הסדרה החדשה של HBO לוקחת את העולם הקולנועי שהוכר לנו בעיבוד המודרני של סרטי ״זה״ ומרחיבה אותו לעולם שלם מלא באפלה, במוזרויות ובאימה שקדמה שנים רבות לעלילה המוכרת לנו. האם הבאת מותג האימה הפופולרי אל אולפן ההפקה הטלוויזיוני האיכותי תצליח להפיק ממנו אימה יוצאת דופן?
הוסף תגובה
“חיוך זה משהו מיוחד.”
כך נפתח כל פרק בסדרת האימה החדשה של HBO Max, כשהמשפט לקוח מתוך הפתיח של הסדרה שאליו מתלווה בכל פרק מחדש השיר "A Smile and a Ribbon" משנת 1956. שיר הילדים המצמרר והקריפי הזה הוא רק סימן מקדים למה שמחכה לנו, כשיוצרי הסדרה החליטו להחזיר אותנו פעם נוספת לעיירה דרי. תזכורת קצרה למי שפחות זוכר או מכיר: בשנת 2017 (בתזמון משוגע של 27 שנה בין הסרט המקורי לרימייק) יצא לבתי הקולנוע בהפצת האחים וורנר רימייק לסרט האימה ״זה״, שמציג את אחד הסיפורים המפחידים והטובים ביותר שכתב מאסטר האימה - סטיבן קינג.
על הרימייק היה אמון הבמאי אנדי מוסקייטי (״הפלאש״). ואילו לנעליו של פניווייז הליצן המרקד לוהק ביל סקארסגארד המוכשר (והבן של...), שמאותו הרגע הפך לסחורה מאוד אבל מאוד מבוקשת בהוליווד. הודות לעבודת בימוי מוצלחת, כתיבה טובה וקאסט של כוכבים צעירים לצד סקארגרד, הפך ״זה״ לסרט האימה המצליח ביותר בכל הזמנים. הוא גרר אחריו גם סרט המשך (המבוסס על ספרו של קינג גם הוא), אם כי החלק השני של הסיפור קיבל ביקורות פושרות יחסית. מעריציו של קינג רק חיכו לרגע בו יתאפשר להם לבקר בדרי שוב, ו-6 שנים אחרי יציאת הסרט 'זה: חלק 2', זה סוף סוף קרה.
העונה הראשונה של ״זה: ברוכים הבאים לדרי״ מתרחשת בשנת 1962, וזה כמובן לא מקרי בכלל. בספרו של סטיבן קינג, ״זה״, העלילה מתמקדת בחבורת נערים מנודים המתגוררים בעיירה דרי המוצאים את עצמם נרדפים על ידי ישות שמנצלת את הפחדים הגדולים ביותר של קורבנותיה בזמן שצדה אותם. הישות הזו תופסת צורות רבות, ובעיקר את זו של הליצן האימתני פניווייז, במטרה לתפוס את הקורבנות האהובים עליה ביותר - ילדים. היא גם חוזרת לתקוף בעיירה כל 27 שנים, וזו בדיוק הסיבה שבגללה ״ברוכים הבאים לדרי״ מתרחשת בשנה הזו. לפי היוצרים, היא משמשת כפריקוול לסרט המקורי.
אך האם ה-״קאמבק״ הזה ל-1962 מצליח להעמיק את המיתולוגיה של דרי, או שהוא נתקע עמוק מדי בצל הענקי של פניווייז? התשובה, למרבה השמחה וההפתעה כאחד, היא שהקאמבק של העולם של ״זה״ הוא אחד מתכני האימה הטובים ביותר, אם לא הטוב ביותר, שיצאו בשנים האחרונות. יוצרי הסדרה הצליחו לנווט בחוכמה בין הרצון לחדש לבין הכבוד הנדרש למקור, עד לטוויסטים שומטי לסת. במקום להתמקד אך ורק בעוד סבב של פחדים בכיכובו של הליצן האימתני, ״ברוכים הבאים לדרי״ בוחרת להציב את העיירה עצמה במרכז הבמה ואת הדמויות השונות. בעוד שבסרט המקורי, ״זה״, המיקוד היה על ״מועדון הלוזרים״ ובמאבק הברור שלהם נגד הישות העל-טבעית, ב-״זה: ברוכים הבאים לדרי״ הדגש עבר לשורשי העיר, למיתולוגיה העמוקה של הישות, ובעיקר לתובנה המצמררת שהרוע יכול להיות גם אנושי.
