נראה שבשעה טובה העונה השנייה של ״פיסמייקר״ מגיעה אל החלק המעניין שלה. רק חבל שזה לקח לה כל כך הרבה זמן.
“I never wanted to , end up just like you. That ain't my kind of world" - Diemonds”
הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3
לפני שנתחיל בביקורת שלנו אנחנו צריכים לפתוח בהתנצלות על כך שלא עלתה ביקורת בשבוע שעבר. נכון, הבטחנו לכם ביקורת על כל פרק ופרק בעונה השנייה של ״פיסמייקר״, אבל לצערנו, בגלל כל מיני אילוצים שונים, נאלצנו לדחות את הביקורת של שבוע שעבר ולשלב אותה עם הביקורת של השבוע הנוכחי. מפה והלאה (במיוחד כשאנחנו כפסע מהחלק המעניין והחשוב ביותר בעונה הזו), זה לא יקרה יותר, אנחנו מבטיחים. אבל למרות זאת, ואם נהיה כנים ועם יד על הלב, נצטרך להודות שלא הרבה השתנה מאז שהתראינו פה לפני שבועיים, כאשר שוחרר הפרק השלישי בעונה. בביקורת שלנו לאותו הפרק לא רק הכתרנו אותו כפרק הטוב ביותר עד כה בעונה, בזכות איזון נכון, קצב מהודק ועלילה מרתקת במסגרת העולם המקביל שפיסמייקר מגיע אליו, אלא גם טענו שסוף סוף האקשן מתחיל להגיע והעלילה מתחילה להניע. בהתאם לכך, ציפינו שהעלילה תמשיך להתקדם באותו הקצב המהיר והטוב, אבל בפועל, מאז אותו פרק נפלא, קיבלנו עוד שני פרקים נוספים שאמנם לא היו פרקים חלשים, והיו בהם לא מעט רגעים עלילתיים חשובים ואיכותיים, אבל כשסיימנו לצפות בהם לא יכולנו שלא להרגיש כאילו אנחנו קצת רצים במקום.
אם נצטרך לשים את האצבע על שורש הבעיה שבגללה אנחנו מרגישים ככה, היא תהיה גלומה בעובדה שהסיפור של העונה הזו מתחיל להיות חזרתי ומאוד צפוי. כבר מהטריילר הראשון של העונה הזו היה לנו די ברור לאן העלילה הולכת להוביל בסופו של דבר, ואחרי הפרק השלישי כבר לא נותר מקום לספק, והיינו בטוחים לגמרי שאנחנו יודעים איך תיראה נקודת המפנה הגדולה והראשונה של העונה (ובהחלט צדקנו). נכון, הדמויות השונות היו צריכים לעבור עוד קצת דרך אחרי סוף הפרק השלישי כדי להגיע לשם, אבל בסופו של דבר ידענו לאן הדמויות השונות יגיעו, ומצאנו את עצמנו קצת מאוכזבים שלקח להן כל כך הרבה זמן להגיע לשם. לא משנה עד כמה נהנינו מהפיתוח העלילתי, ועד כמה מערכות היחסים השונות בין הדמויות הוצגו ונבנו בצורה מעולה (עוד על כך בהמשך), כאשר כמעט שלושה רבעים מהעונה הושקעו כדי להוביל אל עבר אותו אירוע מפנה גדול שאמור לסמן את סיום האקט הראשון של העלילה, אנחנו לא יכולים שלא להרגיש שקצת בזבזו לנו את הזמן. אנחנו לא יודעים האם הפתרון היה לשווק את הסדרה אחרת, כך שאותה נקודה תרגיש פחות צפויה, או קצת לקצר את האורך של החלק הזה ולשנות את המבנה של העונה, אבל בסופו של דבר אי אפשר לנתק מכל הכיף שהסדרה הזו מצליחה לייצר גם את העובדה שלקח לה כל כך הרבה זמן להגיע לפואנטה שהייתה ברורה לכולם כבר מזמן.
