חודש בדיוק אחרי ש״דברים מוזרים״ הסתיימה באופן רשמי, הגיע הזמן לבחור את עשרת הרגעים הגדולים ביותר של הסדרה גם מבחינת הקהל וגם מבחינת המבקרים וחברי המערכת
דברים מוזריםסדרת טלוויזיהלביקורות הקודמות: עונה 1, עונה 2, עונה 3, עונה 4 עונה 5 חלק 1 עונה 5 חלק 2 עונה 5 פרק הסיום.
“I wave goodbye to the end of the beginning" - DJO (Joe Kerry), End of the beginning”
עכשיו כשעבר בדיוק חודש מאז שידור פרק הסיום של ״דברים מוזרים״ וברור מעל כל צל של ספק ששום פרק נוסף לא עומד להגיע, הגיע הזמן להודות באמת המרה והכואבת במלואה. ״דברים מוזרים״ הסתיימה ולא תשוב עוד אל המסך שלנו. זה כואב, אני יודע, אבל מי שהייתה סדרת הדגל של נטפליקס, ואחת הסדרות המשפיעות והמדוברות ביותר של העשור האחרון, סיימה את המסע שלה שנמשך כבר כמעט עשור. זה אולי לא היה המסע המושלם, אבל במשך חמש עונות ראינו איך הסדרה הופכת אט-אט מסדרה קטנה וחביבה שפונה לז'אנר מעריצים ספציפי במיוחד, לסנסציה עולמית של ממש, שסיפקה כמה מהרגעים הגדולים ביותר שידע המדיום הטלוויזיוני בשנים האחרונות. למעשה, ל״דברים מוזרים״ יש כל כך הרבה רגעים אייקונים ומיוחדים במינם, עד כדי כך שכבר קשה לעקוב אחרי הרשימה המלאה שלהם, ואם היינו צריכים לכתוב על כולם, לא היינו מסיימים גם בעוד שנתיים. אבל בכל זאת, כדי שנוכל לסכם את הסדרה כמו שצריך, חזרנו אחורה ושאלנו את עצמנו, מתוך אותה רשימה עצומה של רגעים אייקונים, מה הם עשרת הרגעים הגדולים ביותר של הסדרה ומה הופך אותם למיוחדים יותר מהשאר? זו הייתה משימה קשה במיוחד, אבל אחרי לא מעט מחשבות, דיונים (כולל כאלו עם הקהל), ויכוחים ודירוגים פנימיים של חברי המערכת, הצלחנו לזקק את הרשימה הענפה הזו לעשרה רגעים בודדים, שבעינינו ראויים לגמרי לתואר הרגעים הגדולים של ״דברים מוזרים״.
שנייה לפני שנפתח את הדירוג שלנו, חשוב לנו לציין שהדירוג המרכזי שתראו פה מתבסס אך ורק על הדיונים והדירוגים הפנימיים של כתבי וחברי מערכת קומיקאון. הדירוג הזה אינו מייצג את דעת הקהל, ואינו מתבסס על הסקרים השונים שערכנו ברחבי הפלטפורמות שלנו. יחד עם זאת, לכל רגע ורגע שנדבר עליו במהלך המדרג המרכזי יוצמד גם המקום אליו הוא הגיע במדרג הקהל. בנוסף, לקראת סוף הכתבה גם נחשוף את עשרת הרגעים הגדולים ביותר על פי דעת הקהל הקהל שמתבססים באופן בלעדי על ההצבעות שלכם, הקוראים השונים שלנו, וייצג את הבחירות שאתם עשיתם לגבי עשרת הרגעים הגדולים ביותר של הסדרה (אז שווה לכם לקרוא עד הסוף!). המטרה בהפרדה הזו נועדה לא רק כדי ליצור שני מדגמים שונים ובלתי תלויים, אלא בעיקר על מנת לבחון את ההבדל בין דעת הקהל הרחבה לבין דעת הכתבים והמבקרים, ולראות עד כמה הן דומות זו לזו מבלי לפגוע ולבטל את הדעה של אף אחד מהצדדים השונים (ואם תשאלו אותנו התוצאות מאוד מעניינות).
