למחזה ״דברים מוזרים: הצל הראשון״, היו את כל הסיבות להכשל. אבל במקום זאת האחים דאפר וקייטי דרפי עשו את הבלתי יאומן והציגו את העולם הנפלא הזה על הבמה בצורה הנאמנה ביותר שאפשר, שפונה לקהל חדש וישן כאחד.
דברים מוזריםסדרת טלוויזיההוסף תגובה
“I'm not a freak, I'm Henry Creel, I'm normal” - Henry Creel, Stranger Things The First Shadow”
יש לא מעט סיבות שבגינן הסדרה ״דברים מוזרים״ הפכה למותג העל שהיא כיום. אבל אין ספק שאחת הבולטות בניהן (ואולי אפילו הבולטת ביותר) היא השילוב וההנגשה של זאנר המד״ב אל הקהל הרחב. המפלצות השונות, האפסייד דאון וכן גם החלקים האימתיים יותר של הסדרה, הפכו לאט לאט מלהיות האלמנטים היותר מאתגרים של הסדרה בפני הקהל, לחלק בלתי נפרד מהסיבה שהוא סופר את השניות עד שהוא יזכה לראות תוכן חדש מבית העולם המופלא שבנו האחים דאפר. מעבר לכתיבה הממולחת והדמויות השונות, שהיו הסיבה המרכזית שהקהל שינה את דעתו מקצה לקצה על אותם האלמנטים, גם לספקטקל הויזואלי והטכני היה חלק משמעותי בסיבה שהקהל התאהב בסדרה בכלל ובחלקים האלו בפרט. הבמאים השונים של הסדרה (ובראשם כמובן האחים דאפר) לקחו את האפיות והגרנדיוזיות שטמונים בז'אנר המד״ב והאימה, ודחפו אותם לקיצון. היצירתיות הזאת הולידה לא מעט סצנות אייקוניות ומרהיבות, שחלקן המובחר אף נמנה בעיני רבים בין הסצנות הטובות והאיכותיות ביותר של המאה הנוכחית בטלוויזיה.
לכן, כששמעתי לראשונה על ההצגה ״דברים מוזרים: הצל הראשון״ ועל העובדה כי המותג יוצא מהמסך הקטן ומגיע אל הבמות הגדולות, הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה… איך? איך הם מתכוונים להציג את האפיות והגרנדיוזיות של הסדרה במציאות? זה דבר אחד להציג סצנות קרב מלאות במפלצות וכוחות על, כאשר יש מאחוריך צוות שלם של אמני אפקטים שעובד שנים ארוכות על עשרות טייקים שונים של אותה הסצנה. אבל על הבמה, כשהכל צריך להתרחש במציאות ובסוג של טייק אחד ארוך? זה נראה לי ממש בלתי אפשרי. אבל לתדהמתי המוחלטת, מהשנייה הראשונה שלה, ההצגה לא רק מצליחה להציג סדרה של סצנות מרהיבות ובלתי יאומנות מבחינה טכנית, אלא גם מציגה סיפור מרשים שעשוי היטב, ההופך אותה לחלק איכותי וחשוב במותג העל הזה.
כאמור, מלבד רמת ההפקה הפסיכית (שעוד נגיע אליה בהמשך), הדבר שהכי הרשים אותי בהצגה הוא עד כמה הסיפור שלה פשוט טוב. גם בתוך העולם המסועף של ״דברים מוזרים״ כמובן, אבל באופן מפתיע, גם בפני עצמו. זה אולי לא בא בהפתעה כשיודעים שמי שהובילה את כתיבת המחזה היא לא אחרת מאשר קייטי טרפי, שכתבה כמה מהפרקים החשובים ביותר בסדרה (וגם את עונה 5 פרק 6, שעדיין לא שודר, אבל הוא לחלוטין הפרק שאני הכי מחכה לו בסדרה), ובהנתן העובדה שהיא גם עבדה בפיקוח צמוד של האחים דאפר, אבל זה לא הופך את זה לפחות מרשים. השלושה הצליחו לזקק במדויק את האלמנטים התסריטאיים והסיפוריים שהפכו את ״דברים מוזרים״ לסנסציה שהיא כיום. הם הצליחו לרקוח אותם במדויק אל תוך תסריט שלגמרי גורם לי להרגיש כאילו אני לא צופה בסתם עוד הצגה, אלא בסוג של פרק (או יותר נכון פרקי) בונוס של הסדרה. המעקב אחרי חבורה של נערים צעירים, עלילה שמתרחשת בעבר הלא רחוק מידי, דמויות מרתקות שמאופיינות היטב ומשלימות אחת את השנייה ואפילו האווירה המסתורית והקריפית שעוטפת את הסדרה - כולם מופיעים ונוכחים במהלך ההצגה. בגרסא המותאמת למדיום החדש, האלמנטים האלו משתלבים יחדיו לכדי סיפור אפי ומרגש ביותר, שמצליח לעמוד בשורה אחת עם לא מעט מהרגעים האייקונים של הסדרה האהובה. אבל מעבר לכך, השילוב של כל הדברים האלו לכדי מקשה אחת אדוקה מספק סיפור שמתאים גם לקהלים שלא ראו או עקבו אחרי הסדרה. הקהל הזה אולי לא יבין לא מעט מהרפרנסים השונים (וככל הנראה גם יהנה פחות ממי שכן ראה את הסדרה), אבל הוא עדיין ימצא את עצמו מרותק אל הבמה במשך שלוש שעות, בהן הוא יחווה סיפור איכותי ומפעים גם בפני עצמו.
