גם בעונה החמישית שלה ״סוסים איטיים״ ממשיכה להראות עקביות עיקשת. לטובה ולרעה
לאט לאט וביציבות, אפל מייצבת את שירות הסטרימינג שלה בראש רשימת שירותי הסטרימינג האיכותיים ביותר. עם רפרטואר סדרות כמו "ניתוק" ו"טד לאסו" אפשר להגיד ש"תוכנית הבוקר" שפעם הייתה סדרת הדגל של אפל עם שחקנים כמו סטיב קארל, ריס וויטרספון וג'ניפר אניסטון, עלולה להיחשב היום בטעות לחוליה החלשה (ועדיין להתעלות על הסדרות המתחרות בשוק). מי היה מאמין לפני שש שנים, כשהיא רק עלתה והתחילה שנות יצירה שהמשתווה הנוכחית להן, היא כנראה רק HBO?
אחת הסדרות השקטות יותר של אפל, כזאת שלא מייצרת יותר מדי פרסים, אבל בעלת קהל יציב שרק גדל בין עונה לעונה היא ״סוסים איטיים״. עם דיאלוגים חדים, הומור בריטי ודמויות שמתחשק לעזור להן בפעולות הבסיסיות ביותר של החיים, מצליחה להתייצב בראש המצעדים העולמיים של אפל כל פעם שעולה עונה חדשה. אני לא רוצה להתיימר לחזות את העתיד אבל אני מאמינה שגם העונה החמישית תתקבל באותה אהדה.
יצא לי לחשוב על מה שגורם לאנשים לחזור אליה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהעלילה המרכזית בין עונה לעונה הופכת למופרכת יותר. אני אפילו אפריז ואגיד שגם העונה, העלילה היא נקודת התורפה של הסדרה. על כל זה ניתן להוסיף גם את העובדה שהאקשן כמעט מצועצע לעומת סדרות אחרות שעולות במקביל, והרציונל של הדמויות כמעט מופרך לחלוטין במיוחד כאשר חלק מאותן הדמויות אמורות להיות סוכני הביון הטובים ביותר של ה-MI5, ואין שום סיבה שהן יהיו כל כך גרועות בעבודה שלהן.
אז מה בכל זאת גורם לאנשים לחזור אל הסדרה? הנוסחה הפשוטה של "סוסים איטיים" שפשוט עובדת. בסופו של דבר מדובר בחבורה של "לא יוצלחים" שמצד אחד אי אפשר לפטר אותם אבל מצד שני לא מתאימים מספיק בשביל להיות במרכז האקשן של סוכנות הביון, ממודרים לבניין מוזנח בשביל לבצע עבודות משרד זניחות, ואלו דמויות שתמיד כיף לראות. העובדה שהן נמצאות תחת הפיקוד של ג'קסון לאמב אחד מסוכני העבר הטובים ביותר (גארי אולדמן), שפשוט רוצה לסיים את הקריירה שלו בשתיית יתר, עישון ושקט יחסי, רק מוסיפה לדינמיקה ולכיף שבעניין. לאמב כמובן לא מצליח לקבל את השקט הזה, כשאר עונה אחר עונה הנטייה של הסוכנים שלו להסתבך בצרות הכי צרורות שהממלכה המאוחדת נתקלה בהן, שואבת אותו לכאוס שיוצר דיסוננס משעשע מאוד וכיפי לצפייה בין הרצוי למצוי. כל זה כמובן יוצר רצף ארועים ואסונות כל כך מהירים וחברי תקדים, עד כדי כך שזר שיעשה בינג' על הסדרה, עלול בטעות לחשוב שבריטניה חווה את הצרות של מזרח התיכון על סטרואידים.
