הוסף תגובה
“Without you I′m still blind. Without you there's only silence now" - Still Pretending by First Signal”
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק שבע בעונה השנייה של ״פיסמייקר״
הביקורות הקודמות: פרק 1 פרק 2 פרק 3 פרקים 4+5 פרק 6
בין שלושת פרקי הסיום של העונה השנייה של ״פיסמייקר״, פרק 7 הצטייר כמעט כמו הכבשה השחורה של העונה, החל מהעובדה שהוא היחיד מתוך אותם שלושה פרקים שיוצר הסדרה ונשיא אולפני DC, ג'יימס גאן, לא ביים בעצמו, ועד העובדה שבניגוד לפרקים 6 ו-8 גאן והשחקנים השונים כמעט ולא התייחסו או שיבחו את הפרק. כל אלו גרמו לנו להאמין שלמרות שככל הנראה לא יהיה מדובר בפרק רע, הוא גם לא יהיה פרק מרהיב ומדהים כמו השניים האחרים. סוג של השקט שלפני הסערה בת 58 הדקות שתגיע אלינו בשבוע הבא, אם תרצו. על כך התווספו גם לא מעט רמזים וקריאות של גאן שטען שהעונה כולה ושלושת פרקים אלו בפרט, אמורים להוביל לסרט הגדול הבא שלו ״איש המחר״, (בו לקס לות'ר וסופרמן עתידים לשתף פעולה כנגד איום גדול יותר וחזק יותר). כל זה הניח משקל נוסף ודי גדול על כתפי אותם שלושה פרקים, ולא היינו בטוחים איך והאם הפרק השביעי יצליח להתמודד עם משקל זה. אבל איכשהו וכנגד כל הסיכויים, הפרק לא רק הצליח להתמודד עם אותו משקל עצום, אלא גם הצליח להתעלות על כל הציפיות שלנו וסיפק את מה שלחלוטין ניתן להכתיר כאחד הפרקים של העונה, אם לא הטוב ביותר שבהם עד כה.
אם הפרק הקודם הביא לכדי שיא את ההומור והטירוף של הסדרה, פרק זה (שאמנם מכיל בתוכו לא מעט בדיחות ורגעים מטורפים לא פחות) שם דגש חזק הרבה יותר על הפן הדרמטי והרציני של הסדרה, והופך עד מהרה למה שככל הנראה ניתן לכנות הפרק הדרמטי והרציני ביותר של הסדרה כולה עד עכשיו. המסע הרגשי והאישי של כמעט כל אחת ואחת מהדמויות השונות שהופיעו על המסך במהלך העונה מגיע לכדי שיא חדש, וחלקן מצליחות אפילו להגיע לסוג של איזה קלוזר או קתרזיס שמשלים אותו התהליך (או לפחות מתחיל להשלים אותו), שהן עברו במהלך העונה בצורה הטובה ביותר שיכולנו לבקש. יחד עם זאת, ולמרות שאין ספק שכל הדמויות הצליחו לגעת בנו בצורה מסוימת, במהלך הפרק יש שתי דמויות שהסצנות והמסע שלהן בלטו מעל כולן. הדמות הראשונה והדי מפתיעה היא לא אחרת מאשר דמותו של אוגי סמית', אביו של כריס מהיקום המקביל. אוגי שהיה עד עכשיו דמות משנית ודי זניחה מקבל במהלך הפרק ספוטלייט מבורך ביותר שמוסיף לו לא מעט עומק והופך אותו לאחת הדמויות המורכבות והמעניינות ביותר בסדרה כולה. סגירת התהליך שעוברת הדמות שלו בפרק זה, לא רק מציגה את אחת הדילמות המוסריות המעניינות והקשות ביותר (וגם הדי מפתיעות, יש לציין) בעונה כולה, אלא גם מצליחה להעניק משמעות חדשה לאירועי העבר, ומאפשרת לכריסטופר סמית' (שמוכר לנו בתור פיסמייקר), לעשות צעד ענק קדימה בתהליך הפיתוח שלו.
