיקו להגיד לה את זה, אך הפעם היא רואה את זה באופן אחר. הפעם, כשהיא מבינה שאין ל-״אחרים״ באמת יכולת להכריח אותה לשנות את עצמה כתמורה ליחס השירותי הזה, היא יכולה לנצל אותו מבלי לחשוש. היא יכולה להתחיל להיות גרידית. היא יכולה להתחיל לדרוש מבלי שתצטרך ״לשלם על כך״. מעניין ממי היא למדה להיות כל כך פזרנית ביחסה ל-״אחרים״...
קרול מרימה בשנית את הטלפון ומחייגת למוקד, אם כי הפעם היא אפילו לא משקיעה את הזמן בלהצמיד את הטלפון לאוזן במהלך ההקלטה. מבחינתה, דבריה של ה-״אחרים״ אליה בנוגע למרחב אישי הם רעש לבן. לא באמת אכפת לה מה הם חושבים או מרגישים, שכן הם חסרי אונים אל מול היכולת שלה לבקש כל מה שהיא רוצה. קצת כמו ניגודיות מלאה למצב שחשה קרול עצמה בחלק הראשון של העונה, בה חשה חוסר אונים אל מול שליטתם הכוללת של ה-״אחרים״ בכל אלמנט של הסביבה שלה. בינתיים, שולפת קרול כרטיס גירוד ומתחילה לגרד אותו. במהלך הזה, יש שיגידו שאנחנו רואים מעין תגובת ״הפרעת קשב וריכוז״ שמעידה על חוסר עניין באחרים וחיפושו במקום אחר, אך בעיניי אנחנו רואים סנונית ראשונה לכך שקרול מתחילה לחפש בתור הבדידות שלה את הריגושים שישמחו אותה. אחרי שסוף סוף השיגה את הלבד שרצתה והאמינה שיתן לה את הנחת המלאה, כולל חוסר תלות והשפעה של אחרים (ו-״אחרים״) עליה, כעת היא מנסה למצוא את הדרכים להוכיח לעצמה שהיא יכולה להיות מאושרת גם כך. כמו התמכרות להימורים, המספקת הנאה ו-״זריקת דופמין״ ברגע שקיימת איזו שהיא זכייה, כך גם קרול מנסה לרדוף אחר הריגוש והאושר המלאכותי הזה. מאידך, ההתעלמות של קרול מדברי השיחה מעידה שהיא דוחה בשלב זה את הרעיון של ריגוש ואושר שיכול להתקבל מתקשורת עם בני אדם אחרים.
ברגע שמסתיימת ההקלטה ונשמע הביפ שמסמל לקרול לדבר, היא עוזבת את הכרטיס באמצע הגירוד ורצה להרים את הטלפון. אמצעי התקשורת הזה מעניין אותה רק כאשר היא זוכה לבטא את עצמה, לא כאשר ״אחרים״ רוצים לבטא את עצמם גם. לטלפון היא אומרת שהיא מעוניינת במשקה אנרגיה Gatorade אדום, אך לא די לה בבקשה עצמה, אלא היא גם באה בדרישות ספציפיות בנוגע לסוג הסוכר ולכך שיגיע קפוא כמו קרח. מעבר לכך שהיא מזכירה לנו יחס מעט ״קארני״ לנותני שירות - דבר שזיהינו דווקא בהתנהגותה של לקשמי בפרק 5 - אנחנו מזהים שינוי בגישתה של קרול כלפי ה-״אחרים״. היא לא חוששת מהצורך לבקש מהם דברים והיא לא צריכה להפעיל עליהם מניפולציות בשביל שיעשו כדבריה, היא יודעת שיעשו הכל ולכן גם היא יכולה ״להורות״ עליהם במדויק כמו שליטה מפונקת במונרכיה. היא בהחלט תופסת מעצמה כעליונה במארג החברתי עכשיו, כשהיא יודעת שאף אחד לא יוכל להוריד אותה ממרומה. קרול מנתקת את השיחה, אך במקום לחזור חזרה אל הכרטיס, היא מביטה סביב אל החנות. היא מתעלמת מהעובדה שכעת בחנות מתנגנת מוזיקה, אותה היא לא מנסה לשיר או לזמזם (כלומר היא לא מרגישה את הצורך למלא את הבדידות שבמקום בנקודה הזאת) ובמקום זאת מתמקדת במדף מפוצץ בזיקוקים, נפצים וחומרים שונים בסגנון שיוצרים ניצוצות מרהיבים לעין. קרול מסתקרנת מההנאה שתוכל להפיק מכך - עוד שאיפה למצוא דרך לריגוש עצמי - וממלאת את תא המטען של הניידת בחבילות של זיקוקים בגדלים שונים.
כאשר היא בחוץ ומעמיסה את הרכב, אנחנו שומעים אותה שוב מזמזת לעצמה שיר, עכשיו כשאין לה אחד ברקע. קרול שומעת רעש ומביטה מעלה למראה של רחפן דומה לאלו שכבר הכירה, הנושא עימו בקבוק משקה אנרגיה אדום כפי שביקשה. כפי שראינו בפרקים קודמים, הרחפנים של ה-״אחרים״ המשמשים כ-״מידל-מן״ לא מתקשרים עם קרול ישירות. עם זאת, הפעם אנחנו רואים היפוך לתפקידים - שכן זו הפעם הראשונה מאז ההתרחקות של ה-״אחרים״ בפרק 5 שהרחפנים מביאים לקרול משהו, במקום לקחת ממנה דבר (שקיות זבל או מעטפות עם כרטיסי זיכרון). קרול לא פונה אליהם על מנת שיקחו ממנה דברים, כלומר ש-״יפנימו את דעותיה״ ויקחו את מה שיש לה על הלב לתשומת ליבם - כעת היא לא מתחננת לטובות, אלא באה רק בדרישות, וכל מה שהיא רוצה היא שיפעלו אך ורק לשירותה ולסיפוקה. בהתאם, לאחר שבאותו הפרק ראינו את ההבנה של קרול כי ה-״אחרים״ זקוקים שהיא תניח להם את המוצרים על קצה המדרכה ותעמוד מרחוק כשהם אוספים אותם, כסוג של שמירת דיסטנס שלא תחדור את המרחב האישי שלהם, כך גם בהיפוך המעמדות ה-״אחרים״ מניחים לקרול את המשקה במרחק ממנה מתוך חשש לפרוץ למרחב האישי שלה - דבר שהיא העידה באופן נחרץ שהיא לא מסכימה לו (הן מבחינת ההליך הפולשני והן מבחינת הנפש האישית שלה). קרול ממתינה עד אשר הרחפן עוזב את המקום, ורק באותו הרגע היא יוצאת מחלקה המוצל של תחנת הדלק אל חלקה המואר. קרול מעדיפה להישאר בחשכה המתארת את הבדידות ולהציץ על המתרחש מרחוק, כמו שהייתה עושה כשהסתגרה בביתה בפרקים קודמים. רק כאשר הדבר היחיד שהיא צריכה להתמודד איתו ביציאה אל האור (כלומר בתקשורת עקיפה עם העולם / ה-״אחרים״) היא הנאה מפירותיהם - ובכן, משקה פירותיהם - ואינה מסכנת את עצמה בתקשורת ישירה עם הרחפן השולח, אז היא מוכנה לעשות את הצעד קדימה. היא מרימה את המשקה ומתחילה ללגום ממנו, כאשר היא מבינה שמשהו הוא לא לגמרי בדיוק כפי שהיא רצתה. זה אומנם המשקה המדויק שהיא ביקשה בטמפרטורה קרה כפי שניתן לראות מההתעבות על הבקבוק, מה שמתאר פחות או יותר את מה שקרול ביקשה - אך אינו מושלם, ועל כן אינו מספק אותה.
קרול צועדת חזרה פנימה אל תוך החנות ומרימה טלפון פעם נוספת למוקד ה-״אחרים״. אנחנו רואים את הכמיהה שלה לריגוש מחריפה במעט בראי חוסר הסיפוק במה שקיבלה, כאשר היא עוד פחות מביעה יחס כלפי ההודעה הנשמעת ושולפת מן העמדה סטריפ שלם של כרטיסי גירוד, אותם היא מתחילה לגרד במרץ. אנחנו רואים אותה חושפת סכומים נאים, כמו 45 ו-300 דולר, אך אלו לא מוציאים ממנה תחושה מתלהבת והיא ממשיכה בגירוד. כשהטלפון משמיע צליל שתורה לדבר, היא מורה על ה-״אחרים״ במעין חוצפנות שהיא ביקשה את המשקה קפוא כמו קרח ולא רק ״קריר״, ושכדאי מאוד שילמדו מכך לקח לפעם הבאה. זוהי רמה של כפיות טובה שמתכתבת עם האופי החדש שאנחנו מזהים אצל קרול, שהיא לא רק מרגישה בנוח לדרוש ללא תנאי וללא רחמים, אלא גם מציבה סטנדרט מזלזל ובלתי מתפשר ולו על הדבר הקטן ביותר. דומה מאוד לכפיות הטובה שראינו למשל אצל דאדלי דראסלי ב-״הארי פוטר״ כאשר הוא התלונן שהוא קיבל 36 מתנות ליום הולדת למרות ששנה לפני כן קיבל 37, או למשל כאשר סקווידוויד לא היה מוכן לשתות לימונדה בגלל שיש בה לימון עם מספר אי זוגי של גרעינים. למעשה, הטון המאיים של קרול המלקה את ה-״אחרים״ על שגיאתם השטותית מזכירה לי מאוד את האופי של מלכת הלבבות מ-״אליס בארץ הפלאות״, שאני בטוח שעוד קצת חוסר סיפוק על הדבר הקטן ביותר והיא הייתה צועקת ״לערוף את ראשם״. הגישה הזו של קרול גם קצת מתכתבת לנו באופן מסוים עם מה שלמדנו על מערכת היחסים שלה ושל הלן במהלך פרק 4, שהציגה כי הלן שינתה צדדים באישיות שלה וריסנה את עצמה על מנת שקרול תהיה מאושרת. אז קרול לקחה את הבחירה הזאת מצד הלן כמעין בגידה והבנה שהאהבה שלה אליה לא הייתה מלאה כמו שחשבה, אבל כעת קרול מציגה את אותה גישה של התאמה מדויקת למידותיה בתור דרישה הכרחית על מנת לפנות אליה בכלל. היא שמה את עצמה בתור פרס נכסף, שחייבים ליפול לרגליו ולענות לכל מבוקשו אם רוצים בחברתו. היא בהחלט רואה את עצמה בראש שרשרת המזון, ״מלכת הכיתה״ על גבול ״רג׳ינה ג׳ורג׳״ של ממש, שביכולתה לסנן אנשים אם הם לא מספיק טובים לרמתה.
לאחר שהיא מנתקת את הטלפון, קרול ממשיכה לגרד את הכרטיסים וחושפת את הפרס הגדול של 10,000 דולר. למרות שבימים כתיקונם מדובר ב-״בוננזה״ לכל דבר, קרול מגיבה רק באמירת ״ייאי״ קלילה וצינית. אפילו זכייה בכסף לא מרגשת אותה, על אחת כמה וכמה בעולם שבו לכסף אין ערך ממשי. קרול לוקחת את הבקבוק ופונה החוצה, תוך כדי שאנחנו רואים אותה זורקת את האגורה שהשתמשה לגירוד חזרה אל תיבת הטיפים ולידה נמצא כרטיס הגירוד הקודם. אנחנו רואים שקרול אפילו לא סיימה לגרד אותו, אך כבר הפסיקה לייחס לו חשיבות. היא ממצה במהרה מאוד את הריגוש המתקבל מהדברים כאלו כמו כרטיסי הגירוד, כך שהיא זונחת אותם מבלי אפילו לחשוף את ערכם המלא. אנחנו רואים בכך חיבור מעניין לגישה של קרול בכל תקשורת שהייתה לה עם גורמים של העולם החיצון, כפי שהוצג לנו בפרקים 2, 5 ו-6. בלא מעט מהמקרים שפנתה לניסיון להשיג הזדהות והכללה מצד דמויות אחרות בפרקים האלו, היא נתקלה בכתף קרה ובכאב שעטף אותה כאשר נפלה עליה ההבנה שאחרים שופטים אותה במהרה. הם הביעו חוסר עניין בהימצאות במחיצתה, כאשר לה כאב ששופטים אותה במהרה מבלי להכיר אותה באמת ולהבין לעומק את כוונותיה הרגשיות. עכשיו, כשקרול הופכת סנובית באופן מאוד שונה למנותקים האחרים, גם היא ממהרת לזנוח כל גורם שעלול להסב לה ריגוש, אם לא עשה זאת בין רגע. אם משהו לא מציג את עצמו כבעל ערך רב באופן מיידי, כנראה שהוא לא שווה אפילו התייחסות והכרה לפרטי פרטים. ואילו אם משהו כן מציג את עצמו כבעל ערך רב, כמו שירותיות ה-״אחרים״, כדאי לשמור איתו על קשר על מנת לנצל את אותו הערך. למעשה, קרול מפתחת מעין גישת אינטרסנטיות רעילה, כזו שכל כך סלדה ממנה מקודם. באופן מסוים, היא ״מנצלת״ את האחרים באופן שמתחיל להיות יותר ויותר דורשני על מנת לטשטש את תחושת הבדידות שלה בדרכים מלאכותיות, לא שונה מהאופן שבו דיאבטה התמלא תאוותנות בצע שהגיעה לשיאה בפרק הקודם.