עלילת העונה הראשונה, כאמור, מתרחשת בשנת 1962, ובמרכזה עומדת משפחת הנלון. המשפחה מגיעה לעיירה כחלק מפרויקט צבאי סודי, בו הוצב אב המשפחה לירוי הנלון בעקבות היעלמות מסתורית של נער מקומי. עם הגעתה של משפחת הנלון לדרי, וויל, בנו של לירוי (ואבא של מייק מהסרט המקורי) מתחיל עד מהרה להיחשף לשורה של תופעות מסתוריות וטרגדיות שמשתלטות על המקום. סדרת האירועים המצמררת קושרת אותו לחבורת נערים מקומיים, אשר כולם נרדפים אחר הישות האימתנית שאוחזת בציפורניה בעיירה.
עד כה, זה אולי נשמע כמו סיפור אימה רגיל. אבל כפי שכבר ציינתי, ״ברוכים הבאים לדריי״ היא הרבה מעבר לכך. כל סיפור אימה טוב תלוי בלב הפועם שלו. וגם הפעם, הקאסט הצעיר של הסדרה הוא זה שנושא את המורכבות הרגשית של המסע המצמרר על כתפיו. אחד הדברים שהכי אהבתי בסרטי ״זה״ המקוריים הייתה היכולת של הבמאי אנדי מוסקייטי לביים בצורה כל כך טובה שחקנים צעירים ולהוציא מהם יכולות משחק מרשימות במיוחד. גם בפרויקט הזה, מוסקייטי ושאר הבמאים של הסדרה מצליחים בצורה נהדרת להביא לידי ביטוי את הכישרון של הנערים שלוהקו בקפידה לסדרה.
הקאסט הראשי של הסדרה כמעט כולו מורכב מנערים בגילאי 12 עד 16, ובמרכזם השחקנים: קלרה סטאק (המוכרת מהופעתה הקצרה כקייט בישופ הצעירה בסדרה 'הוקאיי'), בלייק קמרון ג'יימס, אריאן ס. קרטאיה, אמנדה כריסטין ומטילדה לולר. אף שמדובר בשמות פחות מוכרים יחסית, עם עבר מועט בסרטים וסדרות, הם מצליחים לספק הופעות זכורות ומרשימות במיוחד. יכולת המשחק שלהם מעמידה רף גבוה לז'אנר האימה ולשחקני טלוויזיה צעירים בפרט.
בניגוד לפורמט הקולנועי המוגבל בזמן, הפורמט הטלוויזיוני עושה חסד מטורף עם חומר המקור ואני יכול להגיד לכם בלב שלם שלפתח סדרה המתמקדת בהיסטוריה של ״זה״ ובעירייה הזו הייתה ההחלטה הכי טובה ש-HBO והאחים וורנר עשו בשנים האחרונות. הפורמט הטלוויזיוני מאפשר מרחב תמרון רב להעניק לדמויות, ובפרט לדמויות הילדים, עומק יוצא דופן. ניתן להתחבר אליהם בקלות, להבין את העבר, החששות והפחדים שלהם בצורה שבאמת מעוררת הזדהות לצד ההרחבה, מספקת התעמקות נוספת ב-׳זה׳ ומציגה מגוון צורות פחד שלא יכולנו לראות בסרטים עקב שיקולי זמן ותקציב.