אבל בתכל׳ס? למרות שברמה הטכנית מי שלא ראה את הסדרה אכן יצליח להבין ואף להנות מההצגה, אין ספק שהקהל העיקרי אליו שהיא פונה הוא אלו שכן ראו ועקבו אחרי הסדרה. למרות שבבסיס ההצגה עומדת דמותו של הנרי קריל, המוכר גם בתור וקנה שנחשב לדמות יחסית חדשה, ההצגה מלאה ברפרנסים ואלמנטים שונים שמתחברים לסדרה בשלל צורות שונות. זאת בעיקר כי לצידו של קריל עומדות גם גרסאות צעירות של רוב הדמויות המבוגרות יותר של הסדרה, כמו ג'ויס, הופר ואפילו דוקטור ברנר למשל. קשה לחשוב על רגע או סצנה במחזה שלא הכילה לפחות רפרנס אחד (טכני או עלילתי). ברוב המוחלט של המקרים (אם כי לא בכולם), הרפרנסים הללו היו עשויים היטב ובצורה מספיק חכמה ומעודנת, שלא רק עוררה אצלי רגשות נוסטלגיה וחיבור אל הפאנדום שאני מאוד אוהב, אלא גם שדרגו את הסיפור של המחזה עצמו. אלו יצרו תחושה שהמחזה מכבד ומוקיר את חומר המקור עליו הוא מבוסס עד מאוד, ולא רק מנסה לחלוב אותו בשביל רגשות זולים מצד המעריצים.
למעשה, אני אפילו אגדיל ואטען שהשימוש באותם אזכורים וההרחבה שההצגה מספקת לעולם המסועף שנבנה בעשור האחרון, היא לא פחות מגאונות לשמה. בסופו של דבר, ההצגה הזו נכתבה ונבנתה כאשר הסדרה כבר הייתה בעיצומה, ושנים על גבי שנים של לור ובניית עולם כבר היו קיימים. בהינתן העובדה שעלילת ההצגה מתרחשת עוד לפני העלילה של הסדרה, וכי היא הציגה והתייחסה ללא מעט אירועים שונים שקרו (או יקרו) במהלך הסדרה, ההצלחה בסיפור המחזה בצורה שגם תהיה הגיונית וגם לא תסתור את הסיפור והעולם המרהיב שהסדרה פיתחה היה אתגר קשה במיוחד. אבל איכשהו טרפי והאחים דאפר עמדו בו בגבורה. השלושה הצליחו למצוא בדיוק רב את הרווחים וסימני השאלה שקיימים בסיפור ועוד אפשר לשחק ולהתעסק בהם. הם הפכו את המחזה למעין סוג של דבר שנכנס אל כל החורים האלו, סותם אותם ומדביק אותם, באופן הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, אל תוך העולם הקיים. אני כן אציין שהיו כמה פעמים שהרגשתי שהם מנסים לעוף קצת קרוב מידי לשמש ולהתעסק עם אירועים ואלמנטים שהתרחשו בסדרה בצורה כזו שתאלץ לשנות אותם. אבל בסופו של דבר, ברוב המקרים האלו (פרט לאחד או שניים בודדים שאני נותן להם את חמת הספק, כי אפשר לפתור אותם במהלך העונה החמישית של הסדרה), הם הצליחו להינצל. הם היו מספיק חכמים כדי לדעת בדיוק מתי ואיך לנווט את הסיפור בכדי שלא יפגע בלור ובאמון של הקהל.