רבות כבר דובר ועוד ידובר על גארי אולדמן, אבל אני לא מסוגלת להבין איך אחרי ארבע עונות הוא לא לקח אף פסלון, באף טקס נחשב על התפקיד שלו בתור ג'קסון לאמב. לא בגלובוס הזהב ולא באמי הוא הוערך על הדרך המופתית בה הוא מגלם את הדמות המורכבת הזאת, עם השיער השמנוני, החור בגרב, והמרירות המתפרצת. אולמן עד כדי כך אייקוני ופנטסטי בתפקידו, שאני לא מצליחה לחשוב על אף שחקן אחר שמסוגל לגלם אותו. הוא הצליח לייצר אצלי קשת רחבה של תחושות במהלך העונה, כאשר בחלק מהפרקים התחשק לי לנער אותו כל-כך חזק (כמו בכל עונה) וברגעים אחרים (ובעיקר ברגע מסוים) לחבק אותו חזק ובדיוק כמו קת'רין (ססקיה ריבס), המזכירה שלו, לנסות למנוע ממנו גישה לסיגריות (החיבוק כמובן היה מלווה בלפחות חצי שעה של מקלחת במים רותחים, אז מזל שזה חיבוק תאורטי).
לשמחתי, ולשם שינוי היוצרים הבינו שנוסחת "ריבר (ג'ק לאודן) נוסע לכפר נידח, מסתבך עם עבריינים מקומיים שמתכננים להקריס את לונדון", לא יכולה לעבוד גם בעונה החמישית. יש גבול גם לעקביות של הסדרה. אז הפעם מי שזקוק להצלה מעצמו הוא איש המחשבים הסליזי להחריד רודי הו (כריסטופר צ'ונג הנהדר). במשך ארבע עונות הסתכלנו עליו בגועל מהול בחוסר הבנה לגבי למה הוא עדיין מוחזק בסוכנות. כל פעם קיבלנו את הכישורים שלו ברגעים קטנים, שהגיעו עם רעד של גועל בגלל האופי הבאמת לא ניתן להכלה שלו. חוסר המודעות עם הנרקסיזם המתפרץ הפכו אותו לדמות המושלמת בשביל ההסתבכות הנוכחית, ובזמן שריבר מקבל פחות במה לשם שינוי בשביל להתמודד עם המשברים שהעונה הקודמת הנחיתה עליו, דמויות אחרות יכולות לזהור.
אם כבר אנחנו מדברים על ריבר, הוא הדמות הפחות רציונלית בעונה. בסדרה שמתבססת על דיאלוגים חדים כתער, ודמויות שחזקות יותר מהעלילה המרכזית, ריבר שביחד עם לאמב אמור היה להיות אחת הדמויות המרכזיות, מתהלך כמו עלה נידף ברוח. דמות שפעם הייתה כריזמטית עם כי מגוחכת, לא מוצאת את עצמה. מתחילת הסדרה הוא מתמודד עם הבעיות המשפחתיות שלו ובעונה הקודמת קיבלנו את אבא שלו מנסה להתנקש בו בזמן שהאיש שגידל אותו, המודל שלו לחיקוי, לאט לאט מאבד את עצמו לדמנציה. רגעים שאמורים להיות רגישים ועדינים מתפספסים בדמות של ריבר בעונה הזאת וחבל. כולם כל הזמן מדברים על כמה שהוא צריך לטפל בעצמו ולהתמקד במשפחה שלו, אבל זה משהו שפשוט נמצא באוויר, כאילו יש החלטה לרקוד סביב זה במקום לטפל בשורש הבעיה. אותו שורש הוא כמובן ריבר ויכולות ההדחקה שלו. יש שיגידו שזה חינני ומסתדר עם הדמות, בעיניי זה הפך אותו העונה מדמות מרכזית, לדמות שהייתי מסתדרת גם בלעדיה.
את שירלי לעומת זאת אנחנו מקבלים מצולקת מהמוות המורכב בסוף העונה הקודמת. בזמן שבשני הפרקים הראשונים אף אחד לא לוקח אותה ברצינות, למעט קת'רין, שבעיקר מתהלכת אחריה ברחובות לונדון בשביל לבדוק שהיא באמת לא יצאה מדעתה. בהמשך נגלה שגם כאן, לאמב אומר לסוכנים שלו דבר אחד ובמקביל מתנהל אחרת לגמרי.