אז אחרי שהורדנו את זה מהשולחן, הגיע הזמן לצלול אל האפסייד דאון ולפתוח את המדרג שלנו עם רשימה קצרה של כמה רגעים שלא נכנסו למדרג וקיבלו אזכור של כבוד, ומיד אחריה הרגע הרשמי הראשון (והדי מפתיע) של המדרג…
אזכור של כבוד: אילבן סוגרת את השער במעבדה (עונה 2 פרק 9), מבחן הסאונה של בילי (עונה 3 פרק 4), אילבן קוראת את המכתב של הופר אחרי שהוא נהרג (עונה 3 פרק 8), אדי מנגן מאסטר אוף פאפטס באפסייד דאון (עונה 4 פרק 9), מונטז׳ הקרב לצלילי קייט בוש (עונה 4 פרק 9)
אני מודה שבהתחלה לא דמיינתי שסצנת הקרב המפורסמת בקניון סטארקורט תיכנס למדרג שלנו. אחרי הכל, למרות כל האפיות שלה והעובדה שהיא משמשת כקליימקס נהדר עבור העונה בה היא מופיעה, היא עדיין לקוחה מאחת העונות החלשות ביותר של הסדרה, ועם יד על הלב (וכפי שנראה בהמשך), ״דברים מוזרים״ ידעה לספק רגעים הרבה יותר אפיים וגרנדיוזיים מהסצנה הזו. אז למה הסצנה הזו בכל זאת נכנסה למדרג? שתי סיבות עיקריות. ראשית, היא מציגה את אחד הרגעים הבודדים בסדרה שמאחדים את כל חבורת הילדים יחדיו. במהלך רוב הסדרה הדמויות השונות מתפצלות לתת־קבוצות שונות שמקדמות את העלילה מכיוונים שונים ומשונים. אמנם יש חילופים בתת־הקבוצות כך שרוב הדמויות מדברות אחת עם השנייה בצורה כזו או אחרת, אבל אין כמעט רגעים בהם הן מתפקדות כחבורה אחת שלמה. הקרב בקניון הענק שובר את התבנית הזו, ומאפשר לחבורה כולה לפעול יחדיו בקרב שלא רק מלא באקשן נפלא, אלא גם יוצר את התחושה שאכן מדובר באיום גדול ומיוחד יותר, כזה שמחייב את כל הדמויות השונות להילחם בו יחדיו כמקשה אחת ומגובשת במינה. שנית, הקרב הזה מציג גם את אחד מרגעי המוות הבודדים של הסדרה. המוות של אחיה החורג של מקס. בילי אולי לא היה דמות חשובה ומרכזית כמו אחותו מקס, אבל במהלך העונה השלישית האחים דאפר הצליחו לשנות את התדמית שלו בכמעט 180 מעלות ולהפוך אותו לדמות הרבה יותר מורכבת ומעניינת. המוות שלו במהלך הקרב, והעובדה שהוא עושה זאת תוך כדי הקרבה עצמית על מנת להציל את מקס, סוגרת את התהליך שלו באופן מושלם והופכת אותו באופן רשמי מדמות שעד אותה העונה תיעבנו ממש, לדמות שאנחנו לגמרי מזדהים איתה ומעריכים אותה. אם ניקח את שתי הסיבות האלו ונשלב אותן יחד עם בימוי נפלא ומלא באקשן, ואפקטים ויזואליים מרשימים ביותר שגורמים לאיום להרגיש אמיתי מתמיד, נקבל רגע שיא עונתי מרהיב שנחרט בזיכרון, ולגמרי ראוי לפתוח את המצעד שלנו.
על פניו הסצנה המפורסמת בה אילבן הופכת את המשאית שרודפת אחריה בעזרת הכוחות שלה היא די פשוטה. אין בה כמעט אפקטים ויזואליים וטכניים כאלו ואחרים, ואם נהיה כנים היא גם לא מאוד מאוד מרגשת. אז למה היא הפכה לאחד הרגעים האייקוניים ביותר של הסדרה? בגלל שזו הייתה הסצנה הגרנדיוזית והמשמעותית הראשונה של הסדרה. הרגע הזה בו אילבן משתמשת בכוחות שלה לראשונה כדי לבצע אקט אפי ומרהיב, שמציג לראשונה טעימה ממה שהסדרה הזו עומדת להיות בעונות הבאות. מעבר לכך, דווקא העובדה שמדובר ברגע יחסית ״קטן ופשוט״ אבל אפי ומשמעותי יותר מכל מה שבא לפניו, מצליחה להעצים את גודל המאורע ונותנת תחושה של קפיצת מדרגה מדויקת, שמצד אחד מעלה את הסיכונים והאיומים של הסדרה, אבל מצד שני גם לא מרגישה גדולה מדי ומגוחכת מדי בהשוואה לכל מה שבא לפניה. הרגע הקטן אך המשמעותי הזה היה אבן הדומינו הראשונה בהקשרים של הצד הטכני והמרשים של הסדרה, והעובדה שהקהל קיבל אותו בכזו התלהבות לא רק הפכה אותו בן רגע לאחד הרגעים הזכורים ביותר של הסדרה, אלא גם לאחד החשובים שבהם, שכן הוא הוביל לאט לאט את האחים דאפר ושאר הצוות היצירתי לדחוף את הסדרה הזו לקצה גם בפן הזה.
