קריטיקל רול חוזרת עם ״השלימזלים האדירים״ סדרת אנימציה חדשה, עם שם נורא. למרות זאת, מדובר בסדרה בוגרת יותר ואפלה יותר שמציגה עולם פנטזיה עשיר ומסקרן במיוחד. רק חבל שהיא לא מצליחה לממש את מלוא הפוטנציאל.
“Face it, we're nobodies”
למרות שחבורת Critical Role התפרסמה בזכות קמפייני המבוכים ודרקונים המפורסמים שלה, אני בכלל הכרתי אותם בדרך אחרת לחלוטין. המפגש הראשון שלי עם אי אלו מחברי החבורה היה בזמן ששיחקתי לראשונה בסדרת משחקי The Last of Us המופתית, שם הכרתי לראשונה את אשלי ג'ונסון (אלי) ולורה ביילי (אבי), ומשם הדרך להיכרות עם שאר חברי החבורה ופרוייקטים נוספים בהם הם לוקחים חלק הייתה קצרה מאוד. הרגע שבו הכתרתי את עצמי מעריץ רשמי של החבורה היה בשנה שעברה שראיתי (וביקרתי) את הסדרה ״האגדה של ווקס מכינה״ המבוססת על קמפיין המבוכים ודרקונים הראשון שלהם שהייתה מרהיבה בכל קנה מידה אפשרי. ברקע הצפייה שלי בסדרה הזו שמעתי שהחבורה עובדת על סדרת אנימציה נוספת עם אמאזון שתבוסס על קמפיין המבוכים ודרקונים השני שלהם בשם The Mighty Nein (שרק אלוהים יודע מי אישר את התרגום העברי ל"השלימזלים האדירים"), ושעל פי כל הסממנים היא אמורה להיות טובה יותר, בוגרת יותר ובעיקר מסקרנת יותר. כמעט שנה לאחר מכן, ואחרי מסע עיקש להתחמק מספוילרים אודות הקמפיין ככל הניתן (וגם פאנל אחד וגדוש בקומיקון האחרון), מצאתי את עצמי מתיישב לצפות בפרקי הסדרה כשאני לא יודע דבר וחצי דבר אודות העלילה שלה. מרוגש ועם ציפיות בשמיים צפיתי בשקיקה בכל פרקי העונה הראשונה רק כדי לגלות שלמרות שהיא סדרה איכותית ומהנה ביותר, יש לה בעיה מרכזית אחת שמונעת ממנה להתעלות (לפחות כרגע) על הסדרה הקודמת לה.
כדי להבין מה היא אותה בעיה ולמה היא פוגעת בעונה הראשונה של הסדרה, צריך להתחיל קודם כל ממה שהיא עושה מצויין, ויש לא מעט אלמנטים שכאלו. בראש אותה רשימת אלמנטים עומדים להם יחדיו בניית העולם הנהדרת וכתיבת הדמויות המופתית, שהם לגמרי גולת הכותרת של הסדרה. בניגוד ל-״אגדה של ווקס מכינה״ הסיפור הזה הרבה יותר בוגר, אפל, קודר ומלא בפוליטיקה, מה שמצריך הרבה יותר חשיבה, בנייה והצגה של העולם והקבוצות השונות שחברות בו, ולשמחתי זו משימה שהסדרה צולחת ובגדול. העולם מרגיש הרבה יותר מלא וגדוש בדמויות וקבוצות שונות שמנסות להסיט את האינטרסים השונים לכיוונם, אבל בו זמנית גם לא מסובך או מסועף מדי כך שיחסית קל לשמור על קשב וריכוז ולעקוב אחרי כל מה שקורה, מה שבהחלט תורם מאוד לתחושה הבוגרת שהסדרה מנסה ומצליחה לשדר מהרגע הראשון שלה.