קרול נכנסת לניידת ונוסעת משם במהרה, שכן היא לא צריכה לציית לאף חוק או להיזהר מאף אחד כשהיא בעולם שריק מאדם - או בכלל מכל גורם בעמדה נעלה יותר ממנה שיכניס אותה אל תוך מסגרת. במבט אל תוך המכונית, אנחנו רואים כי היא עמוסה בנפצים וזיקוקים אפילו במושב הרכב שלידה, מה שמציג לנו שלמרות גישתה החדשה המתנשאת והפוצית של קרול, היא עדיין זקוקה מאוד מאוד לריגושים מלאכותיים שיעשו לה טוב. היא לא יכולה להסתמך אך ורק על האושר שבשקט שלה, היא צריכה את הגורמים החיצוניים שילהיבו אותה. בנסיעה הזאת, שמגיעה לאחר שראינו כי קרול לא מסתפקת במעט למילוי צרכיה, קרול כבר לא רק מזמזמת צלילים על מנת להפיג את בדידותה. היא ממש שרה בקול, כדי שהשירה הזאת תפיג בצורה עוד יותר בולטת את השקט הסורר אותה. אנחנו רואים אותה שרה את השיר It's The End of the World As We Know It של R.E.M. - דבר אירוני כשלעצמו כשקרול בעצם לא רק מדברת על מצב העולם המחובר שמבחינתה הוא ״סוף העולם״ והיא בכיוון להשלים איתו, אלא היא גם מסמלת שתם עידן קרול החלשה שמנסה להקטין עצמה על מנת להתקבל בכבוד על ידי אחרים ומעתה היא אדם לעצמה. במהלך השירה, אנחנו רואים אותה מביטה אל המושב האחורי, סוג של מבט אינסטנקטיבי לראות האם יש מישהו שיצטרף אליה לשירה ולמעשה יפיק קול נוסף להפגת הבדידות הזאת. כשהיא מגיעה לסופו של פזמון השיר, היא מתחילה להגיד את שורותו האחרונה: ״And I feel...״, כאשר השוט נחתך למסך שחור רגע לפני שקרול מצליחה לומר את המילה ״Fine״. העריכה הזאת אומרת לנו את ההפך הגמור - קרול אולי אומרת לעצמה שהיא סבבה לגמרי עם הסיטואציה הזאת, אבל אין ספק שהיא אינה עומדת להרגיש טוב עם כך.
מיד לאחר הפתיח, אנחנו מקבלים שוב את השעון המוכר שלנו. נקודת הזמן כרגע עומדת על כ-12 ימים ו-20 וחצי שעות מאז ה-״התחברות״, כלומר מעט יותר מ-7 וחצי שעות מאז סיום החלק של קרול בפרק הקודם. הפרש הזמן הזה הוא פחות או יותר הזמן שלוקח לנסוע בין וגאס לאלבקרקי ברכב, כך שאנחנו ממשיכים מהנקודה המתרחשת מיד עם הגעתה של קרול הביתה. אנחנו רואים את קרול מדליקה זיקוק קטן במרכז רחבת הכיכר בסמוך לביתה, כשהיא לוקחת ״כמה בירות קטנות״ לשתות איתה. הבחירה של קרול בבירות היא מעניינת, הרי שקרול נטתה בפרקים קודמים לפנות לאלכוהול יותר חזק בגדר יין, וויסקי או וודקה למיניהם ובעיקר כאקט של הדחקת רגשות כאב. בירה, לרוב, נתפסת כמשקה הרבה יותר קליל וחברתי, כפי שניתן לראות במגוון רחב של סיטקומים. יתכן כי הבחירה הזאת, והעובדה שהיא מביאה מארז במקום פחית/בקבוק אחד, אמורה לסמל כי קרול רוצה לדמות בעצם אקט הריגוש שלה עם הדלקת הזיקוק לפעילות חברתית ובתוך תוכה הייתה רוצה לחלוק את הרגע הזה עם עוד מישהו (או עוד מישהי). הזיקוק המוצת מתחיל להאיר את החושך בניצוצות רבים. באופן ויזואלי, הזיקוק מתחבר לנו הן לצורך של קרול להפיג למראית עין את תחושת הבדידות בכך שהיא גורמת באופן מלאכותי לאור להתעצם על החושך באופן בולט, והן לניצוצות שראינו את הרכב שלה מייצר בסוף פרק 5 בחיכוך עם הכביש. אז פירשנו את הניצוצות כסימן לחיכוכים ולהתפרצויות הנפשיות שחוותה קרול כאשר עורערה עם כובד המטען הנפשי שהיא סוחבת, ובעיניי אפשר לראות את אותו הדבר כאן. קרול מוצאת את הריגוש שלה באותן התפרצויות וחיכוכים ציניים, או לפחות הייתה רגילה לכך עד כה, וכשאין לה אף אדם אחר להקרין רגשות שכאלו בניגוד אליו, היא צריכה ליצור אותן בצורה מלאכותית. אפילו הלן בפרק 3 אמרה לקרול בישירות שהיא מתה על תחושות רעות. כשחושבים על זה רגע נוסף, יכול להיות שעמוק בתת מודע שלה, כל האקט של הכפיות טובה שראינו שמתפתח אצל קרול בתחילת הפרק הוא ניסיון להתגרות בהם על מנת שיתסיסו קצת אקשן עבורה.
קרול מתחילה לזמזם בקול את המנגינה של Stars and Stripes Forever, המארש הלאומי של ארצות הברית, במעין ניסיון לדמות לעצמה את המאורע כחגיגה מיניאטורית בסגנון יום העצמאות האמריקאי - שכמו בעבר בארץ, נהוג להתלוות בחגיגות זיקוקים בשמי הלילה. השירה הקולנית של קרול שוב מעידה על הניסיון שלה למלא את השקט שמסביבה בנוכחותה, אם כי אותה שירה מובילה למשמע יללות זאבים המגיעות מרחוק - שכן הם מפרשים את הקריאות שלה בתור יללות. בדיוק באותה שנייה שקרול שמה לב לאותן יללות, היא קופאת במקום וכך גם הזיקוק שלה נכבה במהרה ומפסיק להאיר. קול היללה גורם לקרול אומנם לראות שהיא לא לבד, אך לפחד הרבה יותר מהאיום שיתגלה כאשר תבין שהיא לא לבד. אנחנו גם זוכרים כי לקרול היו חוויות לא נעימות אל מול זאבים בפרק 5, וכי אז הקבלנו את הזאבים לדחף של קרול לנבור בנבכי הזיכרון והרגש שלה. היא חוששת שאותן קולות יובילו לתקיפה מצידם של אותם זאבים בפשט, ושהתחושות הפנימיות שלה שלא מסבות לה סיפוק כמו שהיא מנסה להשיג יגרמו לה להיכנע להתעסקות ברגשות שלה, דבר שהיא מנסה דווקא להדחיק. ברגע של הלם, קרול מחליטה לנסות להראות שהיא חזקה יותר מאותן מחשבות וחששות, שהיא יותר דומיננטית מאותם זאבים אחרים, ומתחילה ממש ליילל בכוחות עצמה. כשהיא מקבלת יללות חזרה לקולה, היא מתחילה ליילל בצורה הרבה יותר אגרסיבית וקולנית. כשהיא מבינה שהיללות החזקות שלה לא נענות בקולות נוספים, זה גורם לה לחייך ולצחקק לעצמה. אנחנו למעשה רואים אותה עומדת מול מקרה של ״ויכוח״ והתנצחות בינה לבין הזאבים האחרים, בה שחררה אגרסיות ללא הגבלה והצליחה לנצח מכך - מה שמסב לה סיפוק אמיתי בפעם הראשונה בפרק. קרול מוכיחה לעצמה, וגם לצופים בבית, שהיא משיגה את ההנאה הממשית שלה באמת מאותה גישה עוקצנית. ולמרות זאת, על אף שהיא מרוצה מעצמה, אותו ״ניצחון״ קטן עדיין מותיר את קרול לבדה - בחושך ובשקט.
בבוקר שלאחר מכן, אנחנו רואים את קרול משחקת מיני-גולף בפני עצמה בשדה רחב ופתוח. אנחנו יודעים שקרול אוהבת לשחק גולף מאחר וראינו מחבטים בביתה בפרק 5, ואף ראינו אותה מנסה להשתמש באחד מהם על מנת להבריח את הזאבים - כך שיכול להיות שגם הפעם קרול מנסה להשתמש במשחק על מנת להסיח את דעתה. אנחנו רואים בסביבת נסיעתה בעגלת הגולף חיות המסתובבות באופן חופשי, כמו ארנב קטן שהיא לא מבחינה בקיומו וביזון גדול שהיא אומנם מופתעת להיתקל בו, אך עוקפת אותו בנסיעתה ללא חשש. מעבר לעובדה שזה מתקשר לנו לנאמר בפרק 2, לפיו ה-״אחרים״ שחררו את כל החיות לחופשי, זה גם מתחבר לנו לעצם התחושה של קרול שהיא ״נפש חופשיה״ כעת כשהיא לא נתונה תחת החששות מהשליטה של ה-״אחרים״ ויכולה לעשות כרצונה בסביבתה הטבעית. מעל לכך, עצם חוסר הבחנתה בארנב והבחנתה הלא מודאגת מהביזון ממשיכות את הקו לפיו קרול מתעלמת ומבטלת ממחשבתה דברים שנחשבים קטנים וזניחים בעיניה, בעוד שדברים יותר משמעותיים עבורה אומנם לפחות מקבלים יחס, אך גם הם לא מרתיעים אותה. במהלך אותה הסצנה, קרול ממשיכה לשיר בקול רם על מנת להפיג את בדידותה, כאשר הפעם השיר שהיא בוחרת הוא I'm Alright של קני לוגינס. מצד אחד, מדובר בבחירה מתאימה לתמא, שכן זהו שיר הנושא של סרט הגולף הקלאסי ״מהומה במועדון״ (Caddyshack). אך מצד שני, מילות השיר לא יכלו להיות יותר בולטות - הן גורמות לקרול לומר שהיא מרגישה טוב, שאף אחד לא צריך לדאוג לה ושהיא לא צריכה שיציבו בפניה אתגרים כי היא רוצה שיניחו לה לנפשה. אלו הן כלל המסרים העצמאיים שקרול אומרת לעצמה המחזקים את אמונתה על הנייר שהיא מרוצה מאותה התרחקות והגדרת מרחב אישי, אך מדגישים פעם נוספת לנו כצופים שמדובר יותר במיסוך שקרול מקרינה על עצמה על מנת לשכנע את עצמה שעדיף כך, מאשר ליפול לאכזבה שהיא לא מרוצה מהמצב. מעין מניפולציה עצמית, אם תרצו.