מיקום במדרג הקהל: מקום 22
אם אל המקום תשיעי הגיעה אבן הדומינו הראשונה של הגרנדיוזיות והאפיות של הסדרה, מקום אחד לפניה נמצאת אבן הדומינו האחרונה והסצנה האפית והגרנדיוזית ביותר בסדרה. רגע השיא של פרק הסיום בו הנרי נכנס למערה, והחבורה נלחמת בו ובמצליף המוחות. במהלך רבע השעה הזו קיבלנו שיא מרהיב ביותר שדחק את כל האלמנטים הטכניים של הסדרה אל הקיצון וסיפק את הקרב הגדול והמרשים ביותר בסדרה, שידעה לא מעט קרבות בסגנון. הקרב הזה גם מציג את אחת מתצוגות המשחק המרשימות ביותר של הסדרה כולה, כאשר ג'יימי קמפבל-באוור מספק הופעה פנטסטית ומיוחדת במינה שלוקחת את הדמות של וקנה והנרי קריל והופכת אותה לאחת הדמויות המורכבות והטובות ביותר שיצאו מהסדרה כולה. על כך גם ניתן להוסיף את רגע השיא האמוציונלי שמגיע בסופו של הקרב, בו ג'ויס עורפת את ראשו של וקנה עם גרזן, ברקע הפלאשבקים מהסבל שהוא גרם לדמויות השונות במרוצת השנים, ונקבל רבע שעה של שיא עלילתי שאולי לא היה מושלם, אבל בהחלט היה מצוין.
למרות שהעונה השלישית של הסדרה נחשבת בעיני המעריצים לאחת העונות הפחות טובות שלה, דווקא פרק הסיום שלה הוא הפרק הראשון (מתוך שניים) שמקבל זכייה כפולה בדירוג הזה, כאשר גם הסצנה האייקונית של סוזי ודסטין נכנסת אל המדרג שלנו. הסצנה הזו היא אולי הסצנה הכי שונה בנופו של המדרג. גם במקרה הזה מדובר בסצנה יחסית פשוטה (במיוחד שבמקביל אליה מתרחשות מגוון סצנות הרבה יותר מרשימות ואפיות), והיא לא ממש עונה על ההגדרה המדויקת של סצנה או רגע מרגש וסוחט דמעות. אז למה בכל זאת היא נכנסה אל המדרג? כי היא מצליחה להציג בצורה הטובה ביותר שאפשר את הצד התמים והצ'יזי של הסדרה. קל מאוד לשכוח את זה לפעמים (במיוחד בעונות המאוחרות יותר), אבל במרכז הסדרה עומדת חבורה של ילדים. הם אולי נלחמים נגד מפלצות ענק ומסכנים את החיים שלהם שוב ושוב ושוב, אבל עדיין קודם כל ולפני הכל רק ילדים. הסצנה הזו ואופן הביצוע הנפלא שלה מזכירים לנו את העובדה הזו, שמים אותה במרכז הבמה ונותנים לחבורה (ובמיוחד לדסטין) אחד מהרגעים החמודים והתמימים ביותר של הסדרה. אי אפשר שלא לצפות בסצנה הזו מבלי לחוש תחושה חמימה בלב וסוג מסוים של אושר ושמחה. העובדה שהרגע הזה בפרק מצליח להתבלט על פני כל אחד מהרגעים האפיים והמרגשים שקרו במקביל אליו רק מעידה עד כמה גם הצד הזה של הסדרה חשוב במיוחד, ועד כמה השימוש בו בסצנה האייקונית היה מרהיב ביותר.