הדוגמה הכי טובה שאנחנו יכולים לתת לאותה תחושה של בזבוז זמן ותקיעות היא קו העלילה של איגלי והצייד רד ווילד הקדוש שהוצג לנו במהלך אותם הפרקים. אותו הקו עוקב אחרי יריבות משונה ומשעשעת בין אותו צייד שמגולם בצורה מופלאה על ידי מייקל רוקר (שכבר עבד עם גאן מספר פעמים בעבר ומוכר בעיקר בתור יונדו מטרילוגיית ״שומרי הגלקסיה״) לבין עוזרו הנאמן ביותר של פיסמייקר, אמנם היה מצחיק ומשעשע ביותר, אבל בסופו של דבר לא הייתה לו שום משמעות. לא איגלי ולא ווילד עברו איזשהו שינוי או תהליך משמעותי, והקו הזה גם לא יותר מדי השפיע על אירועים ודמויות נוספות, מה שגרם לו להיות מבודד כמעט לגמרי, ולהרגיש כמו סוג של פילר שנועד למתוח את החבל עוד קצת. זו אמנם אחלה מתיחה וזה לא קו עלילה שהיינו מוחקים לגמרי, כי הוא לחלוטין אחראי למספר לא מבוטל מהרגעים הקומיים הגדולים של העונה עד כה (בפרט בפרקים 4 ו-5), אבל כשמדובר בקו חסר כל תכלית אמיתית שמקבל זמן מסך רב ויקר מפז, כנראה שהיה מוטב אילו היו מקצצים אותו משמעותית ומוצאים חלופה אחרת ורלוונטית יותר, שהייתה מצליחה להניע את הסדרה קצת יותר מהר.
יחד עם זאת, לאותו קצב איטי ותחושת תקיעות יש יתרון אחד בולט במיוחד, והשימוש בו עשוי בצורה כל כך טובה עד כדי כך שהוא הופך את הבעיה הזו שבכל סדרה אחרת הייתה בעיה מהותית ביותר, לבעיה זניחה ושולית ביותר. היתרון הזה הוא כמות הזמן שמוקדת למערכות היחסים השונות במהלך העונה. מלבד מספר סצנות וקווי עלילה שטותיים שמספקים את הצד הקומי והפרוע יותר של העונה, מרבית זמן המסך שקיבלנו עד כה הושקע במערכות היחסים השונות בין הדמויות ופיתוח עמוק ביותר שלהן, מה שהופך את העונה הזו להרבה יותר עמוקה ומעניינת. אנחנו ממש יוצאים למסע עם כל אחת מהדמויות השונות, ואיכשהו, לא משנה עד כמה הן משניות, הן כולן מקבלות שדרוג שהופך אותן להרבה יותר מרתקות ומעוררות הזדהות. כפי שציינו בביקורות הקודמות, הדמויות שהכי מרוויחות מהנושא הן הדמויות של הרקורט ופיסמייקר, אבל מדי פעם מצטרפות אליהן דמויות נוספות שחולקות איתן את הספוטלייט ובפרקים האלו, זו הייתה דמותו של אקונמוס. אקונמוס שבעונה הראשונה (וגם בסרט ״יחידת המתאבדים״) היה בעיקר אתנחתא קומית ותו לא, מקבל שדרוג משמעותי במהלך העונה בכלל ובמהלך הפרקים האלו בפרט, והופך לדמות הרבה יותר משמעותית וחשובה. אנחנו מגלים צדדים נוספים וחשובים בדמותו של אקונמוס שהופכים אותו לא רק לדמות הרבה יותר מסקרנת ואיכותית, אלא גם לדמות הרבה יותר חשובה ומרכזית לעלילה ולחלק בלתי נפרד מהסיפור הכללי של העונה. להבדיל מהעונה הראשונה, דמותו של אקונמוס כתובה בצורה כזו שהיא הרבה יותר מעורבת ומשפיעה על הנעשה (במיוחד בשני הפרקים האלו), אבל בו זמנית עדיין מצליחה לשמר את מעמדה הנכון והראוי כדמות משנית, שלא משתלטת על הסדרה אלא משתלבת בה ומוסיפה לה נדבך חשוב ומשמעותי בהחלט.
מעבר לדמותו של אקונומוס ודמויותיהם של פיסמייקר והרקורט אשר עליהם (ועל השחקנים שלהם) הרחבנו לא מעט בביקורות הקודמות, עוד דמות, או ליתר דיוק שחקן שבולט לחיוב במהלך שני הפרקים האלו הוא פרנק גרילו שמגלם את דמותו של גנרל ריק פלאג האב. דמותו של פלאג האב הבליחה לחלקים קטנים במהלך שלושת הפרקים הקודמים, אבל בשני הפרקים הללו היא לוקחת חלק הרבה יותר גדול ומשמעותי שמצליח לממש את מלוא הפוטנציאל של פלאג וגרילו כאחד. ניכר שגרילו לא רק מבין את דמותו של פלאג היטב, אלא גם אוהב אותה מאוד, ובתצוגת המשחק שלו בשני הפרקים האלו הוא מצליח להפיח חיים באחת הדמויות המרתקות והמורכבות ביותר בעונה כולה בצורה הכי טובה שיכולנו לבקש. הוא מצליח להציג על המסך בצורה מושלמת את השילוב של תחושת האובדן והנקמה שהוא שרוי בה, ואיך היא משתלטת עליו לאט. הוא מצליח להיות אלים וזועם בסצנות מסוימות, אבל באחרות גם שקט ומרגש, וכזה שיודע ללחוץ על הנקודות הרגישות אצל אחרים. הוא מצליח לקלוט ולהעביר בצורה פנומנלית את הכוח והנחישות שעוטפים את הדמות, אבל גם את הטראומה והכאב שלו, ויוצר מהם שילוב מפעים במיוחד שמצליח ליצור ולהציג לנו דמות שגם אם אנחנו לא תמיד מסכימים עם המעשים שלה, אנחנו מבינים אותה ומזדהים איתה בכל שלב בדרך.