מעבר לכך, (וגם כן בשונה מ-״האגדה של ווקס מכינה״) הסדרה לא מתחילה כשהדמויות השונות מאוחדות ומגובשות לכדי חבורה אחת, אלא כשהן מפוזרות ברחבי היבשת, ובקושי מכירות אחת את השנייה. הבחירה הזו עובדת מאוד לטובתה של הסדרה, שכן אנחנו לומדים להכיר את העולם והנפשות הפועלות בו ממבטן של הדמויות הראשיות, והעובדה שכל אחת מהן קשורה לקבוצה ואלמנט אחר של העולם המסועף שמוצג לנו במהלך העונה גרמה לי לא רק לעקוב בקלות יותר אחר הקשרים השונים שמוצגים במהלך הסדרה (ויש כאלו לא מעט), אלא גם לפתח אכפתיות ועניין כלפי רובם המוחלט, גם אם הם נמצאים בקצוות שונים של הסקאלה או אפילו אויבות אחת של השנייה.
אם כבר הזכרנו את הדמויות השונות, אז אי אפשר שלא לדבר על שבע הדמויות המרכזיות של הסדרה (שיחד מרכיבות את המייטי ניין), שהיו כתובות ומוצגות בצורה יוצאת מן הכלל. כבר מרגע ההצגה הראשוני של כל אחת מאותן דמויות היה לי ברור שמדובר בדמויות מורכבות, עמוקות ובעיקר מעוררות עניין, וככל שהסדרה התקדמה ונחשפתי לעוד ועוד צדדים של חברי החבורה, מצאתי את עצמי יותר ויותר נקשר אליהן, ויותר צמא לעוד מידע עליהן ועל הרקע שלהן. אבל מעבר לכך, ומעבר לעובדה שלכל אחת מהדמויות השונות יש סיפור אינדיבידואלי מרתק בפני עצמו, גולת הכותרת האמיתית בכתיבת הדמוית והתהליך שלהן היא הדינמיקה הקבוצתית והבנייה שלהם כחבורה אחת. אותה בחירה להתחיל את הסדרה כשכל הדמויות זרות אחת לשנייה ולראות איך הן לאט לאט מתגבשות לכדי קבוצה אחת, לא רק מאפשרת לנו להכיר את העולם לעומק יותר, אלא גם את הדמויות עצמן, והופכת את המסע שלהן להרבה יותר משמעותי ומרתק.
הכתיבה של הדמויות השונות והדינמיקה בין חברי הקבוצה הייתה מאוד מחושבת ומדוייקת ואיפשרה לכל אחת מאותן שבע דמויות לתפוס את המקום הראוי להן בקבוצה, מבלי שהן ירגישו מיותרות או משעממות. סוג של פאזל או פסיפס אם תרצו לקרוא לזה ככה, וכשכל החלקים סוף סוף מתחברים נוצר פה שלם שהוא הרבה יותר גדול, מעניין ומרגש מסך כל חלקיו. יחד עם זאת ולמרות שאני באמת ובתמים מאמין שכל אחת מהדמויות הראשיות הייתה כתובה בצורה מופלאה, אין ספק שמי שהתבלטו מעל כולם היו דמויותיהן של נוט ושל ג'סטר שהיו כתובות ומבוצעות בצורה פנומנלית. הן הדמויות הכי מיוחדות וססגוניות שפגשנו במהלך הסדרה עד כה, והתהליך שהן עוברות יחד עם הצד הקומי (והמאוד שונה) שכל אחת מהן חושפת לאט לאט במהלך הסדרה הפכו אותן לשתי הדמויות שהכי נהנתי לראות על המסך, ואני כבר לא יכול לחכות לרגע שאראה אותן שוב.