בדומה לסצנה הקודמת מהעונה הראשונה שהוזכרה מוקדם יותר, גם הסצנה הזו שימשה כסוג של יריית פתיחה עבור אלמנט נוסף וחשוב ביותר בסדרה. אלמנט המד״ב והאימה שלה. האלמנט הזה אמנם היה קיים כבר מהשנייה הראשונה של הסדרה, כשויל נחטף בידי הדמגורגנים לאפסייד דאון, אבל הוא היה מאוד משני והוצג לקהל בתור משהו יותר מסתורי מאשר משהו אימתי. אלא שבסצנה הזו, בעזרת בימוי מרהיב, משחק מצוין של וינונה ריידר וכתיבה מדויקת, הסדרה מחליטה לשנות כיוון ולהפוך את האווירה המסתורית לאווירה אימתנית ומד״בית של ממש. היא עושה זאת בצורה יחסית פשוטה עם סצנה מאוד שקטה ואפלה, מה שבאופן מפתיע תורם לתחושה שהיא מנסה להעביר. הבנייה האיטית שלה עובדת נפלא, וכשהסצנה מגיעה לרגע השיא שלה כאשר אורות הכריסמס מתחילים להבהב בטירוף, והדמגורגן כמעט פולש אל הסלון של משפחת בייּרז, הקהל כבר ממש מצוי על קצה הכיסא במתח שיא ובקוצר נשימה. החשיפה הזו של הקהל לאלמנט הזה של הסדרה הייתה אבן דרך ראשונה בדרך לסצנות הרבה יותר גרוטסקיות ואימתיות, ואם היא לא הייתה מבוצעת בצורה המופתית שבה בוצעה, והקהל לא היה מתאהב בה, הסדרה שהיינו מקבלים הייתה שונה לחלוטין מזו שקיבלנו בפועל.
אנחנו פותחים את החצי העליון של המדרג שלנו עם הרגע הראשון של העונה הרביעית (והטובה ביותר של הסדרה), שנכנס אל המדרג. הרגע הזה שסגר בקליפהאנגר מופתי את החלק הראשון של העונה הפך עד מהרה לאחד הרגעים האהובים והאייקונים ביותר של הסדרה (וגם לזה שצפו בו הכי הרבה פעמים על פי נטפליקס), לא רק בגלל העובדה שהיה הרגע המפתיע ביותר של הסדרה כולה, אלא בעיקר בזכות העובדה שהיה עשוי פשוט מצוין. נכון, הוא אולי לא הרגע המרהיב ביותר של העונה הזו, אבל הוא מצליח להציג שילוב מדויק של כתיבה משובחת, חשיפות נהדרות, משחק פנטסטי במיוחד של נטליה דייר, מילי בובי בראון וג׳יימי קאמפל באוור, ובימוי מפעים, שהופכים את הרגע הזה לעוד רגע שיא טלוויזיוני אדיר מבית ״דברים מוזרים״. הרגע הזה מצליח להציג לנו בצורה מדויקת את הדמות המורכבת של וקנה והרקע הבסיסי שלה; הוא גם מצליח למצב אותה כדמות נבל מאיימת ומפחידה במיוחד, אך בו זמנית כזו שניתן להבין את מניעיה. הביסוס הזה הכין את הקרקע לשני פרקי סיום העונה שהגיעו כמה חודשים אחר כך, והוא היה השלב הראשון במסע של וקנה, שנגמר באותה סצנה נפלאה במערה שהזכרנו אי שם במעלה הדירוג שלנו. בלי הסצנה הזו המסע של וקנה לא היה עובד כמו שהוא עבד, ואם היא לא הייתה אייקונית כל כך, הרבה מהרגעים שהזכרנו קודם (ועוד נזכיר בהמשך) לא היו יכולים לעבוד, מה שבהחלט מקנה לה את המקום החמישי והראוי במדרג שלנו.