בעוד שבסרט ״זה״ דמותו של בילי הייתה המנהיג הבלתי מעורער של ״מועדון הלוזרים״, כאן לא הכול שחור ולבן. קבוצת הנערים הנוכחית היא קבוצה שנקלעה בעל כורחה לשתף פעולה ולהפוך לחברים אחד של השני. מצב זה מעמיד אותם לא פעם במהלך הסדרה בסיטואציות קיצוניות, הדורשות מהם להכיר אחד את השנייה אפילו יותר, ומחזק את תחושת הקשר ההולך ונבנה מתוך כאב משותף. אל תטעו, גם הפעם מדובר בסדרה מפחידה, אלימה (אפילו יותר משני הסרטים) ומדממת. הפרק הרביעי בסדרה, לדוגמה, מכיל את אחת הסצנות הקשות לצפייה שיצא לי לצפות בהם בז'אנר האימה. נראה שהפעם לא ניתנו ליוצרים שום מגבלות; הם הרחיקו לכת ככל שיכלו עם האימה הטהורה, הפחד והגועל שאליו העיירה ופניווייז מסוגלים להגיע.
לצד קאסט הילדים, הסדרה גם בוחרת להתמקד בצורה מעמיקה במבוגרים בעיירה, ובמשפחת הנלון בפרט. לירוי הנלון (מגולם על ידי ג'ובן אדפו), שרלוט אשתו (טיילור פייג') ומדלין סטו המגלמת את אינגריד קרש המסתורית, הם המרכז לצד הילדים. הבחירה הזו לתת גם את נקודת המבט של התושבים המבוגרים של דריי על העיירה ועל דמותו של ״זה״ היא מצוינת ומעשירה את העולם שבנה קינג. היא נותנת מקום לדילמות חדשות: ההתמודדות של הורים עם פחדי ילדיהם, הניסיון לגדל אותם בתוך עיירה כה אכזרית ומלאת סודות והשאלה עד כמה המבוגרים הם בעצמם קורבנות של המחזוריות האלימה של דרי. נקודת מבט זו מעצימה את התמה המרכזית כי הרוע אינו רק בדמות פניוויז הליצן המרקד; הוא תופעה מושרשת בעיר, והמבוגרים הם חלק בלתי נפרד (ולפעמים אף האחראי) ליצירת האווירה המושחתת המזמנת אותו.
אבל מה שכל כך אהבתי בסדרה הזאת, מעבר לעובדה שהפורמט הטלוויזיוני עושה חסד גדול בהרבה עם המיתולוגיה של קינג (אף על פי שמדובר ביצירה מקורית המשמשת כפריקוול), היא העובדה שהיא לא מפחדת להעז, וזה מתבטא בשלוש החלטות מפתח. הסיבה הראשונה היא ההחלטה המודעת לא להציג את דמותו האייקונית של פניווייז הליצן המרקד (ביל סקארסגארד) עד לפרק החמישי של הסדרה. עם כמה שזה נשמע כמו החלטה שנובעת משיקולי תקציב, זה כל כך שווה את ההמתנה. הציפייה לדמותו של פניווייז והבנייה האיטית והמצטברת עד להופעה הדרמטית שלו בפרק החמישי היא פשוט מצוינת. האסטרטגיה הזו יוצרת אווירה של אימה גוברת ואי-וודאות. היא גם מאפשרת לנו לראות את הישות ״זה״ במגוון צורות שונות וחדשות שלא יצא לנו לפגוש במסגרת הסרטים, ובונה את המתח לקראת הרגע המיוחל בו יופיע סוף סוף הליצן האייקוני על המסך שלנו בסלון. במקום להתבסס על מופעי האימה המוכרים של ״זה״ בתור פניווייז, הסדרה מכריחה אותנו להכיר בפנים הרבות של הרוע בדרי גם של זה כישות וגם של העיירה עצמה.