את הדמויות הנהדרות הללו, והעולם המאוד מסועף ומסקרן הזה בחרו להציג בסדרה על גבי 8 פרקים באורך מלא של 45 דקות עד שעה, לעומת האורך של חצי שעה לפרק כמו בפרויקטים הקודמים של החבורה, וזה עובד נהדר. לא רק כי פרקים ארוכים יותר משמע עוד יותר תוכן שהצופים מקבלים בכל שבוע, אלא גם כי הסדרה מנצלת את הזמן הזה בצורה מקסימלית כדי להעמיק את תחושת הדרמה והרצינות שהיא מנסה להעביר לקהל (וזאת כאמור גם מבלי לוותר על הפן הקומי והנהדר שמבליח מדי פעם במהלך הפרקים). הפרקים הארוכים יותר מאפשרים לסדרה להציג הרבה יותר אירועים גרנדיוזים ואפים, ולבנות אותם בצורה שלא תרגיש חפוזה או מהירה מדי אלא דווקא מדויקת ביותר, ובכך למעשה לספק בכל אחד מהפרקים השונים סוג של שיא כזה או אחר (שלרוב גם מתעלה על השיא הקודם) מה שהצליח לשמור על הערנות והסקרנות שלי לאורך כל הסדרה. מעבר לכך, העובדה שהפרקים אורכים יותר מאפשרת הרבה יותר חופש לחקור את הדמויות השונות דרך עלילות משנה כאלו ואחרות ולא רק דרך הסיפור הראשי, מה שמציב את הדמויות השונות במגוון הרבה יותר רחב של סיטואציות ובכך מאפשר לנו לגלות ולחקור עליהן עוד יותר מלא מעט זוויות שונות.
אחרי כל השבחים האלו אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה הבעיה המרכזית שדיברתי עליה? איך אחרי שבמשך כמעט 1000 מילים רק סיפרתי עד כמה בניית העולם, הדמויות, ומבנה הפרקים עשויים וכתובים בצורה פנטסטית, אני יכול לטעון שיש לסדרה הזו בעיה ועוד בעיה גדולה? התשובה לשתי השאלות האלו נמצאת בכמות הפרקים של העונה. בסוף, ולמרות שאכן מדובר בפרקים ארוכים יותר ממה שהיינו רגילים לקבל עד כה, אנחנו מקבלים בסך הכל 8 פרקים שיתפרשו על גבי 6 שבועות בלבד, ולצערי זה לא מספיק כדי למצות את הפוטנציאל המלא של העונה. אל תטעו, אני לא חושב שהסדרה הייתה צריכה להסתיים תוך עונה אחת, ואני לבטח לא ציפיתי שכל הסודות יחשפו על ההתחלה (במיוחד בהתחשב שהעבודה על העונה השנייה כבר בעיצומה), אבל כן ציפיתי לקבל לצד אותה בניית עולם והצגת דמויות מופתית גם קצת יותר בשר והתקדמות בעלילה הראשית של הסדרה, מה שלצערי לא קורה כמעט בכלל. למעשה אני אפילו אטען ואגיד שהסיפור של העונה הראשונה מרגיש כל כך חלקי וחסר שכשאשר סיימתי לצפות בפרק השמיני והאחרון של העונה, הייתי בטוח שבאמאזון עובדים עלי ושלחו לי רק חצי (או אפילו שליש) מהעונה הראשונה לביקורת, ושיש עוד חצי שלם שאני לא חשוף אליו בשלב הזה. אבל אחרי חיפוש מהיר בגוגל ובו הבנתי שאלו אכן כל פרקי העונה, מצאתי את עצמי מאוכזב ולא בגלל שלא נהנתי מהעונה או מהסיפור, אלא כי הרגשתי שלא קיבלתי מספיק ממנו אלא רק אקספוזיציה בלבד (ובחלק מהמקרים אפילו בקושי את זה), שלא תתממש לכדי דבר עד לעונה השנייה שלה שתגיע אלינו לכל המוקדם בעוד שנה וחצי לפחות.