הדמות השנייה היא דמותו של כריסטופר סמית'/פיסמייקר, שהיא והתהליך שלה היו הלב הפועם של כל הפרק הזה. המסע של פיסמייקר שהחל בהופעת הבכורה שלו בסרט ״יחידת המתאבדים״ של גאן בשנת 2021, והמשיך במסע הגילוי העצמי המעולה שעבר בעונה הראשונה, מתחיל לאט לאט להתנקז לכדי נקודת שיא אחת מרהיבה ביותר, שאת חלקה הראשון ניתן לראות כבר בפרק זה, והתוצאה היא לא פחות ממדהימה. אנחנו רואים כיצד כל החלטה, כל טראומה וכל ניסיון של כריס להתמודד עם שדיו הפנימיים מתנקזים לנקודה אחת מכריעה, ואיך כולם משתלבים לכדי נקודה מסוימת וקריטית מאוד בזמן ובמרחב, שמזקקת את מהות דמותו של פיסמייקר בצורה לא פחות ממושלמת. נקודה זו שבאה לכדי ביטוי באחת הסצנות המרגשות והקשות ביותר של הסדרה כולה (שנייה רק לסצנה בחדר החקירות מהפרק הקודם), הופכת להיות עד מהרה שיא רגשי מרהיב ושומט לסתות שחושף בפנינו את פיסמייקר במצב הקשה והקיצוני ביותר (מבחינה רגשית) שראינו אותו עד היום. מדובר ברגע שמצליח לשלב את הטופ של הטופ בכתיבה המבריקה של גאן, בבימוי המעולה של אלתיאה ג'ונס ובמשחק הפנומלי של ג'ון סינה, ולהציג בפנינו רגע טלוויזיוני מרהיב ומיוחד במינו שנדיר לראות בימינו על המסך, במיוחד בז'אנר גיבורי העל.
יחד עם זאת ולמרות שמדובר בפרק נהדר, אי אפשר שלא לציין פגם קטן שבלט לנו דווקא בגלל איכותו הגבוהה של הפרק. פגם זה הוא הקיצוניות וההומור של הפרק שהיו מעט מוגזמים הפעם. שלא תבינו אותנו לא נכון, אנחנו מתים על הקיצוניות ועל הסגנון המטורף של פיסמייקר, ואחת הביקורות הראשונות שלנו על תחילת דרכה של הסדרה הייתה שהיא קיצונית הרבה פחות מהעונה הראשונה, אבל בכל זאת, יש גבול גם לטירוף ולהומור של ״פיסמייקר״ וגבול זה עובר כשזה מגיע על חשבון העלילה והדמויות. אותו גבול נחצה ממש בתחילתו של הפרק, כאשר הוצגה בדיחה שהלכה קצת רחוק מדי עם הקיצוניות שלה. לא כי היא לא הייתה מצחיקה (להפך, היא הייתה קורעת מצחוק) אלא כי הקיצוניות שלה גרמה לדמותו של כריס, שרק לפני רגע הראה עומק רגשי יוצא דופן, להיתפס כדמות הרבה יותר טיפשה ממה שהוא באמת, מה שקצת אכזב אותנו. למרבה המזל, בדיחה זו נעלמה די מהר ונשכחה במהירות עם התקדמות העלילה (שלגמרי פיצתה על אותו רגע), אבל עדיין לא יכולנו שלא להרים גבה נוכח אותה הבדיחה . זהו פרט זניח בתוך פרק כה מוצלח, אך הוא מראה עד כמה קשה לשמור על האיזון הדק בין הקומדיה הפרועה לבין הדרמה הרצינית. איזון שרוב הזמן העונה השנייה של ״פיסמייקר״ בהחלט מצליחה לשמור עליו.
כאמור, לב ליבו של הפרק הוא הפן הרגשי והדרמטי שלו במיוחד סביב הדמות של פיסמייקר, וזו בחירה מצוינת שעובדת בצורה לא רעה בכלל. אבל בכל זאת גם הפעם גאן לא שוכח שהסדרה היא חלק מיקום קולנועי רחב, ותוך כדי הבנייה הרגשית והדרמטית של הדמויות השונות והסיפור הכולל, הפרק ממשיך לפתח במקביל גם את ה-DCU. הפיתוח ממשיך באותה הצורה שבה היה נהוג עד כה (שעבדה וממשיכה לעבוד באופן מצוין) ובעזרת לא מעט רמיזות לארועים קודמים ולהשפעות שלהם יחד עם הופעות אורח קצרות, אך הכרחיות ששולבו בעדינות ובדיוק במהלך הסיפור הכללי של הפרק, אנחנו ממשיכים לקבל כלי עלילתי, שמשדרג את העונה ואת היקום הקולנועי כאחד. בין כל אותן הופעות האורח והרמיזות השונות, במהלך הצפייה בפרק בלטה הופעת אורח אחת קטנה, אך מפתיעה במיוחד שהחזירה דמות ותיקה שלגמרי לא ציפינו לראות שוב. החזרה והשימוש בדמות זו במהלך הפרק לא היו גימיק זול, ובעוד שמצד אחד אותה הופעת אורח אכן שימשה כקריצה עבור המעריצים הוותיקים יותר של גאן ושל הסדרה, מהצד השני היא הצליחה להיות גם הקבלה די מגניבה ומתוחכמת לסצנה דומה מהעונה שעברה.בעינינו זו אנלוגיה נרטיבית מבריקה שמבוצעת היטב ומוסיפה עוד עומק ונפח הן לדמות שמבצעת את הופעת האורח והן לסיפור כולו ולמסרים ש-״פיסמייקר״ מנסה להעביר עוד מעונתה הראשונה. אלו בדיוק הרגעים שמוכיחים ש-״פיסמייקר״ היא הרבה יותר מסתם קומדיית אקשן למבוגרים, אלא ממש סדרה שמספרת סיפור אנושי, מורכב וכואב שבראשו עומד כריסטופר סמית'.