קרול חוזרת לניידת שלה ומעמיסה עליה את מקלות הגולף. כשהיא מנסה להתניע את הרכב, היא מגלה שגם אחרי הרבה מאמץ, היא לא מצליחה לעשות זאת. אם אתם זוכרים מהניתוח של פרק 4, הניידת סימלה את תחושת הסמכותיות של קרול. התחושה שהיא שולטת בעניינים בצורה מלאה וחזקה מעל לכל. חוסר היכולת שלה להתניע את הניידת המשמשת אותה כבר יותר מ-3 פרקים מעיד על סימן נוסף לשבירה מסוימת בתחושת הביטחון שלה במצב הנתון. קרול מיואשת מעט, אך מביטה הצידה ורואה מגוון מכוניות נוספות. הדבר גורם לה להטות את ראשה, דבר שקישרנו בפרקים קודמים לתחושת השלמה עם המצב - ואולי במקרה הזה רומז לנו שהיא קצת בסדר עם הצורך לא להחצין רק ביטחון באופן מלא, במיוחד כאשר כעת אין לה ממי לפחד. קרול הולכת לאורך מגרש החנייה של מועדון הגולף וחולפת על פני מכוניות יוקרה מסקרנות ביותר, המזכירות במידה מה את צי מכוניות הלמבורגיני שבבעלות דיאבטה שהוצגו בסוף הפרק הקודם. עם זאת, קרול לא מעוניינת באף אחת מאלו ובמקום זה מתקבעת על רכב משפחתי סטנדרטי למדי, העטוף בבלוני לבבות והמציג את הכיתוב ״זוג טרי״ על השמשה האחורית שלו. הסצנה הזאת מציגה לנו שלמרות הדורשניות הרבה שהיא הציגה קודם, התאווה של קרול לא מתבטאת בחומריות כמו כסף או מוצרי יוקרה כפי שראינו אצל דיאבטה, אלא קרול משתוקקת להרגיש תחושה של חיבה, אהבה וקרבה. היא רוצה שיעריצו אותה ברמה האישית, שיאהבו אותה ללא תנאי. מה שנקרא, ״No ifs or buts״. היא מוכנה לבחור רכב שהוא אולי לא הכי מרשים מבחוץ, אם הוא מתחבר טוב לתחושות שהיא מרגישה בליבה. כמו שהיא הייתה רוצה שאחרים יראו את מי שהיא בפנים, כך גם היא רוצה לראות את מי שאחרים באמת בפנים.
קרול לוקחת את המפתח לרכב מעמדת ה-Valet, פותחת את תא המטען ועומדת להכניס אליו גם את מחבטי הגולף שלה - לא לפני שהיא מכניסה לתיק הנשיאה שלה גם את הרובה מהניידת. קרול אומנם מורידה מעצמה שכבות של חסימה עצמית בכך שהיא עוברת למצב מחשבתי שיותר מתחבר לרגשות הפנימיים שלה, אך לא מוותרת לגמרי על האמצעים שיעזרו לה להתמודד כנגד גורמים שינסו לנצל זאת לרעה אם יהיו כאלו. מחבטי הגולף שימשו בעבר להדחקה של הצפת הרגשות, והרובה בהישג היד מתקשר להתהפכות הנפשית ישירה שיכולה להיות לה אם מישהו ינסה לפגוע בה במצבה הרגיש ביותר מזה תקופה - היא לא מוותרת על כך ככלי. קרול נכנסת לרכב ומתניעה, כאשר פסל ה-Spirit of Ecstasy נשלף ממכסה המנוע. הפסל הזה הוא עיטור החזית של רכבי ״רולס-רוייס״, חברת רכבי יוקרה לכל דבר, אם כי עצם תנועת השליפה של הפסל החוצה אחרי ההתנעה מעידה כי הרכב הראה את איכותו אחרי שקרול בחרה בו. קרול העדיפה את הרכב על בסיס מה שהוא מסמל עבורה מבחינת רגש פנימי, וכתוצאה מכך נשכרה מכך שהוא יוקרתי לא פחות מהאחרים שעמדו בתחרות מולו. קצת כמו תקרית סינדרלה או היפה והחיה, מקרה קלאסי של ״אל תשפוט ספר על פי הכריכה״ - עיקרון שכפי שנאמר למעלה יותר בניתוח, קרול מאוד מאמינה בו מבחינה חברתית.
קרול ממשיכה בנסיעתה המהירה אל עבר מעיינות חמים, כאשר במהלך נסיעתה אחד הבלונים בצורת לב משתחרר מהרכב ונשאר מאחור. הפרשנות שלי לכך היא שבעוד שקרול מאוד נושאת עימה את הרצון לאהבה ולקרבה ברמה הרגשית, היא עדיין משאירה מאחור אהבה אחת שלה כשהיא מתמידה בגישת העצמאות הזאת. היינו יכולים להגיד שלקרול דווקא יש שתי אהבות שהיא נוטשת בכך, אחת הלן והשנייה זושה. אך קרול כבר השלימה עם המוות של הלן בפרק 5, ובהינתן בלון אחד בלבד שנותר מאחור, האהבה שלה שמוצגת לנו כאן כננטשת היא המשיכה שלה כלפי זושה - אותה הביעה תחת השפעת חומר מאלחש בפרק 4. קרול ממשיכה גם את השירה הקולנית שלה, הפעם עם השיר הקלאסי Born To Be Wild של סטפנוולף, כאשר גם הפעם החלק של מילות השיר המוצגות רלוונטי לנו. קרול מביעה דרך השיר כי היא יודעת שהיא יוצאת אל כיוון לא נודע, מחפשת הרפתקאות ותדאג להתמודד עם כל מה שיעמוד בדרכה. עם זאת, השורה הבאה גם היא מקבלת משמעות חדשה בעזרת העריכה של הסדרה. השורה שבמקור אומרת ״תצית את כל מה שיש לך ותתפוצץ אל עבר הכוכבים״, במשמעות של ״שים גז על האופנוע שלך כך שיסע במלוא הכוח״, נחתכת כאן לאחר המילה ״תתפוצץ״ - באופן מעניין בשוט דומה מאוד לזה שנחתך עם הפתיח. בחיתוך הזה, אנחנו יכולים להבין כי הסדרה רוצה להציג לנו שוב שהדרך שקרול מתמודדת איתה עם העולם מלאה באגרסיות, בשחרור רסנים ובהתפרצויות. בקישור של המשמעות הזאת לתחילת השיר המציין חיפוש אקטיבי אחר הרפתקה, אנו מקבלים פעם נוספת את המסר שקרול מחפשת את הריגוש שבתסיסה הקטלנית הזאת.
כשהיא מגיעה למעיינות החמים, היא עדיין ממשיכה בשירה שלה. הפעם היא שרה את השיר Hot In Here של הראפר נלי, שאומנם מדבר במקור ברמיזה מינית על עניינים שמתחממים מידי שמעודדים התפשטות והתערטלות, ואכן זה מתקשר באופן ישיר למצב הפיזי של קרול השוחה במים חמים בעירום. אך במשמעות נוספת שאפשר להבין מבחירת השיר הזה, ההתעסקות בחום ובהורדת שכבות מתקשרת לנו להורדת החסמים הרגשיים מצידה של קרול. אם בפרק 3 הקבלנו את הדחייה והסרקסטיות הקבועה של קרול ל-״לישון על מיטה של קרח״, הרי שכעת קרול מציגה לעצמה את המסר שהיא כביכול מרגישה כל כך הרבה חום - כלומר כל כך הרבה רוגע ושלווה - שזה ממש עושה לה חשק להוריד מעצמה עוד ועוד מחסומים שהציבה לעצמה. אין כאן מי שישפוט אותה, הרי שכל מה שיש מסביבה הם פסלים ותו לא (ומבחינתה אפשר לומר שבמצב הנתון ה-״אחרים״ הם פסלים כל עוד היא לא פונה אליהם), כך שעל פניו אין דבר שיפיג את האושר שהיא חווה ואין לה ממה להתגונן יותר. כשהיא מסיימת חלק בפזמון, היא עוצרת רגע להסתכל סביבה שוב. שנייה לאחר מכן, היא עוצמת את עינייה ומנסה לחייך שוב - חיוך שבעיניי הוא יותר מאולץ מאשר כנה, ומטרתו לשכנע את עצמה שהיא באמת בשלווה אמיתית.
אנחנו רואים את קרול מגיעה ברכב למקום, כאשר יש לנו דגש הפעם על הלוגו של ״רולס-רוייס״, אם כי הקישוט הקדמי נכנס פנימה ומוסתר. אם ציינו קודם שהפסלון הזה נותן את הסמל ליוקרה שקרול לא ראתה קודם לכן, אזי שההחזרה שלו פנימה היא כמו ניסיון של הרכב להסתיר את ערכו האמיתי. אך זה ניסיון די לשווא בסופו של דבר, הרי שהשוט מבליט בפנינו שהלוגו של ״רולס-רוייס״ עדיין קיים על הפגוש הקדמי. זה מתקשר לנו יפה לאופן שבו קרול מנסה להדחיק מעצמה את המחשבה שהיא לא מרוצה מהמצב הקיים, למרות שברור לה (וגם לצופים) שהיא באמת לא מרוצה מהמצב. היא לא עובדת על אף אחד, אפילו לא על עצמה. קרול מגיעה אל כניסתו של מוזיאון ג׳ורג׳יה-אוקיף, אשר עדיין נמצא בתחומי ניו מקסיקו. הבחירה העצמאית של קרול ללכת למוזיאון מגיעה לא במקרה, אלא כהמשך לטענתה מפרק 2 שהיא והלן תכננו לטייל פעם יחד במוזיאון הגוגנהיים. בעצם הבחירה ללכת דווקא למוזיאון, על אף שזה בילוי שלא נראה לטעמה של קרול שהביעה ציניות וסלידה מטיולים מיוחדים, יכולה להתפרש לשני כיוונים - הראשון הוא שקרול מתחילה חצי להבין את הלן ולנסות לראות את העולם מנקודת המבט שלה, כעת כשהיא נפתחת יותר. השנייה היא שקרול דווקא נמצאת במקום של בלבול רב וחוסר כיוון בנוגע למה לעשות כשהיא נותרת לבחירתה החופשית במלואה, כך שהיא מתחילה לחקות את מה שהיא מכירה שאנשים אחרים היו עושים ״כי זה מה שבני אדם נורמליים עושים בזמנם הפנוי״. זו מעין זליגה מסוימת של קרול לכיוון של סקרנות או רצון לחקות אחרים כשהיא אובדת עצות, באופן לא רחוק מהתגובה של דיאבטה בסצנת הסנדוויץ׳ בפרק הקודם כאשר חיקה את קרול בהכנת הכריך וגילה שהוא דווקא אוהב את זה. זה גם נותן לנו ניצן של הסתכלות כי אולי היא כן נוטה להתמסרות לאורח חיים סטנדרטי.
קרול נכנסת למוזיאון כשהיא ממשיכה לשיר, הפעם את השיר ״Georgia on my Mind״ של ריי צ׳ארלס, אומנם מעט בשיבוש מהמילים המקוריות. החיבור האינטואיטיבי של קרול לשיר הוא כמובן מאחר וג׳ורג׳יה הוא גם שם המוזיאון, אך עבורנו בקהל מסר השיר מסמל משהו אחר. בשיר כולו, הדובר מביע כמיהה אל מישהי בשם ג׳ורג׳יה שלא עוזבת את מחשבותיו. הוא לא מצליח למצוא נחת, רק קולה מהדהד בראשו. גם כאן, מילות השיר הבוקעות מקרול מציגות לנו את התחושות שהיא עוברת, אם כי הפעם אנחנו זוכים למשהו יותר עמוק וכנה מכל השירים הקודמים. קרול למעשה מודה כי מחשבות האהבה שלה כלפי מישהי לא מסבות לה נחת כפי שקיוותה. האם קרול לא מפסיקה לחשוב על זושה? היא ממשיכה להסתובב, כאשר מרבית הציורים שמסביבה מכילים באופן בולט גוונים כחולים. כפי שאנחנו זוכרים לפי תיאוריית הצבעים, כחול מתקשר לנו לרגישות ופגיעות, ואנחנו רואים הרבה מהם כמיצג פיזי לתחושות של קרול שכבר אין בהן צהוב - כלומר אין להן צורך להחצין ביטחון ולהוות מגננה. למרות זאת, בהמשך הציורים, אנחנו רואים כי הכחול לאט מתחיל להחוויר ולהתמעט, בעוד שגווני אדום נהיים דומיננטיים לא פחות. מה אדום יכול להביע לנו בתיאוריית הצבעים? על זאת נדבר בזמן המתאים. קרול נעמדת אל מול אחד הציורים, המציג כביש מתפתל מעבר להר. היא נעצרת לרגע לקחת נשימה עמוקה, מה גם שעוצר לשנייה את שירתה. ניכר שהציור מזכיר לה את אותו מראה שחוותה על גג מלון הקראון פלזה בתחילת פרק 5, בו ראתה את כל האחרים נוסעים הרחק מהעיר (ושגם הוא כלל הרבה גוונים אדמדמים שכאלה). מן הסתם, מדובר באירוע משמעותי רגשית עבורה ואפילו מעט טראומתי, שגורם לה לערעור קל ולתחושת עצב. היא מנסה להתעלם מהתחושה הזאת בכך שהיא חוזרת לשיר ומפנה גב אל הציור, כאילו היא שוב מנסה לשכנע את עצמה להדחיק את הרגשות ולהמשיך בדרכה.