עכשיו תראו, אני מהאסכולה שמתנגדת לחלוטין לעובדה שסדרות מקצרות את אורך העונות שלהן. מהסטנדרט של עשרים-ושניים פרקים כמו שהכרנו לפני עשור, עברנו לשישה-עשר פרקים די מהר, ואחרי כמה שנים הסטנדרט התייצב על עונה של עשרה פרקים. אבל היום אנחנו צריכים להגיד תודה על עונה עם שמונה פרקים, שנחשבת לארוכה. אנחנו מקבלים סדרות שכל-כך רצות בעלילה שעד שהתחלנו להתחבר לדמויות הראשיות, הסדרה נגמרה ומשום מה צריך לחכות שנתיים (במקרה הטוב) לעונה חדשה. יאמר להגנת "סוסים איטיים" שהבריטים כבר שנים מתנהלים ככה, גם כש-CW בזמנו הציבו סטנדרט של סדרות ארוכות להחריד. "סוסים איטיים" באמת מציגה מהעונה הראשונה שלה על שישה פרקים, לא פחות ולא יותר. חלק מהפרקים באורך של שעה, חלק באורך של פחות מארבעים דקות והיא מהבודדות שאפשר להגיד בביטחון שהאורך מחמיא לה. הדמויות מדברות בעד עצמן. הן לא מסתתרות בטקסטים מיותרים והעלילה, שכאמור היא תמיד הצד הפחות חזק של הסיפור, מצליחה לבנות את עצמה ולהיסגר בלי אף חוט פרום עד סוף הפרק השישי. כל פעם מחדש. אף אחד לא מותח אותנו שלא לצורך ולכל שיחה יש מטרה. אז אם כבר בחרו בהוליווד לקצר עונות, שיקצרו אותן בדיוק ככה, כשאני לא לומדת את האופי של הדמות הראשית ארבע דקות לפני שהסדרה נגמרת.
אבל אם בכל זאת ננסה לרגע להתמקד בעלילה של העונה החמישית קיבלנו גם הפעם טרור (מצועצע קלות אם להסתכל עליו בעיניים ציניות של ישראלית). ניתן רק להעריך אותם על זה שהם לא משחקים בפוליטיקלי קורקט ומתעלמים מקיומו של מזרח התיכון כנפץ טרור שמשפיע על אירופה. אבל גם בעונה הזו כמו בכל העונות הקודמות, לא ניתן שלא לגלגל עיניים אל עבר הדמויות מהפארק, שאמורות לייצג את הסוכנים והסוכנות הטובות ביותר שיש לשרותי הביון הבריטיים להציע. למדנו בעונה הקודמת מי המפקד הנוכחי וכבר אז גילינו שמדובר בדמות מגוחכת להפליא, קריקטורית כמעט. כאילו אין אף אזרח בריטי שמסוגל לבצע עבודת ביון ברמה הכי פשוטה שלה. הדמויות בפארק, שמייצגות את הסוכנים שמתנשאים על הדמויות הראשיות, פשוט מתנהלות בצורה ביזארית. אף אחד שם לא מתפקד עד שמי שנחשבים למנודים, הפחות טובים, עושים את העבודה.
מה שמוביל לאותה שאלה שנשאלת גם אחרי העונה החמישית, איך זה לא הפוך? איך דווקא הדמויות הפגומות להחריד שאנחנו עוקבים אחרי רובן כבר חמש עונות, הן אלה שהודחו מגדולתן, כשאנחנו רואים מהצד איך מתנהלים סוכני הביון "הטובים" של הMI5. על זה הסדרה לא עונה לנו בשום שלב וחבל. כי אם נתקן את סיפור המסגרת של כל עונה מאז העונה השלישית, הסדרה הייתה כמעט נטולת פגמים.
אני בעיקר חושבת ש-"סוסים איטיים" עושה מה שסדרות אחרות מפחדות לעשות- היא שומרת על עקביות. העונה החמישית מציגה עוד מאותו הדבר וכבר לפני שהיא עלתה, היא חודשה לעונה שביעית. לא שישית, שביעית, בדיוק בגלל זה. לפעמים אני לא מחפשת מופת טלוויזיוני עם רגעי אקשן שלא מאפשרים לי לנשום כראוי, עם עליות ומורדות שמאיצות את פעימות הלב. לפעמים אני רוצה לנקות את הראש כשאני יודעת בדיוק מה אני הולכת לקבל בדיאלוגים, ברגעי השיא וברגעי השפל. התוצאה הסופית של זה, גם אם צפויה מאוד, כשהיא מבוצעת ככה- היא תמיד נהדרת.
ציון שלנו:
טוב
הטוב
הרע
פסק הדין
עוד מאותו הדבר ולשם שינוי זה בדיוק מה שרציתי
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