אבל מהרגע שפניווייז סוף סוף מופיע, הוא גונב את ההצגה בכל סצנה וסצנה. ביל סקארסגארד הוכיח כבר בעבר ובסרטי ״זה״ בפרט כמה הוא שחקן מוכשר ומחונן, אבל חוסר ההגבלות שקיבלו היוצרים עם רמת האימה, ה-״גור״ והצורה שבה הם מספרים את הסיפור העונה, נותנים לסקארסגארד לזרוח בתור פניווייז ולהציג את ההופעה הטובה ביותר שלו על המסך עד היום. הדמות שלו מרגישה משוחררת, מסוכנת ועמוקה יותר מאי פעם, וממחישה עד כמה הפורמט הטלוויזיוני העשיר מאפשר לגעת בממדים הפסיכולוגיים והפיזיים של האימה בדרכים חדשות ומטרידות. ככל שהפרקים מתקדמים, כך גם רמת הטירוף של פניוויז מתקדמת, עד לפרק הסיום בו הוא מוצג בצורה המאיימת והמפחידה ביותר שראינו עד היום. כזו שגרמה לי להגיד בלב שלם שלביל סקארגרד מגיע את האמי בעונת הפרסים הקרובה. התהליך הזה לגמרי הופך את הסדרה ואת הדגש על מקורותיו של ״זה״ למספקים ומעניינים הרבה יותר.
ההחלטה השנייה שהופכת את הסדרה לנועזת והרבה יותר מסקרנת, היא ההחלטה האמנותית להפוך את יצירותיו השונות של קינג ליקום קולנועי וטלוויזיוני משותף. ״זה: ברוכים הבאים לדריי״ אינה רק פריקוול (ויש שיגידו אפילו סיקוול) לסיפורו של פניווייז ולאירועים שלפני ״זה״, אלא גשר מתוחכם שמחבר בין עיירות וישויות שונות ביצירות של קינג. היא מעזה לחבר בין הסיפורים השונים, בין אם מדובר ברפרנסים עדינים או ב-"איסטר אגז", ועד לשתילת דמות ממשית שלוקחת חלק בעלילת הסדרה. הדוגמה הבולטת ביותר היא דמותו של דיק האלורן המופיע גם בסרטים 'הניצוץ' ו-'דוקטור סליפ'. הכללתו של האלורן מאפשרת להבין שאירועי דרי אינם מקומיים, אלא חלק ממארג גדול יותר של כוחות על-טבעיים שמשפיעים על עולמו של קינג.
החיבור מתרחב מעבר לאימה העל-טבעית אל סיפורים מקורקעים יותר, כאשר כלא שאושאנק (בו מתרחש הספר והסרט ״חומות של תקווה״) משחק חלק אינטגרלי וחשוב לא פחות בעלילת הסדרה. קישור זה מראה שגם מקומות שנראים אנושיים לחלוטין, כמו בית כלא, עלולים להיות מושפעים ומזוהמים על ידי הרוע המיסטי של היקום הזה. החיבורים הקטנים והגדולים האלה ליצירותיו של קינג הופכים את הסדרה למעניינת יותר, ואת האופציות העתידיות לבלתי מוגבלות. הפעם האחרונה שמעריצי האימה קיבלו יקום קולנועי היה עם יקום ״לזמן את הרוע״, וכעת נראה שהאחים וורנר בונים יקום נוסף, על-טבעי ואף מרתק יותר, המבוסס ומקושר ליצירותיו השונות והרבות של סטיבן קינג. יקום כזה מבטיח עתיד שבו כל דמות מוכרת יכולה להופיע בכל רגע, וכל עיירה נידחת יכולה לשמש כקשר לסיפור גדול ומפחיד יותר של קינג.