רגע הכמעט מוות של מקס הוא אחד הרגעים החשובים והמיוחדים ביותר בסדרה כולה, שכן בפעם הראשונה מזה ארבע עונות הרגשנו שאחת הדמויות המרכזיות נמצאת בסכנה אמיתית ומוחשית. מקס אמנם ניצלה כמה דקות לאחר מכן וחזרה לתפקוד מלא במהלך העונה החמישית, אבל באותו הרגע, כאשר היינו בטוחים שסופה של מקס קרב ובא, קיבלנו את אחד הרגעים הקשים והמרגשים ביותר של הסדרה כולה. במובנים רבים העונה כולה הובילה אל עבר הרגע הפואטי והמרגש הזה, ובעזרת תצוגת משחק מרהיבה של סיידי סינק וקיילב מקלאפלין, יחד עם בימוי עדין ומדויק ופסקול נפלא שסיפק עוד פן נוסף והכרחי עבור הסצנה, קיבלנו את אחת הסצנות הטובות ביותר של הסדרה, שנחרטה בלבם של לא מעט מעריצים ובצדק מוחלט. בנוסף לכך, תחושת המוות והסכנה שהסצנה הזו יצרה אצל הצופים המשיכה לחזק את האיום והסכנה שווקנה מהווה עבור החבורה, ועזרה לו להפוך לנבל הרבה יותר אימתני, מה שתרם לסדרה בדרך נוספת וחשובה ביותר.
בכל סדרה אחרת סצנה כמו הסצנה בה ויל מקבל כוחות ורואה פלאשבקים מעברו לא הייתה נכנסת לדירוג בכלל. אחרי הכל, מדובר בסצנה יחסית צפויה, שהקהל כבר ציפה לה לא מעט זמן, ואם נסתכל עליה ברמה העלילתית הפשוטה והבסיסית ביותר, נגלה שהיא לא מוסיפה איזשהו אלמנט שמשנה את חוקי המשחק של הסדרה. אז למה היא בכל זאת נכנסה לדירוג ועוד לפודיום שלו? בגלל הביצוע המושלם שלה. האחים דאפר הבינו היטב את המשמעות של הרגע הזה עבור הקהל, ועשו ככל שביכולתם כדי להפוך אותו מעוד רגע עלילתי גנרי לרגע שיא אפי ומרהיב, שהצליח להתבלט בתוך סדרה שגם כך מלאה ברגעים שכאלו, ולהפוך לאחת הסצנות המדוברות והאיכותיות ביותר של השנים האחרונות. בעזרת כתיבה פנומנלית שמסכמת את תהליך הקבלה העצמית של ויל בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת, משחק מרהיב של נואה שנאפ, ובימוי שהוא ספקטקל ויזואלי אדיר ממדים, צמד האחים הצליח לספק לנו רגע שנושק להגדרה המילונית של שלמות טלוויזיונית. אבל מעבר לכך, השילוב של כל אותם אלמנטים יחדיו בצורה שמשלימה זה את זה יוצר סצנה, ולמעשה פרק שלם, שמלא ברבדים נסתרים שאפשר לנתח ולפרק לגורמים במשך שעות על גבי שעות, שהופכים את הסצנה הזו ליותר מסתם סצנת אקשן גנרית, אלא לכזו שמלאה מחשבה ורגש והופכים אותה להרבה יותר עמוקה ומעניינת.
לסגור סדרה זה דבר קשה. בטח כאשר מדובר באחת הסדרות הפופולריות ביותר בהיסטוריה, עם כמות ציפיות שלא מזכירה (כמעט) שום פרויקט אחר. אבל איכשהו האחים דאפר עמדו במשימה בגבורה והצליחו לסגור את הסיפור של הסדרה עם מה שניתן להגדיר כאחת מסצנות הסיום הטובות ביותר בכל הזמנים. היא אולי לא מפוצצת ומלאה באקשן, ואני יודע שחלק לא קטן מהקהל גם טוען שהדרך אל עבר אותה סצנת סיום הייתה קצת עקומה (למרות שאני לא מסכים איתו בכלל), אבל היא כן מלאה באינסוף מחשבה ובעיקר ברגש, מה שהופך אותה לסיום עצוב-מתוק ומדויק מאוד, שסוגר את הסיפור של הסדרה בצורה נפלאה (וגם על הדרך הופך לשיא הרגשי העוצמתי ביותר של הסדרה). הסצנה הנפלאה הזו מצליחה לעשות לא מעט רפרנסים לעונות הקודמות (ובמיוחד לעונה הראשונה ולסצנת הפתיחה שלה), תוך כדי שהיא סוגרת את הסיפור הכולל של חבורת הילדים המשונה כקבוצה, אבל גם מספקת לכל אחד ואחד מהם סוף אישי ופואטי משלו, שמתאים לכל אחת מהדמויות השונות כמו כפפה ליד. בדיוק כמו הסצנה הקודמת במדרג, גם את הסצנה הזו אפשר לפרק במשך שעות לגורמים שונים ולנתח מה הופך אותה לסיום המושלם, אבל השורה התחתונה היא שאי אפשר להישאר אדישים כשצופים בה, וגם היום, יותר מחודש אחרי שצפיתי בה לראשונה, אני לא מפסיק לחשוב עליה, ולא מסוגל לצפות בה בלי דמעות בעיניים.