כשהיא מביטה לצד השני, קרול מבחינה בציור שגורם לה לחייך. היא מתקרבת אליו לאט לאט תוך כדי המשך זמזום השיר, עד שאנחנו רואים שמדובר בציור Bella Donna. בציור ניתן לראות שני פרחים לבנים גדולים, המונחים אחד על גבי השני, כאשר אחד מהם מפנה את מרכזו אל הצופה בעוד שהשני מוטה מעלה ואינו מציג את מרכזו. ניתן לראות ברקע מעט מאוד מן הצבע הכחול, שרובו מוסתר על ידי הפרחים. אם אנחנו מנסים לפרש את הציור בהקשר של העלילה שלנו, בהחלט אפשר לראות בפרחים בתור מערכת היחסים שבין קרול לבין הלן, בה אחת החצינה את עצמה ואת ליבה בפני העולם ואילו השנייה נותרה בצילה של האחרת כמעין מגננה. אך פרט נוסף שכדאי לזכור, הוא שהפרח בלדונה כולל רעלים שאפילו המגע הקל בהם יכול להוביל להזיות. כמו כן, שמו המתורגם מאיטלקית כ-״אישה יפה״, נגזר מתקופת הרנסאנס בה נהגו להשתמש בתמצית המופקת ממנו על מנת להרחיב את האישונים כתכשיר יופי לנשים. ניכר כי המסר המסתתר פה הוא שלמרות שקרול חשה מה שהיא תפסה כאושר בחייה לצידה של הלן, היא למעשה חיה תחת אשליה שהונדסה במיוחד בשבילה על מנת לגרום לה לחוש את אותו האושר בצורה מלאכותית. אבל המסר הזה לא נעצר שם. קרול מביטה על הציור בחיוך, היא אוהבת את מה שהוא מציג. אך לפתע, היא מטה את ראשה הצידה. היא מגיעה להבנה מעניינת. אנחנו חותכים מיד לביתה של קרול, בו אנחנו רואים שעותק משוכפל של הציור תלוי על הקיר. קרול מורידה חיש מהר את העותק ולאחר מכן תולה על הקיר את הציור המקורי, אותו לקחה מהמוזיאון. מצד אחד, אנחנו מבינים מכך שקרול מחליפה סופית את מערכת היחסים בחיים שלה. היא מורידה את התמונה המסמלת זוגיות שנתלתה בתקופתה עם הלן, שבמובן מסוים מסמלת זיוף או לכל הפחות העתק זול, ומניחה במקומה את אותה תמונה המסמלת זוגיות - אך הפעם את הדבר האמיתי במלואו. הסצנה מציגה לנו שקרול בטוחה בעצמה שמערכת יחסים טרייה עם זושה תהיה אהבה יותר אמיתית מזו שהייתה לה עם הלן. אך אל לנו לשכוח שהציור הוא עדיין Bella Donna. גם אם האישה נראית יפה, עדיין מדובר במסר של הנדוס אשליה למטרת אושר מלאכותי. ובמקרה של זושה, שהיא חלק מה-״אחרים״, זה אפילו יותר נוכח. קרול מסתכלת על הציור התלוי בביתה. כמו היללות בתחילת הפרק, הדבר הזה מעלה לה אושר אמיתי על הפנים.
קרול ממשיכה משם ישר אל המקרר שלה בניסיון להשיג לעצמה אוכל, אבל היא לא ממש מצליחה להבין מה היא יכולה לעשות מתוך ההיצע. השוט עוטף אותה הן באור כחול והן בקור של המקרר, כאילו היא הופכת רגישה יותר בזיכרון לדאגה בעניין המזון כשה-״אחרים״ שירתו אותה ומעורערת על הביטחון שלה בבדידותה. היא מחליטה לוותר על המקרר ולהרים את הטלפון למוקד ה-״אחרים״ בעוד דרישה ספציפית ובלתי מתפשרת. בזמן ההקלטה, שגם הפעם היא לא מקשיבה לה, אנחנו רואים אותה שותה וויסקי. זו אומנם הפעם הראשונה שאנחנו לא רואים אותה ניגשת לכך אחרי שבירה נפשית מוחצנת, אך אנחנו יכולים להבין מאירועי הפרק כי קרול אכן מתחילה להרגיש רמה מסוימת של געגועים. היא אומנם לא תחצין זאת, שכן כל הפרק היא מקיימת מנטרה של ״This is fine״, אבל היא עדיין צריכה רמה מסוימת של אלכוהול בשביל להצליח להמשיך להדחיק זאת. ברגע שצליל הטלפון נשמע, קרול אומרת ל-״אחרים״ שהיא מעוניינת לאכול בחוץ באותו הערב, במקום מיוחד. במקום לתת להם את האופציה להפתיע אותה ולפרש את הבקשה הזאת איך שירצו, היא מפרטת להם בצורה מאוד מדויקת איך היא רוצה שהערב ילך - המיקום המדויק שבו היא והלן חגגו את יום השנה שלהם ופירוט של מנות מסוימות מאוד שהיא אוהבת. קרול ממשיכה להתמיד בגישה האינטרסנטית כלפי ה-״אחרים״, תוך כדי באמת העלאת רף הציפייה לדיוק לרמות גבוהות במיוחד.
אנחנו רואים את קרול מגיעה ברכבה אל כניסתו של מלון מפואר, כאשר כרגע לרכב כבר אין יותר את בלוני הלבבות שלו. קרול יוצאת מהרכב כשהיא לבושה מכף רגל ועד ראש בלבוש יוקרתי, מלא נצנצים, יהלומים ופנינים. למרות שהיא יודעת שהיא לא הולכת לפגוש אף אחד בארוחה הזאת, היא מתגנדרת בצורה יוצאת דופן על מנת להרגיש טוב עם עצמה. אנחנו אומנם לא יודעים אם הבגדים היו בבעלותה קודם או שלא, אך האפיון היוקרתי הזה בהחלט מתקשר לנו במידה מה עם גישת הפזרנות ותאוות הבצע שראינו מצד דיאבטה. קרול מתיישבת אל השולחן על גג המלון וחושפת כי מתחת למכסי המגשים מסתתרים בדיוק המנות האהובות עליה מהחוויות הקולינריות המשמעותיות שחוותה עם הלן במהלך הקשר שלהן. כשהיא פותחת אחת אחת מהמנות, היא מקבלת מעין חוויית ריגוש דומה כמו כרטיסי הגירוד שגירדה בתחילת הפרק. היא אומנם שמחה מכל מנה שהביאו לה, אך לא לוקחת את הזמן בהדרגתיות להנות מהסיפוק של כל אחת מהן בנפרד לפני שהיא עוברת לבאה, אלא זקוקה לכולן ביחד על מנת להיות באמת מרוצה (מיס קייסי לא הייתה מרוצה מזה). הריצוי שהיא מקבלת מהגילוי של מנה אחת לא מספיק להחזיק יותר משניות בודדות לפני שהמיקוד שלה עובר לחשיפה הבאה. קרול מוזגת לעצמה יין אדום ומתחילה לטעום מהמנות, כאשר היא אומנם מרוצה מהטעם המוצלח - אך לא מציגה התלהבות יתרה מהחוויה של האוכל. למרות שה-״אחרים״ יכולים לבשל לה כל מה שהיא רוצה, היא לא מרגישה (או לפחות לא מחצינה) את אותה הערכה אנושית כלפי מישהו שמבשל משהו איכותי כיצירת אומנות או מתוך אכפתיות רגשיות. ואולי זו הדרך של קרול להתבטא. אולי זו הדרך הכי רגשית של קרול לתת מחמאה - כשהיא מגיעה בנימה עוקצנית. אולי שפת האהבה של קרול היא עוקצנות?
קרול מנסה להישען לאחור על הכיסא שלה ולהנות מהסיטואציה, כשעל פניה נמצא חצי חיוך לא אמין. כשהיא מתחילה להבחין בשקט הסורר סביבה, אנחנו רואים את קרול מביטה למקום אחד ולא מזיזה ממנו את העיניים - דבר שאנחנו יכולים להעריך כמיקוד של קרול בזיכרון שעולה לראשה, מעין ״כניסה לזון״ כמו שניתן לכנות. כשהיא ״מתנתקת״ ממנו ונזכרת איפה היא נמצאת, היא מהר מאוד מנסה להבין מה אפשר לעשות בשביל להפיג את השקט ומבחינה מאחוריה בפסנתר. היא קמה להפעיל אותו, עומדת ללחוץ על המקשים שלו בחוסר ניסיון, כאשר היא מבחינה בטאבלט המונח עליו ומציע רשימת שירים שהפסנתר יכול לנגן בעצמו. היא מדפדפת בין רשימת שירים, הנוטים ברובם להיות שירים המאדירים אהבה לדמות נשית - כמו Dancing Queen, I Was Made for Lovin' You, I Will Always Love You ואפילו השיר הכי טוב בעולם, Africa by Toto. אבל מכל השירים האלו, קרול בוחרת שהפסנתר יתחיל לנגן בשיר אחד ספציפי - I Will Survive של גלוריה גיינור. שיר שכל כולו מדבר על כמה ״ברוך שפטרנו״ שבן זוג עזב וכמה מגוחך זה שהוא חוזר אליה בתחינה שתקבל אותו לחיקה בחזרה. קרול חוזרת אל השולחן במהרה, כאשר המבט על המנות השונות שוב מזכיר לה אותה. היא לוקחת נשימה עמוקה וחוזרת לאכול על מנת לטשטש את רגשותיה בשנית עם הריגוש שהוא האוכל הטוב. למרות שמסרי האהבה והכמיהה לבחורה שהיא רוצה ונמצאת רחוק ממנה עוטפים אותה מסביב, וכן חוסר הנוחות שהיא חווה כאשר היא נותרת לגמרי לבדה בשקט מוחלט עדיין מערער אותה - קרול בכל זאת מנסה להכריח על עצמה את המסר שהיא יכולה לשרוד ולהחזיק במצב הנוכחי. ניכר שכל עוד היא עדיין מרגישה אילו שהן רגשות געגוע לזושה, גם קרול לא ממש אוהבת את קרול כמו שהיא. היא מנסה לשנות את עצמה בכל דרך אפשרית, כי היא מאמינה שזו הדרך היחידה אל האושר המוחלט.