מעבר להחלטות הנועזות בבימוי ובניית היקום המשותף, ״זה: ברוכים הבאים לדרי״ מפגינה ביטחון יוצא דופן באשר לעתידה. הסדרה משקיעה משאבים משמעותיים לא רק בסיפור המיידי של 1962, אלא גם בבניית התשתית לעונות הבאות.
היא אינה מפחדת לקפוץ אחורה בזמן כשצריך, ובכך היא מעניקה לנו הצצות נדירות אל מקורו של פניווייז הליצן, אל שורשיה של הישות ״זה״, ואל סיפורי רקע של דמויות משנה שמופיעות במהלך העונה וצפויות לחזור בעונות הבאות. חשיפת המקורות הללו במינון מדויק מעמיקה את המיתולוגיה מבלי להרוס את המסתורין, ומספקת למעריצים רגעי "אה-הא!" משמעותיים במהלך הסדרה כולה ובפרק האחרון במיוחד.
מבלי להכנס לספוילרים, הפרק האחרון הוא מופת של טלוויזיה וההוכחה ש-HBO עדיין מסוגלים לעשות טלוויזיה טובה ומתוחכמת.
היכולת הזו של הסדרה ללהטט בין העבר להווה (1962) במהלכה מעידה על חזון ברור של יוצריה. חזון זה קיבל אישור רשמי עוד לפני יציאת העונה הראשונה, כאשר HBO Max אישרו מראש שתי עונות נוספות. הבטחה זו מאששת שהצופים לא יצטרכו לחכות לאישור עתידי ומאפשרת ליוצרים לפתח עלילה ארוכה, מורכבת וסבלנית, כזו שמעמיקה את סיפורה של דרי הרבה מעבר למה שראינו בשני הסרטים. לסיכום, ״זה: ברוכים הבאים לדרי״ היא הרבה יותר מסתם פריקוול שנועד לרכוב על המותג; זוהי הצהרת כוונות אמנותית ומצוינת שמצדיקה את קיומה מעבר לחיבור האייקוני שלה לסרטי ״זה״ ולספריו של סטיבן קינג, והופכת לאחד העיבודים (הרופפים אמנם) הטובים ביותר שנעשו לסיפור של סטיבן קינג אי פעם.
הסדרה מצליחה לנווט בין הציפיות הגבוהות לבין הצורך לחדש. ההתמקדות בעיירה דריי כיישות מושחתת בפני עצמה, העומק שניתן לדמויות השונות הודות לקאסט הצעיר והמוכשר, וכן הדגש על סיפורי הרקע של הדמויות המבוגרות, יוצרים כולם חווית אימה עשירה ורב-שכבתית. החלטות ההפקה הנועזות, כמו דחיית הופעתו של פניווייז והפיכת הסדרה לחלק אינטגרלי מיקום קינג משותף המלא ברפרנסים, לא רק מעשירות את הצפייה, אלא גם מבטיחות פוטנציאל עצום לעתיד. התוצאה היא סדרת אימה שאינה מתפשרת. היא אלימה, מדממת ומפחידה, אך יחד עם זאת אינטליגנטית, עמוקה ומרגשת. זוהי פשוט סדרת מצוינת שמשמשת גם כמחווה ראויה לסיפורי האימה של קינג, המראה כי הפורמט הטלוויזיוני באמת עושה חסד גדול עם רוח יצירותיו. בשורה התחתונה: חובבי סטיבן קינג ואימה טובה ימצאו ב-״זה: ברוכים הבאים לדרי״ את סדרת האימה המצוינת והטובה ביותר של השנים האחרונות. אם יש לכם לב חזק ואתם מוכנים לחכות בסבלנות, הטיול הזה לדרי הוא יצירת מופת שהיא לגמרי חובת צפייה.
ציון שלנו:
מצוין
הטוב
פסק הדין
אם יש לכם לב חזק ואתם מוכנים לחכות בסבלנות, הטיול הזה לדרי הוא יצירת מופת שהיא לגמרי חובת צפייה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.