יחד עם זאת, ולמרות שאני בהחלט חושב שהיה מוטב אילו העונה הייתה ארוכה פי 2 לפחות, חשוב לי לציין שאני בהחלט מבין למה הסיפור מסופר כמו שהוא מסופר. הדרך בה הסיפור מועבר אל הצופים היא מיוחדת במינה, ומאוד הגיונית בהתחשב בעובדה שמדובר בעיבוד של קמפיין מבוכים ודרקונים, בו הבעיה של אורך ושל קצב עלילה פחות רלוונטים, ואני בטוח שכשיום יבוא ונוכל לראות את כל פרקי הסדרה ברצף, העונה הזו תעבור הרבה יותר חלק בגרון - אבל בשביל יריית פתיחה לסדרה שאמורה להחזיק את הקהל שנים קדימה, זה פשוט לא מספיק. הדרך הזו היא אמנם הסיבה העיקרית שאנחנו יכולים לחקור את העולם לרוחבו, אבל היא (יחד עם כמות הפרקים הקצרצרה) הובילה לכך שלא חקרנו אותו מספיק לעומק, ובקושי גירדנו את פני השטח. השילוב הבעייתי הזה מוביל גם לכך שמצד אחד יש אלמנטים ודמויות שמקבלים ספוטלייט הרבה יותר גדול ומשמעותי (כמו דמותו של כיילב למשל שאפילו מקבלת סוג של פרק ספיישל לעצמה), ואילו אלמנטים מרכזיים אחרים ודמויות מרכזיות אחרות (ברמה כזו שהן מופיעות ובגדול על רוב חומרי השיווק של הסדרה), מופיעות בקושי לשלוש דקות במהלך כל העונה. הדבר הזה מוביל לסוג של הבדלי מעמדות בתוך הסדרה, ולמרות שאין שום דמות או אלמנט שלא הצלחתי להתחבר אליהן אפילו קצת, היו כאלו שהתחברתי אליהן הרבה אבל הרבה יותר, והייתי שמח אילו הייתי מרגיש ככה כלפי כל הסדרה כולה.
למרות שכאמור מצאתי את עצמי מתחבר אל כל אחת מהדמויות השונות ברמה ובצורה כזו או אחרת, אין ספק שעבודת הדיבוב של הדמויות השונות הייתה עשויה מעולה. זה לא צריך להפתיע אף אחד כאשר מדובר בחבורה הכשרונית שכבר הדגימה את יכולות הדיבוב שלה באינסוף פרוייקטים כאלו ואחרים, אבל זו כן נקודה שראוי לציין כשמתייחסים לקאסט המשני והמעולה של הסדרה. מעבר לחבורת קריטיקל רול הנהדרת שבה כל אחד מחבריה משחק את הדמות שגילם בקמפיין המקורי, בסדרה יש לא מעט דמויות משניות נוספות שמדובבות על ידי שחקנים לא קטנים בכלל (כמו מארק סטרונג למשל שמגלם את דמותו של הנבל המרכזי של העונה טרנט איקת'ון) שעשו עבודה פנטסטית והשתלבו עם חברי הקאסט הראשיים בצורה טבעית ביותר. הם לגמרי הצליחו להוסיף טעם לסדרה ואני אפילו אגדיל ואטען שהם השתמשו בכל מיני מבטאים או אלמנטים ווקאלים כאלו ואחרים כדי להעניק מן חספוס מיוחד לחלק מן הדמויות, שגם גרם לי לתהות לרגע אם אכן המדבב שרשום בקרדיטים הוא אותו המדבב, וגם הקנה לאותן הדמויות מעין פן אייקוני ומיוחד שמבדיל אותם מכל שאר התפקידים של אותו השחקן או השחקנית. אבל בכל זאת ולמרות שאני באמת ובתמים מאמין שהשחקנים המשניים עשו עבודה מעולה, אי אפשר להתכחש לעובדה שלורה ביילי (ג'סטר) וסם ריגל (נוט) היו הכוכבים האמיתיים של הסדרה. הדמויות של ג'סטר ונוט הן הדמויות הכי יחודיות מבחינה ויזואלית וטכנית, והם מצליחים להציג אותן ואת הסיפור שלהן בצורה הטובה ביותר שהיה ניתן להעלות על הדעת. מעבר לכך שהם מספקים תצוגת דיבוב מאוד שונה ויחודית משאר העבודות שלהן שלעיתים ממש מצליחה לטשטש את זהותם, הם גם מצליחים להעביר בצורה מדויקת את כל קשת הרגשות השונה בעזרתם קולם בלבד, ובכך לספק אינספור רגעים דרמתיים וקומיים כאחד שהפכו אותם ואת שתי הדמויות שלהן לדובדבן שבקצפת של העונה הזו.