אחרי איך שתיארתי את העלילה בפסקה הקודמת, אתם עוד עלולים לחשוב שההצגה היא קאנון חשוב ושחייבים לראות אותה בכדי להבין עד הסוף את הסדרה. אבל האמת היא שזה ממש לא המצב. טרפי והאחים דאפר הבינו היטב שהצגה שרצה רק בלונדון (ואחר כך גם בברודווי) היא לא תוכן שאפשר להפיץ בצורה מספיק רחבה. ולמרות שאין ספק שיש כבר לא מעט מעריצים שהצליחו לחוות את ההצגה ממבט ראשון, הם עדיין מעטים ביחס למאות המיליונים שצופים בסדרה. לכן, ולמרות שאין ספק שההצגה היא קאנון לכל דבר ועניין, הם הבינו והכירו את חומר המקור מספיק טוב כדי כדי לדעת איפה לשרטט את הקו, ולהבדיל בין מה שניתן להראות על הבמה ומה שהם יהיו חייבים להראות על המסך. בכך למעשה הם הפכו את ההצגה לסוג של פרקי בונוס למטיבי לכת. מי שיכול וזוכה לצפות בהצגה יקבל המון ערך מוסף, שאולי יעמיק עבורו את הדמויות השונות והרקע שלהן (ובפרט את זה של הנרי קריל), אבל גם אם לא תצפו בה או תדעו עליה דבר וחצי דבר, אתם עדיין תצליחו להבין ולהנות מהסדרה בשלמותה בדיוק באותה הצורה. אני אפילו אגדיל ואטען שההפרדה בין הדברים שאפשר להראות על הבמה, לבין הדברים שחובה להראות בסדרה עשויה בצורה מבריקה כל כך, שהיא גם מצליחה ״לשמור ולהגן״ על הקהל שבא לראות המחזה מפני ספוילרים להמשך הסדרה. המחזה אמנם גרם לי לשים לב יותר לדברים מסוימים או נתן לי רמיזות למה עתיד לבוא בהמשך העונה (ובפרט בפרקים שיעלו מחר), אבל בשום שלב בדרך הוא לא הרס לי או הראה סצנות שמופיעות באותן הפרקים. לכן, ובניגוד לדעה הרווחת באינטרנט, אני לא חושב שהמחזה מספיילר את הסדרה. שום סצנה ממנה לא מופיעה במחזה (באופן זהה), ושום סצנה מהמחזה (ככל הנראה) לא תופיע בסדרה.
לקאסט שהפיח את המחזה הזה לחיים, בערב שבו אני ראיתי את ההצגה, הייתה משימה קשה במיוחד משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שמדובר בסיפור מאוד מורכב עם לא מעט ניואנסים ורפרנסים קטנים שקל מאוד לפספס. השנייה היא שהם נאלצו להכנס לא רק אל תוך עולם גדול ומורכב שנבנה הרבה לפניהם, אלא גם אל נעליהן של דמויות אייקוניות במיוחד, שקשה לחשוב על שחקן או שחקנית אחרים שתשחק אותן. אבל להפתעתי המוחלטת, הקאסט צלח את שתי המשימות הללו ובגדול. כל חברי הקאסט השונים הצליחו לספק תצוגת משחק פנטסטית, שהצליחה לפרקים לתת פייט לשחקנים המקוריים מהסדרה, וכן הצליחו להעביר את כל אותם הניואנסים והרפרנסים השונים בצורה הטובה ביותר שיכולתי לבקש, תוך כדי שהם מציגים מנעד רחב של רגשות בצורה אמינה ביותר. אבל מעבר לכך, הם גם היו נראים בול, אבל בול כמו הגרסאות הצעירות של דמויות הסדרה מבחינה פיזית. אני לא יודע אם במקרה התמזל מזלם של נטפליקס או שהם השתמשו בלא מעט איפור ופאות (מה שלא הופך את זה לפחות מרשים), אבל כל השחקנים השונים ששיחקו דמויות שמופיעות גם בסדרה היו דומים לשחקנים המבוגרים שלהן, עד כדי כך שהייתי בטוח שהם קרובי משפחה לכמה רגעים. השילוב של הדמיון הפיזי, יחד עם תצוגת משחק מרשימה בהחלט שהצליחה לתפוס באופן מדויק את המהות הן של הסיפור והן של הדמויות המוכרות והאהובות, הפכה את המחזה גם מהבחינה הזאת להצלחה מסחררת של ממש.יחד עם זאת, אני כן חושב שראוי לציין את השחקנים אדם וואדסוורט (הופר הצעיר), אדי רייט (ג'ויס הצעירה), מקס פוטר (בוב הצעיר) וג'ק צ'ריסטו (הנרי קריל), שהיו הכוכבים הגדולים של ההצגה. הדינמיקה השונה בניהם הייתה פשוט מרהיבה. החלקים שהכי נהנתי בהם במהלך המחזה היו החלקים בהם לפחות שניים מהשחקנים הנ״ל חלקו את הסצנה ביחד, וככל שיותר מהם הופיעו בו זמנית על הבמה, ככה מצאתי את עצמי נהנה מההצגה יותר ויותר. הם ממש מרגישים כאילו הם נולדו לגלם את הדמויות האלו, ואני סמוך ובטוח שהם היו הבחירה הנכונה (והיחידה) לדמויות הללו, והיה להם חלק ניכר בכך שהסיפור הועבר בצורה הטובה ביותר שלו.