מאותו ערב יוקרתי ובודד של קרול, אנחנו עוברים בקטיעת שיר חדה אל מסעו של מנוסוס, אליו אנחנו מצטרפים כשאנחנו רואים אותו סוחב בידו מיכל דלק וצינור. הוא הולך ברגלו על הכביש בין ההרים הגדולים שעוטפים אותו, במטרה לחפש דלק עבור רכבו שנתקע באמצע הדרך. אנחנו שומעים אותו ממלמל לעצמו משפטים באנגלית - הוא מנסה להתאמן על השפה כדי שיוכל לתקשר עם קרול בצורה ישירה וטובה יותר. מנוסוס למעשה עושה כאן את המאמץ ללמוד לדבר בשפתה של קרול על מנת להצליח לתקשר איתה ללא מעורבות ה-״אחרים״, בניגוד לקרול שלא טרחה בכלל להתייחס למנותקים שאינם דוברי אנגלית בתחילת העונה ואף הבינה את טעותה על כך בפרק 6. פתאום, מתחיל מנוסוס לשמוע רכב מתקרב. הוא חוזר לשתוק ואף משחרר את הרתימה שיש לסכין שלו, למקרה שיצטרך לשלוף אותה. זו התנהגות שממשיכה את הגישה שלו, לפיה הוא לא סומך על אף אחד ״אחר״. הרכב מגיע לצידו והאינדיבידואל שבו מציע למנוסוס ש-״הם״ יקחו אותו במעלה ההר ברכב. מנוסוס לא מגיב לכך, הוא נאטם ומתעלם כאילו היה עדיין בתוך המחסן המבודד שלו. נשים לב גם שהרכב של ה-״אחרים״ צבוע צבע כחול, כלומר הם מנסים לעודד אותו להיפתח רגשית, בעוד שכפי שראינו בפרק הקודם, רכבו של מנוסוס הוא צהוב המעיד על קשיחות מלאה. ה-״אחרים״ מנסים להציע לו בקבוק מים במטרה שימנע מקרה פוטנציאלי של התייבשות, באופן מקביל בצורה מעניינת למפגש הראשון של קרול עם זושה בפרק 2. בעוד שקרול הגיבה לזושה אז בסרקסטיות על גבול האלימות ואף שפכה את המים מול עיניה, מנוסוס לא נותן לעצמו להישבר מחשבתית. הוא לא מרגיש בטוח בהחצנת הרגשות הנסערים שלו כמו קרול, אלא הוא מעדיף לאצור את רגשותיו בפנים כמה שיותר עד לרמת אפאתיות מוחלטת. זה גם מקביל לנו ליחס של מנוסוס אל האחרים בתחילת פרק 4, שכן הם הביאו לו אוכל אך הוא בחר במודע ״להתכלב״ על מנת לא לפתח תלות בהם שתפגע בו לאחר מכן. גם עכשיו הוא יודע כמה מים או טרמפ יכולים להקל עליו, אבל הוא לא מוכן להעמיד את עצמו במקום שתלוי בהם, כתוצאה מהטראומה שהוא סוחב כשהוא סמך בשוגג על האנשים הקרובים ביותר אליו. ה-״אחרים״ מבינים שהוא רוצה שיניחו לו לנפשו, אך עדיין ממליצים לו לעצור בהמשך הדרך בנקודת נוף על מנת לנוח, ואף אומרים שאם יש לו בקשה - שרק ינופף לשמיים. זה מזכיר לנו דבר נוסף שלמדנו מהפגישה הראשונה עם זושה בפרק 2, שה-״אחרים״ משקיפים על המתרחש באמצעות רחפנים צבאיים מגובה בלתי ניתן לזיהוי בעין רגילה.
ה-״אחרים״ ממשיכים ברכב במעלה ההר, כאשר מנוסוס רואה אותם מתרחקים. הוא מסתכל סביבו ורואה כמה הוא נמוך במפלס לעומת צמרת ההרים, אך עדיין ממשיך לצעוד. בצד הדרך, הוא מגיע אל משאית נטושה ומתחיל לשאוב ממנה דלק ישירות למיכל. הוא ממשיך למלמל לעצמו משפט בסיסי באנגלית, ״הכלב צהוב״. למרות שהוא שואב דלק מרכב אפור שנמצא ללא דורש מסביב, וכנראה היה שייך לאינדיבידואל שהפך להיות חלק מה-״אחרים״ ואין לו בעלות אישית על אותו הרכב כבר - מנוסוס עדיין משאיר על השמשה שטר של 100 אלף גוראני (שווה ערך ל-50 ש״ח בערך). בהמשך לחוסר הרצון שלו להיות תלוי באחרים, ניכר שהוא גם מאוד נגד הרעיון של ״להישאר חייב״, ככל הנראה מהחשש שאותו ״חוב״ יחזור אליו בריבית דריבית ולא רק בכסף. מנוסוס חוזר לרכב הצהוב שלו התקוע באמצע הכביש וממלא אותו בדלק, מתיישב בתוכו ומנסה להתניע - אך כמו קרול בניידת, אינו מצליח. בניגוד לקרול, אין לו אלטרנטיבות אחרות זמינות והוא גם לא מעוניין בכאלו. הוא מנסה לרגע להיזכר במבנה ביטוי באנגלית שאינו בטוח בו, ומבין שאין לו ברירה אלא להתניע את הרכב - כי הוא לומד אנגלית בעזרת קלטת לימוד שהוא שומע דרך מערכת השמע ברכב. המשפט המלא שהוא חוזר עליו בקלטת הוא ״הכלב הצהוב רודף אחרי החתול האפור״. באופן מעניין, אלו הם גם צבעי הרכבים - האחד שלו והאחד הנטוש. יתכן כי המשפט הזה נועד להגיד לנו כי בעצם הלמידה שלו, מנוסוס בתור ״כלב״ מאיים רודף אחר המטרה לגבור על ה-״אחרים״ ולהחליש אותם. לפני שהוא מתחיל לנסוע שוב, מביט מנוסוס בתליון קטן התלוי על המראה האחורית שלו ועליו הציור של ״הבתולה מהר הכרמל״, או במילים אחרות, מריה הקדושה. מריה, אשר הייתה אימו של ישו, כאמור נחשבת כקדושה וכך גם התמונה המוצגת מראה אותה מחבקת תינוק מקרוב. לעומת זאת, מנוסוס מרוחק לגמרי מאמא שלו ומצולק ממנה. ככל הנראה, בהסתכלותו על התליון, הוא נזכר כמה אנשים מקדשים את עיקרון האימהות ואולי אף מעריכים את אמא שלו - על אף שהוא רק סבל ממנה בחייו. הוא יודע שאינה קדושה ועליו לשים סוף למעטה ה-״אחרים״ שגורם לה כביכול להיראות בעלת חמלה ואכפתיות.
אנחנו רואים את מנוסוס ממשיך לנהוג בדרך, כשהוא ממשיך לנסות להתאמן על משפטים בסיסיים בשפה האנגלית, כמו למשל להגיד איזה יום היום. כשהוא ממשיך דרכו בין רכסי ההרים, אנחנו מקבלים שוטים יפים מאוד של הסביבה - אך החשוב מבניהם הוא שוט שבו דרך הנסיעה של מנוסוס נראית בדיוק כמו הציור שקרול ראתה במוזיאון. אותה גיחה מהמרכז שפונה לעיקול משמאל בשביל לעקוף קצה של הר. בעוד שקרול פירשה את התמונה ההיא בתור שיקוף של ה-״אחרים״ מתרחקים ממנה, אנחנו כקהל מקבלים פירוש לתמונה שהוא ההפך הגמור - הדרך מובילה את מנוסוס אליה.
בדרכו, מנוסוס עובר דרך עיירה שלמה מלאה ב-״אחרים״. כולם מברכים אותו לשלום, אך הוא לא מגיב לכך וממשיך לנסוע קדימה. אנחנו רואים אותו עוצר בדרך על מנת לתכנן את המסלול שלו, כשבשוט אנחנו מקבלים איור חרוט על אבן של בני אדם הצדים חיות - מעין הקבלה לדרך הנקמה ה-״קטלנית״ שמניעה אותו. מנוסוס מסמן את מסלול הנסיעה שלו באדום, מה שמוביל אותו להמשיך בדרכו אל עוד שוטים מרהיבים של נופים מדבריים. הוא עובר שוב בעיירה עם מלא ״אחרים״, אך אלו כבר לא מברכים אותו לשלומו אלא רק מהנהנים ראשם. גם לזה מנוסוס לא מגיב וממשיך בדרכו. באמצע הדרך, נאלץ מנוסוס שוב להשיג דלק למכוניתו, הפעם מרכב כחול שגם עליו הוא משאיר שטר של 100 אלף גורני. גם אם הוא ממשיך בגישה חדורת המטרה שלו, התלות שלו בדלק עדיין הופכת אותו לפגיע אחת לכמה זמן. על מנת לשרוד, הוא לא יוכל ״להתכלב״ באופן מוחלט. קצת כמו ההבנה של קרול מפרק 3 שהכריחה את ה-״אחרים״ למלא מחדש את הסופרמרקט שלה - היא שאפה לעצמאות אבל לא יכלה להסתמך לחלוטין עליה. כשהוא ממשיך לנסוע ואף זוכה לעבור בכבישים הקרובים לים בשעות היום ועל כן הצבע הכחול מקבל דומיננטיות יותר גדולה בפריים, המשפט שהוא לומד הוא ״העולם גדול״. ואכן, המרחקים שהוא חוצה גדולים מאוד - אך המשפט גם יכול לסמל לנו את ההכרה שלו בגיוון הרב הקיים בעולם, שכולל את ההבנה שלא כולם מאיימים כמו שהכיר ממקום מגוריו בפאראגוואי אם במרחק כמה מדינות נמצאת מישהי כמו קרול.
בשעת ערב, אנחנו רואים את מנוסוס מנסה לאגור לעצמו מים לשתייה מגשם באמצעות פחיות ריקות של אוכל משומר. זהו אותו סוג של אוכל שהוא לקח מבית הוריו בסוף הפרק הקודם, וכן ממשיך לנו את הגישה שלו שהוא חדור מטרה לדאוג לעצמו בעצמו - למרות שהוא יודע שיוכל לקבל מים בקלות אם יבקש זאת מה-״אחרים״ כפי שהציעו לו קודם. מאוחר יותר, אנחנו רואים אותו נשאר לישון ללילה בתוך כנסייה, כאשר אור הבוקע מהחלון מעיר אותו ודוחף אותו להמשיך בדרך. אותה כנסייה שאנחנו רואים היא ברובה חשוכה, ואכן הגדרנו שהחושך מסמל לנו את הבדידות - דבר שמנוסוס דווקא מרוצה ממנו ורוצה בו. כשאור צהוב ובוהק חודר פנימה, הוא למעשה ״מקבל תזכורת״ לקיומם של האחרים בעולם למרות ניסיונות ההתבודדות שלו, מה שדוחף אותו להמשיך במשימתו. במהלך ההתארגנות שלו בבוקר, הוא מתאמן על המשפט ״למי שייכים המעילים? המעילים שייכים להם״. זהו גם המשפט הראשון שמנוסוס לומד שמשתמש ברבים גוף שלישי, סוג של קישור מטרים לכך שיצטרך להתייחס לקבוצת ה-״אחרים״ כ-״הם״ כפי שקרול עושה - הרי שאנחנו שומעים שיש לו קצת התקשות עם מילת השאלה whom. אך יכול להיות שקיימת לו משמעות נוספת. קיים הסיכוי כי השימוש במילה ״מעילים״ נועד להתפרש במשמעות של סמכותיות, כפי שקרול עשתה בפרקים הקודמים ובעיקר בפרק 5, כשעטתה על עצמה מעיל צהוב ורשמי בשביל להפגין סמכותיות. במשמעות הזאת, המשפט יכול להתפרש בעקיפין כ-״מי מחזיקים בסמכות? ׳הם׳ מחזיקים בסמכות״.
מנוסוס נוסע ונוסע עוד, ואף אחד המשפטים שנשמע מין המערכת הוא ״הבחורה מצילה את העכבר מהמלכודת״. זה מתחבר לנו באופן ישיר למחשבותיו - קרול תציל אותו מתוך הצרה שנקלע אליה, מתוך הכליאה העצמית שיצר לעצמו. הוא ממשיך לחזור על המשפט הזה תוך כדי שהוא דואג להשיג לעצמו אוכל, בכך שהוא דג דגים ממפל ומניח אותם על סלע. במובן מסוים, מנוסוס אומנם מחפש הצלה מצידה של קרול, אך הוא קצת כולא את עצמו בתוך המגבלות שהוא מציב לעצמו. בדרכו באחד הערבים, הוא עוצר בצד לכתוב לעצמו משהו בתוך מחברת. כמו קרול בהכנתה לקראת צילומי הסרטונים בפרק 5, הוא כותב לעצמו תסריט באנגלית שיוכל לנאום בביטחון אל מול קרול כשיגיע אליה. מנוסוס ממשיך להתקדם אפילו בדרכים לא סלולות באופן רשמי לנהיגת רכבים למרגלותיו של הר, עד שהוא מגיע לאיזור יערי שבו הוא רואה הרבה בגדים, נעליים, תיקים וצעצועי ילדים זרוקים באופן מרופט על האדמה. הוא יוצא מהרכב להסתכל מה נמצא הלאה, ורואה כי המשך הדרך היא נהר רחב שלא יוכל לחצות באופן פשוט עם הרכב שלו. מעטה הביטחון הצהוב שלו שהביא אותו עד לכאן לא יוכל לשמש אותו עוד בהמשך הדרך, לו ירצה להמשיך גם בתנאי שטח לא אידיאליים. הוא מנסה לחשוב מה לעשות, כשלפתע ״אחרים״ יוצאים ממאחורי השיחים ומנסים לשכנע אותו לא להמשיך בדרכו, שכן הניסיון לחצות את נתק דאריין נחשב מסוכן ביותר. הם פורשים בפניו סיבות שונות למה לא כדאי שיתקדם בכך, כמו המרחק הרב עד פנמה, חוסר השילוט ותנאי מזג האוויר שיקשו עליו מאוד לשרוד את המסלול. הם מציינים גם כי ישנם חרקים רבים וצמחייה חדה שיכולה לפגוע בבריאותו בקלות. עם זאת, ניכר שככל שרבות הסיבות שה-״אחרים״ מנסים להציג בפניו לכך שהצעד הזה לא חכם, כך מנוסוס יותר נחוש לפעול כנגד אמירתם. חוסר ההסתמכות שלו על דעות סמכותיות שהוא סוחב על נפשו מבית משפיע על שיקול הדעת שלו גם כאן. גם האמירה שהחפצים הזרוקים על הרצפה הם אלו שנשארו מאחור על ידי אנשים שהתקדמו בדרך (וכנראה לא חזרו ממנה), לא משפיעה על מחשבתו.