כדי שפרק כזה שמונע כולו סביב דמות אחת ובונה ברגע השיא שלו על שחקן אחד ויחיד, אותו שחקן צריך לספק תצוגת משחק שהיא לא פחות ממושלמת, וג'ון סינה אכן עומד במשימה. סינה מצליח לספק את מה שבקלות ניתן להכתיר כהופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה שלו במהלך פרק זה, ומצליח להציג את אותה נקודת שיא עמוקה ומרגשת בצורה האיכותית והטובה ביותר שיכולנו להעלות על הדעת, ובעזרת משחק עוצמתי ומרגש, מזכיר לנו שמתחת לשרירים ולחוש ההומור שמאוד מאפיינים אותו, מסתתר גם שחקן רציני ומוכשר במיוחד. אם עד עכשיו עוד היו ספקות לגבי יכולותיו הדרמטיות של ג'ון סינה, פרק זה מנפץ אותם לרסיסים ומוכיח לא רק עד כמה הוא שחקן מוכשר, אלא גם עד כמה הוא הליהוק הטוב ביותר שניתן היה לבקש לדמותו של פיסמייקר. הופעה זו מצטרפת אל תצוגת המשחק המרהיבה של השחקנית ג'ניפר הולנד (אמיליה הרקורט) שקיבלנו בשבוע שעבר, ויחד איתה הוא הופך את העונה השנייה של ״פיסמייקר״ לעונה שתיזכר קודם כל ולפני הכל בזכותם של שני השחקנים הראשיים והמצויינים שלה.
אפשר לדבר עוד שעות על העלילה, על המשחק ועל האקשן של פרק זה (כמו בכל פרק), אבל אי אפשר לסיים ביקורת על פרק של ״פיסמייקר״ בלי להתייחס לפסקול, שממשיך להיות מופתי מתמיד. המוזיקה בפרק הנוכחי פשוט מטורפת, והיא אינה רק ליווי, אלא שותפה מלאה לסיפור, כאשר היא מצליחה להעצים באופן מדויק את כל אחת מהתחושת של הסצנות בהן היא מופיעה. גאן מוכיח שוב ושוב את השליטה המוחלטת שלו בשילוב פופ, רוק כבד ומטאל, כאשר בפרק זה הבחירות המוזיקליות נעשו בצורה מושלמת כדי לשרת את העומק הרגשי החבוי בפרק (ובמיוחד באותו רגע שיא אדיר), ומצליחות לשדרג פרק שכבר בבסיסו היה פרק מעולה, והופכות אותו לתצוגה טלווזיוניות אדירה בהחלט.
אנחנו כבר מתקדמים בצעדי ענק אל עבר סיום העונה השנייה של ״פיסמייקר״, ונראה שכל היקום הקולנועי החדש של DC עומד על הכף. ג'יימס גאן הבטיח לנו הרים וגבעות כשאמר שפרק הסיום הוא "הפרק הכי מטורף, פרוע ונפלא של 'פיסמייקר' שהפקנו אי פעם", ואם להתבסס על פרק זה (וגם על קודמו) זה בהחלט מרגיש כך. למרות בדיחה אחת קצת משונה, הפרק מצליח להביא לקו הסיום את כל הדמויות כשהן בדיוק במקום בו הן צריכות להיות. הוא מציג לנו פיתוח דמויות מבריק במיוחד ותצוגת משחק פנומנלית במיוחד מצידו של ג'ון סינה, שיחד עם הפסקול המרהיב שמלווה גם פרק זה, שמתנקזים לכדי נקודת סיום מרגשת ומפעימה שמוכיחה פעם נוספת עד כמה ״פיסמייקר״ היא יותר מסתם סדרת גיבורי על.
ציון שלנו:
מצוין
הטוב
פסק הדין
כעת ניתן רק לראות איך ג'יימס גאן מתכוון לסגור את הבאסטה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