שנייה לפני שנצלול אל המקום הראשון (והלא מאוד מפתיע), אנחנו נעשה הפוגה קטנה ונשתף את התוצאות שלכם, הקהל שבחר את הרגעים הגדולים שלו מהסדרה. הבחירה שלכם הייתה מעניינת במיוחד, שכן למרות שעל מרבית הרגעים הגדולים הסכמתם איתנו, היו כמה רגעים שלא הסכמנו עליהם או לחלופין כמה ששינו את המיקום שלהם.
אז בלי יותר מדי עיכובים, הנה התוצאות המלאות של הבחירה שלכם:
מקום 10 - אילבן הופכת את המשאית (עונה 1 פרק 7)
מקום 9 - מונטאז׳ הקרב לצלילי קייט בוש (עונה 4 פרק 9)
מקום 8 - סוזי ודסטין הסיפור שאינו נגמר (עונה 3 פרק 8)
מקום 7 - אילבן הורגת את הדמגורגן בבית ספר (עונה 1 פרק 8)
מקום 6 - סצנת סיום הסדרה ומשחק המבוכים ודרקונים האחרון (עונה 5 פרק 8)
מקום 5 - אדי מנגן מאסטר אוף פאפטס באפסייד דאון (עונה 4 פרק 9)
מקום 4 - ויל מתקשר עם ג׳ויס בעזרת האורות (עונה 1 פרק 3)
מקום 3 - ויל מקבל כוחות ורואה פלאשבקים מעברו (עונה 5 פרק 4)
מקום 2 - הרקע של וקנה/הנרי קריל והטבח במעבדת הוקינס (עונה 4 פרק 7)
מקום 1 - מקס מרחפת בבית הקברות לצלילי קייט בוש (עונה 4 פרק 4)
הבחירה הזו לא צריכה להפתיע אף אחד, שכן אין כמעט מעריץ או צופה אחד שלא יסכים עם העובדה שהסצנה המופתית של מקס המרחפת בבית הקברות היא הסצנה הטובה ביותר של ״דברים מוזרים״. הסצנה הזו היא רגע טלוויזיוני חסר תקדים ומרהיב ביופיו, שמצליח להציג את כל הטוב של הסדרה בצורה הטהורה והמזוקקת ביותר שניתן להעלות על הדעת. השילוב של כתיבה חדה ומדויקת, יחד עם משחק מדהים של כל הקאסט (אבל במיוחד של סיידי סינק וג׳יימי קאמפל באוור), בימוי אדיר ומרשים ביופיו, שהרבה יותר מתאים למדיום הקולנועי מאשר הטלוויזיוני, ואחד השימושים הטובים ביותר בפסקול בסדרה עם השיר Running Up That Hill, יצר שיא אפי ורגשי שדחף את הסדרה לקיצון והוציא ממנה את הטוב ביותר שאפשר בכל מובן אפשרי. למעשה, הרגע הזה היה רגע כל כך מונומנטלי ומיוחד במינו עד כדי כך שהוא הצליח לפרוץ את גבולות הסדרה, ולהשפיע על העולם האמיתי, כאשר השיר המפורסם של קייט בוש נכנס לראש רשימות ההשמעות למשך שבועות ארוכים. הסצנה הזו היא לא רק הסצנה הטובה ביותר של ״דברים מוזרים״, אלא גם אחת הסצנות הטובות ביותר בטלוויזיה המודרנית, ואני בטוח שגם בעוד 30 או 40 שנה ידברו עליה בתור ייצוג מופתי ומרהיב של הטלוויזיה של ימינו.
ו.. זהו! בכך נגמר המדרג שלנו להפעם.
מוזמנים לספר לנו בתגובות מה אתם חשבתם, האם הסכמתם עם המדרג שלנו או שדווקא פחות? ואיך היה ראה המדרג האישי שלכם!
הוסף תגובה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