ה-״אחרים״ אומרים שישמחו לקחת אותו לכל מקום שירצה, אך כפי שאנחנו מכירים את מנוסוס, הוא לא אוהב להיות תלוי באף אחד אחר בשביל להשיג את מטרתו. אך מה שהוא לא ציפה לשמוע, הוא שה-״אחרים״ יודעים שהוא בדרכו לניו מקסיקו על מנת להיפגש עם קרול. הם אומנם מציעים מצידם לעזור לו להגיע לשם באותו היום וכן לשנע את הרכב שלו, אבל ההבנה שאת מטרת דרכו, שאותה שמר בסוד מהם מהרגע שיצא, הם כבר יודעים - גורמת לו לעצור רגע ולפנות לכיוונם. במה הם חיטטו? איזה גבול אישי הם שברו בשביל לגלות את המידע הזה? מנוסוס מבין שהוא לא יכול להשאיר אף ראיה ופרט מאחור, מחליט לפתוח את תא המטען שלו ולהציף את המכונית בדלק שנשאר במיכל שלו. כשהוא מדליק סיגריה עם מצית, במטרה לזרוק אותה להבערת הרכב, הוא אומר ל-״אחרים״ באופן ישיר כי לפי ראות עיניו אין דבר בעולם ששייך להם, וכי כל דבר שהם מחזיקים בו הם השיגו במרמה וגניבה. ראיית העולם הזו של מנוסוס מתחברת לנו אל הפחד האישי שלו מלקחת או לקבל משהו ללא נתינת תמורה הוגנת - כפי שראינו מוקדם יותר בפרק עם לקיחת הדלק והשארת השטרות על השמשה, וכן בפרק 4 עם פתיחת המכולות תוך כדי כתיבת השלט המבטיח לפצות את הנפגעים מהדבר. בנוסף לכך, היא גם מרחיבה לנו מעט את ההסתכלות על הטראומה שלו, שכנראה מקורה בחטטנות פולשנית או גזילה של דברים מידיו או מעבודתו הקשה ללא כל פיצוי או הערכה. האמירה הזאת בספרדית גם עומדת בניגוד לפרשנות המשפט על המעילים באנגלית מלפני שני פסקאות, מה שמציג לנו ראיית עולם שונה בין עולמו של מנוסוס לבין עולמה של קרול. מנוסוס אומר ל-״אחרים״ כי הם ״לא שייכים לכאן״, כך שהוא מבסס את עצמו כאחראי בעולם ולמעשה הוא זה שמנדה את ה-״אחרים״ יותר מאשר ש-״הם״ מנדים אותו - וזורק את הסיגריה שמעלה את הרכב באש. הוא לא רוצה שה-״אחרים״ יעשו כל שימוש ברכב שהביא אותו עד לכאן, שלא ינכסו גם אותו לעצמם.
מנוסוס מביט אחורה על הרכב הבוער, מסתובב קדימה, חוצה את ה-״אחרים״ וממשיך ללכת. אנחנו רואים את תכני הרכב עולים באש, בניהם תמונת מריה הקדושה וכן הקלטות ללימוד אנגלית מספרדית. הוא לא רוצה שאף אחד ינסה לחקור לעומק שום פרט מהעבר הכואב שלו, לא הקשר שלו עם אמא שלו ולא הקלטות ללימוד אנגלית שהיו ברשותו, ושאלו יהיו זכרונות ויכולות שישארו אך ורק בראשו ובנפשו. יצוין גם שסדרת קלטות הלימוד נקראה בספרדית ״לחלום בבקיעות״ (כלומר בשפה), ויתכן ששריפה שלהם מעידה שהוא גם רוצה שישרפו כל החלומות שלו - שלא תהיה לו אף הסחה כלל במטרה שאליה הוא מתקדם להצלת העולם. בעוד הוא מתקדם, ה-״אחרים״ ממשיכים להשקיף עליו מרחוק. אין להם עוד מילים לומר שיכולות לשנות את ״חייו כבחירה חופשית״.
מנוסוס מתמיד בהליכתו בבקע שבין ההרים, כאשר הוא מנסה בפעם הראשונה לדקלם לעצמו מעין נאום הצגה ראשונה באנגלית, אותו יציג לקרול בעת הפגישה שלהם. באינטונציה המזכירה באופן בולט במיוחד את נאומו של איניגו מונטויה ב-״הנסיכה הקסומה״, דקלומו הוא ״שמי הוא מנוסוס אוביידו. אני לא אחד מהם. אני רוצה להציל את העולם״. הוא מנסה לזכור אותו בעל-פה לאחר שרשם אותו במחברת, בכך שהוא חוזר עליו שוב ושוב. בשלושה משפטים קצרים, המסר שחשוב לו להעביר הוא שהוא מנותק והוא תומך בדעתה, כאשר מזמן לא ניכר שהביע רצון לחלוק דעה עם מישהו. הוא ממשיך לפלס את דרכו בין צמחים שהוא צריך לכתוש כמעין מכשולים שעומדים בדרכו (משחקי פוקימון בגיימבוי מישהו?), כשאנחנו רואים שבהליכתו בשביל הצר הוא תמיד מוצג בסביבות מוצלות או חשוכות. הוא כל כך דוחה את עזרתם של ה-״אחרים״ וכל כך רוצה להפריד אותם מכל ידיעה עליו ועל המסלול שלו, שהבדידות המסומלת על ידי החושך עוטפת אותו. גם כאשר קיימת עבורו ההזדמנות ללכת תחת אור, הוא מנסה להימנע ממנה. אנחנו גם רואים אותו יושב באחד הלילות ליד מדורה קטנה שהדליק לעצמו, שזה האור היחיד שהוא מרשה לעצמו להיחשף אליו - דבר המקביל לנו לקרול ולזיקוק הבודד שהדליקה בתחילת הפרק, שהיה אלמנט הריגוש היחיד שפנתה אליו ולא הרשתה לעצמה להיפתח לכמיהה כלפי זושה וה-״אחרים״. בשוט נוסף של מנוסוס, שבו אנחנו רואים אותו נאלץ ללכת בשטח יחסית רחב ומואר, הוא חוצה נהר זורם. בעיניי, השוט אמור לסמל את העובדה שהיסחפות הנהר היא כמו לחץ חברתי, אך מנוסוס מתאמץ שלא להיסחף יחד איתו.
הוא מגיע לדרך סלעית ביותר, בה כמעט מועד בהליכתו. שוב, מכשול נוסף שעומד בדרכו מבין המכשולים הרבים שה-״אחרים״ ניסו להזהיר אותו מפניו. למרות זאת, מנוסוס ממשיך במנטרה שלו וצועד קדימה. הוא לא נותן למכשול הזה להדאיג אותו. עוד לילה עובר, בו הוא מנסה להדליק שוב מדורה, אך קצת מתקשה בכך - המסע שלו כל כך ארוך וכל כך מייאש אותו, והוא כבר כל כך הדחיק את הקשיים שהוא חווה במהלכו, שאפילו את האור של עצמו קשה לו לראות. בבוקר שלאחר מכן, ממשיך מנוסוס ללכת בדרכים סלעיות ולא ישרות תחת מאמץ פיזי רב, כשהוא כותש כל ענף עלים שחוסם את מסלולו. הוא חושב ששום מכשול שיעמוד בפניו לא יעצור אותו, כאשר לפתע הוא עושה צעד מעבר לענף ונתקל בסוג העץ הקוצני והמסוכן שה-״אחרים״ הזהירו אותו מפניו. הוא מופתע לראות אל מול עיניו קוצים ארוכים וחדים השלופים מן העץ, כאילו מדובר בקיר מסמרים חדים וקטלניים במיוחד. זהו המכשול הראשון שמצליח לתעתע את מנוסוס ולגרום לו לנסות לחשוב יותר בשיקול ובהיגיון במקום בחדירות מטרה בלתי מתפשרת - קצת כמו ההשפעה המחשבתית שהייתה לאזכור של ה-״אחרים״ למטרת מסעו אל קרול. הוא יודע שאם יעשה צעד אחד לא נכון, הוא עוד עלול להיפגע בצורה ממש ממש קשה ולכן אסור לו להיות פזיז. למעשה, אפשר אף לומר שכמו הצורך בדלק לרכב שלו, מדובר בצורך בלתי נמנע עבורו לשבור את תבנית ה-״התכלבות״ לפיה התקדם בדרך לא משנה כמה זה היה קשה עבורו, וכעת צריך מעט להסיר את מעטה האטימות והביטחון בשביל להצליח לשרוד. מנוסוס מביט על העצים תוך כדי שהוא עובר אותם, במבט שמעיד על מעין נקודת ביניים מעורערת פנימית בין ביטחון לחוסר ביטחון. מצד אחד הוא לא רוצה להראות חולשה, מצד שני הוא באמת מפחד על עצמו. זה מתחבר לנו יפה לקונפליקט הפנימי של קרול, שמצד אחד רוצה להוכיח לעצמה שהיא מרוצה מהמצב הבודד שלה כרגע ומצד שני כן חשה געגועים לזושה. ברגע שהוא עובר את איזור העצים עם הדוקרנים, הוא חוזר להתקדמות החדורה שלו כשהוא צועד על האבנים שבדרך - אך הוא לא שם לב שהאבנים לא יציבות, מועד עליהם ולמרות הניסיון שלו לאחוז בענפים, נופל אחורה ונדקר בגבו בחוזקה על עץ. אני חושב שגם זה יכול להתחבר לקרול, שכן היא חשבה שהיא סיימה עם כל הדאגות שלה בנוגע ל-״אחרים״ ברגע שהיא הבינה שהם לא יוכלו להעביר אותה ״התחברות״ ללא הסכמתה. עם זאת, הגעתה למצב הנוכחי מעמיד אותה במקום שברירי, ש... עוד עלול לגרום לה ליפול אחורה.
מנוסוס צועק ורועד לגמרי מהכאב העצום שהוא חווה מהקוצים בגבו. למרות הסבל האדיר וחוסר היכולת להוציא מילים מהפה, הוא מבין שהוא חייב להתגבר על הכאב הזה ולהמשיך. הוא סופר בעדינות ומושך את עצמו החוצה מהקוצים, מה שגורם לו לצרוח צרחה גדולה שמהדהדת ברחבי הבקע. בלילה של אותו היום, אנחנו רואים את מנוסוס שם את חגורתו בפיו ומנסה לגרום לפצעים בגבו להגליד דרך שריפה שלהם באמצעות חימום להב הסכין שלו. הוא יודע שהדבר מאוד יכאב לו (והוא בהחלט כן), אבל אין לו ברירה אלא לעשות זאת על מנת לשרוד. גם זה ממשיך את ההקבלה להתנהגותה של קרול, שכן היא מודעת לכך שהיא לא באמת מרוצה מהמצב בו היא נמצאת, אך בכל זאת מנסה לשכנע את עצמה בכוח שזו האופציה הנכונה יותר עבורה שתבטיח את ביטחונה ויציבותה. על אף שהמהלכים של שניהם הובילו לרגשות לא נעימים יותר מפעם אחת, הם ממשיכים בהתמדה שלהם ולא נשברים ממנה באופן מוחלט. ביום שלאחר מכן, מנוסוס הולך כשהוא עוטה עליו חולצה בצבע כחול המוכתמת רבות מדם הפצעים שעל גבו. הכאב שהוא חווה מהדרך הנוראית שהוא לוקח מקשה עליו לא להחצין רגישות או חוסר אונים. אנחנו גם רואים שהחולצה כולה ספוגה בזיעה ומנוסוס עצמו מותש לגמרי שהוא מתקשה לומר את המנטרה שלו, מה שמעיד לנו שעוד אזהרה של ה-״אחרים״ מתגשמת ומזג האוויר הופך חם מכדי שיוכל לשרוד בו בעצמו. למרות הידיעה שלא יוכל להמשיך ״להתכלב״ לנצח ויצטרך להיעזר במישהו על מנת לשרוד מאמץ שכזה, המקובעות המחשבתית שלו מביאה אותו למצב הזה שבו הוא פשוט לא יכול לשרוד. הוא מתחיל לחוש סחרחורת איומה, להתקשות לנשום ולבסוף נוחת בנפילה על הרצפה. הרצון של מנוסוס להרחיק את עצמו מכל תמיכה, במחשבה שכך ישרוד הכי טוב, הוא דווקא הגורם הראשי שמוביל לחוסר הישרדותו. תוך כדי הסחרור כשגופו שרוע על האדמה, הוא ממלמל בין שפתיו את שמה של קרול סטורקה, כמעין ניסיון להזכיר לעצמו את המטרה, אולי להרוויח מכך אנרגיות להמשיך ואולי כתקווה שהיא תציל את המצב וכך גם אותו. לפתע הוא שומע קול סיבוב להבים של הליקופטר, כשהוא מביט למעלה ורואה שבהחלט הליקופטר מגיע מעליו. מנוסוס מנסה להסתיר מפניו את אור השמש שמסנוור אותו (ושכידוע לנו הוא לא מחבב כהקבלה לשנאתו לחיקת אחרים), אך הוא מצליח לראות כבלים משתלשלים מן ההליקופטר בשוט שהזכיר לי מאוד את הרחפן שאוסף את קטניס אוורדין בסוף ״משחקי הרעב: התלקחות״. הוא מנסה להבין מה הוא רואה, אך הוא מאבד נוזלים במהרה. הדבר האחרון שהוא מצליח לראות זה אדם לא ידוע מחליק מטה מתוך ההליקופטר על הכבלים לכיוונו. בשלב חוסר האונים הזה, מנוסוס לא ממש יכול להביע דעה על כך או להתנגד.