גאן אמנם צפוי לחזור אל כיסא הבמאי רק בפרק הבא, אבל אין ספק שהוא ידע את מי ראוי להציב בכיסא הבמאי בהעדרו, כי עבודת הבימוי ממשיכה להיות יוצאת מן הכלל גם בפרקים האלו. את שני הפרקים האלו ביימו פיטר סולט (פרק 4) ואלתיאה ג'ונס (פרק 5), שאמנם לא ביימו דברים יותר מידי מוכרים, אבל בכל זאת הצליחו לבצע את עבודתם נאמנה בשני הפרקים האלו. הסצנות הקומיות ומלאות האקשן של שני הפרקים האלו הוצגו בצורה נהדרת ומאוד מבדרת, אבל כאמור הלב האמיתי של שני הפרקים האלו היה הסצנות השקטות יותר, שהרחיבו והעמיקו את מערכות היחסים השונות שהוצגו לנו עד כה בעונה, וגם בהן השניים עשו עבודה נהדרת. אמנם חשוב לציין שלא היו בפרקים האלו איזו סצנה או רגע ויזואלי שהפיל אותנו מהרגליים כמו בפרקים 3 ו-1, אבל עדיין נהנינו מאוד מהפן הזה גם בפרקים האלו. הבימוי בשני הפרקים האלו הגיע לשיאו בתחילת פרק 5, כאשר במהלכו הוצגה סצנה ששילבה בין אותם רגעים מלאי אקשן לבין אותם רגעים מלאי דרמה ומשמעות, והשילוב הזה זלג גם לפן הוויזואלי של הסצנה שהתאים לו כמו כפפה ליד, והציג מעין שילוב של הטוב בשני העולמות שהצליח לשרת את הסצנה כמו שצריך בכל המובנים והצורות.
אנחנו יודעים שמתחילים להישמע כבר כמו תקליט שבור בשלב הזה, אבל זו לא אשמתנו שהמוזיקה משתבחת מפרק לפרק. גם בשני הפרקים האלו אותו פסקול ססגוני וצבעוני, שגדוש בשירי רוק קצביים, חוזר ובגדול ומוכיח פעם נוספת עד כמה גאן הוא אשף בכל מה שנוגע לפסקולים של סדרות וסרטים. בניגוד לתחושה הכללית שלנו משני הפרקים האלו, הפסקול דווקא בולט בעיקר בסצנות האקשן הקצביות והשונות (מה שלא מאוד מפתיע בהתחשב בסגנון השירים שמרכיבים אותו), והוא מצליח לקחת את הסצנות גם ככה מעולות האלו כשלעצמן ולהוסיף להן פן מוזיקלי קצבי ואדיר שמשדרג אותן בכמה רמות, והופך אותן לחגיגה מוזיקלית של ממש, וזה כמובן משהו שתמיד כיף לחזות בו.
כל מי שעקב או קרא קצת על העונה השנייה של ״פיסמייקר״ יודע שגאן תיאר את שלושת הפרקים האחרונים של העונה כ-״מטורפים ובעלי השלכות עצומות על ה-DCU״, ואם לשפוט על פי נקודת הסיום של הפרק החמישי קיים סיכוי לא מבוטל שהוא בהחלט צודק. נכון, לקח לנו הרבה יותר מידי זמן לנקודה הזו והמסע לא היה אחיד ברמתו (או בקצבו), אבל בסופו של דבר קיבלנו שני פרקים שמצליחים להיות מצחיקים ומטורפים מצד אחד ומלאי משמעות מהצד השני, ותוך כדי כך מצליחים גם להעמיק את הדמויות ומערכות היחסים השונות בעזרת תצוגת משחק מעולה של חברי הקאסט, בימוי נהדר ופסקול אדיר שגורם לנו להאמין שמפה והלאה הבלאגן סוף סוף יתחיל. והפעם באמת.
ציון שלנו:
טוב מאוד
פסק הדין
סיימנו עם המשחקים גאן. Let the show begin
הוסף תגובה
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