למרות כל השבחים על האספקטים האחרים שהזכרתי קודם לכן, הדבר המרשים ביותר במחזה הוא הצד הטכני והויזואלי שלו, שהדהימו אותי לחלוטין. המחזה הזה הוא לא פחות ולא יותר מאשר ספקטקל ויזואלי שומט לסתות, שגרם לי להביט אל עבר הבמה בפליאה פעם אחר פעם אחר פעם, בתהייה ״איך לעזאזל הם עשו את זה״. הצד בניית הסטים והפירוטכניקה של ההצגה התעלו על כל הציפיות שלי. בעזרת אינסוף מחשבה ובנייה סופר מוקפדת ומורכבת של חלקי סטים שונים, הוא הצליח להביא לכדי חיים לא רק את הפן העלילתי והסיפורי של ״דברים מוזרים״, אלא גם את הפן הטכני והאפי של הסדרה, בצורה שלא ידעתי שאפשרי בכלל לבצע מבחינה פיזית. במהלך הרוב המוחלט של ההצגה, ובמיוחד ברגעי השיא שלה, הרגשתי כאילו אני ממש חווה על בשרי ובצורה הכי אימרסיבית שאפשר את אותם רגעים מרהיבים שנהנתי לראות על המסך. בכל פעם מחדש שחשבתי שהאפקטים והפירוטכניקה על הבמה הגיעו לשיא שלהם, מצאתי את עצמי כמה דקות לאחר מכן בוהה בבמה בתדהמה, כאשר הם מנפצים לרסיסים את השיא הויזואלי וההפקתי שהם הציבו לעצמם כמה דקות לפני כן. למעשה, גם עכשיו, כמעט שבועיים אחרי שראיתי את ההצגה, אני מוצא את עצמי חושב על חלק מאותן הסצנות ותוהה איך לעזאזל הם הצליחו לבצע אותן כל כך טוב.
ל-״דברים מוזרים: הצל הראשון״ היו את כל הסיבות בעולם להכשל. אבל איכשהו, בעזרת השקעה ומחשבה עצומה ופיצוח מדוייק, כל הנקודות שיכלו להיות בעייתיות במחזה הפכו בן רגע לנקודות החזקות ביותר שלו. היא מציגה עלילה שמצליחה לזקק את כל האלמנטים האייקונים של הסדרה לכדי סיפור שעומד בפני עצמו, אך בו זמנית גם מצליחה להעמיק ולהרחיב את העולם המסועף מבלי לשבור את הלור או להרוס לקהל את הסדרה. אותה עלילה משתלבת עם משחק נהדר של קאסט שחקנים מוכשר הדומה באופן מפחיד לשחקנים המקוריים ועם צד טכני וויזואלי שהוא לא פחות ולא יותר מאשר פלא הנדסי, ויחד הם יוצרים חוויה מיוחדת במינה. כזו שתתאים לכל סוג קהל באשר הוא. היא מצליחה להגשים את חזונם של האחים דאפר במציאות בצורה הטובה והמרשימה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ונותנת לנו הקהל את הדבר הקרוב ביותר שנוכל לקבל לסיור פיזי בהוקינס ובאפסייד דאון, בדמות המחזה הטוב והמרשים ביותר שראיתי בחיי.
ציון שלנו:
מצוין
הטוב
הרע
פסק הדין
החלום הרטוב של כל מעריצי ״דברים מוזרים״
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