אנחנו עוברים חזרה אל קרול, כאשר כרגע השעון המוצג לנו עומד על כ-48 ימים וכמעט 17 שעות מאז ה-״התחברות״. כלומר, מדובר בקפיצה של כ-36 יום מאז הסצנות של קרול שהוצגו לנו בתחילת הפרק וכ-40 יום מאז שה-״אחרים״ נטשו את קרול באלבקרקי - שזו קפיצת הזמן הגדולה ביותר שראינו עד כה בסדרה כולה. מכך אנחנו מבינים שאנחנו פוגשים את קרול מחדש אחרי שהתמודדה לבדה עם יותר מ-5 שבועות של בדידות מלאה ועצמאית המלאה בהדחקת רגשותיה האישיים. קרול מפעילה רדיו טייפ עם דיסק מוזיקה פיזי שהיה ברשותה עם הכיתוב ״Boo Yah Jams״ עם מיטב הלהיטים משנת 2006. לא מספיקה לה השירה הקולנית שהיא יכולה להפיק בעצמה, היא צריכה שמוזיקה תישמע בקולי קולות חזקים הרבה יותר בסביבתה ואין לה דרך לעשות זאת אלא להסתמך על טכנולוגיה ישנה, כפי שעשתה בצפייה ב-DVD של ״בנות הזהב״. השיר שמתחיל להתנגן מהדיסק הוא השיר ״You've Got Another One Comin'״ של ג׳ודאס פריסט, שתוכנו מדבר על כמה שהחיים מלאים בהזדמנויות והדובר מתכנן לקחת את כולן בידיים ובגאון. פזמון השיר אף מציין שאם מישהו חושב שהדובר יוותר על אותן הזדמנויות, שיחשוב שוב כי הוא עומד להתבדות. בעוד שקרול מנגנת את המנגינה הזאת מסביבה, היא לא זו ששרה אותה בעצמה. כלומר, קרול אומנם אולי עוטפת את עצמה במסר שיש לה עוד הרבה מטרות להתמקד בהם ודברים לעשות עכשיו כשיש לה את החופשיות ללא מעצורים, אך היא כבר לא לגמרי מאמינה בו באופן שהיא מוכנה להצהיר זאת על עצמה.
במקביל לניגון השיר, אנחנו רואים את קרול מנסה לפלפל את חווית הגולף שלה, כשהיא חובטת בכדורים ממגרש חנייה מוגבה ומנסה לנפץ בעזרתם חלונות בבניין משרדים סמוך. היא שוב נמצאת במקום שהיא מנסה להשיג לעצמה ריגוש לחייה, כאשר אחרי כל השבועות שעברו היא כבר מיצתה והפכה אפאתית אפילו לריגושים שאהבה כמו משחק גולף סטנדרטי. היא חובטת כדור אחד שמצליח לנפץ חלון, אך עצם השבירה הזאת לא גורמת לה להרגיש משהו מיוחד. היא חובטת כדור נוסף, כאשר אנחנו רואים שהוא לא רק מנפץ את החלון, אלא מפיל משקפיים שהיו על שולחן אל הרצפה. גם מזה קרול לא מתרגשת במיוחד, כשאנחנו רואים שהיא כבר שברה מספר רב של חלונות בבניין הזה. פרשנות שיכולה להיות לכך היא שבפרקים קודמים ראינו איך חלונות משמשים את קרול, מנוסוס ואחרים להשקיף מתוך הסביבה הבטוחה שלהם (כמו בית) אל העולם החיצון מבלי לחצות את הגבול החוצץ שבניהם. יתכן שניפוץ החלונות מצידה של קרול מעיד כי היא ממשיכה להסיר מעצמה מגננות וחסמים ככל שהיא מעכלת את הבדידות הזאת, כפי שעשתה בתחילת הפרק, ועל כן שוברת שכבות חציצה שהפרידו בינה לבין העולם בעבר. גם בסצנה הזאת, השיר שברקע נחתך מילה אחת לפני סופה של שורה - ״If you think I'll let it go, you're mad״, כאשר ה-mad לא נשמע. אנחנו מקבלים כאן רמיזה ראשונה לכך שלמעשה, זה לא יהיה כל כך מופרך לחשוב שקרול עומדת להיכנע.
בסצנה הבאה, אנחנו שוב נמצאים עם קרול בכיכר הכביש הצמודה לביתה, כאשר הפעם המארש של Stars and Stripes Forever מושמע על ידי הרדיו טייפ במקום שיהיה מושר על ידי קרול. נרמז לנו שקרול מנסה להנות שוב מאותו ריגוש שבחנה בקנה המידה הקטן בתחילת הפרק, בסגנון חגיגת יום העצמאות האמריקאי, אך הפעם בקנה מידה הרבה יותר גדול וגרנדיוזי. אנחנו רואים ברקע את קרול מקרבת את כל פתילי הנפץ של מגוון מיכלי זיקוקים שונים, אותם הציבה במעגל גדול על האספלט. היא מציתה אותם במרוכז עם המצת שלה ולאחר מכן עוברת להתמקם בעמדת הצפייה היותר מסודרת שלה הפעם, כאשר הבירות נמצאות בציידנית והיא יכולה לשבת על כיסא משרדי שהוציאה מהבית. המוכנות של קרול עם העמדה הזאת מעידה על כמה היא כבר רגילה לעשות דברים שכאלה ואלו הפכו לשגרה בנאלית עבורה, לעומת הפעם הראשונה שעשתה זאת ״רק בשביל להרגיש איך זה״ (שלב ראשון של התמכרות עד שהחומר מפסיק להשפיע). קרול מבחינה איך הצתה של גורם אחד מרכזי גורמת לכל החוטים מסביב להיות מוצתים גם כן - חיבור ויזואלי שמראה לנו שוב את משיכתה של קרול ליצירת חיכוכים ו-ויכוחים המוניים. קרול מביטה בפנים חסרות הבעה בפתילים הנשרפים אט אט, המתחילים לשגר זיקוקים אל השמיים באורות גדולים ועצומים הרבה יותר מהניצוצות שקיבלה מהזיקוק בתחילת הפרק. למרות שאלו ממש צובעים את השמיים בגדול עם רעשי פיצוץ שלא ניתן להתעלם מהם, חזקים יותר מהיללות שביצעה קודם, היא כבר לא מרגישה מכך דבר. צבעי הזיקוקים עובדים בצורה מעניינת עם תיאוריית הצבעים שלנו ואף מבטאים את התחושות השונות שעברה קרול לאורך הפרק - הזיקוק הראשון הוא צהוב, המשדר ביטחון אטום כלפי חוץ. הזיקוק השני הוא ירוק, שהוא שילוב של צהוב וכחול, כלומר גבוליות בין ביטחון לרגישות. הזיקוק השלישי הוא ממש כחול מלא, המעיד כי קרול לגמרי חושפת את הרגישות שלה כלפי חוץ כשאין לה ממה להתגונן. ואילו הזיקוק הרביעי המשוגר צובע את השמיים באדום. את הפרשנות לצבע האדום, שחזר כמה פעמים בפרק, כאמור נשמור לניתוח הבא בו נוכל להתעמק יותר בנושא - אך אנחנו מעודדים אתכם להגיב לנו מה אתם חושבים שהיא המשמעות של הצבע האדום בתיאוריית הצבעים.
על אף שגם הזיקוק האדום לא מצליח להוציא מקרול תחושת הנאה או סיפוק כלשהם, היא כן שמה לב שההדף שלו גרם לאחד ממיכלי הזיקוקים ליפול הצידה - ולמעשה לכוון לכיוונה ולא אל השמיים. קרול מחליטה לא לתקן את התקלה או להימלט מהמקום, אלא לפנות ישירות אל מיכל הזיקוקים ולראות מה עומד להתרחש, גם אם זה יסכן אותה מאוד. את ההחלטה של קרול ניתן לפרש בשתי דרכים: הראשונה היא שקרול באמת אובדת עצות בכל הקטע של סיפוק עצמי, שהיא מוכנה לנסות כל הצעה לריגוש שתעמוד בפניה, גם אם יש בה נזק רב. ממש כמו בהתמכרות רעילה לאלכוהול, הימורים או סמים, בה לפעמים סוג מסוים לא מספיק בשביל לגרום לאפקט הכימי הרצוי במוח והרצון התלותי בהגעה אליו מדרדר את המכור לצרוך חומרים הרבה יותר מסוכנים מזה, רק כדי להגיע לסף המוכר להם, תוך כדי סיכון במנת יתר. השנייה היא שקרול כל כך לא מרוצה בפועל מאותה בדידות השוררת סביבה, אך לא מצליחה לשבור את האילוץ העצמי שלה שלא לקפד ראשה, מה שגורם לה לתחושה דכאונית על גבול האובדנית. היא עלולה לחשוב שבמצב הנוכחי, כשאין לה בת זוג לצידה שתסב לה אושר ושהניסיונות שלה לריגוש כבר לא עובדים עליה, אין לה טעם יותר לחיות. על כן, אם זה מה שיגאל אותה מייסוריה, היא מוכנה לקבל את זה על עצמה. כך או כך, כשקרול מביטה לכיוון מיכל הזיקוקים שעומדת להתפוצץ לכיוונה בעוד רגע, זיקוקים אחרים מסביבה מתפוצצים בשמיים ומציגים שוב את רגשותיה המעורבים בצבעי כחול ואדום. היא מסתכלת לכיוון הפתיל הנשרף מתקרב לקצהו בניצוצות שכבר יצא לנו להקביל לחיכוכים, כאילו קרול עומדת אל מול אדם שמתמלא זעם ועומד להתפוצץ בכל רגע בכעס ובקללות שיוטחו לכיוונה ויפגעו בה ישירות (כמו לקשמי למשל). היא עוצמת עיניים ומוכנה לקבל על עצמה את הבלתי נמנע.