אחת הבעיות הגדולות שלי עם פרויקטי האנימציה הקודמים של קריטיקל רול ובפרט עם העונות הראשונות של ״האגדה של ווקס מכינה״, הייתה האנימציה שלהן. היא אמנם לא הייתה גרועה או נוראית בשום צורה, אבל היא כן הרגישה קצת זולה מדי בחלקים מסוימים ובהתחשב בזה שבאותה התקופה התקיימו לצד העונות האלו גם פרוייקטים כמו סדרת סרטי "ממד העכביש" או העונה הראשונה של ״ארקיין״, לא יכולתי שלא להרים גבה לנוכח האנימציה הזו. לשמחתי בסדרה החדשה סטודיו האנימציה Titmouse השתפר פלאים וקפיצת הרמה גם בפן הויזואלי והאנימטורי של הסדרה מורגשת בהחלט. היא הרגישה הרבה יותר חלקה וטבעית לאורך העונה כולה, ובמיוחד בסצנות האקשן הגדולות והחשובות שלה (בסגנון שמאוד הזכיר לי את פרקי הסיום של ״בלתי מנוצח״ עונה 3), ונהנתי לצפות בה במיוחד גם מהבחינה הזו. יחד עם זאת, אני חושב שראוי לציין את העובדה שלמרות קפיצת המדרגה מבחינת האנימציה, היא עדיין לא אחידה ברמתה לאורך כל הסדרה. אמנם כשמדובר ברגעי השיא של הסדרה, היא אכן מצליחה להגיע לשיאים ויזואלים מאוד מאוד מרשימים, אבל בשאר הזמן היא יכולה להרגיש מעט בנאלית (אבל לא רעה), מה שיוצר עוד פן נוסף בו קיים סוג של הבדלי מעמדות בין פרקים או רגעים שונים במהלך העונה.
בפאנל האחרון שקיימו חבורת קריטיקל רול בקומיקון סן דייגו הם הבטיחו שהסדרה החדשה תהיה גדולה יותר, בוגרת יותר ואפלה יותר מכל מה שהכרנו, ואם לשפוט על פי העונה הראשונה שלה נראה שהם בהחלט מתכוונים לעמוד במילה שלהם. קפיצת המדרגה באנימציה (גם אם היא לא אחידה לאורך כל הסדרה), בניית העולם המסועף והמופלא הזה בצורה פשוטה וברורה, וכתיבת דמויות מיוחדת במינה שמוצגות על ידי קאסט מדבבים מוכשר בטירוף, מציגים לנו עונה ראשונה ומלאה בפוטנציאל. רק חבל שהעובדה שהיא כל כך קצרה ונגמרת בדיוק כשהאקשן מתחיל, גרמה לה להסתיים באקורד צורם ובעיקר בתחושה של סדרה ועולם מלא בפוטנציאל שעדיין לא התממש.
ציון שלנו:
טוב
פסק הדין
אני בטוח שהעונה הבאה תהיה טובה יותר. רק חבל שנצטרך לחכות שנתיים עד שהיא תגיע
הוסף תגובה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