הזיקוק נורה מן המיכל בזווית שרק בקושי חומקת מראשה של קרול, והוא מתרסק ישירות אל תוך הבית השכן שמאחוריה. בעוד שהפיצוץ הראשוני של הזיקוק במגע עם הבית הוא בצבע כחול, מתקבלים כמה פיצוצי משנה לאחר מכן בצבע אדום. ברמיזה לפרשנות שתבוא, זה די נראה שכוח שהצליח לגרום לקרול להרגיש פגיעות תחילה גורם לה להרגיש גם משהו מעט אחר. קרול מבינה שהזיקוק לא פגע בה, ויתרה מכך, אפילו עצם העובדה שהעמידה את עצמה בסיכון לא גרם לה להרגיש ריגוש כלשהו. היא מסתובבת אט אט לאחור, כשהיא שמה לב שהבית השכן עולה באש. היא מבחינה בנזק שנגרם בעקבות ניסיונות הריגוש שלה וההצתות והפיצוצים שהיא גרמה להם, כך שמול עיניה מוצג המסר ויזואלית בצורה ברורה ביותר - על אף שהיא ממש אוהבת להסתכסך עם אנשים ולעקוץ אותם ממש עד כדי ריב, אותם אנשים עלולים ממש להיפגע מכך. עיניה של קרול נוצצות בצפייתה על האש, כשהיא מעכלת סוף סוף באופן ממשי מה הטעות שהובילה אותה אל המצב בו היא נמצאת - מצב שהיא מודה בפני עצמה לראשונה שהוא לא טוב לה. רגע לאחר מכן, קרול ניגשת לקחת את צינור הגינה הקרוב, לפתוח את הברז ולכבות את השריפה באמצעותו. היא מבינה שהיא צריכה לשאת באחריות של איחוי הכאב והשברים שהיא גרמה להם. ברקע אנחנו יכולים לשמוע את אותה מנגינת מארש אמריקאית מוכרת, כאשר היא מגיעה לחלקה האחרון בקרשנדו (בהתעצמות) גרנדיוזי. היוצר המקורי של אותו מארש, ג׳ון פיליפ סוזה, תועד בהסבר שנתן עם חשיפת המארש לראשונה לעולם ב-1897 כשהוא מציין כי חלקי המארש השונים הכוללים כלי נגינה שונים אמורים לייצג את חלקיה השונים של ארצות הברית. אך חשוב מכך, ציין סוזה כי החלק האחרון הגרנדיוזי, הכולל את כל כלי הנגינה בניגון הרמוני יחדיו, נועד לסמל את איחודה של כל החלקים תחת האומה. הבחירה להציג את החלק המוזיקלי הספציפי בנקודה הזאת מעיד לנו דבר אחד - קרול מוכנה לחזור ולהתאחד עם ה-״אחרים״.
בבוקר שאחרי, נוסעת קרול אל מרכז לחומרי בניין ושיפוץ הבית ברכב ה-״רולס-רוייס״ שלה. אנחנו רואים אותה לובשת חולצה לבנה, בדיוק כמו צבעי הפרחים בתמונה שראתה במוזיאון ובשונה מהחולצה הכחולה שלבשה בערב שקדם לכך. היא מוציאה בעגלה מתוך החנות מיכל של צבע לבן, רולר צביעה עם ידית ארוכה וכלי קיבולת לטבילה בצבע. היא מעלה אותם לתא המטען של הרכב, כאשר הם הדברים היחידים שממלאים אותו כרגע. היא כבר לא צריכה ברכב את מקלות הגולף שסחבה לטובת מציאת ריגוש וכבר אינה צריכה את הרובה שאמור לתת לה שכבת ביטחון - היא יודעת טוב מאוד מה היא צריכה לעשות. בשוט שלנו אנחנו גם רואים את דלת תא המטען נסגרת על זווית הראייה שלנו, מה שמציב את מיכל הצבע הלבן באפלה שסוגרת עליו - מעין דימוי ל-״פרח הבלדונה״ שהוא קרול, כשהיא מקבלת על עצמה את ההבנה שהיא באמת חשה בדידות מפחידה וממשית כשהיא לבדה. בחזרה לכיכר הכביש בסמוך לביתה, אנחנו רואים את קרול מוציאה את המוצרים שקנתה ומתחילה לערבב ולשפוך את הצבע על מנת לגשת למלאכה. קרול טובלת את הרולר בצבע ומתחילה לסמן קווים לבנים על האספלט, בצורות מאוד מסוימות שניכרות מכוונות. כשהיא מסיימת את עבודתה, מרימה קרול את הציוד ונושמת מהתשה. אך שנייה לאחר מכן, ניתן לראות בהבעת פניה כי היא עדיין קצת דואגת. היא מאוד מקווה שמה שהיא עשתה הוא הצעד הנכון, שיוביל לתגובה שהיא כמהה לה כל כך.
בתוך ביתה, תחת מעטה החושך, משקיפה קרול על ציור ה-״Bella Donna״ המקורי התלוי בביתה. היא מסתכלת עליו במבט רגיש, שכן הוא מזכיר לה שותפות ואהבה שכעת קיימים עבורה רק בגעגועים. היא מטה את הראש, אומנם לכיוון השני מזה שהייתה רגילה אליו עד כה. יכול להיות שהיא בהחלט הגיעה להבנה, אם כי מדובר בהבנה מכיוון שלא חשבה עליו עד כה. אולי להבנה על עצמה, על מה שמאפיין אותה ועל הכמיהה האמיתית שלה. על מה שבאמת יכול לעשות אותה מאושרת. בשוט הזה, הנטייה של הראש שלה הוא לצד המואר של פניה, כלומר היא כעת נוטה לכיוון שמעדיף את חיקם של אחרים מאשר להישאר בודדה (בהתאם למוטיבי האור והחושך שדיברנו עליהם). לפתע, קרול שומעת קול של רכב מתקרב לכניסת הבית. ראשה פונה מחדש אל הצד החשוך של פניה, מה שהופך את כלל פניה לחשוכות. בדיוק ברגע שהיא מרגישה שהיא מקבלת הזדמנות לתקן את טעותה, קרול משלימה לחלוטין עם היותה בודדה.
קרול פותחת את דלת הכניסה של ביתה לרווחה ויוצאת במלואה אל האור. מולה מופיע מראה שלא ראתה מזמן (לפחות מפרק 3 במבנה הנוכחי) - זושה, בריאה לחלוטין, נמצאת ישובה ברכב שלה על הכביש הצמוד לביתה. זושה בחולצה אדומה יוצאת מתוך הרכב הכחול, כלומר מורידה מעל פניה את מעטה הרגישות והפגיעות שאפף את ה-״אחרים״ בשלושת הפרקים האחרונים והוביל אותם לדרוש מרחק מקרול. מבלי להוציא מילה, מתקדמת קרול דרך שביל היציאה מהבית על מנת להתקרב לכיוונה של זושה, וכך גם זושה עושה לכיוונה של קרול. אנחנו רואים כאן באופן ויזואלי את העיקרון המנחם ביישוב סכסוכים חברתיים, של ״אם תבוא לקראתי אני אבוא לקראתך״. אם תודה בטעותך, אני גם אודה בטעותי. קרול וזושה עומדות אחת מול השנייה, במרחק זהה בין דלת הכניסה של הבית לקצה המדרכה - אותו מרחק בדיוק שהפריד בין קרול לחבילות שרחפני ה-״אחרים״ הגיעו לאסוף. המרחק בניהן אומנם קצר, אבל מדובר עדיין באותו מרחק שהוגדר קודם - הן רגשית והן פיזית.
זושה מחייכת לכיוונה של קרול מרחוק, היא יודעת שהכוונות שלה טובות. מצידה השני, קרול מביעה פנים עצובות ודואגות, כשהיא עומדת ליד הרכב שהשיגה בפרק הזה, שעדיין מציג כיתוב לבן צבוע של ״זוג טרי״. קרול מתחילה להתרגש בהבעתה, כשהיא בוחרת לעשות את הצעד היזום הראשון ולהתקדם לכיוונה של זושה. היא הולכת את כל המרחק ביניהן - פיזית - על מנת לגשר על הפערים ביניהן. קרול כבר לא חשה פער מחשבתי, היא מבינה בדיוק למה זושה (וה-״אחרים״ ככלל) מרגישים את מה שהם מרגישים. קרול מגיעה קרוב מאוד אל זושה, וברגע אחד נופלת לידיה בחיבוק חזק. הנפילה הפיזית של קרול על זושה מקבילה ממש למעידה של מנוסוס שהטיחה אותו על עץ הדוקרנים. היא הגיעה בבדידותה למקום כל כך שברירי, שהיא חשה צורך עז ליפול חזרה אחורה לידיים התומכות של זושה כמלווה - ואף אולי כבת זוג. בעודה אוחזת בחוזקה בזושה, מתחילה קרול לדמוע ולבכות. היא מתרגשת מההזדמנות להיות בחיק מישהי שמסבה לה אושר. זושה בתגובה מתאימה את עצמה למצב ומחבקת את קרול בחזרה, באופן שגורם לה לחייך - הרי שהיא מבינה שזה אקט שגורם לקרול להרגיש מאושרת. ההתרגשות של קרול מחזרתה של זושה גורמת לשבריריות הכי בולטת שלה להתפרץ, כאשר היא רועדת, קצרת נשימה בקול רם ומחזקת את אחיזתה החובקת אפילו יותר. אף פעם לא ראינו את קרול מציגה כל כך הרבה רגש במחיצתו של אדם אחר, אולי למעט תגובתה למוות של הלן בפרק הראשון. החיבוק בין השניים מאפשר לקרול להסדיר לאט לאט את נשימתה, עכשיו כשהיא מרגישה פיזית שהיא במקום בטוח, יציב ותומך עבורה. וכמו הכיתוב של ״זוג טרי״ שגרם לקרול לבחור ברכב אחד מיני רבים כי הוא ייצג רגשות אהבה, כך גם קרול בוחרת בזושה מיני הרבים האחרים, כולל יתר המנותקים. כל זאת באמצעות כיתוב אוהב בלבן של שתי מילים פשוטות שאפשר לזהות גם מרחפן המשקיף גבוה ממעל - ״תחזרי אליי״.
כאן אנחנו מסיימים את הפרק השביעי, כאשר גם קרול וגם אנחנו כקהל זוכים לקבל לחיקינו חזרה את דמותה האהובה של זושה. כמו כן, מנוסוס שהתמיד בעקשנותו מצא את עצמו במצב מצוקה לא פחות כואב משל קרול, כשנאלץ בעל כורחו לקבל עזרה על מנת שלא לקרוס סופית. במהלך הפרק, ראינו כמה התמדה במטרה והדחקה אישית יכולים להיות שמות נרדפים של אותו כיוון המחשבה, המתברר להיות יותר רעיל משעלול להידמות בהתחלה. חווינו את הקונפליקט שקיים בין מה שהמוח רוצה ומה שהלב מרגיש ודוגמאות לפיהן הבחירה להכריח אחד מהם לשתוק היא אינה פיתרון. חקרנו את תחושת הבדידות שמצאה דרכה אל חוויותיהם של קרול ושל מנוסוס פעם נוספת באמצעות האור והחושך. ניתחנו מה המסר שמסתתר מאחורי השירים השונים שליוו את קרול בתקופה הזו וכן את המשמעות של הציור שמצא חן בעיניה. זיהינו נוכחות מסקרנת של הצבע האדום כגורם מסקרן לעתיד בתיאוריית הצבעים. והבנו שגם כאשר קרול מקבלת יד חופשית לעשות כל מה שברצונה ללא גבולות וללא פחד, הדבר שהיא רוצה יותר מכל זה חיבוק אוהב ומכיל. עכשיו, לאחר שתקופת הריחוק שהרגישה מעט כמו נצח (ושוינס גיליגאן חזה מראש כשהטמיע בסדרה את המעריצים שמתלוננים ״למה ראבאן לא על הכריכה״) הגיעה לסיומה, חיי ה-״אחרים״ באלבקרקי כעת צפויים לחזור לסדרם, ואנחנו נותרים לתהות כיצד רגשות האהבה והרכושנות הטריים והעזים של קרול ישפיעו על הדינמיקה המחודשת שלה עם זושה. האם אלו יעידו כי קרול ויתרה לחלוטין על המטרה לנתק את האינדיבידואלים ה-״אחרים״ מהתודעה המשותפת? האם התלות בזושה תטשטש את עקרונותיה של קרול ותגרום לה להתמסר אליה? האם הגעתו של מנוסוס תערער את הדינמיקה הזאת מחדש? ובכלל, האם אהבה אמיתית בין מנותקת ל-״מחוברת״ זה משהו בר השגה?
אנחנו נתראה ממש בעוד מספר ימים כשאנחנו יכולים להתחיל לראות באופק את קו הסיום של דרכנו בעונה הראשונה, כאשר הפרק השמיני של העונה יעלה ב-19 בדצמבר ל-Apple TV. בניתוח נתעמק חזרה בעיקרון הריצוי והפעם כדינמיקה מתפתחת בתור מארג אמפתי, וכן במאמץ האנושי אך הלא פשוט בכלל להכיר אדם אחר מקרוב.
הוסף תגובה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.